הדיפלומטיה הציונית באסיה מהצהרת בלפור עד הקמת המדינה - חלק א
מק"ט
3043ד
מחבר/עורך
ד"ר יגר משה
title
הדיפלומטיה הציונית באסיה מהצהרת בלפור עד הקמת המדינה - חלק א
שנת הוצאה
2001
תקופה
אוקטובר
נושאים
ספר על הדיפלומטיה הישראלית באסיה, מתוך: כיונים חדשים 5  
מילות מפתח
הדיפלומטיה, באסיה
תוכן

 

 

מתוך: כיוונים חדשים 5, אוקטובר 2001

 

מתוך ספר על הדיפלומטיה הישראלית באסיה, שיתפרסם בקרוב. לנוחות הקורא השמטנו כאן את מראי המקומות שיופיעו בספר לכשייצא לאור. המאמר מבוסס בעיקרו על תעודות מן הארכיון הציוני המרכזי, גנזך ויצמן, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ומקורות אחרים.

החלק השני של מאמר זה פורסם בגיליון מס׳ 6 של כיוונים חדשים.

 

ד״ר משה יגר הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים. היה איש משרד החוץ במשך ארבעים שנה. שירת, בין השאר, בבורמה ובמאלזיה והיה סמנכ״ל לענייני אסיה ואפריקה.

  

משחר ימיה שאפה התנועה הציונית להכרה בין-לאומית במטרתה - שיבת עם ישראל לארץ-ישראל. מטרה זו נוסחה ב״תוכנית באזל״, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל באוגוסט 1897:

״הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית-מולדת בארץ-ישראל מובטח(?) לפי משפט הכלל״.

בעקבות זאת הוחלט, שעל מנת להשיג מטרה זו יש לעשות

״פעולות-הכנה כדי להשיג את הסכמות הממשלות, שיש צורך בהן כדי להגיע אל מטרת הציונות״,

וחוזה מדינת היהודים, ד״ר בנימין זאב תיאודור הרצל, השקיע בכך מאמצים דיפלומטיים רבים. ההכרה הבינלאומית החשובה הראשונה באה רק ב-2 בנובמבר 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בהצהרת בלפור, שניתנה על-ידי ממשלת בריטניה, אשר הכירה בזכותו של העם היהודי להקים ״בית לאומי״ בארץ-ישראל. הצהרת בלפור נכללה בכתב המנדט על ארץ-ישראל, שחבר הלאומים מסר לאנגליה ב-1922, שאושרר סופית ב-1923. הייתה זו למעשה התחייבות בין-לאומית כלפי העם היהודי - הישגם הגדול של חיים וייצמן ועמיתיו בהנהגת התנועה הציונית באותה תקופה.

עיקר פעילותה הדיפלומטית של ההסתדרות הציונית העולמית עד מלחמת העולם הראשונה הייתה במדינות אירופה, בארה״ב ובכמה מדינות אחרות, בעוד ארצות אסיה שהיו רחוקות, ולא גילו עניין בשאלות העם היהודי. רובן הגדול - מתת-היבשת ההודית עד יפן - לא היו עצמאיות, ונמצאו תחת שלטון קולוניאלי, שנמשך עד לאחר מלחמת העולם השנייה. המדינות העצמאיות היחידות באסיה היו אז סין, יפן וסיאם. העניין הציוני התעורר במדינות אלה בעקבות הצהרת בלפור, בעת שהיה צריך להשיג את תמיכת המדינות שהיו בחבר הלאומים - בהצהרה זו. עד אז לא היו לתנועה הציונית סיבה ממשית, ואף לא המשאבים הנחוצים, לפעולה דיפלומטית באותן ארצות מרוחקות. משהתעורר הצורך לגייס את תמיכתן ברעיון הציוני ובהצהרת בלפור - עיקר הפעילות נעשה על ידי נשיא האגודה הציונית בשאנחאי, א״ס כדורי והן על ידי מזכיר האגודה, נסים א״ב עזרא.

 

החשש מתגובת המוסלמים בהודו

 

הודו הייתה נתונה באותה עת תחת שלטון בריטי, אך התנועה הלאומית שלה - בהנהגת מפלגת הקונגרס וראשיה, מאהאטמה גאנדי וממשיכו ג׳אהאוורלאל נהרו - עוררה תשומת-לב בעולם כולו, וגם בקרב היישוב העברי בארץ-ישראל. לדעותיו של גאנדי בכל תחום, לרבות בנושא הציונות, הייתה השפעה בחוגים רחבים. בנוסף לכך, החשש מפני תגובת מוסלמי הודו לתהליכים המתחוללים בארץ-ישראל הייתה השפעה על מדיניות הממשלה הבריטית בשאלה זו. בשל הסיבות האלה גילתה המנהיגות הציונית, החל משנות השלושים, עניין מיוחד בהודו, למרות שמדינה זו זכתה בעצמאותה רק ב-1947.

דומה שהפעם הראשונה שבה עוררה מדינה אסיאנית תשומת-לב בקרב הקהילות היהודיות באירופה ובארה״ב, ובתוכן גם בקרב כמה ממנהיגי התנועה הציונית, הייתה כאשר בלילה שבין ה-8 ל-9 בפברואר 1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן. הייתה זו תקופת הפוגרומים הקשים נגד היהודים בקישינב ובמקומות אחרים. רוסיה הייתה שנואה אז על היהודים, שקיוו למפלתה, למרות שיהודים רבים, שהיו אזרחי רוסיה, שירתו בצבא הצאר. כשלושת אלפים מהם נפלו במהלך המלחמה. יוסף טרומפלדור, שהצטיין בקרבות וזכה בדרגת קצונה, איבד את ידו במלחמה זו. יהודים בארה״ב תרמו כספים, כדי לרכוש ליפן אוניית מלחמה שתיקרא ״קישינב״. עזרה רבה הגישו ליפן גם הבנקאי היהודי יעקב שיף (1920-1847), ובעל הבנק קוהן, ליב ושות׳, שהסדיר לה הלוואות גדולות, שבאמצעותן רכשה אוניות קרב. רוב היהודים בעולם שמחו לחזות במפלתה של רוסיה הצארית, צוררת היהודים, ביניהם היה גם חיים וייצמן, שהשתקע באנגליה, והיה אז חבר הוועד-הפועל הציוני הגדול. במכתביו מאותה תקופה הביע חיים וייצמן תקווה, שיפן תנצח במלחמה, וציין שתבוסות הרוסים בידי היפנים הן אירוע חשוב מאוד. בייחוד שמח על תבוסת הצי הרוסי במְצָרי טסושימה ב-29-27 במאי. הוא ראה במלחמה זו אפשרות להתרופפותו של שלטון הצאר, ואולי גם להפלתו.

 

וייצמן פונה לממשלת יפן

 

ב-1914 הצטרפה יפן למלחמת העולם הראשונה לצדן של בנות-הברית נגד גרמניה, וכבשה את המושבות הגרמניות בחופי סין ובאיי האוקיינוס השקט. אחרי המלחמה נחשבה לאחת מחמש המעצמות הגדולות - יחד עם ארה״ב, אנגליה, צרפת ואיטליה. היא השתתפה בוועידת השלום בפריז ב-1919 ובוועידות שבאו בעקבותיה. המנהיגים הציוניים, שחיפשו תמיכה בין-לאומית לעניינם, קראו למעצמות לתמוך בהצהרת בלפור ובמחויבותה של אנגליה להקים בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. הייתה פנייה גם ליפן, למרות שזו לא גילתה התעניינות בנושאים הקשורים לאירופה או למזרח התיכון. בוועידות השלום נקטה יפן בעמדה זהה לזו של אנגליה, וכאשר התכנסה ב-3 בינואר 1919, ועידת השלום בפריז, פנה יו״ר הפדרציה הציונית באנגליה, חיים וייצמן, לשגריר יפן בלונדון, צ׳ינדה סוטמי (Chinda Sutemi), וביקש שממשלת יפן תתמוך בהצהרת בלפור. ב-6 בינואר 1919 השיב השגריר צ׳ינדה לוייצמן

ש״ממשלת יפן מציינת בשמחה את השאיפות הציוניות להקים בארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי והיא מצפה באהדה להגשמתה של שאיפה זו על הבסיס שהוצע. הנני להוסיף, שממשלת הוד מלכותו [יפן] הצהירה הצהרה זהה בדצמבר האחרון בתשובה לפנייה בנושא זה על ידי הארגון הציוני בשאנחאי״.

ב-13 בינואר 1919 נשלח לשגריר היפני מכתב תודה, ועוד ב-24 בספטמבר 1918 כתב נשיא האגודה הציונית בשאנחאי, א״ס כדורי, לשגרירות צרפת בטוקיו, וביקש את סיועה בהשגת תמיכה יפנית.

ב-27 בדצמבר 1918 השיבה השגרירות הצרפתית לכדורי, ששר החוץ היפני, הרוזן אוצ׳ידה יאסויה (UchidaYasuya), הודיע, שהממשלה הקיסרית

״שמחה לשמוע על השאיפה העזה של הציונים להקים בארץ-ישראל בית יהודי לאומי ושהיא תעניק את אהדתה להגשמת שאיפותיהם״.

ועידת סן-רמו נערכה באפריל 1920 בהשתתפות ארבע בעלות-הברית: אנגליה, צרפת, איטליה ויפן (ארה״ב סירבה להשתתף). בוועידה זו נמסרו המנדטים על סוריה ולבנון לצרפת, ועל עיראק וארץ-ישראל (על בסיס הצהרת בלפור) - לאנגליה. הייתה זו ההכרה הבינלאומית הראשונה בעניין הציוני, ויפן הייתה חלק ממנה.

ב-27 באפריל 1920 שלחה האגודה הציונית בשאנחאי מכתב תודה על כך לשר החוץ אוצ׳ידה.

ב-12 במאי השיב שר החוץ היפני למזכיר האגודה הציונית, נסים א״ב עזרא, במברק ברכה על ההישגים הציוניים:

״קבל נא את איחולי הלבביים על הגשמת תקוותכם בת אלפיים שנה. עקבתי בעניין רב אחר התפתחות תנועתכם״.

האגודה הציונית בשאנחאי המשיכה לפנות במכתבים לשר החוץ היפני ולבקש את תמיכת יפן באישור המנדט הבריטי על ארץ-ישראל בחבר-הלאומים. שני מכתבים כאלה נשלחו ב-9 וב-19 במאי 1920.

ב-8 ביוני 1922 השיב הקונסול הכללי היפני בשאנחאי, בשמו של שר החוץ אוצ׳ידה, כי יפן תתייחס לעניין באהדה.

 

נציג ציוני מוזמן לטקס הכתרת קיסר יפן

 

ביוני 1922 ביטאה האגודה הציונית בשאנחאי את הערכתה לרוזן אוצ׳ידה, כשרשמה אותו בספר הזהב של הקרן-הקיימת, על התמיכה שהעניק לתנועה הציונית. במכתב שנשלח אליו ב-12 ביוני, נאמר, בין השאר:

״אנו ערים לחשיבות הרבה של תמיכת העם היפני בעניין [הציוני] ערב ועידת האג, שתתכנס בקרוב כדי לקבוע את גורל המנדט על ארץ-ישראל. ממשלתך נתנה הוכחה מחודשת [לתמיכתה] על-ידי הענקת משקל השפעתה לטובת השאיפות הלאומיות היהודיות״.

שנה לאחר מכן נמסרה התעודה לקונסול הכללי היפני בשאנחאי בטקס שנערך בבית-הכנסת שם. הרב ו׳ הירש הודה לממשלת יפן על תמיכתה בציונות והביע תקווה, שכך יהיה גם להבא. הקונסול הכללי השיב, שיפן הייתה תמיד ידידותית ליהודים ותמכה בשאיפותיהם הלאומיות.

לממשלת יפן לא היו אומנם אינטרסים מיידיים בארץ-ישראל, אך היא גילתה עניין בנעשה שם. בסוף ספטמבר 1926 ביקר בירושלים קונסול יפן בפורט-סעיד, וביקש מאנשי האכזקוטיבה הציונית לקבל ספרות ציונית בשביל ממשלתו ולו עצמו. החומר נשלח אליו ב-3 באוקטובר, ושמו צורף לרשימת התפוצה של מקבלי חומר מירושלים. העניין בתנועה הציונית ובפעולותיה שחשפה בָּקשה זו נבע, כנראה, מן האפשרות שיָפני יתמנה לתפקיד חשוב במזכירות חבר-הלאומים.

ב-1927, לרגל ציון עשור להצהרת בלפור, פנו ציוני שאנחאי לראש הממשלה ושר החוץ היפני, ברון טאנאקה גייצ׳י (Tanaka Giichi), וביקשו ביטוי מחודש של אהדה למטרותיה של הצהרת בלפור ולתקוות הלאומיות היהודיות בארץ-ישראל. טאנאקה הורה לקונסול הכללי של יפן בשאנחאי למסור לאגודה הציונית בשאנחאי את מכתב ברכתו לציונים על ההתקדמות המתמדת שהושגה בעבודתם בארץ-ישראל.

ב-27 בפברואר 1928 נסים עזרא, מזכיר האגודה הציונית בשאנחאי, הציע למשרד הציוני בלונדון, שנציג ציוני ישתתף בטקסי ההכתרה של קיסר יפן. האכזקוטיבה הציונית לא נענתה לפנייה זו

״בגלל המרחקים הגדולים המפרידים את הבירה היפנית מן האזורים העיקריים של הפעילות הציונית ולאור הקשרים המעטים הקיימים בין ממשלת יפן והאכזקוטיבה הציונית, למרות שקשרים אלה ידידותיים בהחלט״.

במקום זאת הציע קולונל פרדריק הרמן קיש, מן ההנהלה הציונית בירושלים, בהתאם להמלצת כומר נוצרי יפני, שביקר בארץ-ישראל, לשלוח לקיסר אלבום תמונות כמתנה לרגל ההכתרה. הצעה זו אושרה על-ידי המשרד הציוני בלונדון, אך הזמן לא הספיק לביצועהּ, והרעיון בוטל.

בספטמבר 1928 קיבל טאנאקה את פני ג׳רו קרישבסקי, שליח מיוחד של התנועה הציונית למזרח הרחוק, והביע בפניו את אהדתו הלבבית לעניין הציוני ולבניין מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. גם בדצמבר 1929, לרגל יום השנה ה-12 להצהרת בלפור, שלח שר החוץ של יפן, שידהארה קיג׳ורו (Shidehara Kijuro), איגרת ברכה לכתב-העת הציוני ישראל׳ס מסנג׳ר, שיצא לאור בשאנחאי.

 

״הברית בין שני העמים הנבחרים״

 

גם כאשר פרץ המרד הערבי בארץ-ישראל ב-1929 המשיכה יפן לתמוך בעניין הציוני. ב-3 בינואר 1930 פרסם ישראל׳ס מסנג׳ר ראיון עם ד״ר סוגימורה יוטארו (Sugimura Yotaro), סגן מזכ״ל חבר-הלאומים ומנהל המחלקה המדינית של החבר, שביקר בשאנחאי. הראיון נערך ב-13 בנובמבר 1929. ד״ר סוגימורה אמר, שהוא בקי היטב במצב המדיני בארץ-ישראל והוא אופטימי לגבי סיכויי העתיד בה. הוא משוכנע, שחבר- הלאומים לא יסבול את ההתקוממות הערבית בארץ-ישראל ויתמוך בזכויות היהודים לבנות את מולדתם בכל דרך אפשרית. עוד אמר, שאין לו ספק בכך, שבריטניה תעמוד איתן ותבצע באורח מלא את המנדט שלה מבלי להיכנע, ותסייע לקומם מחדש את הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ד״ר סוגימורה הבטיח למראיינו, שחבר-הלאומים יעשה הכל, כדי לתמוך בשאיפות הלאומיות היהודיות, וכי אין ליהודים סיבה להסס. עליהם להמשיך לצעוד קדימה בביצוע המשימה הגדולה הניצבת בפניהם. סוגימורה הוסיף, שיש לו אהדה גדולה לאידיאלים הציוניים והביע את הערצתו לעם היהודי על תרומתו הגדולה לציביליזציה.

גם המטה הכללי היפני גילה עניין בשאלה היהודית, ולצורך זה שלח קצין לארץ-ישראל ולאירופה ללמוד את הסוגיה. האיש שנבחר למשימה זו היה מייג׳ור יאסויה נוריהירו (1950-1888 ,Yasue Norihiro), ששירת בכוחות היפניים בסיביר לאחר המהפכה הבולשביקית, והחל לגלות עניין בשאלה היהודית בעקבות היתקלותו בגילויים אנטישמיים מצד הרוסים הלבנים שיפן סייעה להם. אל מייג׳ור יאסויה, שלא דיבר אנגלית, נלווה מתורגמן, כומר נוצרי בשם סאקאי שוגון (Sakai Shogun ,1874-1940). זהו אותו כומר, שכבר נזכר לעיל כמי שייעץ לקולונל קיש לשלוח לקיסר יפן אלבום תמונות לרגל הכתרתו. הם הגיעו לירושלים ב-21 בדצמבר 1927, ונפגשו

עם הנציב העליון הבריטי לורד הרברט פלומר,

עם יו״ר האכזקוטיבה הציונית בארץ-ישראל, פ״ה קיש,

עם חיים קלוואריסקי

ועם אישים רבים אחרים.

העיתונאי משה מדזיני ליווה אותם, מטעם ההנהלה הציונית, בסיוריהם בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בקיבוצים וביישובים חקלאיים אחרים. הם ביקרו גם באוניברסיטה העברית בהר הצופים, שם נועדו עם קבוצת פרופסורים. ביקורם בארץ נסתיים ב-15 בינואר 1928.

עם שובו ליפן פרסם יאסויה כמה ספרים על מסעותיו. הוא שיבח את ההתפתחות המהירה של היישוב היהודי בארץ-ישראל ותיאר את התרשמותו העזה מן הרגש הלאומי של היהודים.

ב-7 ביולי 1928 שלח הכומר סאקאי מכתב לקיש, ובו הודה על האירוח והבטיח לפעול למען

״התנועה הלאומית היהודית בארץ-ישראל ולמען הברית בין שני העמים הנבחרים״.

 

יפן מצטרפת לגרמניה הנאצית

 

בסוף שנות העשרים איבדה יפן את עניינה בציונות. ב-1939 פרשה מחבר הלאומים, יחד עם גרמניה, איטליה וספרד. הנציג היפני בוועדת המנדטים של חבר-הלאומים נחשב לידיד לציונות, ועזיבתו באה בדיוק בתקופה, שבה השתדלה ההנהגה הציונית, שוועדה זו תקבל החלטה הקובעת ש״הספר הלבן״ הבריטי עומד בסתירה למנדט.

ההתקרבות לגרמניה עוררה ביפן גל של ספרות אנטישמית, שהאשימה את היהודים בשאיפה להשתלט על העולם. בין הפרסומים האלה נכללו גם כתבי הכומר סאקאי שוגון, שהייתה בהם תערובת של הערצה ליהודים וביטויים אנטישמיים. מייג׳ור יאסויה עצמו תרגם ליפנית את הפרוטוקולים של זקני ציון.

האנטישמיות היפנית הגיעה לשיאה בימי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, האנטישמיות לא הייתה מעולם אידיאולוגיה רשמית ביפן. למרות הברית עם היטלר לא פגעה יפן ביהודים שחיו בשטחים שתחת שלטונה, ולמעשה אף סייעה לאלפים רבים של פליטים יהודים מאירופה הנאצית למצוא מקלט. אלא שנושאים אלה חורגים מתחומו של דיון זה. הצטרפותה של יפן לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה שינתה את יחסה לעולם המוסלמי. היא ניסתה לגייס את תמיכת מוסלמי הודו ובדרום-מזרח אסיה נגד מעצמות המערב, ובנוסף החלה לתמוך בתנועה הלאומית הערבית, שהתנגדה לבריטים וליהודים כאחד. יחסה השלילי של יפן לציונות נבע בתקופה זו מרצונה להוכיח לעולם המוסלמי, כי היא ידידתו נגד הקולוניאליסטים הבריטים ובני-בריתם היהודים. היא קיוותה כי אהדת הערבים תסייע לה לרכוש את אהדתם של המוסלמים בדרום ובדרום-מזרח אסיה, שחלקים רבים מהם היו תחת כיבושה. בעיתונות היפנית התפרסמו בזמן המלחמה התקפות נגד הציונות וב-1940 סייעה השגרירות היפנית בטהרן למופתי של ירושלים, חאג׳ אמין אלחוסייני, לברוח לאיטליה והוא מצדו קרא למוסלמים באסיה לקבל את יפן כמנהיגתם. אך מאמציה של התעמולה היפנית לזכות באהדת הערבים נחלו מפלה. בפברואר ובמארס 1945 הכריזו ארבע מדינות ערביות - מצרים, סוריה, לבנון וערב-הסעודית - מלחמה על יפן ועל גרמניה.

בניגוד ליפן, שלא נתקלה ביהודים ולא שמעה על יהדות עד מלחמת רוסיה-יפן בראשית המאה ה-20, הרי יהודים וסינים פגשו אלה את אלה עוד לפני כאלף שנה או יותר. סוחרים יהודים הגיעו כנראה לסין בדרך המשי, אך לא הותירו עדויות על נוכחותם. סוחרים יהודים החלו להופיע בסין כארבע מאות שנה מאוחר יותר והתיישבו בערי החוף של דרום-מזרח סין וכן בפנים הממלכה ובאמצע המאה התשע-עשרה הגיעו לסין סוחרים, אנשי עסקים ותעשיינים. היו אלה בדרך כלל, יהודים מבגדאד, שרובם התיישבו במנצ׳וריה ובשאנחאי והקימו שם קהילה.

במאה העשרים הגיעו פליטים, שנמלטו מן המהפכה הבולשביקית וממלחמת האזרחים ברוסיה, ובשנות ה-30 הגיעו פליטים - רובם מגרמניה ומאוסטריה - שברחו מהרדיפות הנאציות.

בשנת 1903 ייסד נסים עזרא - יהודי ממוצא בגדאדי - את האגודה הציונית בשאנחאי, ושנה לאחר מכן את כתב-העת שכבר נזכר, ישראל׳ס מסנג׳ר, שהיה ביטאון האגודה הציונית בשאנחאי, שהוא עצמו ערך אותו במשך יותר משלושים שנה, עד פטירתו ב-1936.

נראה, שמאז ראשית הופעת יהודים בסין ועד המאה העשרים לא היו שם גילויים אנטישמיים. פעילויות אנטישמיות שהתרחשו בחרבין ובשאנחאי בשנות העשרים והארבעים של המאה העשרים נעשו בידי יפנים או רוסים לבנים.

 

סין והצהרת בלפור

 

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתה סין במצוקה. רוסיה, אנגליה, צרפת, איטליה, ארה״ב וגרמניה החזיקו בשטחים שלה, תוך ניצול חולשתה. יפן כבשה שטחים סיניים נוספים, וסין התקשתה לעמוד נגדה. בתחילה רצתה סין להימנע ממעורבות במלחמה והכריזה על נייטרליות. היא רצתה שהמדינות הלוחמות לא תנהלנה קרבות על אדמתה, אך יפן השתלטה על השטחים הגרמניים שעל אדמת סין.

ב-1917 הכריזה סין על תמיכתה בבעלות-הברית, כי רצתה להשתתף בוועידת השלום, כשזו תכונס. ואומנם, כאשר התכנסה ועידת השלום בפריז ב-1918, הוזמנה גם סין להשתתף בה.

מסיבה זו היה חשוב להסתדרות הציונית העולמית להשיג את תמיכתה של סין במטרות הציוניות. ב-6 ביוני 1918 כתב נשיא האגודה הציונית בשאנחאי, א״ס כדורי, לסגן שר החוץ הסיני, צ׳נג לו (Tcheng Log=Cheng Lu), הודיע לו על הצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917, וביקש את תמיכת ממשלת סין.

ב-14 בדצמבר 1918 השיב סגן שר החוץ הסיני:

״יש לי הכבוד להודיעך, שממשלת סין נקטה באותה מגמה כלפי השאיפות הציוניות כמו הממשלה הבריטית״.

כמו במקרה של ממשלת יפן, כך גם כלפי ממשלת סין המשיך עורך ישראל׳ס מסנג׳ר, נסים עזרא, לכתוב לראשי השלטון ולבקש הבעת תמיכה בציונות. ב-14 באפריל 1920 כתב לנשיא סין, סון יאט-סן,

ש״התנועה הלאומית היהודית זכתה לתמיכת סין ואני משוכנע, שנוכל להמשיך ולסמוך על תמיכתך גם בעתיד. הרבה תלוי ברצונן הטוב של המעצמות, כולל שלך. ערש תרבותנו וההיסטוריה שלנו מקורן באסיה. לנו היהודים יש הרבה מן המשותף הקושר את ארצנו עם ארצך. אנו מקדמים בברכה ובשביעות רצון את התמיכה שהוענקה לנו ובוטחים בכך, שמדינאים ומנהיגים בשיעור קומתך ימשיכו לגלות עניין בלידה מחדש של אומתנו בביתה ההיסטורי - ארץ-ישראל״.

לכך השיב סון יאט-סן ב-24 באפריל:

״אני רוצה להבטיחך את אהדתי לתנועה זו [הציונות], שהיא אחת התנועות הגדולות ביותר של הזמן הזה. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים, שלא לתמוך בכל לבם ולקדם בהתלהבות את התנועה לשיקום עמכם הנפלא וההיסטורי, שתרם כה הרבה לתרבות העולם ושראוי, בזכות, למקום מכובד במשפחת העמים״.

מכתב זה פורסם בישראל׳ס מסנג׳ר ב-4 ביוני 1920.

 

בין העם הסיני לעם היהודי

 

לרגל שנת העשור להצהרת בלפור פנה מזכיר הכבוד של האגודה הציונית בשאנחאי, ועורך הישראל׳ס מסנג׳ר, לממשלות סין ויפן וביקש הודעות תמיכה.

הודעת התמיכה של שר החוץ היפני, ברון טאנאקה, כבר נזכרה לעיל. גם משרד החוץ של סין שלח לעזרא הודעה דומה על אהדת סין לשאיפה הציונית להקים בארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי ולהישגי המפעל הציוני בארץ. הודעות אלה פורסמו ב-25 בנובמבר 1927 על-ידי המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית בלונדון ובגיליון הישראל׳ס מסנג׳ר מה-2 בדצמבר, שם פורסם גם צילום האיגרת הסינית.

מחצית השנה לאחר מכן, ב-16 ביולי 1925, שלח שר החוץ של הרפובליקה הסינית, ד״ר ס׳ ט׳ ואנג

 (wang C.T.) מכתב אוהד נוסף לנסים עזרא, ושוב בתשובה לפנייתו:

״מונח לפני מכתבך מה-4 ביולי ואני מודה לך על ברכותיך. הממשלה [הסינית] הלאומית אוהדת לחלוטין את העם היהודי בשאיפתו לייסד לעצמו ארץ. אין לי ספק שהתנועה הציונית תזכה בהצלחה״.

גם מכתב זה פורסם, ב-16 באוקטובר 1928, על-ידי המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית בלונדון.

מכתב נוסף, מאת שר החוץ של הרפובליקה של סין, באותה רוח של אהדה, נשלח שוב לנסים עזרא, עורך ישראל׳ס מסנג׳ר בשאנחאי, ב-18 באוקטובר 1929, לרגל יובל ה-12 להצהרת בלפור. במכתב זה מופיעה נקודה חדשה:

״גם העם הסיני הטיל על עצמו את התפקיד של בנייה מחדש, ולכן הוא חש אהדה עמוקה לאחרים הפועלים למען מטרות דומות. אני מעריץ מאוד את הגזע היהודי על תרומות העבר שלו לציביליזציה .״...

בסין לא ידעו הרבה על העם היהודי ועל הציונות, ומן הסתם מעטים מאוד היו אלה, שהתעניינו בכך. עליית היטלר לשלטון בגרמניה ורדיפת היהודים הגדילו במידת-מה את היקף ההתעניינות ביהדות, בארץ-ישראל ובציונות. כתוצאה מכך גדל מספר הספרים והמאמרים, שפורסמו אז בנושאים אלה. היו ביניהם שתורגמו מאנגלית ומיידיש. המערכה האנטישמית של היטלר הביאה גם לכך, שאלמנתו של ד״ר סון יאט-סן, סונג קינלינג, ניגשה אישית לקונסוליה הגרמנית בשאנחאי, כדי להגיש את מחאתה.

משה שרתוק (שרת) ונחום גולדמן ניסו לקיים מגע דיפלומטי עם נציג סיני רשמי, שנועד להיות תכליתי יותר. היה זה ב-20 בספטמבר 1937 במושב ועדת המנדטים, שנערך אז בז׳נבה. ועדת המנדטים מונתה על-ידי חבר הלאומים כדי לפקח על ארצות המנדט. מושב הוועדה, שנתכנס בספטמבר 1937 בז׳נבה, נועד לדון בהצעות על חלוקת ארץ-ישראל למדינה ערבית, למדינה יהודית ולחבל-מנדט, שהיו כלולות בדין וחשבון של הוועדה המלכותית הבריטית - ועדת פיל. לאחר ששרתוק וגולדמן ביקרו אצל אחד מחברי המשלחת הסינית והסבירו לו את חשיבות אהדתה של סין:

״הסיני הקשיב, אך לא הבטיח שום דבר. פטר אותנו בבת-צחוק, שלא ירדה מעל פניו ולא אמרה כלום״.

מרישומיו של שרת אין לדעת מי היה נציג סיני זה ומה הייתה חשיבותו. מכל מקום, עשר שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת העולם השנייה ובתקופת המאבק באו״ם על תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל, לבשו המגעים הדיפלומטיים עם המשלחת הסינית אופי אחר.

 

סיאם: אהדה לשאיפות הלאומיות

 

בקיץ 1917 הצטרפה סיאם - המדינה השלישית העצמאית באסיה, אחרי סין ויפן - לבעלות-הברית, והכריזה מלחמה על גרמניה ועל אוסטריה-הונגריה. השתתפותה במלחמה הצטמצמה לשיגור חיל משלוח קטן לחזית צרפת, שכלל פלוגות עבודה אחדות של חפרים. כך הצטרפה סיאם כחברה מייסדת לחבר הלאומים, שתמיכתה בהצהרת בלפור הייתה חשובה להסתדרות הציונית העולמית, למרות שמדינה זו לא גילתה כל עניין בעניינים שהיו רחוקים מגבולותיה המיידיים.

ב-12 ביולי 1918 פנה נשיא האגודה הציונית בשאנחאי, א״ס כדורי, לשר החוץ הסיאמי וביקש ממנו הבעת תמיכה במטרות הציונות. ב-22 באוגוסט השיב שר החוץ של סיאם, דיוואוונגסה (Devawongse), במכתב, ששאב את ניסוחיו מהצהרת בלפור ושנאמר בו, בין היתר:

״יש לי הכבוד לקבוע, שהממשלה המלכותית של סיאם מביעה את הסכמתה לעמדה האוהדת של בנות-בריתה בקשר לכינון ארץ-ישראל כבית לאומי לעם היהודי, ובשיתוף פעולה עם מעצמות הברית תעשה את מיטב מאמציה לאפשר השגת מטרה זו. יובן בבהירות שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל״.

כדורי העביר איגרת זו למשרד הלונדוני של ההסתדרות הציונית, שב-29 בנובמבר 1918 פנתה לצירות סיאם שם במכתב תודה והוקרה:

״קיבלנו מהאגודה הציונית בשאנחאי העתק של ההצהרה, שפורסמה ב-22 באוגוסט על-ידי משרד החוץ של הממשלה הסיאמית המלכותית בבנגקוק. אנו אסירי תודה על התמיכה הפומבית של הממשלה הסיאמית המלכותית בעקרונות של מעצמות הברית לגבי עתיד ארץ-ישראל כבית לאומי לעם היהודי. אנו גאים על כך, שהצדק שלא ניתן להכחישו של תביעותינו לארץ-ישראל יהודית הוכר על-ידי רוב הממשלות החזקות בעולם. עתה, כשניצחונן הובטח בצורה כה בולטת, אנו בטוחים בתקוותנו לראות בעתיד הקרוב את הנחת היסודות בארץ-ישראל לבית לאומי שעמנו קיווה לו והתפלל למענו באלפיים השנים האחרונות. נודה אם תעביר את הוקרתנו לממשלה המלכותית הסיאמית״.

כשנה וחצי לאחר מכן, ב-20 במאי 1920, כתב שר החוץ הסיאמי דיוואוונגסה לעורך הישראל׳ס מסנג׳ר בשאנחאי, שביקש ממנו שיכתוב משהו לפרסום בכתב-העת שלו, ושיביע מחדש את ביטוי אהדת ממשלת סיאם לתנועה הציונית. כעבור שנים אחדות, ב-2 בנובמבר 1927, חזר נסים עזרא ופנה לשר החוץ הסיאמי. הוא שלח לו עותק של גיליון הישראל׳ס מסנג׳ר, שהיה מוקדש לעשור להצהרת בלפור. השר הסיאמי הודה על שיגור כתב-העת, והעורך, שפרסם ידיעה זו, הזכיר לקוראיו, שממשלת סיאם הייתה בין המדינות האסיאניות הראשונות, שהביעו את אהדתן לציונות ולשאיפות הלאומיות של העם היהודי.

 

הודו: מפלת הקונגרס והמוסלמים

 

הודו הייתה בשליטה קולוניאלית בריטית ולא הייתה מדינה עצמאית. תחילתה של התנועה הלאומית ההודית הייתה ב-1886 עם היווסדה של מפלגת ״הקונגרס הלאומי ההודי״, שהחלה במאבק לשחרור משלטון אנגליה, ושהובילה את הודו לעצמאות ב-1947. כבר בשלבים הראשונים של פעילות מפלגת הקונגרס ניכרו המתחים בין הרוב ההינדואי לבין המיעוט המוסלמי. עניין זה תפס במשך עשרות שנים את מרכז הפעילות המדינית בזירה ההודית. ב-1906 נוסד ארגון פוליטי מוסלמי נפרד, ״הליגה המוסלמית״, שביטא את חששם של המוסלמים שמא הרוב ההינדואי ישתלט על המדינה בלי להתחשב במעמדו ובזכויותיו של המיעוט המוסלמי. מפלגת הקונגרס ראתה בפעילות המוסלמית הנפרדת הזו סכנה לפיצול האומה ההודית ומכשול במאבק להשגת העצמאות, ושאפה להגיע לברית עם המוסלמים, כדי להגביר את הסולידריות הלאומית. לפיכך גילתה מפלגת הקונגרס התחשבות רבה ברגישויות של המוסלמים, והדבר השפיע על מדיניותה בסוגיות שונות. אחד הביטויים לכך היה התמיכה הרבה, שנתן הקונגרס למוסלמי הודו, מ-1912 ואילך, בניסיונותיהם לתמוך באימפריה העות׳מאנית בתבוסותיה במלחמות הבלקן ובמלחמתה נגד איטליה בצפון אפריקה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. המקרה הבולט ביותר של תמיכת הקונגרס במוסלמים של הודו היה ״תנועת הח׳ילאפת״ (ח׳ליפות), שהוקמה לקראת סוף מלחמת העולם על ידי האחים מוחמד עלי ושאוכת עלי וכמה מוסלמים אחרים, כדי למחות נגד תנאי השלום הקשים, שאנגליה ובעלות בריתה התכוונו לכפות על האימפריה העות׳מאנית המובסת. מטרתה הייתה להגן על הגבולות העות׳מאניים שמלפני המלחמה, ולהשפיע על ממשלת בריטניה לשמור על הסמכות הרוחנית והגשמית של הסולטאן העות׳מאני כח׳ליף האסלאם. מוסלמי הודו הודאגו במיוחד מגורלם של המחוזות המיושבים בערבים של האימפריה העות׳מאנית, שכללו את ארץ-ישראל, סוריה, מסופוטמיה (עיראק) וחצי-האי ערב. הם דרשו שהם יישארו תחת ריבונות מוסלמית (הח׳ליפות בוטלה ב-1924 על ידי מייסד תורכיה המודרנית, מוצטפא כמאל אתא-תורכ ועם כך חדלה ״תנועת הח׳ליפות״ בהודו). הייתה לכך השפעה ישירה על יחסה של התנועה הלאומית ההודית לציונות ולשאיפות העם היהודי בארץ-ישראל.

 

התנגדות למסירת הארץ ליהודים

 

מפלגת הקונגרס ומנהיגה, מוהנדס קאראמצ׳אנד גאנדי (Mohandes Karamchand Gandhi 1948-1869, החל את פעילותו המדינית בהודו ב-1919 ונבחר לנשיא מפלגת הקונגרס ההודי ב-1924) תמכו בתנועת הח׳ליפות והכריזו עליה כעל אבן יסוד לאחווה הינדואית-מוסלמית אמיתית. גאנדי הטיל את כל כובד משקלה של מפלגת הקונגרס בתמיכה בתנועת הח׳ליפות, כולל התביעה שארץ-ישראל וטריטוריות ערביות אחרות תישארנה בשליטה מוסלמית. הוא ראה בכך הזדמנות לגיוס תמיכה מוסלמית למען הקונגרס. גאנדי הצהיר, שאין לקבל שליטה לא מוסלמית על ארץ-ישראל מפני שהארץ נשלטה מזה מאות שנים בידי כוחות מוסלמיים, ולפיכך הפכה לחלק אינטגרלי של העולם הערבי. הוא הביע התנגדות תקיפה למסירת הארץ ליהודים כתוצאה מן המלחמה, אם כי הוסיף, שיש לכבד את ארץ-ישראל כמקום פולחן ליהודים. ואומנם, בינואר 1922 פרסם גאנדי את תביעותיו המינימליות כלפי המזרח התיכון:

הוצאת כל החיילים ההודים ממצרים;

דרישה שממשלת בריטניה תצהיר על התנגדותה לכיבוש סוריה על- ידי צרפת;

על ארץ-ישראל ומסופוטמיה להיות תחת שליטה מוסלמית מוחלטת;

יש להחזיר את איזמיר ותרקיה (שהיו אז תחת כיבוש יווני) לתורכיה.

במשך שנות העשרים והשלושים המשיכה מפלגת הקונגרס במאמציה לפייס את דעת הקהל המוסלמית. בוועידותיה התקבלה שורת החלטות האוהדות את מצרים, סוריה, עיראק וערביי ארץ-ישראל במאבקיהם נגד המדינות האימפריאליסטיות, אנגליה וצרפת.

ב-27 בספטמבר 1936 קיימה מפלגת הקונגרס ״יום פלסטין״ במקומות רבים ברחבי הודו - עצרות המוניות והפגנות של תמיכה בעניין הערבי. מפלגת הקונגרס תמכה בערבים והתנגדה בעקביות לציונות.

הודו לא הייתה מדינה עצמאית, אך למתרחש בה הייתה השפעה על מדיניותה של אנגליה, ששלטה בה. הבריטים, במדיניותם כלפי ערביי ארץ-ישראל, חששו מפני תגובה עוינת מצד מוסלמי הודו לכל צעד, שיתפרש כאוהד את הציונות. ואומנם, הממשלה הבריטית הגיבה בעצבנות ובדאגה על המחאות הרבות נגד הציונות, שבאו מצד המוסלמים בארץ זו. בין המנהיגים הציונים בלונדון היו שסברו, כי מאחורי מחאות מוסלמיות אלה עמד סיר אדוין מונטאגיו (1879-1924 ,Montagu), יהודי וחבר המפלגה הליברלית, שבשנים 1922-1917 היה שר לענייני הודו. הוא התנגד לציונות ולמתן הצהרת בלפור.

כבר סמוך לכינון המנדט הבריטי בארץ-ישראל הבינו מנהיגי התנועה הערבית הלאומית בארץ את חשיבותם של מוסלמי הודו וקיימו איתם קשר. באוקטובר 1923 שיגרה המועצה המוסלמית העליונה בירושלים משלחת להודו לאיסוף כספים. עוד קודם לכן, ב-11 ביולי 1922, פעלה משלחת של ערביי ארץ-ישראל במכה בקרב ראשי משלחות עולי הרגל, כולל עולי הרגל מהודו, כדי להשיג תמיכה בהתנגדותם למנדט הבריטי ולמדיניות הציונית.

 

הוועידה הכל-הודית לענייני פלשתין

 

בתקופה שבין 17 באפריל עד 2 במאי 1930 ביקר מטעם הסוכנות היהודית בהודו, גרשון אגרונסקי (לימים אגרון, 1893-1959), שהיה אז כָּתב של כמה עיתונים אמריקאיים ובריטיים. בעת ביקורו, ב-19 באפריל, נפתחה בבומביי ועידה מוסלמית שכונתה: ״הוועידה הכל-הודית לענייני פלסטין״

 (All-India Conference of Palestine Affairs). אגרונסקי דיווח על רשמיו משיחות, שקיים עם אישים מוסלמים-הודים.

הוא שמע על החשיבות שמייחסים מוסלמי הודו לערביי ארץ-ישראל, הנחשבים לשומרי המקומות הקדושים, ועל יחס הכבוד שלהם כלפי הערבים בכלל, שכן גם הנביא מוחמד היה ערבי.

מצד שני, העיסוק בענייני ארץ-ישראל הפך למונופול של האחים עלי, מייסדי תנועת הח׳ליפות, ושל מוסלמים אחרים, אך היו גם רבים אחרים, ששאלת ארץ-ישראל לא העסיקה אותם.

עם זאת, הוא התרשם שיש ביכולתם של האחים עלי להפוך את סוגיית ארץ-ישראל לעניין גדול.

גאנדי לא נמנע מלנצל רגשות של סולידריות מוסלמית ונטיות פאן-אסלאמיות בתקופת פעילותה של תנועת הח׳ליפות. בני שיחו אמרו לאגרונסקי, שאסור לציונים להתעלם מכך, ששאלת ארץ-ישראל מהווה נקודת מוקד לפעילותם של מנהיגי המוסלמים בהודו. הוא דיווח על הפגנה מוסלמית גדולה, שנערכה ברחובות בומביי ב-19 באפריל. המפגינים קראו קריאות בגנות הצהרת בלפור. השלטונות הבריטיים בהודו חששו מאוד, שהלכי רוח אלה יזיקו למשמעת ברגימנטים המוסלמיים, ולכן פרסמו פקודות יום להפיג את החששות, שמקומות הקודש המוסלמיים בארץ-ישראל ייפגעו. אגרונסקי הציע להקים בסוכנות היהודית בירושלים משרד קטן, שיעסוק בהפצת מידע על ארץ-ישראל בארצות המזרח, שכן הודו אינה היחידה שבה מופץ חומר תעמולה, שמקורו במועצה המוסלמית העליונה של המופתי הירושלמי, שקיים קשרים עם אישים מוסלמיים הודים. עניין זה של הצורך להפיץ חומר הסברה בהודו, יחזור ויעלה גם בשנים הבאות.

בניגוד לאחרים נטה חיים וייצמן להקל ראש בחומרת הסכנה שנשקפה לציונות מעמדתם של מוסלמי הודו, וזאת למרות שהיה ער לכך, שממשלת בריטניה חוששת מפני לחצים מצדם בעניין ארץ-ישראל. הוא הבין, שממשלת בריטניה מעוניינת שלא לסבך את המצב בארץ-ישראל משום שהערבים עלולים לעורר לטובתם את העולם המוסלמי, אך הוא טען

ש״אנשים המכירים היטב את העולם המוסלמי אינם מייחסים שום חשיבות לאיום זה. אך האיום קיים והוא מטיל אימה על הממשלה״.

 

המופתי של ירושלים יוצא נגד הציונות

 

בינואר 1931 נפטר מוחמד עלי, אחד משני האחים מארגני תנועת הח׳ליפות. המופתי של ירושלים, חאג׳ אמין אלחוסייני, הציע לקבור אותו בירושלים ולכנס בהזדמנות זו ועידה פאן-אסלאמית גדולה שתחזק את ערביי ארץ-ישראל במאבקם לשמירת ערביותה של הארץ. הממשלה הבריטית לא התלהבה מהרעיון, בעיקר בשל החשש מפני מעורבות מוסלמים מהודו, שגם בעבר ניסו להתערב בנעשה בארץ. הממשלה חששה עוד, כי ועידה כזו תסתבך בהחלטות

אנטי-בריטיות בענייני הודו,

אנטי-צרפתיות בענייני סוריה ומרוקו,

אנטי-ספרדיות בענייני מרוקו,

ואנטי-הולנדיות בענייני יאווה.

ואומנם, כחצי שנה לאחר מכן, ביולי 1931, ביקר שאוכת עלי בירושלים ונפגש עם המופתי של ירושלים. הוא הבטיח לו לפתוח בקרוב במערכה גדולה לטובת ערביי ארץ-ישראל ונגד מזימות היהודים. הוא טען:

״יש לי סיבות מוצקות להאמין, שהציונים, למרות שהם מדברים על בית לאומי בארץ-ישראל, מתכוונים באמת למדינה יהודית לא רק בארץ-ישראל אלא בכל המזרח התיכון. הערבים ומוסלמי העולם לא ירשו זאת לעולם״.

היה זה ביקור ממושך, והעיתונים הערביים בארץ-ישראל הרבו לדווח עליו. הסוכנות היהודית בירושלים עקבה אחר הביקור ודיווחה על כך לאכזקוטיבה הציונית בלונדון.

שאוכת עלי עמד בדיבורו ובוועידת שולחן עגול לענייני הודו, שנערכה בלונדון בספטמבר 1931, ניסה לכלול בשיחות עם נציגי ממשלת אנגליה את שאלת ארץ-ישראל, אלא שרוב הנציגים המוסלמים-הודים האחרים התנגדו. נציגי הסוכנות היהודית בלונדון עקבו אחר הנעשה בוועידת השולחן העגול ההודית ואחר המגמות של משלחת המוסלמים מהודו בקשר לבעיית ארץ-ישראל ולתעמולה שניהל שאוכת עלי. מזכיר המשלחת המוסלמית ההודית, שנפגש לשיחה עם חבר האכזקוטיבה הציונית, זליג ברודצקי (1954-1888), ואמר לו ששאוכת עלי מייצג רק את עצמו וכי אין לו תומכים בהודו, וכי למוסלמים יש בהודו צרות רבות למדי משל עצמם והם אינם מתעניינים במיוחד בשאלת המוסלמים מארץ-ישראל או מוסלמים אחרים מחוץ להודו. מזכיר המשלחת המוסלמית ההודית הסכים להצעת ברודצקי לארגן פגישה של מנהיגים מוסלמיים עם מנהיגים יהודיים ולפעול ליצירת קשרים בין מוסלמים הודיים למנהיגים ציוניים.

 

הציונים מתפעלים מאישיותו של גאנדי

 

בתקופה זו גברה כבר מאוד התעניינותם של ראשי היישוב העברי בארץ-ישראל ומנהיגי התנועה הציונית בנעשה בהודו בכלל. דוד בן-גוריון, שהשתתף בוועידת הפועלים של האימפריה הבריטית, שנערכה בלונדון ביולי 1930, גילה עניין מיוחד בדיון בשאלת הודו ורשם את פרטיו. כתוצאה מכך הציע להזמין ארצה לביקור את ראש ארגון פועלי הרכבת של הודו, שאותו פגש פעם בביקור בשטוקהולם.

הסיבה העיקרית להתעניינות זו הייתה אישיותו של גאנדי, מנהיג התנועה הלאומית ההודית, שזכה כבר אז למוניטין בינלאומי בזכות קריאתו יוצאת הדופן למאבק ללא אלימות כנגד השלטון האנגלי. גישה עקרונית-ערכית זו הקנתה לו ברחבי עולם מעמד של דמות מוסרית, שהילכה קסמים גם על המנהיגים הציוניים. בן-גוריון תיאר עוד ב-1930 את גאנדי באופן נלהב:

״המנהיג ההודי הגדול, מהטמה גנדי, האיש הדגול העומד בראש מלחמת השחרור של שלוש מאות ועשרים מיליונים אנשים נגד שיעבוד דורות של האימפריה הכי עצומה בעולם, מלחמת שחרור שאין דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית לגודל היקפה ולעוצם כוחותיה הפוטנציאליים, ונשק המלחמה של המצביא הזה הוא - אי אלימות״.

היו אישים נוספים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, בעלי דעות פוליטיות שונות לחלוטין מאלו של בן-גוריון, שגם הם התפעלו מאישיותו של גאנדי, התפעלות שלא פחתה גם לאחר שדעותיו השליליות על הציונות ועל זכויות עם ישראל על ארץ-ישראל פורסמו ונודעו ברבים. הערצתם של אנשי ״ברית שלום״ - כמו ר׳ בנימין או פרופ׳ הוגו ברגמן - הייתה ברורה, אך גם בעל דעות מנוגדות בתכלית לאלה שלהם - כמו אבא אחימאיר, שבשנת 1931 ייסד את ״ברית הבריונים״ יחד עם המשורר אורי צבי גרינברג - כתב שראוי ללמוד מגאנדי

״התמסרות לאידיאל, את ה׳בכל נפשך ומאודך׳ [...] זאת נוכל ללמוד מגאנדי: סוד המנהיג ההולך לפני המחנה, סוד הראשון לסבל, לייסורים, להקרבה עצמית [...] בדמותו של גאנדי לפנינו מנהיג, שבשבילו אין התנועה שהקים, או שירת, עניין של קריירה פרטית. לפנינו מנהיג לאומי חדור רוח של הקרבה עצמית״.

ברל כצנלסון החליט לפרסם, בהוצאת ״עם עובד״ שנוסדה על-ידו, את האוטוביוגרפיה של גאנדי, נפתולי עם האמת, והסביר שגאנדי

״הוא אחד האנשים הגדולים המשנים את סדרי העולם, אחד המחנכים הגדולים של העולם בימינו״.

הספר תורגם בידי יצחק שנברג ופורסם בשנת תש״ה.

באותה שנה פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את מכתבים מבית הכלא מאת נהרו, ואילו ספריית הפועלים, מרחביה, פרסמה עוד ב-1942 את האבטוביוגרפיה של נהרו. ספרים נוספים על הודו ועל גאנדי פורסמו בארץ-ישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה. הסקרנות כלפי הנעשה שם הייתה רבה.

 

פגישת סוקולוב-גאנדי

 

יוסף שפרינצק (1959-1885), שהיה אז ראש המחלקה לעלייה של האכזקוטיבה הציונית (ולימים יושב-ראש הכנסת), הציע ב-31 באוגוסט 1931 לחיים וייצמן, לנצל את ביקורו הצפוי של גאנדי בלונדון ולהיפגש איתו

״כדי להסביר לאיש הגדול הזה בעיני כל המזרח את תוכנה האמיתי של המגמה הציונית ועבודתנו היישובית בארץ״. הוא הציע שבין הנפגשים עם גאנדי ״יהיו גם אנשים מן הארץ - עובדים ממש - מהעבודה החקלאית״.

גאנדי אכן בא ללונדון להשתתף בוועידת שולחן עגול על הודו והעניק ריאיון לג׳ואיש כרוניקל, שפורסם ב-2 באוקטובר 1931. על הציונות אמר, שפירושה כיבוש מחדש של ארץ-ישראל, ואילו ציון האמיתית משכנה בלב. ירושלים האמיתית היא ירושלים הרוחנית. מבחינה זו יכולים היהודים להגשים ציונות זו בכל מקום בעולם. הג׳ואיש כרוניקל הגיב במאמר מערכת, שבו צוין, שגאנדי אומר ליהודים לא לחשוב על שיקומם הלאומי שעה שהוא עצמו הגיע ללונדון בגלל התביעה להגדרה עצמית לאומית להודו.

ב-15 באוקטובר נערכה בלונדון פגישה עם גאנדי. באו לפגוש אותו פרופ׳ זליג ברודצקי ונחום סוקולוב (1936-1859), שהחליף אז את וייצמן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב אמר, שהיהודים בכל העולם מתעניינים בפעולתו (של גאנדי) למען עמו ושהם מקווים שגם הוא יתעניין בפעולות הציונים למען העם היהודי. הוא סקר בקצרה את מצוקת העם היהודי, וברודצקי הוסיף, שהעם היהודי קיים עדיין רק בגלל תקוותו הנצחית לחזור לארץ אבותיו. גאנדי השיב,

ששמע הרבה על הציונות מכמה מידידיו היהודים,

שהוא ער לסבלות העם היהודי,

וכי תמיד התפלא על הנס ההיסטורי, שלמרות רדיפות של אלפי שנים ממשיך העם היהודי להתקיים.

גאנדי הוסיף, שהחליט לבקר בארץ-ישראל בדרכו חזרה להודו. המטרה העיקרית של סוקולוב ושל ברודצקי בפגישה זו הייתה לדון במאמצים, שנעשו על ידי כמה מוסלמים, ובייחוד שאוכת עלי, לגרור את שאלת ארץ-ישראל לענייני יחסי הינדואים-מוסלמים בהודו ולהופכה לסוגיה פנים-הודית. הם אמרו לגאנדי, שזה מקור לדאגה רבה והביעו תקווה, שהניסיון להביא את בעיית ארץ-ישראל לדיוני ועידת שולחן עגול לא יזכו בהסכמתו. הם התייחסו למהומות, שהתרחשו בארץ באוגוסט-ספטמבר 1929, ואמרו שהציונים מוכנים לעשות הכל, כדי להגיע להסכם עם הערבים בארץ-ישראל ועם הממשלה הבריטית. גאנדי הסכים עם אורחיו והשיב בהדגשה, שיסתייג מן הניסיון להעלות את עניין ארץ-ישראל בוועידת שולחן עגול, שכן ברור לו איזה נזק עלול לצמוח מכך.

 

התנגדות ההינדואים והמוסלמים למדינה יהודית

 

ב-19 באפריל 1936 פרצו בארץ-ישראל ״המאורעות״ (״המרד הערבי״), שנמשכו עד 1939. ועדת פיל, שמונתה על-ידי הממשלה הבריטית במאי 1936, המליצה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות נפרדות, יהודית וערבית. באוגוסט 1937 קיבלו ראשי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית את עֶקרון חלוקת הארץ. הוועד הערבי העליון (של ערביי ארץ-ישראל) דחה הצעה זאת ותבע, שכל הארץ תיהפך למדינה ערבית עצמאית. מעניין להשוות:

התנועה הציונית בארץ-ישראל והליגה המוסלמית בהודו תבעו בסוף שנות השלושים הקמת מדינות עצמאיות בגלל סיבות דומות מאוד;

יהודי ארץ-ישראל ומוסלמי הודו היוו, כל אחד, מיעוט בקרב אוכלוסיית רוב גדולה בהרבה ובעלת דת אחרת;

כל אחת משתי עדות אלה סברה, שכל פתרון שיקשור אותה לאוכלוסיית הרוב במדינה אחת יהווה איום על זהותה הייחודית.

הרעיון להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל נתקל בהודו בהתנגדות הן מצד ההינדואים והן מצד המוסלמים.

מוסלמי הודו דחו את הטענה, שיש דמיון בין מצבם לבין מצב יהודי ארץ-ישראל. הם דרשו, שארץ-ישראל והמקומות הקדושים יישארו בשליטה מוסלמית.

ואילו מפלגת הקונגרס חששה מפני הדמיון בין שני המצבים, בהודו ובארץ-ישראל, שיחזק את דרישות המוסלמים. לטענתה, יהודי ארץ-ישראל הם מיעוט דתי בחברה ערבית פלורליסטית. באותו נימוק עצמו השתמשו גם כלפי מוסלמי הודו.

הסוכנות היהודית בירושלים עקבה בהתעניינות אחר התגובות בהודו למאורעות שפרצו בארץ-ישראל. הוחל אז במאמץ רציני לזכות באהדתו של גאנדי לשאלה היהודית. אליהו אפשטיין (לימים אילת, 1990-1903), מנהל הלשכה הערבית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הכין באותה תקופה, מדי פעם בפעם, סקירות על ״הדי המאורעות בארץ-ישראל בעיתונות ההודית״, וציין, שהעיתונות הזו מקדישה תשומת-לב ניכרת לנעשה בארץ, כולל פרסומם של מאמרים ראשיים ומכתבים למערכת. אם במאורעות 1929 באו התגובות כמעט אך ורק מצד מוסלמים, הרי הפעם הצטרפו למצדדי הערבים אישים הינדואים חשובים, וביניהם פאנדיט ג׳אהאווארלאל נהרו (1964-1889), ראש מפלגת הקונגרס, ומן המנהיגים הבולטים והחשובים ביותר של התנועה הלאומית ההודית (לימים ראש הממשלה הראשון של הודו העצמאית). זאת כדי לרכוש את אהדת המוסלמים למאבקים המדיניים הפנימיים, שהתרחשו אז בהודו נגד הבריטים.

גם הפעם בלט שאוכת עלי בפעילותו. ה-19 ביוני הוכרז על-ידי הליגה המוסלמית כ״יום פלסטין״ ונערכו בו הפגנות מחאה, אסיפות עם ותפילות במסגדים למען ערביי ארץ-ישראל. גם בוועידת מפלגת הקונגרס, שהתקיימה בראשית יוני, הגיש נהרו הצעת החלטה המביעה אהדה ועידוד לערבים בארץ-ישראל

״עקב מלחמתם הנועזת נגד האימפריאליזם הבריטי ובעד עצמאות לאומית גמורה״.

ההצעה התקבלה פה אחד ונשלחה להנהלת הליגה המוסלמית. אפשטיין הציע

״להתחיל מייד בהסברה רחבה ובאימוץ הקשרים בין ארץ-ישראל העברית והודו״.

אחד ממקורותיו של אליהו אפשטיין (אילת) היה העיתונאי סידני יעקובסון, כתב העיתון סטייטסמן בניו-דלהי, ששלח לו סקירה על הלכי הרוח בהודו, בקשר למצב בארץ. הוא אישר, שהמגמה הכללית היא פרו-ערבית, אם כי סבר, שאין היא ביטוי לעניין אמיתי בהודו כלפי ארץ-ישראל. גם למוסלמים אין רגשות עמוקים בסוגיה זו. הוא סבר, שבמידה מסוימת זכו המאורעות בארץ-ישראל להבלטה מסוימת בגלל שמפלגת הקונגרס ניצלה אותם בניסיון לגייס את תמיכת מוסלמי הודו לתנועתה על-ידי הפגנת אהדה לערבים בארץ-ישראל. עניין זה הוא גם נשק נוח בידי מפלגת הקונגרס לנגח בו את הממשלה הבריטית. אפשטיין קיבל הערכה זו ואף חזר עליה בסקירה נוספת שהכין. הוא חזר והבליט את התפקיד שממלא שאוכת עלי, המעלה בכל הזדמנות ציבורית את שאלת ערביי ארץ-ישראל. הוא עושה זאת, לדעת אפשטיין, בתור מכשיר לפרסומת אישית בהודו ומחוצה לה, ואינו רוצה להפסיד הזדמנות זו גם הפעם, לרגל פרוץ המאורעות.

 

שליחות מן הסוג האינטלקטואלי

 

התגובות האלה בהודו הניעו את הסוכנות היהודית לנקוט בפעולה. משה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית מאז 1933, נענה להצעת אליהו אפשטיין לשלוח להודו נציג, כדי להקים שם קשרים ידידותיים עם אישים פוליטיים הודיים ולהציג בפניהם את העניין הציוני. שרתוק כתב להרמן קאלנבאך (1945-1871) בדרום-אפריקה וביקש את עזרתו. לגאנדי היו ידידים יהודים אחדים, שסייעו לו בראשית פעולתו המדינית בדרום-אפריקה, שעה שנאבק בעד שוויון זכויות למיעוט ההודי שם, בטרם עבר להודו ב-1914. אחד הבולטים שבהם היה קאלנבאך, שהיה ציוני. הם נפגשו לראשונה ב-1904 ונשארו ידידים קרובים עד פטירתו של קאלנבאך ב-1945. במכתבו מה-15 ביולי 1936 הסביר שרתוק לקאלנבאך את הצורך להשיג אהדה והבנה למטרות הציוניות ולהישגי הציונות בקרב מנהיגי התנועה הלאומית ההודית, בייחוד בגלל ההתעניינות, שהמאורעות בארץ-ישראל עוררו בהודו. שרת הוסיף:

״עלי לציין בצער, שהתגובה ההודית הכללית למתרחש כאן אינה אוהדת לנו. אני מתייחס לעדה ההינדואית ולא למוסלמים שאֵיבת רבים ממנה למאמץ היהודי בארץ-ישראל ידועה היטב [...] הצגת ענייננו בהודו הופכת לנושא בעל דחיפות. החלטנו לנקוט בפעולה והצענו לד״ר עמנואל אולסוונגר, המוכר לך היטב, לצאת להודו לחודשיים-שלושה, ולהיות הנציג הציוני הראשון, שיביא מסר מאיתנו, אישית וישירות למנהיגי הודו החדשה. אם ד״ר אולסוונגר יצליח לכונן מגעים אישיים טובים עם כמה תריסרים של מנהיגים הודים מן הסוג האינטלקטואלי ולהשמיע את ענייננו במרכזים הפוליטיים והאינטלקטואליים החשובים ביותר, כך שייווצר בסיס כלשהו עליו נמשיך לבנות בעתיד - אחשוב את שליחותו כמוצלחת״.

שרתוק ביקש מקאלנבאך להצטרף לאולסוונגר בנסיעתו להודו ולהציג אותו בפני ידידיו.

״הנך במצב מיוחד, לסייע לציונות בתחום, שבו יש לעם היהודי משאבים כה דלים, כמעט אפסיים״.

בסופו של דבר פגישת קאלנבאך ואולסוונגר בהודו לא נסתייעה ואולסוונגר נסע לבדו.

 

עמדתו השלילית של נהרו

 

שרתוק בחר בד״ר עמנואל אולסוונגר (1961-1888) לשליחות זו, בין היתר גם משום שידע סנסקריט, ומשום ניסיונו הרב כשליח קרן-היסוד לארצות רבות. אולסוונגר הגיע לבומביי ב-12 באוגוסט 1936. הוא נעזר על-ידי סוחר עשיר בשם מאיר נסים ועל-ידי א.א. שוחט, צעיר שעמד בראש המשרד הציוני וקרן-היסוד בבומביי. בין האישים הראשונים שפגש הייתה סארוג׳יני נאידו (Sarojini Naidu), משוררת, מנהיגת נשי הודו, ידידה קרובה של גאנדי ואישיות בולטת במפלגת הקונגרס ההודי הלאומי. בניגוד לרוב עמיתיה בהנהגת הקונגרס גילתה נאידו אהדה לציונות. היא ציידה את אולסוונגר במכתבים לכמה אישים חשובים ואף הצטרפה אליו לפגישתו הראשונה עם נהרו. היא גם הפגישה אותו עם ידיד יהודי אחר של גאנדי מימיו בדרום-אפריקה, ה.ס.ל. פולאק, שביקר אז בהודו. את ידידותה לציונות הוכיחה, תוך הפגנת אומץ-לב, בהפגנת מחאה ״נגד האימפריאליזם הבריטי בארץ-ישראל״, שנערכה בבומביי באוקטובר אותה שנה. בנאומה יצאה נגד דברי הסתה אנטי-יהודיים, שהשמיעו כמה נואמים חברי מפלגת הקונגרס. היא גינתה את ההתקפות מן המארב הנערכות בארץ-ישראל על-ידי ערבים נגד יהודים, ואמרה, שהיהודים

״עולים לארץ-ישראל לא כאויבים לערבים. יהודים אלה הם קורבנות של שנאת חינם ושל רדיפות נמשכות בכמה מארצות אירופה. ידעו נא ויבינו הערבים והמוסלמים [...] שברכותיהם של בני-הודו לערבים אינן מתירות את דם היהודים ואינן מתן הֶכשר מצד הודו למעשי האלימות בארץ-ישראל, אגב התאבקות של הערבים לשחרור. הערבים יכולים וצריכים להילחם לחירותם, אולם חלילה להם לשפוך את דמם של אלה החוזרים לארצם ולמולדתם אחרי מאות שנות-גלות״.

תמיכתה של סארוג׳יני נאידו בציונות הייתה יוצאת דופן בקרב מנהיגי מפלגת הקונגרס, שרובם התנגדו לציונות, כפי שאולסוונגר גילה בשתי שיחותיו עם נהרו ובמכתבים שהחליף עמו בתקופת שהותו בהודו. אולסוונגר מצא, שהידע של נהרו על הציונות לקוי, ושהדעה הקדומה שלו נגדה נובעת מן האינטרסים לקיים יחסים טובים עם מוסלמי הודו. נהרו היה בוטה יותר מגאנדי בעניין קשר כלשהו עם האימפריאליזם והסביר לאולסוונגר, שאהדת ההודים לתנועה הלאומית של ערביי ארץ-ישראל באה משום שזו תנועה המכוונת נגד האימפריאליזם הבריטי. לדעתו, הלאומיות המוסלמית בהודו היא תופעה מלאכותית, כמוה כמו הרעיון הציוני, שהומצא על-ידי האימפריאליזם הבריטי בארץ-ישראל. דעות כאלה הביע נהרו גם בהודעה לעיתונות, שפרסם ב-21 בספטמבר, והוא חזר עליהן בהרצאה שנשא באללהאבאד ב-27 באותו חודש ב״יום פלסטין״. אולסוונגר שלח לנהרו מכתב מחאה ונהרו השיב לו ב-25 בספטמבר, והסביר שלא יצליחו לשכנע איש את רעהו, שכן יש להם נקודות ראות שונות. הוא רמז לאולסוונגר, שאין צורך ללמדו ושידיעתו את המצב בעולם אינה מבוטלת. אולסוונגר שלח מכתבי פולמוס גם לאישים אחרים בצמרת מפלגת הקונגרס.

נהרו דבק בעקשנות בהשקפותיו אלה וטרח להסבירן במכתב, שכתב לעורך העיתון The Jewish Advocate בבומביי, א״א שוחט, ב-26 באוגוסט 1937:

״תמיד נראה היה לי שבעיה זו [ארץ-ישראל] צריכה להיפתר ע״י התייעצויות הדדיות בין מנהיגים ערבים ויהודים. לרוע המזל סמכו בעבר מנהיגים יהודים יותר מדי על תמיכה בריטית נגד הערבים, וכך נעשו בעיני הערבים לתומכי האימפריאליזם הבריטי בארץ-ישראל. נראה לי, שהצעת החלוקה גרועה ותגרום לצרות נוספות בעתיד. אין היא פתרון לבעיה. פתרון אמיתי צריך להתבסס על הגורמים הבאים:

1) עצמאות לפלשתין:

2) הכרה בעובדה, שפלשתין היא ארץ ערבית ולפיכך צריך להיות לערבים קול מכריע בה;

3) הכרה בעובדה, שהיהודים בארץ-ישראל הם חלק אינטגרלי ושיש להגן על זכויותיהם [...].

הפתרון שיושג אינו יכול להתבסס על האינטרסים של האימפריאליזם הבריטי. אינטרסים אלה של צד שלישי יגרמו תמיד להרחבת הפער בין הערבים ליהודים״.

אולסוונגר הגיע למסקנה, ואף הציע זאת לשולחיו בירושלים, כי יש למנות נציג מיוחד להודו להמשכת פעולת ההסברה וקיום קשר עם מעצבי דעת הקהל בהודו, כדי להתגבר על ההתנגדות לציונות. ניקולאי קירשנר (1965-1885), שהיה אז יו״ר הפדרציה הציונית בדרום-אפריקה וידע על הפעולה המדינית-הסברתית שנעשתה בהודו, סבר שיש להטיל תפקיד זה על אולסוונגר עצמו, שכבר קשר שם קשרים ורכש ניסיון. אולסוונגר מצדו הציע את שוחט מבומביי, כפי שיתואר להלן.

 

פגישות עם גאנדי החולה

 

אולסוונגר ביקר אצל גאנדי, אך לא שוחח איתו על הציונות, כי גאנדי היה אז חולה. שיחה כזו נערכה על-ידי ידידו של גאנדי, הרמן קאלנבאך, שהגיע להודו, לבקשת משה שרתוק, לאחר שאולסוונגר כבר סיים את שליחותו בנובמבר 1936. במרס 1937 נפגשו בלונדון שרתוק, אולסוונגר וקאלנבאך. אולסוונגר מסר את רשמיו מביקורו, ושרתוק ביקש מקאלנבאך לפעול, כדי לגרום לכך, שגאנדי יגלה אהדה רבה יותר לעניין הציוני. קאלנבאך הגיע להודו ב-20 במאי 1937, לאחר שבדרכו לשם התעכב בארץ-ישראל, כדי לשוחח עם אנשים שונים ולהתעדכן בנעשה. הוא שהה בהודו חודשיים, שבמהלכם קיים שיחות רבות עם גאנדי ועם מנהיגים הודים אחרים, בניסיון להשיג את הבנתם ואת אהדתם לעניין הציוני. קאלנבאך דיבר עם גאנדי על גורל היהודים באירופה ועל הצורך הדחוף להקים בית לאומי לעם היהודי. ב-4 וב-5 ביולי כתב גאנדי מכתבים לקאלנבאך ובהם התייחס לדו״ח ועדת פיל, שאותו הוא קרא. הוא הציע שהיהודים יסמכו לחלוטין על רצונם הטוב של הערבים ושיתנערו לגמרי מהגנת הבריטים.

קאלנבאך הצליח לעורר את התעניינותו של גאנדי ואולי אף לעשותו מעט יותר רגיש לעניין היהודי. עכשיו כבר לא גילה גאנדי התנגדות לציונות עצמה, אלא רק לאמצעים שבהם נקטה. הוא דחה את ההסתמכות הציונית על הכוח הבריטי ועמד על כך, שהגשמת המטרות הציוניות צריכה להיות תלויה לחלוטין בהסכמה ערבית. קאלנבאך רשם הצהרה כזו על הציונות מפיו של גאנדי ביולי 1937 ומסר אותה לשרתוק, כשביקר בירושלים עוד באותו חודש. בהצהרה זו אמר גאנדי, שאין להתנגד לשאיפה הטבעית של היהודים למצוא בית בארץ-ישראל, אך עליהם לחכות בהגשמתה עד שדעת הקהל הערבית תהיה מוכנה לכך. עליהם לסמוך לגמרי על הצדק המוסרי של שאיפתם ועל חוש הצדק של הערבים ושל העולם האסלאמי. על עמדה זו חזר בשני מכתבים נוספים, שכתב באוקטובר באותה שנה. קאלנבאך דיווח, שגאנדי יהיה מוכן, אם יתבקש, לפעול אישית כדי לסייע להשגת פתרון על-ידי שיחות ישירות בין ערבים ליהודים, ללא מעורבות הבריטים. גם נהרו ומאולאנה אבול כלאם אזאד (Abul Kalam Azad), מחשובי המוסלמים בהודו, שהיה מקורב מאוד לגאנדי, אמרו שיהיו מוכנים לסייע לכך.

שיחותיו של קאלנבאך עם גאנדי גילו, שלא הייתה לו הבנה לגבי רדיפות היהודים, שכבר התרחשו בגרמניה, ויותר מכך - שהידע שלו אודות היהדות היה קלוש ואף מעוות, והתבסס בעיקר על מקורות נוצריים. הוא היה אטום להסברים על הקשר הייחודי בין היהדות כ״דת״ והיהודים כ״לאום״, וגם לא הבין מעולם את הקשר האינטימי בין היהדות לבין ארץ-ישראל.

צריך להבין את התבטאויותיהם של גאנדי ושל נהרו על רקע הפעילות הפוליטית של מוסלמי הודו למען ערביי ארץ-ישראל, שהלכה וגברה באותה תקופה. הצטרפו אליהם פוליטיקאים הינדואים, שרצו להבליט את האחדות ההינדואית-מוסלמית. בימים 7-10 בנובמבר 1936 התקיימה בני-דלהי ועידה כללית שלהם, שהוקדשה לשאלת ארץ-ישראל. מהמנהיגים המוסלמים המרכזיים השתתפו רק מעטים - ביניהם שאוכת עלי - אך למרות זאת הייתה לה חשיבות, מה עוד שמפלגת הקונגרס שלחה את ברכתה. בוועידה התקבלו החלטות חריפות נגד ממשלת אנגליה והושמעו איומים בחרם על סחורות בריטיות ובאי-שיתוף פעולה עם הממשלה, אם אנגליה לא תמלא אחר תביעותיהם של הערבים בארץ-ישראל. הממשלה הבריטית אכן חששה מהתפשטות אי-השקט מארץ-ישראל עד למוסלמים בהודו. משלחת מטעם הוועידה התקבלה אצל המשנה למלך והוא דאג להבהיר לה, שהממשלה הבריטית נאמנה לידידותה עם המוסלמים, מבינה את התרגשותם ותשמור על התחייבויותיה בארץ-ישראל כלפי הערבים וכלפי היהודים במידה שווה. הוא הכחיש, שיש פגיעות במקומות הקדושים למוסלמים וציין את הגידול הרב, שחל במספר האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל הודות להגירתם לארץ. גם מפלגת הקונגרס המשיכה במדיניותה הפרו-ערבית. באוקטובר 1937 קיבלה החלטת מחאה נגד ההצעות לחלוקת ארץ-ישראל והבטיחה לערבים את הסולידריות של העם ההודי במאבקם להשגת עצמאות לאומית.

 

נציגות לסוכנות היהודית בהודו

 

ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק, שיזם את שליחויות אולסוונגר וקאלנבאך להודו, התרשם שההשקפה הרוֹוַחת בקרב פוליטיקאים הינדואים בקשר ליהודי ארץ-ישראל היא, שמדובר בפולשים, שהגיעו מן המערב. הסכסוך עם הערבים נתפס כסכסוך בין אסיאנים לבין מערביים, ולכן תגובת ההינדואים כלפי היהודים היא עניין של אינסטינקט ולא של ויכוח פוליטי. הוא כתב לקאלנבאך, שלאחר שובו מפגישותיו עם גאנדי הציע להכין תזכיר מפורט על הציונות. תזכיר זה הגיע לידי גאנדי בסוף אוגוסט 1937. הוא הגיב עליו ב-28 באוגוסט במכתב לקאלנבאך, שבו נאמר, שאם דברי התזכיר נכונים אז לא צריך שיהיה קשה להגיע להסדר בין היהודים לבין הערבים. הוא הציע לקאלנבאך ליטול על עצמו תפקיד בעניין זה, ולצורך זה לעבור להודו ולפעול משם. גאנדי עצמו לא עשה דבר, כדי לסייע לפגישת ערבים ויהודים, אך עודד את ידידו הקרוב הכומר צ׳.פ. אנדרוז (Charles Freer Andrews) לעשות זאת.

אנדרוז, שהיה פרו-ציוני, היה מיודד גם עם חיים וייצמן. עוד שנים אחדות קודם לכן, ב-1933, הציע לוייצמן לתווך בין ערבים ליהודים. היו לו גם היכרויות רחבות עם אישים מוסלמים בהודו והוא שאף לפעול בהודו להפסקת התעמולה נגד היהודים. אך הוא נפטר ב-1940 ומאומה לא יצא מיוזמה זו.

שרתוק פעל להצבת נציג קבוע של הסוכנות היהודית בהודו. הבחירה נפלה על, שוחט שכבר נזכר לעיל. שרתוק תיאר אותו כ״יהודי צעיר מהקהילה העיראקית בבומביי, בוגר אוניברסיטה, דובר ערבית, אנגלית ומעט עברית; הוא בילה בארץ-ישראל שלושה חודשים בביקור לימודים ציוני וחוזר עתה לבומביי, כשהוא מצויד במלוא סמכויותיו של נציג מיוחד של הקרנות ושגריר בעל סמכויות מלאות של מחלקת הארגון [של הסוכנות]. הרעיון הוא, שבתוספת לעבודתו הציונית בין יהודים עליו להקדיש עצמו גם לטיפוח קשרים פוליטיים בחוגים הודיים לאומיים, אשר הדרך אליהם נפרצה לראשונה על-ידי אולסוונגר ב-1936. אולסוונגר הוא זה שגילה את שוחט והניע אותנו לסדר לו את הביקור בארץ-ישראל. דנו בסיכויים לגייס אהדה למפעלנו בקרב חוגים הודיים. לפי הערכתי הסיכויים הם עגומים לאור התנגדותם המושרשת לכל דבר שריח התמיכה ב״אימפריאליזם הבריטי״ עולה ממנו ולאור החלטתם לזכות בתמיכת המוסלמים במאבק הלאומי. שוחט, על כל פנים, לגמרי לא נואש וחשב, שניתן להשיג הרבה על-ידי מסע הסברה מתמיד, שייתמך בביקורים-לעתים של אישים ציוניים בולטים. שליחותו של אולסוונגר הייתה מוצלחת, אולם בעתיד יהיה צורך לשלוח אנשים שיטפלו בבעיה באופן ישיר יותר ומזווית-ראייה פוליטית״.

 

בן-גוריון, ז׳בוטינסקי וּוייצמן מתעניינים בהודו

 

גם דוד בן-גוריון - לעת הזאת יו״ר הנהלת הסוכנות היהודית - החל לגלות עניין בהודו, בייחוד בגלל החששות, שתמיכת המוסלמים מהודו בערביי ארץ-ישראל עוררה בקרב הממשלה הבריטית. ההתרגשות בקרב מוסלמי הודו נוספה לגורמים אחרים, שגרמו לנטיות חזקות בממשלה הבריטית לחסל את כל העזרה האנגלית לציונות. בפגישה שקיים בלונדון, יחד עם וייצמן, עם שר המושבות מלקולם מקדונלד ב-20 בספטמבר 1938, שמעו ממנו על ההתנגדות התקיפה של מוסלמי הודו לחלוקה, ועל כך, שלכל פעולה בריטית בארץ-ישראל נגד הערבים יש הד חזק בהודו. בן-גוריון עצמו לא ייחס חשיבות רבה להתנגדות זו. הוא חשב, שהאחים מוחמד ושאוכת עלי לא הצליחו לעורר תנועה של ממש, שנים אחדות לפני כן. לדעתו אין המוסלמים שבהודו מתעניינים באמת בארץ-ישראל, אלא בעסקיהם בהודו בלבד. מכל מקום, עוד ב-1 ביוני 1937 פגש בן-גוריון בלונדון הודי בשם פאניקאר (Panikkar Kayala M.), שהיה אז ״מיניסטר החוץ״ של המאהאראג׳ה של פאטיאלה, ולימים מילא תפקידים חשובים שונים בהודו העצמאית. פאניקאר היה אוהד הציונות והתמיד בידידותו זו גם בשנים הדרמטיות והקשות שעמדו בפתח, כפי שעוד יוזכר.

גם זאב ז׳בוטינסקי לא ייחס חשיבות להתנגדות מוסלמי הודו. לדעתו

״הסולידריות המדינית של ה׳אישׂלם׳ היא מיתוס מת, ממש כמו הסולידריות המדינית של הנצרות [...] אין זאת אומרת, שהמושׂלמים אינם אוהדים זה לזה כלל; הם אוהדים - לא פחות משאוהד השמאל הצרפתי לשמאל הספרדי, כמו כן - בלי כל תוצאות, ומאותן הסיבות עצמן [...] כל האגדות האומרות, שאנגליה אינה יכולה למלא את התחייבויותיה בארץ-ישראל מתוך פחד מפני האישׂלם הנורא - בשקר יסודן״.

גם חיים וייצמן התעניין באותן שנים באורח יותר אינטנסיבי בהודו, וחיפש דרכים להשפיע על מנהיגי התנועה הלאומית שם. הוא הבריק לקאלנבאך להתייעץ איתו האם לכתוב לגאנדי ולנהרו, וביקש ממנו, שייצור קשר בינו לבינם. התגובה בהודו למצב בארץ-ישראל בשנות המאורעות העסיקה אותו וגם מנהיגים ציוניים אחרים. וייצמן סבר, שחשוב מאוד שמנהיגי הודו יכירו את העובדות לאמיתן, לגבי כל מה שמתרחש בארץ-ישראל, וחשב שצריך לשלוח להודו שליחים, כדי ליצור קשרים עם מנהיגים מוסלמים והינדואים. מה עוד, שבאורח קבע הגיעו אליו ידיעות על לחץ חזק מצד מוסלמי הודו על ממשלת בריטניה לנטוש את תוכנית החלוקה, שההנהגה הציונית הסכימה לה, ולאמץ פתרון, שפירושו המעשי היה קבלת הדרישה הערבית להקים בארץ-ישראל מדינה ערבית עצמאית והפיכת היהודים למיעוט תמידי.

 

(חלקו השני של המחקר יופיע בגיליון הבא של כיוונים חדשים).

 

העתקת קישור