על בן-גוריון, שרת, אשכול ולבון
מק"ט
3043ג
מחבר/עורך
עילם יצחק
title
על בן-גוריון, שרת, אשכול ולבון
שנת הוצאה
1988
נושאים
ההסתבכות הטרגית של בן-גוריון עם משה שרת, פנחס לבון ולוי אשכול - שותפיו לעשייה
מילות מפתח
אשכול, לבון
תוכן


 

עלה בדעתי לעשות ניסיון להאיר באור שונה תופעה דרמטית, שהסעירה בשעתו את חיינו הציבוריים-פוליטיים, ולהציגה מנקודת-ראות אחרת מן המקובל. וכך לסלק את התפיסה הפשטנית הרווחת, כאילו התפתחות לא רגילה זאת מקורה מהתהוות חילוקי-דעות והיווצרות עמדות מנוגדות בעניינים מדיניים, שעלו על בימת חיינו מפקידה לפקידה.

העובדה, שתופעה זאת חזרה על עצמה שלוש פעמים, בזה אחר זה, עם שלושה אנשים קרובים ביותר לבן-גוריון, שעמהם עשה כברת דרך ארוכה בחייו הציבוריים, בהיותו סומך עליהם במצבים שונים, ואף מסמיך אותם מיוזמתו שלו לתפקידים מן החשובים ביותר בעיניו - אומרת דרשני.

כוונתי להסתבכות הטרגית שלו עם משה שרת, פנחס לבון ולוי אשכול - שותפיו עת רבה בעשייתו רבת התנופה עמהם

לפני קום המדינה,

במאבקים לקראת הקמתה,

ולאחר מכך - מִשֶקמה.

בטרם אגש להסביר נקודת ראותי האמורה, עלי להקדים, כי אין היא נשענת על מחקר או עיון במסמכים ותעודות כלשהן. הם מבוססים על שיקול חופשי של מי אשר הכיר מקרוב, במשך עשרות שנים, את המעורבים בעניין, פעל במחיצתם, ולעתים - בשיתוף עמהם בתחומים ובזמנים שונים. לכן, נראה לי, כי ביכולתי להעריך נכונה את אשר התרחש, בחינת קביעת-עֵד שהתבונן. וגם כשהייתי מעורב לפעמים בדבר מן הדברים - לא פסקתי בו-בזמן מהתבונן, להסתכל וגם לשקול.

ידועות לי המגבלות שמייחסים ל״עֵדי ראייה״ או שמיעה בניתוח מהימן של עיקרי הדברים שהתרחשו. אך בטיפול אקטואלי של עניינים שקָרו בימינו, יש מקום להישען על ״עדותו״ של בן-לוויה להם. כך לא נעלמה ממני ההנחה הרווחת, כי אין תהליך כלשהו בהתהוותם של דברים בחיי החברה - לחיוב או לשלילה - פועל-יוצא של משהו ברור אחד, כי-אם תוצאה של אינקוּבציה קצרה או ממושכת של צירופים שונים.

אך יש, ומכל זה מבשיל פתאום משהו ההופך להיות דומיננטי, המוביל לאירוע מסוים, המתגלה לפעמים כהתפרצות.

ולאותו דבר דומיננטי מכוּוָנים הדברים הבאים, תוך הבלטת משקלו המכריע בדיוננו זה.

בן-גוריון ראה עצמו - ללא כל ספק בצדק - כמי שעל כתפיו הוטלה שליחות היסטורית. עוד בשחר נעוריו, בעיירתו בפולין, חלם חלומות-נעורים על היותו קרוּא לעשייה גדולה למען עמו.

אומנם חלומות מעין אלה, המפרנסים רוחם הסוערת של בני נוער, שכיחים לרוב, ובעיקר בקרב בנים של עמים או שכבות מקופחים. אך יש ועם הזמן הללו מתפכחים או משנים כיוון.

פרדיננד לאסאל, למשל, חלם בנעוריו לפעול לגאולת עם ישראל. אך הקסם של חלום יפה זה נגוז אצלו עם הזמן לטובת חלום נאצל אחר, בעוד משה הס נשאר נאמן למאוויו הציוניים עד סוף ימיו.

בן-גוריון מִשֶדָבק בחלומו זה בעודו נער, שוב לא הרפה ממנו בהתבגרותו, ואף הלהיבו ביתר שאת בעוצמה, בדביקות ובנחרצות. בכל שלבי חייו הפעילים ראה עצמו מצוּוֶה לחתור ללא לאות להשגת היעד הזה. וברבות הימים, משהשתלט עליו הרעיון כליל - הוא החליט להביאו לכלל מימוש על ידי היותו הוא השולט בו מעתה. ואכן, הוא לא הוציא מידו שום הזדמנות לחתור בכל מאודו להיותו הוא גם הקובע את הדרך - והזמן לקדמו.

תווי פניו הנמרצים, מצחו הרחב וסנטרו המחודד קמעה, שהזדקר בנחישות, העידו כי לפנינו אדם, שכל מעייניו נתונים לעניין אחד ויחיד, שכבש את רוחו, וכי ברעיון האחד הזה משוקעים כל כוחות הנפש. ולמען טיפוחו ראה עצמו מחויב לפעול קודם-כל להשלטת מרות. תחילה תנועתית, בהמשך לאומית, ובאחרונה - ממלכתית (מושגים שהינם אבני-יסוד להשגת כל מטרה גדולה ומורכבת).

אך יש גם, שלמטיל מרות בשליחות האידיאה הגדולה אורבת סכנה - וזה אנושי למדי - שלפעמים עשויה היא לקבל גוון אישי, ולהוותנו, זה קרה לא פעם בימי פעולתו ברוכת החזון והמעש, שהשתרבב בהם הגוון האישי.

בהבעת פניו הנמרצים של בן-גוריון היה כדי להרשים את הנתקלים בו. כאילוסטרציה לכך אציין מקרה שהייתי עד לו. ב-1925 התקיים בוינה קונגרס ציוני. בין נציגי ״אחדות העבודה״ (ההיסטורית) נמצאו בן-גוריון, ברל, טבנקין, רמז, יבנאלי, רובשוב (שזר) ועוד. כל החבורה התאכסנה באותו בית מלון ומדי יום אכלו באותה מסעדה. משחלפו כמה ימים שאלה אותי המלצרית המסוקרנת מדמותו של בן-גוריון, ששירתה את הסועדים, מיהו האיש הזה המזכיר לה את פניו ובלוריתו של בטהובן!...

בן-גוריון היה לוחם תקיף וללא-חת. עם כל היותו שוקל עניינים הגיונית ופרגמטית-רציונלית - הוותרנות הייתה ממנו והלאה. היה וכחן בלתי-נלאה, ולבר פלוגתא שלו לא נותרו לעתים הרבה ברירות זולת לוותר ולחדול.

מאז ראשית פעילותו הציבורית-פוליטית סיגל לעצמו תכונה להשליט רצונו ודרך שיקוליו על בעלי דברו. וברבות הימים הללו אף השלימו, וקיבלום כמובנים מאליהם.

חרף העובדה שדעתו החלה להיות קובעת, לא נמנע ממנו ההכרח לעמול קשה ולהשקיע כל כוח רצונו ותעצומות נפשו, כדי להנחיל את הפתרון הנראה לו כנדרש בסיטואציות הרות-גורל מול ספקנים וקטני אמונה ונעדרי חזון או קצרי ראות שנמצאו במחנה.

על רקע זה יוקל לנו להבין ולחדור אל שורשי הקונפליקט הטראגי שהוא נושא דיוננו זה.

שלושת ״קורבנות״ של קונפליקט לא רגיל זה היו, כאמור, חבריו-שותפיו לעשייתו הגדולה, כשהם צעדו עמו כמעט בכל מהלכיו, בשמשם לו בני לוויה נאמנים בחתירתם המשותפת במאבק לתקומת ישראל.

ממשה שרת תבע בן-גוריון להשתחרר מעבודתו ב״דבר״ (בעיקר מן הטיפול במהדורתו השבועית באנגלית), כדי שיבוא למלא מקומו של חיים ארלזורוב בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

את פנחס לבון החל לקרב עוד תוך עבודתו בוועד הפועל של ההסתדרות, למרות שבמקורו נמנה על הנוהים אחר ״הפועל הצעיר״ (לבן-גוריון לא היה קל להשתחרר מן היריבות הישנה עם חברי הפועל הצעיר, אף לאחר האיחוד עמו עם הקמת מפא״י) ומשהבחין בכישרונותיו ובשכלו החריף - ראה בו כוח עולה ומבטיח. עם קום המדינה החל להטיל עליו תפקידים ומשימות בעלי חשיבות בעיניו (פנחס לבון, לצדו של משה סנה, נמנה על טובי הנואמים בכנסת, ושנינותם הייתה לשם דבר).

לוי אשכול היה זכור לטובה אצל בן-גוריון מאז שפרץ את חומת ההתנגדות על ״הפועל הצעיר״, בימי ההתנדבות לגדוד העברי, בימי מלחמת העולם הראשונה.

שלושתם היו תמימי דעים עמו בימי המאבק עם השלטון הבריטי ונחשבו אקטיביסטים מוגדרים לצדו, בניגוד לכמה וכמה מהססים בקרב ראשי התנועה.

משה שרת מילא שליחויות רבות ומרשימות לעשיית נפשות בבמות בינלאומיות לחיזוק מאמצי בן-גוריון להנחיל את רעיון המדינה היהודית, ולוי אשכול התייצב לצדו כיד ראשית עם ראשיתו של המאבק המזוין לקראת מלחמת השחרור, ובמיוחד בכל ימי המלחמה עצמה. ובן-גוריון העריך תרומתו של כל אחד מהם. ובכל זאת, כל אלה לא עמדו להם. מדוע?

נתחיל ממשה שרת. מוּדעת היא, כי מאותו זמן שחדר המומנט המובילי (התעופתי בעיקרו) אל תחום הפעילות המדינית בין הארצות, וראשי מדינות החלו לבקר תכופות אצל עמיתיהם - חדלה מדיניות החוץ להיות נחלתם הבלעדית של שרי החוץ, וראשי הממשלות עצמם החלו להיות מעורבים במישרין במדיניות ארצם.

התפתחות זאת נושאת בחובה אפשרויות של חיכוך בין נושאי שני התפקידים הללו העשויים, לעתים, להגיע לדרגת משבר. טבעי הדבר, שהמכהן בתפקיד שר החוץ רגיש להתרשמות דעת הקהל בעולם הרחב על אירועים מסוימים והֵדם מעבר לגבול. ובמקרה שלפנינו בלטה לא פעם הרגשת אי-נחת אצל משה שרת מתגובות צה״ל, ותכיפות פעולות תגמול עקב מעשי טרור והתקפות מחבלים. ובכל זאת המשיכו השניים לעבוד ולפעול באין מפריע בממשלות שבן-גוריון הרכיב.

יתר על כן, משהחליט בן-גוריון לפרוש מן הממשלה בפעם הראשונה, על מנת ללכת לשדה בוקר (נימוקי פרישתו והחלטתו להתיישב במדבר לא נודעו בבירור עד היום, ולכל הסברות הקיימות בנידון לא נמצאו תימוכים משכנעים. יש להניח, שהחל להתגנב בלבו ספק כלשהו לגבי כיוון מהלך הדברים בארץ), וכל השידולים לא הצליחו להניאו מלקיים רצונו זה - הוא הציע מיוזמתו להטיל תפקיד ראש הממשלה על משה שרת, בנוסף להיותו שר החוץ, ואילו את משרד הביטחון הוא הציע להפקיד בידי חביבו מזה זמן, על פנחס לבון.

אילו היה מטיל ספק בכושרם, או הבדלי דעות, כביכול, בינו לבין משה שרת היו נחשבים בעיניו כמכשול - ספק אם היה מציע בלהיטות כזאת להפקיד בידיו את כהונת ראש הממשלה. אשר למשרד הביטחון , שהיה כה קרוב ללבו, מסתבר שלא מצא אצל משה שרת את התכונות הנדרשות לעסוק בענייניו, מתוך שהכירוֹ שנים רבות מעבודתם המשותפת. ואילו בפנחס לבון מצא את האיש כרוחו.

ומשהציע את ההסדר הזה, חזקה עליו שהאמין לא רק ביכולתם לעמוד במשימות אלה, אלא שגם בטח שהם ימשיכו לדבוק במסלול שהוא התווה, ויתמידו לכלכל את המדיניות בשני תחומים אלה, אשר הוא טרח להטביע עליהם את חותם אישיותו.

אך המשבר לא בושש לבוא. ביסוד הוא היה נעוץ בעצם המחשבה, שהם דימו בנפשם (הוא ראה זאת כהתנשאות מצדם) כי מסוגלים הם ואף ראויים לבוא במקומו. הניסיונות מצדם, שלא לרצות לקבל התפקידים המוצעים בנימוקים שמא לא יצליחו לעמוד במבחן כמוהו, לא נחשבו בעיניו ככנים משום שלבסוף קיבלום. ועוד בטרם החלו במילויָם נרשם הדבר אצלו לחובתם. טבעי שאין לך מעשה שיכול להיעשות על ידי שני אנשים שונים בצורה דומה, וחרף כל רצונם מוכרח להתגלות הבדל כלשהו או ניואנס קל. ולא פעם מתקבלת סטייה מן האופן שבו פעל קודמו.

במקרה לבון קיבל הדבר ביטוי מהרגע הראשון. כמה מעושי דברו של בן-גוריון במשרד הביטחון לא גילו התלהבות יתרה מן ״הבוס״ החדש. הייתה בו, בפנחס לבון, מידה של יהירות וביטחון עצמי ואף דוק של ציניות. בעיקר הכביד על היחסים רצונו לדעת את המתהווה לאו-דווקא דרך הצינורות ״המוסמכים״. הוא חתר להשיג את המידע הדרוש לו באופן בלתי אמצעי ובמישרין מן הדרגים השונים, ואף מן הנמוכים שבהם. גישה זו שלו יצרה יחסי אי רצון הדדיים מן הרגע הראשון, אשר החריפו בהתמדה.

הדים מהמתרחש בשני המשרדיים לא איחרו להגיע אל צריפו של בן-גוריון בשדה בוקר, כשאוזניו היו כרויות למשתנה בנחלה שהותיר מאחוריו, במיוחד עקב אחר הנעשה במשרד הביטחון ובצה״ל, יצירי רוחו וילדי טיפוחיו.

לבון מצדו לא קידש כל שמצא במשרד, וייתכן שאף הבחין כבר באי אלה פגימות, ובדרך טיפולו לא השתמש, כנראה. בכפפות משי. לכן החלה להתגבש אצל בן-גוריון דעה שלילית מרחוק, שללא ספק חוזקה גם מן ״הטפטוף״ שהגיע אליו מן הנפגעים, כביכול. הכעס שליווה את עצם הסכמתו של לבון לחשוב שהוא ראוי לבוא במקומו ניעור מחדש וצבר עוצמה.

וכשהופיע, תחילה בחדרי חדרים, מה שכונה עם הזמן ה״עסק הביש״, וראשי המפלגה באו אל בן-גוריון לשדה בוקר - ומשה שרת בכללם - לבקשוֹ לחזור לפעילותו הקודמת בממשלה, מאחר ולפי דעתם ההתפתחות במשרד הביטחון מחייבת פרישתו של לבון ממנו (למשה שרת עצמו היו נימוקים אישיים להצטרף לסילוקו של לבון, כיוון שנהג בו בזלזול ובהתנשאות כלפיו).

אי הרצון והרתיעה של בן-גוריון מפנחס לבון קיבלו חיזוק נוסף ממהלך ההתפתחויות, ורוגזו עליו גבר כיוון שהחל לראות בו מחלל קדושת צה״ל, שהוא יצָרו ברוחו ובצלמו והתברך באבהותו. כמובן, שכל אשר בא לאחר מכן, לא רק שלא היה בו כדי להשקיט רוחו, אלא הפך לזעם שלא ניתן היה כבר לעצרו.

משנענה בן-גוריון להפצרות ראשי התנועה ולהיעתר לתביעתם לאחר דין ודברים מייגע, הוא הסכים לקבל על עצמו את משרד הביטחון בלבד, במגמה לשקמו. הסדר זה הביאוֹ לכהן תחת שרביטו של משה שרת כראש הממשלה. לדידי, הכיל פתרון זה - שדוגמאות רבות כאלה מתהוות ללא קשיים בממשלות בעלות מסורת של חילופי גברי בהרכבן, מפקידה לפקידה - נֶבֶט מסוכן להחייאת אי רצונו של בן-גוריון לעצם הסכמתו של משה שרת לחשוב, שהוא ״יכול״ לבוא במקומו כראש ממשלה.

הימים הבאים יָצרו את ״הנימוקים״ הסבירים למראית עין, על הבדלי דעות, כביכול, כסיבה המונעת אפשרות של עבודה משותפת בין בן-גוריון למשה שרת בממשלה שהורכבה כעבור זמן בראשותו. אילוצו של משה שרת לפרוש ממנה, בסופו של דבר, כשר חוץ, גרמה מבוכה קשה בתנועה, ויָצרה גם רגש של תסכול ושנאה בין השניים, שלא ניתן היה עוד לגשר עליה במרוצת הזמן.

האקורד המזעזע בא לידי ביטוי דרמטי בנאום הקטגוריה הקשה, שמשה שרת נשא בוועידת המפלגה, בבואו אליה על כיסא גלגלים, בשיא חוליו, כשכל מרי לבו, הצער והעלבונות שהצטברו אצלו בשנים אלה על רבו וחברו לדרך - דוד בן-גוריון.

שורשי הקונפליקט עם לוי אשכול דומים, בדרך כלל, לאלה של משה שרת ופנחס לבון, היינו שדימו בנפשם, שמצויות בהם הסגולות הנדרשות כדי לשאת בתפקידים שנראו לבן-גוריון כייחודיים לו בלבד. אשכול בהבחינו את אשר קרה לקודמיו, נזהר מלהסכים להצעת בן-גוריון ליטול לידיו את המטלה הכפולה - כהונת ראש הממשלה ושר הביטחון, והִרבה להסס עד שגברו עליו הלחצים וההפצרות, הן מצד בן-גוריון והן מצד ראשי התנועה והוא נעתר להם לבסוף.

ייתכן, ו״חטא״ הסכמתו היה נסלח, לולא השתרבבו כמה מהלכים של אשכול, בפולמוס שהתעורר מחדש סביב ההתפתחויות ב״פרשת לבון״ שלא לרצון לבן-גוריון. מְכוונות טובות השקיע אשכול מאמצים נמרצים לפרק המתיחות שהתגעשה עקב סירובו של בן-גוריון להכיר בחפותו של לבון מן האשמות שיוחסו לחלקו הישיר ב״עסק הביש״.

כראש ממשלה הרכיב אשכול ועדה של שבעה שרים, בראשותו של שר המשפטים פנחס רוזן, אשר לאחר דיונים ממצים הסירה מעל כתפיו של לבון את שייכותו לעניין אומלל זה. בכך החשיד עצמו אשכול בעיני בן-גוריון כנוטה לצדו של לבון, וזעמו גבר עוד יותר, בהבליטו את התביעה הידועה, כי רק ועדה משפטית מוסמכת לפסוק בנידון.

ניסיונו האחר של אשכול להפיג רוגזו של בן-גוריון היה אומלל עוד יותר. הוא קיווה שעל ידי הבאת פנחס לבון כקורבן לעיני כל, יעלה בידו להרגיע את רוחו של בן-גוריון ורוחות הנוטים לעמדתו, שהתלהטו מעבר לכל מידה סבירה. ובשיא מאמציו אלה, הוא הביא הצעה יוצאת דופן בפני מרכז המפלגה, שזומן במיוחד לשם כך, להדיח את לבון מכהונתו כמזכיר ההסתדרות.

אך גם צעד מדהים זה בחומרתו החטיא את המטרה אליה חתר אשכול, והשנאה התלקחה ביתר שאת. הפעם הצטרף פנחס לבון ותומכיו אל מתקיפי אשכול.

להמשך דיוננו זה, אין עניין להחיות את מלוא חומרתו של סכסוך בן-גוריון-לבון על הסתעפויותיו ההרסניות. די אם נאמר, כי בדומה לשני מתגוששים הם לא הרפו מלהיאבק אחד בשני עד לאפיסת כוחותיהם. וכמקובל במצבים כאלה נוצרו סביבם שני מעגלים של תומכים, ובהלהיטם את האווירה הוסיפו קוראז׳ להחרפת מאבק חסר תוחלת זה. לבון לא השיג מבוקשו להשתחרר מן האשמה שטופלה עליו, ובן-גוריון אף הוא לא יצא מנצח.

אשכול קיבל מהלומות משני המתגוששים, ובן-גוריון הפנה מעתה את כל זעמו כלפיו, בהטילו פסול בעצם כושרו ואף יושרו להוסיף ולכהן כראש ממשלה ושר ביטחון.

 

מן הראוי לעשות כאן אתנחתא ולעבור ולו רק ברפרוף לתיאור מקומו וייחודו של כל אחד מן האישים שהם נושא לדיוננו. ומבלי להתיימר להיות מוסמך לחלק ציונים, הריני רואה זכות לעצמי כבן-לוויה קרוב, בזמן וּבמקום, להתרחשויות האמורות ולדמויות המעורבות בהן - להעריך תמציתית את פועלם, ללא קשר למערבולת שהם מצאו עצמם מעורבים בה.

 

משה שרת - כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עשה משה שרת רבות לקידום ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השנייה. בהקמת הכוח היהודי הלוחם הוא ראה לא רק חובה ליטול חלק במלחמה למיגור החיה הנאצית, אלא גם מכשיר עזר לעתיד לבוא, כשיבשילו התנאים, להקמת המדינה היהודית.

דווקא האספקט הזה הוא אשר החשיד את ההתנדבות היהודית בעיני שלטונות המנדט, שהמשיכו להצר צעדיה בלי שים לב לכך, שלכול תוספת כוח מזוין לצד בנות הברית היה משקל מכריע לתוצאות המלחמה.

אך במרצו הבלתי-נלאה הוא הצליח לבסוף לגבור על המכשולים וזכה להגיע אל גולת-הכותרת של מאבקו - הקמת הבריגדה היהודית. ובהישג חשוב זה הוא ראה את תגמולו כיוצרה וכמטפחה של רוח ההתנדבות בארץ.

משה שרת תרגל עצמו שנים רבות כשר חוץ של ״המדינה בדרך״. וכשזכה להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, פעל בתחום זה בטוב-טעם ובשום-שכל. התפקיד, כאילו ״נתפר״ לפי מידותיו, ואולי - מידותיו הן אשר קבעו אופיו ותכונותיו של משרד חשוב זה.

יצירת הקשרים ההדוקים עם ממשלות של מדינות העולם לא היו מעשה של שגרה, ובמציאות היוו מעין יצירת יש מאין. ובכוח עמלו ונועם הליכותיו הם הפכו דפוסים ומסגרות של קבע. אי-אפשר גם לפסוח על חלקו הרב ביצירתה של הדיפלומטיה הישראלית הצעירה, וכמעצב דמותה ואופיה.

מיעוט הזמן לכהונתו כראש ממשלה, יש בו כדי למנוע להבחין בייחודו בתפקיד זה במשרד, שרוחו של דוד בן-גוריון לא פסקה עדיין להיות מורגשת בין כתליו.

 

פנחס לבון - צדקה עשו עמו האירועים המסעירים, אשר בעטיים הוא התפנה מן העיסוק כפוי-הטובה במשרד הביטחון. ברם, הזוכה העיקרי מתוצאת הדרמה הזאת הייתה ההסתדרות, אשר קיבלה לכמה שנים במתנה מזכיר מעולה - השלישי בערכו מקרב מזכירי ההסתדרות השונים. לא השלישי בסדר הכרונולוגי, כי אם בחשיבותו לצדם של בן-גוריון ודוד רמז שקדמו לו בזמן, ושתרומתו לא נפלה בהרבה מזו שלהם בבניינה של ההסתדרות. חבל שהיא לא הצליחה להחזיק בזכייה זאת זמן מרובה.

 

לוי אשכול - דמות יחידה במינה, שופע הומור ויחס אנושי חם. חכם ורחב דעת. לא רואה עצמו מורם מעם, כי אם אחד מן העם. בנאי גדול היודע להשתמש בהצלחה בחומר האנושי, ולבנות ממנו חקלאות וחקלאים. נמנה על המעולים בגלריה המפוארת של אישי תנועת העבודה ובשלושת העשורים לתקומת ישראל גם בין חשובי רבי המדינה.

 

בן-גוריון - דמות גדולה ומאירה, שלא כל דור זוכה לשכמותה. אדם החותר כל ימיו להשיג מטרה אחת ויחידה, ששום מכשול אין בכוחו להסיט מבטו מן העיקר. רואה עצמו שליח ההיסטוריה היהודית, ופועל ללא רתיעה מטעמה. נחישותו הביאו לפרקים להיות בלתי-נוח ליריביו ולא פעם אף לחבריו. דבק באמת כפי שהוא תפס אותה; שאינה תואמת בהכרח לזו של האחרים, מכאן תקיפותו בכל מלחמותיו; ואף בזו שזיעזעה את התנועה, שכה רב היה חלקו בבניינה. בתפיסתו הקיצונית את ערכה של הסמכות והמרות ניתן לדַמותו לאישיות גדולה אחרת בתולדות עמנו משכבר הימים - רבן גמליאל.

בוויכוח עם עמיתו החשוב רבי יהושע על המועד הנכון בו חל יום הכיפורים - נחלקו דעותיהם בהפרש של כמה ימים בלבד. וכדי לקיים סמכותו כנשיא הטיל עליו, על חברו וידידו רבי יהושע, תלמיד חכם מוכר וגדול בתורה, להתייצב לפניו ״על מקלו ותרמילו״ ביום שהוא, רבי יהושע, חשָבוֹ כי חל יום הכיפורים, ורבי יהושע כיבד סמכותו של הנשיא ובא כמצוּוֶה...

איזה השפעות חברתיות יכלו לנבוע מן הצורה הבוטה הזאת - להלבין פני אישיות מכובדת ולהכיר בצורה קשה זאת בסמכות - אין אנו יכולים לדעת היום מפאת המרחק הרב של זמן מאז אותו אירוע דרמטי, יוצא דופן.

אך בדרמה שהתחוללה בימינו, יכולים אנו להבחין בנזק הכבד של ניסיון הפעלה קיצונית של סמכות מצד מנהיג גדול בדורנו. התנועה ניזוקה קשה. כל המעורבים נפגעו, ואף בן-גוריון הפסיד משהו מגדוּלתו. אומנם, במידותיו העצומות של גדוּלה לאין שעור, נותר מספיק מן העוצמה והגדוּלה, כדי שבתודעת העם תישאר חרוטה דמותו המאירה, הקובעת, וכמובילה לתקומת ישראל בדורנו.

יש משהו נוגע אל הלב, כשאנו נתקלים בזו החרדה המעיקה על אדם גדול, אשר זכה לראות את חזון רוחו מתקיים עוד בימיו. וכיצד ההזדהות העמוקה שלו עם מפעל חייו מקשה עליו בערוב ימיו להפקיד ברוח בוטחת את המשך הטיפוח בפרי יצירתו בידי חבריו ושותפיו לחלום...

 

בסכמנו כל שנאמר בשורות אלה, מן הראוי להיזכר באמרת קדמונינו: ככל שגדול הוא האדם - יצרו גורל הימנו!

 

העתקת קישור