המאבק על ירדן
מק"ט
3042כ
מחבר/עורך
אבי שליים
title
המאבק על ירדן
שנת הוצאה
1986
תקופה
חורף
נושאים
ביקורת על ספרו של אשר ססר: בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, מתוך: זמנים 20
מילות מפתח
אל-תל, שליים
תוכן

 


הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ״ד, 1983, 227 עמ׳. 

 

אבי שליים הוא מרצה לציונות וליחסים בינלאומיים באוניברסיטת רדינג, אנגליה.

  

מערכת היחסים בין המשטר ההאשמי והאוכלוסייה הפלסטינית בירדן היא סוגיית מפתח בהיסטוריה הפוליטית של ארץ זו. בספר שלפנינו בוחן אשר ססר סוגיה זו בשנותיה הקריטיות - מראשית שנות ה-60 ועד לראשית שנות ה-70 - באמצעות ביוגרפיה פוליטית של דמות ירדנית מרכזית, וַצְפִי אֶל-תָּל. בעימות הירדני-פלסטיני קשה להצביע על דמות ירדנית בולטת יותר מוצפי אל-תל, שהקריירה הפוליטית שלו הייתה שלובה מתחילתה ועד סופה במערבולת הארץ-ישראלית והשלכותיה על ירדן. אל-תל היה מעמודי התווך של האליטה הפוליטית העבר-ירדנית, שהיא חוט השדרה של המשטר ההאשמי וסוד חיוניותו ואריכות ימיו. למרות חשיבותה של אליטה זו היא הייתה ונשארה דלה במנהיגים בעלי שיעור קומה וכושר הכרעה, אשר יכולים להתחלק עם המלך במעמסה המתישה של קיום שלטון בתנאים של לחץ ומשבר מתמשך. בתוך קבוצה קטנה זו של מנהיגים שמור מקום של כבוד לוצפי אל-תל, לצדם של תופיק אבו אל-הודא וסמיר אל-רפאעי לפניו, וזיד רפאעי ושריף עבד-אל-חמיד דרף, אחריו. וצפי אל-תל היה פוליטיקאי מעשי ולא הוגה דעות, ולכן אין בספר זה פרקים מיוחדים הנוגעים לרעיונותיו ולעולם מחשבתו. אלה באים לידי ביטוי בספר באותם מקומות שבהם יש למחשבתו של וצפי אל-תל זיקה ישירה לפועלו הפוליטי. כל מאפייני היסוד של המשטר ההאשמי בירדן היו לחלק בלתי נפרד ממודעותו הפוליטית של וצפי אל-תל. מראשית דרכו הפוליטית הזדהה אל-תל הזדהות מלאה עם המשטר המלוכני וקשר אליו את גורלו. גם אם בחר בדרך זו משיקולים אופורטוניסטיים, הוא דבק בה בהחלטיות ובעקביות היוצאים מגדר הרגיל. לדעת ססר הוא היה דוגמה וסמל לאותו ממסד עבר-ירדני הקנאי לעצמאותה של המדינה והחושש מפני הפאן-ערביזם ה״משוחרר״. הוא המעיט בערכה של המהפכנות בנוסח הנאצריזם או הבעת׳. כפרגמטיסט הוא העריך את החתירה העקבית לעבר יעדים מדיניים מוגדרים ללא נטייה לאידיאולוגיה כלשהי. הוא היה פולמוסן עוקצני, בעל סגנון חריף ובוטה, שהתייחס בביטול אל מבקריו, שלא ידע פשרות ושנאבק במרץ ובקנאות להבטיח את אשר נראה בעיניו האינטרס הירדני העליון. השימוש בכוח נגד המתגרים בשלטון ההאשמי היה מקובל בממסד הפוליטי הירדני, מאז הקמת האמירות. אבל בווצפי אל-תל מצא חוסיין מבצע קנאי וקיצוני של קו יסוד זה במדיניות ההאשמית.

 

פעולה ביד-ברזל

 

לווצפי אל-תל הייתה ״פילוסופיית שלטון״ שלא חרגה מן המקובל במזרח-התיכון הערבי. תפישתו הייתה מעוגנת, מציין ססר, עמוק במסורת הפוליטית והסמכותית של עולם האסלאם, שבה אין מקום למושגים ולמוסדות המקובלים בהוויה הפוליטית המערבית, כגון פרלמנטריזם או ״אופוזיציה נאמנה״. למרות שאל-תל זכה לחינוך מערבי ולהשכלה אקדמית באוניברסיטה האמריקנית בביירות, בהשקפת עולמו אין החופש הפוליטי והזכות להשתתפות בשלטון דבר שהאזרחים נהנים ממנו מניה וביה. הממשלה היא שמעניקה את החופש והיא הקובעת את גבולותיו. כמו חוסיין, אל-תל האמין באפשרות להפוך את ירדן למעין ״סיפור הצלחה״ באמצעות פיתוח כלכלי, מינהל יעיל וחיזוק הלגיטימציה של המשטר. אבל הוא לא האמין ברפורמה, אלא בזו המבוצעת מלמעלה. עולם המושגים שלו שיקף חוסר-סבלנות לכל אופוזיציה ממשית. אם בכך התמזג אל-תל היטב עם התרבות הפוליטית הדומיננטית של האזור, הרי מבחינה אחת היה יוצא דופן. הוא דחה בשאט-נפש את כל אותם הסברים ותיאוריות ״מזימתיים״ שהיו מקובלים כאמצעי להסביר ולתרץ את כישלונותיהם של הערבים. כך היה למשל ביחסו לתבוסה במלחמת 1948. כלפי ישראל הייתה עמדתו של וצפי אל-תל מורכבת ומפוכחת.

מצד אחד הוא לחם ופעל למען המאבק הפלסטיני ותיאר את הציונות

כ״תנועה תוקפנית, גזענית, מתפשטת, פאשיסטית, בסיס לאימפריאליזם וראש גשר למלחמה לשחרור״.

מצד אחר הוא העריך באופן ריאליסטי את עוצמתה של ישראל ואת יחסי הכוחות בינה לבין העולם הערבי. כלפי מדינות ערב האחרות הוא הפגין חוסר-אמון וחשדנות והוא גם המעיט בערכה של התנועה הלאומית הפלסטינית. בכדי להימנע ממלחמה עם ישראל הוא היה מוכן לפעול ביד-ברזל נגד אלה שהתכוונו להפר את השקט בגבול ירדן ולגרור אותה לעימות עם צה״ל.

ססר אינו רואה סיבה להניח כי העמדה השלילית של אל-תל כלפי ישראל והתנועה הציונית לא הייתה כנה, אך הוא מדגיש שהיה זה היעד העיקרי של שמירה על קיום המשטר ההאשמי שהכתיב השלמה עם ישראל והכרה באינטרסים המשותפים שהיו לירדן ולישראל בשאלה הפלסטינית. כך יכלו לדור בכפיפה אחת עמדה עקרונית עוינת לישראל עם מדיניות של פשרה בפועל.

שלוש פעמים כיהן אל-תל כראש ממשלה (ינואר 1962-מארס 1963; פברואר 1965-מארס 1967; אוקטובר 1970-נובמבר 1971). כל התקופות הללו היו רצופות קשיים אשר נבעו ממערכת היחסים המסובכת של המשטר ההאשמי עם הפלסטינים. בתקופת כהונתו הראשונה פעלה ירדן לבלום את ״החייאת היישות הפלסטינית״. פעולה זו נעשתה במסגרת האסטרטגיה ההאשמית העקבית לבולל את הפלסטינים בתוך המדינה הירדנית, תוך טשטוש זהותם הייחודית, במטרה לשלול מהם את היכולת לארגן כוח פוליטי שיהיה בלתי תלוי במשטר המרכזי בעמאן. בעבר אפיין את מדיניותה של ירדן קו של התגוננות ובלימה בלבד ביחס למהלכים שהוכתבו על ידי מצרים ועיראק. ממשלת אל-תל, לעומת זאת, נטלה את היוזמה לעריכת תוכנית משלה ״לשחרור פלסטין״. היא גם פרסמה ״ספר לבן״ ביולי 1962, בנושא השאלה הפלסטינית והיחסים הבינערביים. במסמך זה רצה אל-תל להבהיר שלוש נקודות.

ראשית, על הערבים לפעול בזהירות בכל הקשור לגורל הגדה-המערבית, וזאת בשל תגובותיה האפשריות של ישראל.

שנית, בכל פעולה אפקטיבית נגד ישראל עשויה ירדן לשמש גורם מרכזי ולכן רצוי לשתף איתה פעולה.

שלישית, גיוס הפוטנציאל הפלסטיני חייב להיעשות במסגרת המאמץ הירדני, כי היישות הירדנית והיישות הפלסטינית חד הן.

נקודה זו עמדה בסתירה לקונסנזוס הערבי שחתר לשַמר את הזהות הפלסטינית ולהעניק לה ביטוי ארגוני נפרד. ותפישה זו היא שעמדה מאחורי הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש״פ) ב-1964.

בתקופת כהונתו השנייה נאבק אל-תל באש״פ כדי למנוע את השתרשותו בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, מחשש שהוא יערער את יציבות המשטר ולבסוף יפילוֹ. אל-תל דחה את דרישות אש״פ לארגן את האוכלוסייה הפלסטינית בממלכה ולהציב יחידות של צבא שחרור פלסטין בגדה-המערבית. חוסיין הזהיר מפני כל פעילות שתגרור את הערבים למלחמה בטרם עת. על המתקפה של חוסיין וממשלתו ענה אחמד אל-שוקירי:

״המסקנה הסופית היא, כי ירדן על שתי גדותיה נתונה לשלטון קולוניאלי של המשפחה ההאשמית ועל כן שומה על העם הירדני, ומאחוריו העם הערבי, לשחרר את ירדן מקולוניאליזם זה, כצעד הכרחי לשחרור פלסטין״.

במקביל להתדרדרות ביחסי ירדן אש״פ הלכו ונמוגו ״אווירת הפסגה״ והניסיון לפיוס ביחסים הבינערביים, ששררו מאז ועידת הפסגה הראשונה בקהיר, בינואר 1964. קביעת עבד אל-נאצר, שלמעשה רק הכוחות הערביים המהפכניים יכולים להתמודד עם ״הסכנה הציונית״ גרמה במהלך 1966 להעמקת הניגודים בין המשטרים ה״פרוגרסיביים״ בארצות ערב לבין המשטרים השמרניים. מבחינת השקפותיו וניסיונו היה אל-תל המועמד הטבעי כדי לבצע, באמונה שלמה, מדיניות של התקרבות לערב-הסעודית, תוך עימות ומאבק תעמולתי בלתי פוסק עם עבד אל-נאצר והבעת׳ הסורי.

התחדשות המאבק בזירה הבינערבית התבטאה, בין השאר, בעידוד שנתנו מצרים וסוריה לפעולות חבלה של ארגוני הפדאיון משטח ירדן. מאמציהם של שלטונות הביטחון הירדניים לסכל פעילות זו הצליחו רק בחלקם. על תקרית שבה נהרגו שלושה חיילים ישראלים הגיב צה״ל, ב-13 בנובמבר 1966, בפעולת תגמול נגד הכפר סָמוע שמדרום לחברון. הייתה זו פעולת התגמול הגדולה ביותר שביצע צה״ל מאז מבצע סיני. במקום לפגוע בארגוני הפדאיון זיעזעה הפעולה את המשטר בירדן וחשפה אותו למתקפת תעמולה משותפת של מצרים, סוריה ואש״פ. מאז סיפוחה של הגדה-המערבית לממלכת ירדן הייתה המדיניות כלפי ישראל מגורמי המתח העיקריים בין חלק ניכר מן הציבור הפלסטיני לבין המשטר. השלטון הירדני, מתוך הערכה מפוכחת של יחסי הכוחות, העדיף לשמור על הסטטוס קוו עם ישראל, שהשקט בגבול עמה היה חלק ממנו. לעומת זאת תבעו הפלסטינים להפוך את ירדן לבסיס היציאה ל״מלחמת השחרור״ של פלסטין. פעולת סמוע, כפי שמראה ססר, חשפה מתח לטנטי זה בחריפות מיוחדת. היא העמידה את המשטר באור שלילי, לאמור, משטר שאינו מסוגל להגן על הגדה-המערבית וממילא לא להפוך את ירדן לחלוצת המאבק בישראל. דבריו הגלויים של וצפי אל-תל לאחר הפעולה בסמוע, נגד כניסת כוחות ערביים לירדן ובגנות פעולות הפדאיון נגד ישראל, וכן מדיניות היד הקשה שנקט כלפי האופוזיציה הפכו אותו ואת ממשלתו למטרת הביקורת של כוחות פלסטיניים מיליטנטיים. ממשלת אל-תל הצליחה לייצב מחדש את המצב הפנימי, אך חוסיין סירב, כי במישור היחסים עם מצרים הוגדשה הסאה. החלפתו של אל-תל, איפוא, באה לסלול את הדרך לשיפור היחסים גם בתחום הפנימי וגם בתחום הבינערבי. האירועים שבעקבות פעולת סמוע היו דוגמה אופיינית לאותה תופעה בפוליטיקה הירדנית, שבה הופכים את הממשלה ואת העומדים בראשה למעין ״קולט ברקים״, שנועד לספוג ביקורת המופנית למעשה כלפי מדיניות שהמלך שותף לה ואף אחראי לעיצובה ולביצועה.

 

מלחמת יוני 67

 

מינויו של אל-תל לראש לשכת המלך הותירה אותו במרכז ההתרחשויות, אולם למרות זאת, ברגעי המשבר הקריטיים בחודשים מאי יוני 1967, עלו בתוהו מאמציו להשפיע על חוסיין, שלא יסתפח אל המחנה המצרי במערכה נגד ישראל. אל-תל התנגד לכניסתו של חוסיין למלחמה, והיה המדינאי הירדני היחיד שהעז לבקר בפומבי את שיתוף הפעולה הירדני-מצרי ביוני 1967. חוסיין הוטרד מאוד משאלות שנגעו ללגיטימציה של משטרו בעיני העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט. למען העמקת הלגיטימציה של משטרו הוא היה מוכן לעשות ויתורים גם למצרים וגם לפלסטינים. אל-תל, לעומת זאת, היה מוכן לשלם את מחיר העימות עם הפלסטינים ואת מחיר הבידוד בעולם הערבי.

איבתו של אל-תל לסוריה לא נפלה מזו שרחש למצרים. ססר מאמין שגם בשעות הקשות של מלחמת ששת הימים, כשהתבוסה ממשמשת ובאה, לא שקט אל-תל והתערב ככל הנראה בקשר שנועד להפיל את משטר הבעת׳ בסוריה. המקור לגילוי מרעיש זה הוא משפטם בדמשק של 77 קצינים ואזרחים, אשר הואשמו במעורבות בהפיכת הנפל של סלים חאטום ביוני 1967. אחד העדים סיפר על מגעים שקיימו עם ירדן ועל הפגישות שבהן נכח אל-תל ונתן חסותו לפעולות הקושרים. בימי מלחמת יוני, סיפר העד, נתקיימו כמה פגישות עם וצפי אל-תל בעמאן, שבהן האיץ בקושרים לנצל את ההזדמנות שהמלחמה זימנה להם. ואכן, ב-10 ביוני, בפגישה בין אל-תל וחאטום, הוחלט לבצע את הקשר באמתלה של הצלת המדינה מידי ישראל. חאטום ותומכיו, ששהו במחנה צבאי במפרק שבצפון ירדן, חצו למחרת את הגבול הירדני סורי. אפס, משלא הצליחו ליצור קשר עם תומכיהם בסוריה נכשל הקשר. בנסותם להימלט לירדן הם נתפסו על-ידי כוחות ביטחון סוריים ונשפטו בספטמבר 1968. ימים אחדים לאחר תום המלחמה, ב-14 ביוני, התפטר אל-תל מתפקידו כראש לשכתו של המלך חוסיין. ב-31 באוקטובר 1967 מינה חוסיין סנאט חדש. אל-תל אומנם היה חבר בו, אולם בפועל הוא נשאר מחוץ לקבוצה הפוליטית המצומצמת של הנושאים באחריות לשלטון. הקפאה זו לא הייתה מקרית, שכן לאחר מלחמת יוני 1967 נוצר שיתוף פעולה בין ירדן ומצרים בזירה הערבית, ושיתוף-פעולה בין השלטון ההאשמי לפדאיון בתוך ירדן. בנסיבות כאלה לא היה לאל-תל מקום בצמרת של מעצבי המדיניות.

באוגוסט 1967 הגיש אל-תל למלך תוכנית פעולה מרחיקת לכת, כדי לבלום את אש״פ ולעצור את תהליך הכרסום שפגע בסמכותו של המשטר הירדני במהלך התבססות הפדאיון במדינה. התוכנית כללה

חיזוק החזית הירדנית בכוחות אוויר ושריון,

הקמת מיליציה עממית,

ארגון מחדש של הצבא הסדיר ביחידות עצמאיות קטנות

ושילוב הפעילות הפדאיונית במאמץ הצבאי הכללי.

מאמץ זה היה מכוון לניהול ״מלחמת גרילה אמיתית״, שתכאיב לישראל, תתיש אותה, תאלץ אותה להתפשט מעבר ליכולתה ובכך תגרוס להתמוטטותה. אל-תל התנה את יישום תוכניתו בדחיית כל הסדר פוליטי אשר יכיר בריבונות ישראלית על חלק של פלסטין. כדי להבטיח הצלחה, תבע אל-תל להפוך את החברה הערבית ל״חברה לוחמת״, שבה כל אחד חייב לתרום למאמץ הלאומי הכללי. אולם תנאי נוסף ליישום התוכנית היה שכוחות הפדאיון יהיו כפופים לצבא ירדן. חוסיין לא קיבל את התוכנית והעדיף להמשיך לפי שעה במדיניות ההבלגה. אולם כשהתערער שלטונו החליט המלך להכריע את הפדאיון בעימות כולל והנחית על ראשם את מתקפת הצבא שזכתה לכינוי ״ספטמבר השחור״. מהרגע שגמלה בלבו ההחלטה להילחם, הייתה מגמתו לחסל את הפדאיון בירדן. במציאות זו נסללה הדרך לשיבתו של וצפי אל-תל לראשות הממשלה בתור המועמד המתאים ביותר לניצוח על מדיניות תקיפה והחלטית זו.

בתקופת כהונתו השלישית, מאוקטובר 1970 עד נובמבר 1971 השיב אל-תל את החוק והסדר על כנם, ניהל מדיניות של לחץ מתמיד על הפדאיון וניצח על גירושם הסופי מירדן. לאחר סילוקם של הפדאיון מעמאן וארבד נמנעה מהם היערכות מחדש בבקעת הירדן. כוונת הממשלה הייתה למנוע מהם כל פעולה נגד ישראל, מחשש שפעולות-גמול של צה״ל ישבשו את שיקומו של אזור חקלאי חשוב זה ואף יובילו למלחמה. תחת מנהיגותו של אל-תל היה המאמץ לחסל כל נוכחות של אש״פ מאמץ-שיטתי, החלטי וחסר פשרות. יתר על כן, חיסול הנוכחות של הפדאיון בירדן מוטט את שאר מוקדי האופוזיציה בממלכה וביסס מחדש את יציבות המשטר. לאל-תל היו פחות לבטים ופחות היסוסים מאשר לחוסיין בנוגע לצעדם נגד פלסטינים. לכן מזהה אותו ססר עם אותה קבוצה בתוך האליטה הפוליטית הירדנית - וביניהם הנסיך חסן, המלכה האם, זין, ידידו של חוסיין, נאצר בן ג׳מיל - שעליהם נאמר כי הם שואפים להינתק מן הגדה-המערבית וממחויבותה של ירדן לעניין הפלסטיני. לא קל למצוא ראיות חותכות לגבי הבדלי הגישה בין המלך לקבוצה האנטי-פלסטינית. לכן מציג ססר סדרה של הנחות שלכל אחת מהן יש על מה להתבסס, ושמצטרפות להסבר משכנע לשיקוליהם ושאיפותיהם של המלך ומקורביו.

״... מתוך שהפחיתו באותה תקופה בחשיבות טיבם של יחסי ירדן עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט, גילו אל-תל, חסן ואחרים בצמרת הפוליטית, יותר נכונות מאשר חוסיין להשלים עם המצב שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים. נראה כי בדומה לעמדתו בשאלת כניסת ירדן למלחמת ששת הימים ויחסו לפדאיון, כך גם בעניין עתיד היחסים עם הגדה המערבית, שקל אל-תל בעיקר שיקולים מיידים קצרי טווח, והחשיב פחות את שיקולי הלגיטימציה של המשטר לטווח הארוך, שהיו חשובים יותר לחוסיין״.

״אפשר לשער כי גם חוסיין הבין את היתרון הגלום במצב שבו ישראל למעשה דואגת לכך שלא תקום בגדה-המערבית יישות פלסטינית העוינת למשטר בגדה המזרחית, בשעה שנטל השיטור והפיקוח על האוכלוסייה הפלסטינית נופל גם הוא עליה. אך חוסיין, מתוך הערכה כי שום גורם בעולם הערבי לא ישלים עם שלטון ישראלי בכל ארץ-ישראל המערבית, מצא לנכון לשתף פעולה עם מדינות ערב במאבק המדיני, במטרה להחזיר את ישראל לגבולות 1967. אל-תל וחסן העדיפו אז לנקוט בקו יותר פסיבי, תוך השלמה עם המצב הקיים. עמדתם נבעה בעיקר מהחשש כי שיתוף פעולה מדיני או צבאי עם ארצות העימות האחרות, עלול להעמיד את ירדן בפני לחצים בזירה הבינערבית להשתתף בחזית מזרחית, ואולי גם במלחמה בלתי רצויה. מדיניות כזו יכלה אף להעמיד את ירדן לפני דרישה לוותר לפלסטינים ולאש״פ, כד להשיג את ההכשר הבינערבי שלו הייתה זקוקה, אם ברצונה ליטול חלק במשא-ומתן, ולהשיב לעצמה את הגדה-המערבית״.

״יש להניח כי אל-תל הבין שירדן, עם אוכלוסייתה הפלסטינית הגדולה בגדה המזרחית, אינה יכולה לנתק עצמה מן העניין הפלסטיני ועתיד הגדה-המערבית. אך דומה כי הוא היה בדעה שכל עוד ישראל שולטת בגדה-המערבית, אין צורך להשקיע מאמצים מיוחדים, תוך ויתורים בזירה הבינערבית, כדי לשנות את המצב הקיים, זאת, מבלי שחלק למעשה על התפישה שביסוד המדיניות הירדנית בשאלה הפלסטינית, לפיה על ירדן לשמור, בסופו של דבר, על שליטתה בגדה המערבית, אם וכאשר ישראל תיסוג משם. היו אולי הבדלי דגש, אבל לא חילוקי דעות מהותיים שהתמיד לאורך זמן״.

 

האיחוד הלאומי הירדני

 

מדיניותה של ממשלת אל-תל לעקור את הנוכחות וההשפעה הפדאיונית בירדן לא נועדה להחליש את זיקתה של ירדן לגדה-המערבית. ננקטו אף צעדים ברורים שמטרתם הייתה לשמור על זיקה זו. הבולט שבהם היה ייסודו של האיחוד הלאומי הירדני, בספטמבר 1971. הבסיס הרעיוני לתנופת ההתחדשות ולליכוד הציבור סביב המשטר קיבל ביטוי דוקומנטרי באמנה של האיחוד הלאומי שנוסחה על-יד וצפי אל-תל יחד עם אבראהים חבאשנה העבר-ירדני, והפלסטינים עדנאן אבו עודה ומוצטפא דודין. האמנה דומה מאוד ברעיונותיה, בתוכנה וביעדה לאותו ״ספר לבן״ שגיבשה ממשלת אל-תל ב-1962. אמנת האיחוד, כמו ״הספר הלבן״, הדגישה את דבקותה של ירדן באחדות הירדנית-פלסטינית, משום

ש״אחדות העם בשתי גדות הירדן היא אחדות גורלית, מורת דרך, הנובעת מן האחדות של ההיסטוריה, הארץ, המטרה, הגורל, הטרגדיה של ההווה והתקוות של המחר״.

במהלך תקופת כהונתו האחרונה של אל-תל נפוצו שמועות על חיכוכים בינו לבין חוסיין, בעיקר בעניין מדיניות ירדן כלפי הפדאיון. אל-תל, בהתנהגותו היהירה והצינית, תרם ליצירת הרושם שאין הוא רק מבצע את המדיניות התקיפה כלפי הפדאיון, אלא אף מעצבה. אך הטענה כאילו אל-תל ואישים מקורבים אליו מתוך בית המלוכה, כמו הנסיך חסן, הכתיבו לחוסיין מדיניות שלא הייתה לרוחו נראית לססר מוגזמת. למרות היסוסיו לא היה חוסיין פשרן יותר מאל-תל. לטענת ססר לא היו הבדלים של ממש בין דרכו של אל-תל לבין זו של המלך חוסיין:

״השוני היה בטמפרמנט, בסגנון ובטקטיקה. הם נבעו מן המשקל השונה ששני המנהיגים ייחסו לאילוצים של דיפלומטיה ולגיטימציה, שחוסיין החשיבם מאוד ובעיני אל-תל הם היו משניים. לחוסיין הייתה ראייה כוללת יותר, מפוכחת וארוכת טווח מזו של אל-תל. הוא היה מתוחכם יותר, מתמרן טוב יותר ופחות בוטה״.

דמה כי חוסיין הסתייג לעתים ממהלכים של אל-תל ואף נאלץ לרסנו ולחפות על שגיאותיו. הייתה לו אומנם השפעה רבה והוא השתתף בנשיאה בנטל השלטון, אך הוא לא פעל בניגוד לתפישתו ולמטרותיו הבסיסיות של המלך ההאשמי. חוסיין היה, ונשאר לאורך כל הדרך, הציר המרכזי של המנגנון המדיני. כאשר מינה את אל-תל לראש ממשלה, דוגמת אנשים אחרים לפניו ואחריו, הוא הפקיד את רסן השלטון בידי אדם שיבצע, בהתאם לאופיו ולתפישתו, את המדיניות המקובלת על המלך באותה עת.

 

סמל לירדן ההאשמית

 

בפסגת הקריירה הפוליטית שלו, כאשר היה בעיצומו של תהליך שיקום יסוד ונמרץ של המערכת הפוליטית הירדנית, נרצח וצפי אל-תל בקהיר על-ידי זרוע של אל-פתח שקראה לעצמה ״ספטמבר השחור. קצין ירדני רכן על גופתו של אל-תל ונשק למצחו, בעוד שאחד הרוצחים הספיק, לפני כן, לקרוא דרור לתאוות הנקם שלו וללקק מדמו של אל-תל הגוסס, שניגר על רצפת השיש. קשה לתאר ביטוי יותר דרמטי לרגשות המנוגדים שעורר אל-תל בין קבוצות שונות של בני-עמו. במשפט הגן על הנאשמים לא אחר מאשר אחמד אל-שוקירי, ובסופו של דבר שוחררו ארבעתם. אל-שוקירי טען כי אל-תל נרצח לא רק בשל אחריותו הישירה למאורעות ספטמבר 1970 ותוצאותיהם. הוא היה ״מטרה סמלית״ למשטר ההאשמי ש״נושא באחריות הגדולה... לכל האסונות״ אשר פקדו את האומה הערבית. דומה כי בשביל הפדאיון ובשביל הנאצריסטים המובהקים כגון מוחמד חסנין הייכל, שגם הוא הצדק את הרצח, אל-תל אומנם שימש סמל לירדן ההאשמית, אשר עצם הישרדותה היה עדות לכישלונם לסלקה מן הזירה.

האירוניה הגדולה היא שהקריירה הפוליטית של וצפי אל-תל, אשר החלה בהצטרפותו למאבק הערבי בארץ-ישראל בשנות ה-40, הגיעה לקצה הפתאומי כאשר נוצח על יד שליחי הארגון הפלסטיני ״ספטמבר השחור״, שראו בו את אדריכל תבוסתם בירדן.

אירוניה מסוג אחר נעוצה בעובדה, שהביוגרף הראשון שקם לווצפי אל-תל הוא ישראלי, ושהביוגרפיה היחידה על חייו ופועלו נתפרסמה בעברית. אשר ססר מודע לחיסרון שיש בכתיבת ביוגרפיה פוליטית על אישיות ירדנית מרכזית ללא אפשרות לבקר בירדן ולראיין אישים בולטים אשר עבד במחיצתה, ובראשם המלך חוסיין. עם זאת, סבור ססר כי החומר הראשוני שעמד לרשותו –

כתביו, נאומיו וראיונותיו של וצפי אל-תל;

העיתונות ושידורי הרדיו מכל תקופות הקריירה הפוליטית שלו,

וכן החומר המשני הקיים על ירדן,

מאפשרים לצייר תמונה מהימנה של האיש, תקופתו ומקומו בפוליטיקה הירדנית בשנות ה-60 וראשית שנות ה-70. לטענה זו יש כיסוי כמעט מלא בתוך הספר עצמו. נכון שהתיעוד ממקורות כתובים הוא עשיר ביותר ומסיבות ברורות לא יכול ססר לראיין את מקבלי ההחלטות בעמאן. אבל פרט לראיון בודד, וכפי הנראה מועיל, עם אנואר נוסיבה, לא ניצל ססר את האפשרות לראיין פוליטיקאים פלסטינים מירושלים ומן הגדה-המערבית. לזכותו של המחבר יש לציין שהוא לא רק עשה עבודת מחקר מקיפה ומעמיקה, אלא שהוא גם מציג את החומר באופן רהוט, מסודר ובהיר להפליא. התוצאה היא ספר מעולה וקריא ביותר הנותן תמונה מקיפה של התפתחות היחסים בין ירדן לפלסטינים. בפרק האחרון סוקר המחבר את ירדן לאחר תקופתו של וצפי אל-תל ומגיע עד מלחמת לבנון ופרסום תוכנית ריגן. למרות שהספר אינו ארוך במיוחד הוא מכיל בתוכו שני חיבורים המשולבים זה בזה:

היסטוריה מודרנית של ירדן

ותולדת חייו ופועלו של אחד מבכירי המדינאים הירדנים.

אולי דווקא משום היות המחבר ישראלי, הוא מצליח לטפל בנושא בצורה שקולה ומאוזנת, והיותו חוקר מנוסה בוודאי עוזרת לו לשמור על אובייקטיביות ועל גישה עניינית. הקורא הישראלי הכללי יוכל לשאוב מספר זה ידע רב והבנה לגבי הכוחות הפוליטיים הפועלים בעולם הערבי. אך גם מומחים ומזרחנים יקדמו בברכה את הספר בגלל התרומה החשובה שהוא מעלה לחקר הפוליטיקה הירדנית והבינערבית ובעיקר לחקר יחסיה של ירדן עם התנועה הפלסטינית.

 

העתקת קישור