ביטוי למגבלותיה של מציאות היסטורית
מק"ט
3042ז
מחבר/עורך
עופר דליה
title
ביטוי למגבלותיה של מציאות היסטורית
שנת הוצאה
1982
תקופה
סתו
נושאים
ביקורת על ספרו של יהודה באואר: יהדות אמריקה והשואה, מתוך: זמנים 10
מילות מפתח
השואה, יהדות
שפה
אנגלית
תוכן


Yehuda Bauer, American Jewry and the Holocaust. The American Jewish Joint Distribution Committee, 1939-1945, Detroit 1981

 

 הד׳׳ר דליה עופר היא חוקרת ומרצה במכון ליהדות זמננו ובבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי התמחותה - השואה ותולדות הציונות.

 

בהקדמה לספרו מציין הפרופסור יהודה באואר מטרה כפולה:

האחת - המשך לספרו הראשון, My Brother Keeper, על תולדות הג׳וינט האמריקני בשנים 1924 עד 1939, ותחנה לקראת ספרו השלישי בתיאור ההיסטוריה של הג׳וינט.

המטרה השנייה היא כתיבת פרק בתולדות השואה. לפיכך נבחן הספר בתרומתו להבנת הקשר שבין ניסיונות ופעולות העזרה של הג׳וינט, לבין המאבק לחיים של יהודי אירופה בתקופת השואה.

בראשית עבודתו של יהודה באואר בחקר השואה, הוא הדגיש שמטרת המחקר בירושלים היא תיאור, חשיפה וניתוח של העולם היהודי שחרב. זאת יש לעשות על רקע הבעייתיות של הנאציזם, המלחמה והשואה. באחד ממאמריו המוקדמים ״השלכות מחקר השואה על תודעתנו ההיסטורית״ (המופיע ב״שואת יהודי אירופה״ בעריכתם של ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן ובהוצאת ״יד ושם״) מדגיש הפרופסור באואר כי

״לא הטיפול בבעיות הרוצח הוא לנו עיקר. לא שהצד הגרמני אינו מעניין אותנו, ובמסגרת של הוראה ומחקר יש להקדיש לשאלות אלו מקום מכובד ביותר״.

אולם לא בכך תהיה תרומתו הייחודית של חקר השואה בירושלים.

״חשוב ביותר שנברר לעצמנו את אופי חיי היהודים ערב החורבן, בעת החורבן, בעוד מפעמת בהם תקוות חיים גדולה ורצון חיים עז״.

הספר שלפנינו עושה רבות להארת תמונה זו ועוד נרחיב בכך.

באואר מבחין בספרו בדרכי עבודה שונות של פעילי הג׳וינט באירופה ובארצות-הברית. ההבחנות והשוני מוסברים בקשרי הגומלין שבין אופיה של הקהילה היהודית, מנהיגותה, ומסורתה ההיסטורית; לבין הג׳וינט ומנהיגיו כמייצגים את הקהילה היהודית האמריקנית. אנו נפגשים בשלושה טיפוסים של פעילי הג׳וינט:

האחד - הפעיל החי ופועל בארצות-הברית.

השני - היהודי האמריקני הנשלח מארצות-הברית לאירופה, ופועל בקהילות היהודיות שם.

השלישי - איש הקהילה המקומית הממונה, מטעם הג׳וינט, על ביצוע ותיאום פעולות העזרה.

 

הפעילים מן הקבוצה הראשונה מרוחקים ממציאות החיים והמצוקה באירופה. הם מעוגנים עמוק, ומזדהים באופן מלא, עם עולם הערכים של החברה האמריקנית. הם שותפים מלאים ושווים לחברה זו. עם זאת, אין הם נוטשים את תחושת האחדות היהודית (או ליתר דיוק של בני הדת היהודית). הם רוצים שכל היהודים, שלא זכו כמותם, יגיעו לשוויון זכויות מלא, ויהיו אזרחים נאמנים בארצותיהם. התייחסותה של קבוצה זו לפעילות העזרה היא דרך החוק והמדיניות האמריקנית, ובמסגרתם. בקבוצה זו מצויים אנשים כקהאן ג. רוזנברג ואחרים.

הפעילים מן הקבוצה השנייה קשורים קשר ישיר ובלתי-אמצעי לקהילות היהודים באירופה. הם רוצים לייצג את יהודי אירופה בפני אחיהם באמריקה. הם רוצים לעשות זאת, כדבריו של ראש הג׳וינט באירופה ב,1939- משה טרופר, באופן הנאמן והמדויק ביותר, ובכך לעזור ולהקים גשר בין אירופה לניו-יורק. גם קבוצה זו מזדהה עם הנורמות והערכים של החברה האמריקנית. אך מידת הדבקות שלהם בכל תקנה וחוק, פחות קשוחה ונתונה לפרשנות גמישה. בקרב קבוצה זו נמצאים פעילים כמשה טרופר, יוסף שוורץ, ו. בקרמן ואחרים.

הפעילים מן הקבוצה השלישית, ואלה אולי המעניינים שבכולם, נושאים ישירות cאחריות לקיום היהודי באירופה. עיניהם נשואות לציבור השרוי במצוקה ולצרכיו. הם משתמשים בכספי הג׳וינט, בשמו, ובמה שהוא מייצג, כדי לקבוע מדיניות עצמאית ודינמית של סיוע וסעד. הם נהנים ממעמדו הפוליטי של הג׳וינט כארגון אמריקני ומתמרנים בכך, כדי להקל על קשיי היהודים. cקבוצה זו נמצאים מנהיגים כעימנואל רינגנבלום ויצחק גיטרמן בוורשה, גיזי פליישמן בסלובקיה ואחרים.

המציאות היהודית והגורל היהודי מובנים באופן שונה, ובמידות שונות של העמקה, במרכזי הג׳וינט באמריקה, ובאירופה (הנייטרלית, הכבושה והלוחמת). עובדה זו מסביר הפרופסור באואר, בראש ובראשונה במציאות השונה בכל מרכז. אך גם הפער העמוק בין עולם שחדל לפעול על-פי נורמות של היגיון, והקושי להבין את היעדר ההיגיון מתוך קריטריונים רציונאליים, תורם להסברת התופעה. לכן נוצר מתח וניגוד בין הפעילים במרכזיהם השונים, ובין הפעילים וסביבתם במרכזים מסוימים.

אנו קוראים על מתח הנובע מן הרצון להישאר נאמן לחברה שומרת חוק, לבין הצורך לפעול באופן בלתי-חוקי. אנו קוראים על התנגשות בין הרצון להיות נאמן לחוקי החברה האמריקנית בתקופת המלחמה, לבין פעולות שמתחייבות מנאמנות יהודית, כמו הברחת כסף לשטחי אויב. המדיניות האמריקנית לא העמידה בתקופה זו את הצלת היהודים בראש העדפותיה. לציבור היהודי הייתה לעמדה זו משמעות טראגית, אובדן חלקים גדולים של יהודי אירופה מבלי שהם יוכלו להשפיע על כך ישירות. פעילי הג׳וינט שבחרו לפעול במסגרת המגבלות החוקיות של הממשל, מצאו עצמם חסרי-אונים. פעמים רבות לא יכלו הם לממש, הלכה למעשה. את הערכים שלשמם הוקם הארגון.

במהלך התיאור של פעולות העזרה, של אופי הפעילים והמתיחויות שצוינו לעיל, באים לביטוי החיוניות היהודית ורצוץ החיים של הציבור. אלה כופים עצמם על הפעילים והמנהיגים באירופה ומשפיעים על דרכי עבודתם. באמצעות פעילים אלה חלים שינויים גם אצל נציגי הג׳וינט בארצות הניטרליות, בארצות בעלות-הברית ובאמריקה. לא תמיד מבינים מנהיגי הג׳וינט את כורח המציאות או משלימים עם דרכי העבודה שנוצרו בארצות הכבושות והמסופחות. נציגי הג׳וניט נגררים לפעולות בלתי-לגליות, להערמה על ממשלות וחוקיהן. הם מעמידים במבחן את הלויאליות למדיניות ממשלותיהם. הדוגמאות לכך מרובות בתחום העברת כספים, משלוח חבילות מזון, רכישת אוניות לעלייה בלתי-חוקית, וניהול משא-ומתן עם נציגים נאציים.

לצד דוגמאות אלה, המדגימות את התגברות הרצון לעזור ולהציל על שיקולים אחרים, באים לביטוי תופעות הפוכות של הססנות או ויתור.

קשה למנהיגי הג׳וינט ופעיליו להעריך נכונה את גישתם של ״נציגיהם הפוליטיים״, או ״בני בריתם הפוליטיים״,,לגורל היהודי הייחודי בתקופת המלחמה. הדבר בולט במיוחד ביחסם של מנהיגי הארגון בניו-יורק למשרד החוץ האמריקני. הם מלאי אמון באנשי המשרד ובכוונות מדיניותם. הם מבינים את הקשיים הפוליטיים שלהם, ואת המכשולים העומדים בדרכם במילוי תפקידם בעת המלחמה. הם מזדהים עמם עד כדי נכונות לוותר על דרישות יהודיות.

בהקשר לזאת מדגיש יהודה באואר שיש לפנינו בעיה מהותית של אי-הפנמה ואי-הבנה של הגורל היהודי, למרות שפע הידיעות על השואה. אין הוא נמנע מלשאול על אחריותה של המנהיגות היהודית והאם עמדה במבחן? האדם השבוי בדרך כלל בדפוסי חשיבה של סביבתו ותרבותו, נבחן בעיתות משבר ביכולת להינתק מהם, מבלי לאבד את עולם ערכיו. וכך, למשל, עשויה הנאמנות במובנה החיצוני, כמו שמירה קפדנית על החוק, לפנות מקומה לנאמנות בתוכן - הנאמנות להצלת חיי-אדם. הג׳וינט ומנהיגיו במקומות השונים, כמו החברה היהודית כולה, עמדו במבחן זה במידות שונות של הצלחה וכישלון.

אולם למרות שפעילות הג׳וינט ואנשיו עוברת כחוט השני לאורך הספר כולו, הגיבורים הראשיים בספר שלפנינו אינם פעילי הג׳וינט אלא היהודים הנאבקים על חייהם במשטר הנאצי, או בשוליו.

בתיאור הסיפור ההיסטורי מצייר לפנינו המחבר את התנאים והסביבה של היהודים ואת הדמויות המנהיגות בפעילותן, בהתלבטויותיהן, ובמגוון דרכי עבודתן והחלטותיהן. נחשפים לנגד עינינו עמנואל רינגנבלום, יעקב יגטר, בצד יצחק וויכרט; קבוצת עבודה בסלובקיה, לצד פעילותו של פילדרמן ברומניה, יואל בראנד ורז׳ו קסטנר בהונגריה ורבים אחרים. רב כוחו של יהודה באואר בהחייאת הדמויות ההיסטוריות ובקירוב המציאות ההיסטורית לקורא, על-ידי בחירת הסיפור היחיד כדוגמה כללית. ואין אנו יכולים להימנע מלזכור את דבריו של ההיסטוריון הבריטי מקולי על ההיסטוריה והאמנות. לפיכך, דומני שגדולה תרומתו של הספר לתולדות השואה, כאשר הוא מאיר צד נוסף וחשוב בדרכי הפעילות והעמידה היהודית, ובניסיונות מנהיגיה להיעזר ביהודים בעולם החופשי, להיחלץ מהמלכודת הנאצית. הפרק על פולין מדגים ומדגיש את הקשר בין עזרה זו, לבין העמידה היהודית לצורותיה עד למרד. הפרק על סלובקיה והונגריה מדגים את הקשר בין ניסיונות הצלה, לבין הניסיון ללכת על החבל הדק של משא-ומתן עם הנאצים, להשגת מטרה זו. סיפור רומניה מדגים את הניסיון לעזור למגורשים בטרנסניסטריה, כאשר המימון של הג׳וינט משמש סיוע חשוב. ואלה רק מקצת מן הדוגמאות.

אולם קיים רובד נוסף שבו רבה תרומתו של הספר לתולדות השואה. לאורך הספר כולו שזורות שאלות היסוד בהיסטוריוגרפיה של השואה וההתמודדות עמן. כמו למשל, מהותה של האנטישמיות הנאצית ומקומה בגיבוש המדיניות הגרמנית; האנטישמיות כבעיה של החברה האירופית כולה ולא בעיה יהודית בלבד; משקלה של האנטישמיות הנאצית כאחד מגורמי מלחמת העולם ה-2; התפתחות המדיניות היהודית של הנאצים, כנגררת מהאנטישמיות ומן המערכה הפוליטית של חברה טוטליטרית ועולם במלחמה, עד לפתרון הסופי; האם ההתפתחות הזאת הייתה פרי של תהליך ביורוקרטי דטרמיניסטי, או פרי הכרעה ובחירה; מה היה מקומו של ה-ס״ס ומפקדיו לצד היטלר והעם הגרמני במלחמה נגד יהודי אירופה; ייחודו של הגורל היהודי באירופה כנובע מן המציאות והאידיאולוגיה הנאצית, ואי-ההבנה של בעלות-הברית אידיאולוגיה ומציאות זו בהקשר היהודי. בעבר כתב באואר מיסטיפיקציה של השואה, על-ידי הוצאתה מן ההיסטוריה, ונגד הפיכת הגורל היהודי לטריוויאלי על-ידי העמדתו כאחד מני רבים בהיסטוריה של רדיפות ודעות קדומות, וגזענות (ראה, ״השואה - היבטים היסטוריים״ בהוצאת ספריית פועלים). הספר שלפנינו תורם תרומה משמעותית להליכה בטוחה יותר בשמירת הייחודי והאוניברסלי, היהודי והכללי בהיסטוריה של השואה. אגע בשני אספקטים נוספים בספר שלפנינו.

האחד - ראיית הספר במסגרת כתיבת ההיסטוריה בת-זמננו,

והשני - ראיית הספר במשמעותו ליהדות זמננו - ליהודי בזמננו.

במחקר ההיסטורי ובהיסטוריוגרפיה קיים דיון בדבר כתיבת היסטוריה בת-זמננו. הגישה הקיצונית לא ראתה כתיבת היסטוריה בת-זמננו כאפשרית, אלא בפרספקטיבה של כמה דורות. גישה זו אינה עומדת במבחן המציאות של הכתיבה ההיסטורית. אין היא עומדת גם במבחן צרכיה של החברה המודרנית הרגישה מאוד לתודעתה ההיסטורית. יתרה מזו, המנהיגות הפוליטית לסוגיה, משתמשת בהיסטוריה, ביצירת תודעה היסטורית, ואינטרפרטציות היסטוריות, כאחד מכלי שלטונה. דברים אלה מכתיבים להיסטוריון העוסק בהיסטוריה בת-זמננו הרבה סימני אזהרה. על אחת כמה וכמה בכתיבה על תקופת השואה, שהיא אחת מהקשות והמסובכות ביותר בתולדותינו. כתיבת ההיסטוריה בת-זמננו מחייבת שימוש קפדני וביקורתי בכלים ההיסטוריים המקובלים - קריאת התעודות על-ידי ניתוח פילולוגי, פורמלי, ומשווה. אך לא סגי בכך. יש לפתח כלים ודרכים לעריכת בחירה זהירה וקפדנית של המקורות כאשר ההיסטוריון ניצב מול ריבוי בלתי-ניתן להכלה של המקורות ההיסטוריים. ולמרות זאת יש להוסיף מקור חשוב נוסף למחקר ההיסטורי - העדות שבעל-פה. זאת גם כאשר למרות ריבוי המקורות קיים חסר, וגם כאשר אנו רוצים להכניס ממד השוואתי נוסף לאירוע ההיסטורי. ההיסטוריון הכותב היסטוריה בת-זמננו משתמש במכלול של מדעי החברה, הסוציולוגיה, הדמוגרפיה והפסיכולוגיה כעזרים מרכזיים. כל זאת כדי להיטיב ולחשוף את האירוע והתהליך ההיסטורי לגורמיו ולמשמעויותיו השונים.

הספר שלפנינו נעזר בשפע של חומר ארכיוני, בשפע של ספרי עדות וזיכרונות, בשפע של עדויות בעל-פה שנגבו על-ידי המחבר לצורך המחקר. הוא נעזר במדעי החברה כדי לברר תופעות של הבנה, הבחנה, תרגום הידיעה לתודעה, בכל הקשור לידיעות על השואה וקליטתם, וכדי להבחין בין קבוצות מנהיגות, מוצאן החברתי והפוליטי, והשפעתן על דרכי עבודתם.

המסכים לגישה ההיסטורית הרואה בשלב העליון של החקר ההיסטורי את שלב הערכה והשיפוט, ימצא חלק זה בספר שלפנינו. אין המחבר נמנע מלקבוע עמדות בסוגיות קשות לאחר שהעמיד בביקורת את הקריטריונים להערכה ולחקר. הדבר נכון ביחס לדמויות שנויות במחלוקת כמו סאלי מאיר נציג הג׳וינט בז׳נבה, רז׳ו קסטנר, ראש ועד ההצלה בהונגריה ואחרים. הדבר עולה גם ביחס לסוגיות קשות ומעוררות מחלוקת כמו תוכניות הפדיון (טרנסניסטריה) והכופר, וניסיונות למשא-ומתן עם הנאצים.

תרומתו של הספר רבה, בהיותו אבן-דרך בהתמודדות עם סוגיות אלו שהסעירו בעבר את הציבור היהודי, ועדיין לא ירדו מסדר יומו.

ולשאלה האחרונה של יהדות זמננו. בכל כתיבה היסטורית יש משום נגיעה בבעיות ההווה וניסיון לחשיפתן דרך התייחסות אל העבר ההיסטורי. ספר זה הוא שני בטרילוגיה על הג׳וינט, ארגון עזרה יהודי שפועל בהיקף  רחב בעולם היהודי היום. מעשיו של הג׳וינט או מחדליו בהווה גוררים ויכוח עז בסוגיות שונות, מהן הקשורות לשאלות יסוד בדבר טיבו של הקיום היהודי, מה טיבה ומשמעותה של אחריות וערבות הדדית בציבור היהודי במקומות שונים בעולם (יהדות ברית המועצות, ארה"ב וישראל)? מה משמעותה של אחדות הגורל היהודי במדינה ריבונית, תחת שלטון דיכוי או בחברה פלורליסטית? הדברים בניסוח זה מבטאים לא רק טיפולוגיה של קיום יהודי, אלא שאלות הקשורות בעולם הערכים של החברה היהודית. כיצד באו לביטוי ערכים אלה בפעילות היהודית של הג׳וינט בתקופת השואה - זו שאלה היסטורית. אך כיצד באים לביטוי ערכים אלה היום במציאות של קיום ריבוני, והתארגנות יהודית וולונטרית בעת ובעונה אחת, זו שאלה של יהדות זמננו. מהי מידת הרציפות והניתוק של פעילות הג׳וינט, ודרכי עבודתו בתקופה של ערב המלחמה, ובתקופת המלחמה - זו סוגיה היסטורית שהספר מברר אותה. אך שאלת הרציפות והניתוק בהגשת עזרה לקהילות יהודיות בצרה אחרי השואה והקמתה של המדינה היהודית, זו סוגיה ביהדות זמננו.

הספר שלפנינו מתאר את ניסיונו של הג׳וינט להגיש עזרה לקהילות יהודיות בתקופת המלחמה, כאשר הכלים שעמדו לרשותו היו כלים שהוכנו בעשור שקדם למלחמה. בעשור זה גדלה והחריפה המצוקה היהודית במזרח-אירופה ובמרכזה וקיבלה אופי חדש. הג׳וינט הצליח להמשיך ולהשתמש בכלים שיצר, ואף לצקת בהם תוכן חדש. זאת לא משום תכנון מראש ומדיניות מרכזית מגובשת, אלא משום צירוף של צרכים, נסיבות ואישים בעלי דמיון ותושייה. הדוגמה הבולטת לתופעה זו היא השימוש בעזרת הג׳וינט על-ידי יהדות גרמניה ואוסטריה ערב המלחמה, ופעילות נציגי הג׳וינט בווארשה מן הכיבוש ועד לגירוש הגדול. מידת הסיוע והעזרה שתרמו אנשים מן המנהיגות הרשמית והלא-רשמית, שהיו קשורים בג׳וינט והשתמשו בשמו הייתה חשובה לאין שיעור. אך זכות זו לא עמד לו לג׳וינט בכל מקום.

מן הראוי להתייחס בנקודה זו להנחה נוספת המקובלת על יהודה באואר במחקריו הרבים וחשיבותה רב בהקשר זה. לעולם היהודי כולו בתקופת השואה, טוען באואר, ישנם יסודות מאחדים. אחד היסודות הללו הוא אין-אונים פוליטי אובייקטיבי. משמעו - חוסר אונים של העם היהודי להתמודד עם החלטותיהם של הגורמים הפוליטיים ולהשפיע שיעזרו לו לשנות את גורלו. לעם היהודי באשר הוא, אין הכלים המרכזיים שיבטיחו את המשך קיומו כעם בתקופת השואה. יהדות אמריקה העשירה שהגיעה אל השלווה והנחלה, או התנועה הציונית בארץ-ישראל ומחוץ לה, באופן מהותי, לא היו מצוידים למאבק על החיים היהודיים טוב יותר מיהודי אירופה. אלה כאלה, חסרו את העיקר - יכולת להתערב התערבות ישירה, או לגרום להתערבות ישירה, להפסקת הרצח. השוני בין יהודי העולם החופשי ויהודי אירופה הכבושה, מבלי להפחית בחשיבותו באספקטים אחרים, היה, בהקשר זה, שוני של מידה ולא של מהות.

דווקא בעולם במלחמה, יותר מאשר בתקופות אחרות, היו היהודים קורבן של שיקולים פוליטיים. בשלב האחרון של המלחמה, בשאלת הצלתם של יהודי הונגריה, בולט הגורם הפוליטי כבולם ניסיונות הצלה. ״אחדות הברית״ וריכוז המאמץ המלחמתי היו נימוקים שמנעו אפילו ״טקטיקת השהיה״ בכדי להרוויח זמן, ולנסות למנוע השמדה.

בראשית הנאציזם ובראשית המלחמה, בולט השיקול הפוליטי אצל המעצמות, כמונע הגדרת בעיית היהודים בחומרתה והיקפה. המעצמות רצו להימנע ממצב שבו יהיה אפשר להגדיר את המלחמה כמלחמה יהודית - כפי שטענו הנאצים. יתרה מזו, היהודים תחת שלטון הנאצים, הוגדרו כנתיני ארצות אויב על-ידי בריטניה, ובכך נמנעו מהם אפשרויות בריחה והצלה. היש ניגוד גדול יותר בין חוסר-אונים פוליטי של היהודים לבין היותם קורבן בשיקול הפוליטי של המעצמות? מצב זה העמיד את הג׳וינט, כמו את הקהילות היהודיות כולן בעולם החופשי במבחנים שמעבר לכוחם. דומני שמשמעות דברים אלה ליהדות זמננו רבה, אך אינה כה פשוטה ומובנת מאליה.

הידיעות על השואה נקלטו והובנו לאט מדי במוחם ובנפשם של יהודי ארצות-הברית, אך בכך לא היו יוצאי-דופן ביחס ליהודים כולם. הידיעות השפיעו בצורה משמעותית רק זמן קצר לפני שחל השינוי במדיניותה של ממשלת ארצות-הברית בשאלת ההצלה (ינואר 1944). אין המחבר רוצה לרמוז שאילו היה קיום יהודי ריבוני היו מדיניות ההצלה או אפשרויות ההצלה שונות במהותן. ״אילו״ אינה שאלה לגיטימית בהיסטוריה. אולם היום כאשר בצד התארגנות וולונטרית קיימת ריבונות יהודית במה סגי? והאם סגי?

ריבונות יהודית היום נאלצת להתמודד עם אנטישמיות מתחדשת, וסכנות גדֵלוֹת לקיבוצים יהודיים שונים. במה תורמת הבנת הרציפות או הניתוק בדרכי הגשת העזרה והסיוע היהודיים במציאות של יהדות זמננו? דומני שהשיעור הוא בצורך למצוא את הכוח והיכולת להתנער מחשיבה שגרתית, ולהיערך בכוחו של ארגון הדבֵק במטרה, אשר אינו מאבד ראייה מפוקחת של סביבתו ושל גבול אפשרויות פעילותו; בכל אלה אין לזנוח את בהירות המטרה, שהיא המשך קיומו של העם היהודי. ההנחה בדבר האין-אונים הפוליטי של העם היהודי מוצגת בספר שלפנינו במקומה ההיסטורי הנכון, לא כטענה בדבר כפיפות קומה גלותית, קבלת-דין או אפאטיוּת אלא כביטוי למגבלותיה של מציאות היסטורית.

ונסיים באנאלוגיה מסוימת - כאשר מתאר הפרופסור באואר את קבוצת הג׳וינט בווארשה הוא כותב את הדברים הבאים:

״באופן פרדוקסאלי היה זה מקבוצת פועלי ציון שמאל הקטנה, שהג׳וינט מצא כמה מעובדיו הנאמנים ביותר; בקושי ניתן היה למצוא ניגוד אידיאולוגי גדול יותר בין המנהיגות השמרנית של הארגון הפילנטרופי היהודי האמריקני, לבין קבוצה פלגנית ציונית מרכסיסטית זו במזרח-אירופה״ (עמ׳ 78).

גם בין יהודה באואר, בן להורים יהודים שברחו מצ׳כוסלובקיה, איש השומר הצעיר, וחבר קיבוץ שובל, לג׳וינט

המייצג את הבורגנות האמריקנית וגישתה הפילנטרופית - קיים ניגוד עמוק. וכאשר אנו קוראים בסיכום הספר את המשפט האומר

״ההיסטוריה עשתה חסד עם הג׳וינט: לגבי רבים מיהודי אירופה היה הוא לסמל התקווה, האחדות ורצון החיים היהודיים״;

אנו שומעים את המידה הנכונה של ביקורת והערכה בעת ובעונה אחת, כתוצר של מידת האמפטיה - ממידותיו החשובות של ההיסטוריון.

 

העתקת קישור