יואב גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית 1939-1942. הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1979, 764 עמ׳ (כולל הקדמה של רב-אלוף (מיל.) חיים לסקוב).

 

עבודת-הדוקטור של מאיר פעיל יצאה לא מכבר בספר ״מן ה׳הגנה׳ לצבא ההגנה״. מאיר פעיל הוא חבר כנסת לשעבר.

 

ההתנדבות של בני היישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הייתה מקבלת צביון אחר לחלוטין, אילו הסכימו הבריטים להקים את הדיביזיה היהודית הנכספת במהלך 1940-1941 ולהפעילה בזירת המזרח התיכון המורחבת נגד איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, החל מאמצע שנת 1941 או מראשית 1942 ואילך.

רעיון מעניין זה שהעלו בפני ממשלת בריטניה בעקביות ובהתמדה חוגים בהנהלת הסוכנות היהודית, ובעיקר ד״ר חיים וייצמן, מראשית המלחמה, נדחה באותה מידה של עקביות על-ידי בריטניה, עד שנסתם עליה גולל סופית באוקטובר 1941. זאת, על אף שהרעיון קסם במידה ניכרת לווינסטון צ׳רצ׳יל שהיה שר הימייה הבריטי מראשית המלחמה וראש הממשלה מיוני 1940.

דיביזיה יהודית במסגרת הצבא הבריטי, אפילו שהייתה נתונה תחת פיקוד מפקדים בכירים בריטיים בראשית דרכה, הייתה משמשת אבן שואבת ומוקד משיכה למתנדבים יהודים רבים מרחבי חבר העמים הבריטי ומארצות-הברית, וכן לפליטים יהודים ממרכז אירופה וממזרחה, אם כי ברור שגרעין המתנדבים העיקרי נועד לבוא מן היישוב העברי בארץ-ישראל. דיביזיה כזו הייתה ודאי מעוררת בעיות לא מעטות בתנועה הציונית ולא רק לאימפריה הבריטית; שהרי לאחר כניסתה לקרבות בזירות מבצעיות דוגמת המדבר המערבי במצרים וקירנאיקה או אפילו לצורך כיבוש סוריה מידי צרפת הווישאית בקיץ 1941, הייתה הדיביזיה סובלת אבידות והייתה מתעוררת בעיה מתמדת קשה של גיוס יהודים שיטתי לצורכי תחלופה ותגבור במשך כל ימי המלחמה. אולם דיביזיה כזו הייתה תורמת רבות לקידום האינטרס הציוני ולהאצת תהליך העצמאות המדינית העברית בארץ-ישראל. ייתכן אף שהצבא הסדיר של המדינה העברית העתידה היה מושפע רבות מן המסורת הקרבית של הדיביזיה היהודית במלחמת העולם השנייה. דיביזיה כזו הייתה אולי מרככת, או אף מונעת הרבה ויכוחים בתוככי התנועה הציונית ו״היישוב״ בארץ בדבר הכיוון העיקרי של הגיוס וההתנדבות. זאת, משום שהיו זורמים אליה הרבה אפיקי התנדבות סטיכיים אשר לא היה אפשר לבולמם. אלא, שהדיביזיה היהודית לא קמה ואפילו בריגדה יהודית לוחמת לא הוקמה במקומה בתקופה הנדונה, אלא רק במחצית השנייה של 1944 לקראת החודשים האחרונים של מלחמת העולם. כך אירע שנגזר על ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה שתתנקז אל יחידות השירותים, השמירה על מתקני העורף והתחזוקה דוגמת החפרים, יחידות ההובלה, פלוגות רגלים לתפקידי שמירה (באפס), יחידות בינוי הנדסי, תותחני נ״מ וסוללות חופים בעורף, שירותים מנהלתיים וטכניים בחיל האוויר המלכותי וכיוצא באלה.

 

גודש מופלג

 

ספרו של ד״ר יואב גלבר עוסק בהתנדבות של בני היישוב העברי בארץ-ישראל לצבא הבריטי בין השנים 1939-1942. הספר הוא עב-כרס ורב-ממדים (יותר מ-700 עמודים) והוא אמור להיות כרך ראשון בסדרה בת ארבעה כרכים אשר תקיף את כל פרשת ההתנדבות העברית לצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. לפנינו עבודה מדעית סדורה ושיטתית המקפידה על המשמעת המדעית הנדרשת והמעוגנת כהלכה במקורות. גם העריכה ראויה לשבח, הן בצדה האסתטי והן בצדה המדעי; שני פנים אלה של הספר מקלים על הקריאה ועל איתור המקורות ההיסטוריים. אם מורגשת מגבלה כל שהיא בהגשת החומר, היא נובעת מן הגודש המופלג של האינפורמציה, עד כדי כך שהדבר עלול להרחיק מן הספר את הקורא המשכיל המצוי בהותירו את כרכי העבודה המדעית הזו לשימושם הבלעדי של החוקרים ותלמידי ההיסטוריה הציונית, היישובית ואולי אף הצבאית.

תוכנו של הספר מבוסס כהלכה על שלושה מעיינות ראשיים של מקורות היסטוריים:

המעיין הראשון נובע מן המערכת הציונית - היישובית - ההסתדרותית ואפילו הרביזיוניסטית, משמע, מן הצד היהודי האידיאולוגי-פוליטי של פרשת ההתנדבות.

המעיין השני נובע מדיווחי המתנדבים היהודים עצמם בתקופת שירותם.

המעיין השלישי נובע מן המערכת הממסדית הבריטית בארץ-ישראל, במזרח התיכון ובממשלה המרכזית הבריטית.

 

אבן-פינה לעצמאות

 

בעקבות שני המעיינות הראשונים, הנובעים מהמקורות היהודיים, כבר נעשו מחקרים ואף נכתבו ספרים. תרומתו החשובה ביותר של יואב גלבר נעוצה בכך שהוא מביא בספרו שפע של מקורות בריטיים המציגים והמסבירים כהלכה את העמדות של בריטניה כלפי תופעת ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי. זאת, כמובן, על רקע האינטרס האימפריאלי הבריטי בעולם כולו ובעולם הערבי והאסלאמי. על אף שצ׳רצ׳יל עצמו, מהיותו רומנטיקן שדגל בקיום האימפריה הבריטית על פי מתכונת העבר, נטה חסד למפעל הציוני ועל אף שהיו בקבינט הבריטי שרים אחדים בעלי מעמד שהיו פרו-ציוניים (דוגמת שר הפנים איש-הלייבור הרברט מוריסון) מוכיחים הממצאים של יואב גלבר כי האינטרס האימפריאלי הבריטי הכולל נָגד לחלוטין את האינטרס של המשך המפעל הציוני בארץ-ישראל. מתוך דאגה למעמדה של בריטניה באסיה המערבית ובצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם ולקראת תום המלחמה, חרדו השלטונות הבריטיים כי כוח צבאי יהודי בעל עוצמה ובעל גוון לאומי ייחודי ישמש עילה לאי-שקט בין הערבים במזרח התיכון ויחייב כוחות צבאיים בריטיים רבים יותר מן העוצמה היהודית שתגויס, כדי לשמור על השקט במזרח התיכון. כן חששו הבריטים כי עוצבה יהודית לוחמת (דיביזיה או אפילו בריגדה) תשמש לתנועה הציונית אבן-פינה מדינית לדרישה של עצמאות יהודית בארץ-ישראל לאחר המלחמה. תביעה זו, אם תתקבל, תעמיד שוב את בריטניה בעימות עם כל התנועה הלאומית הערבית. נגזר, איפוא, על ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי שתתנהל בנסיבות של עוינות פוליטית בריטית אשר לא נבעה מנטיות-לב אישיות, אלא משיקולים אינטרסנטיים בסיסיים של קיום האימפריה הבריטית.

 

אסכולות ההתנדבות

 

על רקע זה של איבה לאומית ערבית, של עוינות בריטית ושל מלחמת-חורמה נגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, נאלצו התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל להתמודד עם תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי. ד״ר גלבר מביא בספרו בנאמנות מידע רב המייצג את האסכולות השונות שפעלו בציבוריות היהודית המאורגנת בארץ. אולם הוא לא התאמץ עד תום, לדעתי, במלאכת המיון והסיווג המוטלת על ההיסטוריון אשר צריך לנצל את מעמדו כמשקיף על האירועים, לכאורה, מנקודת תצפית אובייקטיבית לאחר המעשה. מתוך ממצאיו שלו עצמו, דומה כי אפשר לסווג את האסכולות הציוניות ביחס להתנדבות לצבא הבריטי לארבע קבוצות עיקריות:

א. אסכולת ההתנדבות המרבית. זו קבעה כי יש לרכז כמעט את כל מאמץ ההתנדבות אל הצבא הבריטי, על אף הקשיים שהבריטים מערימים. זאת, קודם כל, כדי לתרום ככל האפשר למען הדברת האויב הנאצי והפאשיסטי בכל זירת מלחמה אסטרטגית, גם מחוץ לארץ-ישראל. אסכולה זו הוסיפה וטענה כי התנדבות המונית כזאת תביא, בסופו של דבר, גם תועלת רבה למפעל הציוני, בין בהכשרת קאדרים לצבא העברי העצמאי בעתיד ובין משום שהבריטים ייאלצו במהלך הזמן לארגן את המתגייסים היהודים הארץ-ישראלים הרבים לעוצבה או לעוצבות-לחימה של ממש. באסכולה זו דגלו מנהיגים ציונים כיצחק גרינבוים, אנשי הגות ורוח כפרופסור בן-ציון דינבורג (דינור), מנהיגים שהתנדבו בעצמם לצבא הבריטי כבן-ציון ישראלי (איש כנרת). בתקופה מסוימת צידד באסכולה זו גם רמטכ״ל ההגנה יעקב דוסטרובסקי (דורי).

ב. אסכולת הכוח העברי העצמאי. זו קבעה כי יש לרכז כמעט את כל מאמץ ההתנדבות לכיוון הקמת כוח מגויס עברי עצמאי שיימָצא תחת המרות הבלעדית של המוסדות הלאומיים ויפעל בתחומי ארץ-ישראל בלבד. כוח מגויס זה צריך להימצא תחת פיקוד מִפקדת ההגנה בין במסגרת כוחות הפלמ״ח, בין במסגרות גיוס הנתונות למרות בריטית חלקית, דוגמת הנוטרים, השוטרים המוספים, משמר החופים וכיוצא באלה. אסכולה זו טענה כי גורל המלחמה נגד הנאצים והפאשיסטים יוכרע בלאו הכי על-ידי צבאות בנות-הברית. לכן שומה על היישוב העברי בארץ-ישראל לנצל את מצב המלחמה, להעמיק ולהרחיב את שורשיו הכלכליים והחברתיים, לגייס מתוכו כוח צבאי עברי עצמאי תוך ניצול מקורות רכש ומידע מקצועי של הבריטים ולהתכונן למבחנים הקשים אשר יעמדו בפני המפעל הציוני לאחר המלחמה: המשך תהליך העלייה וההתיישבות, מאבק נגד האינטרס הבריטי ומאבק נגד האיבה הלאומית הערבית. בדעות אלה דגלו אישים כיצחק טבנקין (הקיבוץ המאוחד, רוב סיעה ב׳ במפ״ם) ומאיר יערי (השוה״צ) וחלק מאנשי הפיקוד הבכיר של ההגנה.

ג. אסכולת פיצול ההתנדבות, הן לצבא הבריטי והן לבניית הכוח העצמאי. אסכולה זו ייצגו מנהיגים כמשה שרתוק, אליהו גולומב ומשה סנה. במקביל דגלו באסכולה זו גם רוב המנהיגים הוותיקים של התנועה הרביזיוניסטית. אסכולה זו גרסה בפועל, בעמדותיה הפרגמטיות, כי במצב המורכב אשר בתוכו נמצאים התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל, מן הראוי לעודד ואף למסד זרימה של התנדבות גם לצבא הבריטי וגם לבניין הכוח העברי העצמאי בארץ-ישראל. מנהיגי אסכולה זו הבחינו במהלך 1939-1942 כי בלאו הכי אין הבריטים נוטים לאשר הקמת עוצבה יהודית לוחמת מובהקת (דיביזיה או בריגדה). לכן נטו לפחות לעודד גיוס של אנשים טובים לצבא הבריטי לשם לימוד כל מקצוע צבאי אפשרי: מתותחנות, הנדסה, טיס ועד חבלה, שָדאות, מנהיגות, טקטיקה, טכניקה קרבית, מינהלה ואפילו שריון, אם יזדמן. כן קבעו להתנדבות זו יעדים נוספים: קשר וסיוע לקהילות יהודיות בגולה - מרחבי איראן ועד צפון אפריקה ואחר-כך גם לאירופה; משימות רכש ומודיעין; ולבסוף גם תקווה שאולי תקום אי-פעם עוצבה לוחמת יהודית. במקביל, טענו אנשי אסכולה זו, מן הראוי לבנות גם את כוח המגן הצבאי העברי העצמאי שיעמוד בפרץ במבחני העתיד בארץ-ישראל. לכן תמכו בכל לב גם בגיוס לפלמ״ח ולנוטרות.

ד. אסכולת בן-גוריון. בן-גוריון, כדרכו, גיבש לעצמו אסכולה משל עצמו שגרסה התנדבות כמעט רק לצבא הבריטי, אבל במגמה להקים כוח צבאי יהודי במדים בריטיים בתחומי ארץ-ישראל בלבד. (גלבר, ע״ע 684-685). זאת מתוך הערכה שמתוככי ההגנה בלבד לא יוכל לצמוח בעתיד צבא ישראל הסדיר ומתוך חשש (לפחות עד סוף 1942) כי ארץ-ישראל נמצאת בסכנת כיבוש על-ידי מעצמות-הציר. את תפקיד הלחימה בנאצים ובפאשיסטים ברחבי העולם הועיד בן גוריון ליהודים שיגויסו בתפוצות הגולה ויילחמו במסגרת צבאות בנות-הברית ביחידות ובעוצבות יהודיות. בן-גוריון שינה דעתו בהדרגה במהלך 1943 בעקבות המידע שהחל להגיע בסוף 1942 על אודות השואה האיומה הפוקדת את יהדות אירופה והתקרב יותר ויותר אל האסכולה הראשונה. זאת, ככל הנראה, גם כתוצאה מהתחושה שחלפה לבלי שוב הסכנה של כיבוש ארץ-ישראל על-ידי מעצמות-הציר.

 

המציאות והמיתוס

 

לאורך כל הספר נוטה המחבר לצדד יותר בטוענים למען התנדבות מרבית לצבא הבריטי. כן הוא מגלה מידה רבה של הזדהות עם טיעוניהם של המתנדבים עצמם. מובן מאליו כי זכות כזו שמורה לכל חוקר, מה גם שההתנדבות לצבא הבריטי והמתנדבים עצמם הם נשואי המחקר; מה גם שעסקינן במקצוע מדעי הומניסטי מובהק כחקר ההיסטוריה. אולם דומה כי הזדהות זו לא הניחה לד״ר גלבר לפתח גישה אובייקטיבית מספקת אל הישגיהם של הכוחות הצבאיים העבריים המתנדבים אשר פעלו שלא במדי הצבא הבריטי.

לא ברור מדוע צריך היסטוריון להתייחס בביטול אל המיתוס של 12 חוליות הפלמ״ח והחי״ש אשר השתתפו, בפיקודם של שני מפקדי הפלוגות הראשונים של הפלמ״ח - יגאל אלון ומשה דיין, בפעולות הראשונות של הגייסות האוסטרליים שפלשו אל סוריה הווישאית ביוני 1940 (ע״ע 349-350). גם על פי הממצאים המופיעים בספרו של ד״ר גלבר לא התחוללה שום פעולה קרבית אקטיבית של יחידה יהודית רצינית יותר מזו נגד מעצמות-הציר במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות. אני מחשב בכלל הפעולות גם את מעשי היהודים במסגרת יחידת הקומנדו מס׳ 51 ופעולות קומנדו אחרות במערכות אתיופיה ואריתריאה ואף בקירנאיקה, שבהן לא השתתפו יחידות יהודיות, אלא רק יהודים כיחידים. בנסיבות ההיסטוריות של אותם ימים צריך, איפוא, להתייחס אל המיתוס של ״איך בסוריה צעד הפלמ״ח״ כמיתוס סביר.עוד פחות ברור הזלזול שמביע ד״ר גלבר כלפי ״תוכנית הצפון״ (ע״מ 516-531). אלה המתוודעים אל תוכנית הצפון רק על פי המקורות ההיסטוריים הציוניים עלולים להגיע לכלל פקפוק במידת הריאליות של תוכנית זו. שהרי, לכאורה, איך יכול ארגון ההגנה אף לחלום על הקמה ועל חימוש של 36 גדודי חי״ש כדי לאייש את מצודת הכרמל ומשלטים נוספים בגליל המערבי (על פי עדות יוחנן רטנר מס׳ 2988 בארכיון תולדות ההגנה)? דווקא שיטת ההפעלה המיועדת לפלמ״ח, בסגנון הפשיטה והגרילה, נראתה המרכיב המעשי ביותר ב״תוכנית הצפון״. אולם לאחר עיון מקיף בספרו של ד״ר גלבר, המביא בפנינו ממקורות בריטיים את תוכניות ההגנה הבריטיות בצפון ארץ-ישראל נגד פלישה אפשרית מצפון (לפני אל-עלמין, עד יוני 1942) ונגד פלישה אפשרית מדרום (מיוני 1942), הולכת ומתגבשת תמונה אשר על פיה נועדה ״תוכנית הצפון״ להשתלב יפה במבצעי המגננה הבריטיים. כוח 36 הגדודים שהיו צריכים לשמש, לפי יוחנן רטנר, ככוח ההחזקה העיקרי של ״תוכנית הצפון״ בהרי הכרמל, נועד, ככל הנראה, להיבנות מאנשי חיל השדה (חי״ש) של ההגנה מכל הארץ וכן מרוב האלמנטים היהודיים אשר שירתו בארץ-ישראל תחת פיקוד הבריטים: חיל הנוטרים, פלוגות הבאפס שחנו כולן בארץ, יחידות התותחנים העבריים. רעיון הקמת ״משמר המולדת״ העברי אשר הועלה באותם ימים מעיד על כיוון נוסף של ההנהגה הציונית כדי להשיג נשק מן הבריטים. הבריטים אומנם סירבו לאשר חימוש כה מאסיבי של אנשי ההגנה בארץ-ישראל. אבל, אם הייתה מתרחשת נסיגה בריטית על פי דוגמת התוכניות הבריטיות המוזכרות בספרו של ד״ר גלבר (עמ׳ 521) בתיקי ה-Palestine Final Fortress או בדו״ח של מפקד הדיביזיה ההודית הרביעית: Defence of Final Position - Palestine, היה סיכוי סביר שהיישוב המאורגן בארץ-ישראל, באמצעות ההגנה, היה נחלץ להגשים את ״תוכנית הצפון״ דווקא בתמיכה בריטית. מאחר שקיים מִתאם די מעניין בין ״תוכנית הצפון״ ובין חלק מהתוכניות הבריטיות הנזכרות בספרו של ד״ר גלבר, לא אתמה אם יתברר בעתיד כי מישהו מאנשי המחלקה המדינית של הסוכנות או מאנשי המטה של יצחק שדה ויוחנן רטנר, היה מודע אל חלק מהתוכניות הבריטיות. רמז על כך ניתן למצוא בספרו של יוחנן רטנר חיי ואני, בעמוד 332. ממצאיו של ד״ר גלבר מן הכיוון הבריטי מעניקים, איפוא, ממד יותר מציאותי ל״תוכנית הצפון״. חבל שהוא לא הצליח לבנות את הגשר המקשר בין הממצאים המשלימים זה את זה.

 

מקור צמיחתו של צה״ל

 

אי אפשר להשתחרר מן המועקה האינטלקטואלית למקרא המשפטים הבאים מן ההקדמה לספרו של ד״ר גלבר, שאותם כתב רב-אלוף (מיל.) חיים לסקוב (עמוד ה׳):

״כשם שההגנה לא הייתה המשכה הישיר של תנועת ההתנדבות לגדודים העבריים ושל היחידים שישרתו בצבאות השונים במלחמת העולם הראשונה, כך אין צה״ל המשך המחתרות... ארבעה גורמים סייעו לכך שהמעבר מגרילה לצבא סדיר נתאפשר, ונתאפשר במהירות יחסית:

(א) המלחמה (מלחמת העצמאות) שנכפתה עלינו מבחוץ;

(ב) אנשים מעולים שהיוו אלמנט המחתרות בארץ;

(ג) 30.000 המתנדבים לצבא הבריטי שרכשו ניסיון צבאי סדיר, וכן אחרים שבאו מצבאות בעלות-הברית, אשר בלעדי ניסיונם היה קשה ליישם את שיטות המבנה והלחימה של צבא סדיר;

(ד) וגורם רביעי, ולא האחרון בחשיבותו - תפישתו, חזונו ואישיותו של דוד בן-גוריון״.

חיים לסקוב חוזר מילה במילה על תיזה זו גם ב״מערכות״ מס׳ 275, של אוגוסט 1980 ע״ע 5-6... ולא היא!

ההתנדבות של בני היישוב העברי בארץ-ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה היא תופעה בעלת חשיבות רבה. אין ספק שהיא תרמה תרומה מכרעת ליצירת קשרי בריחה והעפלה של שארית הפליטה אל ארץ-ישראל. אולם היא לא מילאה את כל הציפיות המדיניות והצבאיות שתלו כה רבים וטובים בתנועה הציונית. היא לא הביאה לשינוי במדיניות הבריטית כלפי המפעל הציוני. על אף שלחמו כמיליון יהודים במדים במסגרות הצבאיות של בנות-הברית ועל אף שמספר המתנדבים היהודים הארץ-ישראליים לצבא הבריטי הגיע לכ-30.000, הוקמה רק בסוף המלחמה עוצבת לחימה יהודית בעוצמה של בריגדה שכללה כ-5,000 חיילים. עוצבה זו צברה מעט מאוד ניסיון קרבי ולא הוכנסה במתכוון אל רזי מלחמת השריון המודרנית.

הגניוס הצבאי היהודי בארץ-ישראל, שעבר במהלך מלחמת העצמאות מעידן הגרילה אל עידן המלחמה הסדירה למד לא מעט מן המתנדבים בצבא הבריטי ואף בצבאות אחרים: נלמדו עקרונות ארגוניים ומנהליים, נרכשו אלמנטים של עבודת-מטה, שופרה מאוד יכולת התפעול של הנשק המסייע, הוקמו חילות מקצועיים חשובים בדרג הלוחם (תותחנים, הנדסה) ובדרג המתַחזק (תובלה, טכנאים). אבל כל אלה הפכו לבעלי ערך רק ככל שהשתלבו באפיק העיקרי של הדוקטרינה הצבאית העברית המקורית אשר צמחה באורח אורגני בארגון ההגנה, כשהיא יונקת מצורכי המציאות הארצישראלית ומשלימה אל תוכה את חידושי המחשבה הצבאית המודרנית באפיקים תיאורטיים (דוגמת עקרונות הלחימה המשוריינת והניידת) ובאפיקים של שילוב בעלי מקצוע אשר חונכו ואומנו בצבאות סדירים זרים.

את התיזה של חיים לסקוב בדבר מקור צמיחתו של צה״ל, מן הראוי לכתוב מחדש בלשון זו:

כשם שההגנה לא הייתה המשכה של תנועת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, כך לא היה צה״ל המשכה של תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

כשם שההגנה הייתה ההמשך של ״השומר״ בשילוב עם ההתארגנות הפוליטית הפועלית העממית של העלייה השלישית, כך צה״ל היה ההמשך הישיר והבלתי-אמצעי של ארגון ההגנה אשר הצליח לשלב אל תוכו בתקופת 1947-1948, עוד לפני הקמת צה״ל (ב-1 ביוני 1948) גם חלק מפרקי הלקח הרלוונטיים שהביאו עמהם המתנדבים אשר שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.