פעולות הגמול
מק"ט
3041נ
מחבר/עורך
ד"ר טל דוד
title
פעולות הגמול
שנת הוצאה
1999
נושאים
פעולות גמול, הוצאת מח' היסטוריה של צהל. מתוך "המאבק לביטחון ישראל"
מילות מפתח
פעולות, הגמול
תוכן



ד״ר דוד טל נולד בישראל בשנת 1954. בשנת 1994 הוענק לו תואר ד״ר באוניברסיטת תל-אביב על מחקרו בנושא ״התפתחותה של תפישת הביטחון השוטף של ישראל״. ד״ר דוד טל הוא מרצה בחוג להיסטוריה כללית ובתוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל-אביב. בין מחקריו העיקריים:

ספר בנושא מקורות והתפתחות תפישת הביטחון השוטף בארץ-ישראל. הספר ראה אור בשנת 1998 בהוצאת המרכז למורשת בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון.

כמו כן, ספר שנושאו המלחמה הישראלית-מצרית במלחמת העצמאות.

בנוסף הוא פרסם בכתבי עת בארץ ובחו״ל מאמרים בנושאי ביטחון, מלחמות ישראל וקשריה הביטחוניים של ישראל עם המעצמות.


תוצאותיה של מלחמת העצמאות השפיעו במישרין על התגבשותה של מדיניות הביטחון של ישראל ועל הסכמי שביתת הנשק, ומתוך כך משטר שביתת הנשק היה הבסיס שעליו התנהלו יחסי ישראל עם שכנותיה בתקופה שלאחר המלחמה. הסכמי שביתת הנשק יצרו את מנגנון ועדות שביתת הנשק, שבהן נוהלו מגעים עם נציגי מדינות ערב השכנות, ולשם נוקזו הבעיות שהתעוררו מפעם לפעם. ככל שעבר הזמן התבררו שני דברים:

א. בניגוד לציפיות, הסכמי שביתת הנשק לא קידמו את הצדדים לעבר חוזה שלום;

ב. חלק מהבעיות שהתגלעו בין ישראל לבין שותפותיה להסכמים הפך לגורם חיכוך, שהלך והחמיר. שתי הבעיות הבולטות ביותר בהקשר זה היו הוויכוח בנושא הריבונות על האזורים המפורזים, שהעסיק את ישראל ואת סוריה בין 1950 ל-1953, ובעיית ההסתננות שהתגלתה כבעיה המטרידה ביותר ביחסים בין ישראל לבין ירדן ומצרים.


מקורותיה של בעיית ההסתננות


בעיית ההסתננות הייתה אחת הבעיות הקשות ביותר שעמן צריכה הייתה ישראל להתמודד ביחסיה עם שכנותיה, בעיקר עם מצרים ועם ירדן. האיסור על חציית הגבול היה מעוגן בהסכמי שביתת הנשק, אך הסעיף הזה הופר בתוך זמן קצר (כפי שיוצג להלן), ותושבי רצועת עזה, מצרים, ירדן ולבנון החלו לחצות את הגבול למטרות שונות. התופעה הכבידה על יחסי ישראל עם שכנותיה וגרמה למתיחות שממדיה השתנו מפעם לפעם לאורך הגבול. זרועות הביטחון הישראליות סיווגו את ההסתננות לשלוש קטגוריות עיקריות:

      הסתננות עוינת,

      הסתננות חמורה

      והסתננות שקטה.

הסתננות עוינת כללה בתוכה: ריגול, חבלה, ניסיון לרצח, התקפה ביריות, גניבות נשק ותחמושות, נשיאת נשק, גניבת חוטי חשמל וחטיפות.

הסתננות חמורה כללה: גניבות למיניהן, פגיעה בגבול (כגון למטרות עיבוד האדמה בצדו של הגבול) והברחות,

ואילו הסתננות שקטה כללה: השתקעות, מעבר דרך ישראל, חציית גבול בטעות וכדומה. ההסתננות לישראל מירדן ומרצועת עזה הייתה תוצאה כמעט ישירה של שינויי הגבולות ותנודות האוכלוסין באזור, שנגרמו במהלכה של מלחמת העצמאות ובעקבותיה. בפעילות זו היו מעורבות קבוצות אוכלוסייה שונות, שהונעו על ידי מגוון של סיבות וגורמים.

קבוצה חשובה ובולטת הייתה האוכלוסייה הפלשתינאית שנמלטה וגורשה מאזורי הקרבות, שפרצו בתחומי ארץ-ישראל מייד לאחר הכרזת האו״ם על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947. חלק מהפליטים נמלטו אל האזורים שנועדו להיכלל בתחומי המדינה הפלשתינאית-ערבית המיועדת, כמו הגליל המערבי או אזור ״המשולש״. אלה מצאו עצמם שוב תחת שליטת ישראל עם תום המלחמה. פליטים אחרים נמלטו אל מה שיהיה בסוף המלחמה ״הגדה המערבית״ תחת שלטון ירדני ואל רצועת עזה. הפליטים שוכנו במחנות ארעיים, והמתינו לסיום המלחמה ולאפשרות לשוב לבתיהם. ישראל לא הייתה מוכנה להרשות להם לשוב והם נשארו במקומותיהם ובמחנות שאורגנו לקליטתם מבלי שיימצא פתרון רציני ויסודי לבעייתם.

הפליטים הפלשתינים הסתננו

      מתוך רצון לשוב לבתיהם (באופן לא חוקי כמובן)

      או שביקשו לשוב כדי לקחת רכוש שהשאירו במהלך הקרבות והמנוסה.

      היו בהם שביקשו לבקר קרובי משפחה שנותרו תחת שלטון היהודים

      או לפקוד את קברות אבותיהם.

מניע חשוב נוסף להסתננות פליטים היה גניבה. הפליטים היו שרויים במצוקה כלכלית קשה, ולכן יצאו לגנוב למחייתם בשטחי ישראל. לא רק הפליטים גנבו - בפעילות זו היו מעורבים גם תושבי כפרי הגדה המערבית שהתמחו בנושא, והיו מאורגנים בכנופיות. אלה יצאו למסעות גניבה ושוד, גם כ״קבלנים״ הפועלים על פי הזמנת סוחרים ערביים.

קווי שביתת הנשק עם ירדן ועם מצרים יצרו סוג נוסף של מסתננים: תושבים שעם תום המלחמה מצאו עצמם שוכנים על קו גבול, והם היו לתושבי ספר. אוכלוסייה זו צריכה הייתה להתרגל למציאות קיומו של קו ״גבול״, קו דמיוני ובלתי מוחשי שאין לעוברו ואין לחצותו. אולם, הבעיה לא הייתה מופשטת לחלוטין: קו הגבול הדמיוני הפריד באופן מוחשי בין תושבי הספר הערבים לבין אדמותיהם, ורבים מהם הופרדו על ידי הגבול החדש ממקורות מחייתם. כך היה המצב ברצועת עזה, וכך בגבול עם ירדן, ובעיקר לאורך קווי שביתת הנשק עם מה שעתיד להיות הגדה המערבית. הכפריים לא השלימו עם ניתוקם מאדמותיהם, והם ניסו לשוב ולעבד את האדמות ואת הפרדסים שלהם.

פן אחר של אותה תופעה היה ניסיונות של ערבים תושבי הספר להשתלט על אדמות פנויות בצדו הישראלי של הגבול ולעבדן, או אפילו לקצור יבולים שגודלו בידי מתיישבים ישראלים.

כיבוש הנגב וניתוק הקשר הרצוף בין שטחי סיני לבין ירדן הביאו ליצירת שתי קבוצות מסתננים נוספות: בדואים ומבריחים. מאז ומתמיד נעו הבדואים במרחבי צפון סיני, דרום הנגב ומרכזו ודרום הר חברון, חיפשו מרעה לעדריהם ועסקו בהברחה. הם התקשו להסתגל למגבלות הקשוחות, שהטילה ישראל על המעבר אל שטחה או דרכה. עצם ניתוק הקשר היבשתי בין מצרים לבין ירדן הוביל להסתננות: ערבים מרצועת עזה, למשל, שביקשו לבקר קרובי משפחה בהר חברון מנועים היו מלעשות כן. הטריז הישראלי חסם גם צירי הברחה בין האזור המצרי לירדני, והמבריחים, שלא הפסיקו את פעילותם, היו מינה וביה גם למסתננים.

מירדן ומתחומי רצועת עזה הסתננו גם כאלה, שהונעו לפעול כנגד ישראל, על ידי גורמים פוליטיים, כמו המופתי לשעבר, חאג׳ אמין אל-חוסיני. זה ניסה להפעיל מסתננים שיבצעו פעולות חבלה ורצח בשטח ישראל, ובכך לקיים מתיחות צבאית מתמדת על גבולות ישראל, למנוע את הנצחת הסטטוס קוו של מציאות קווי שביתת הנשק ולהשאיר את הסכסוך ואת הבעיה בעינם. אולם, לרשות המופתי לא עמד ארגון טרור מסודר ומאורגן. אנשיו ניצלו מסתננים ״מקצועיים״ שחדרו לישראל למטרות גניבה ושוד ושילמו להם על מנת שבדרכם יבצעו משימות חבלה ורצח. בנוסף למופתי פעלו כמה ארגונים פלשתינאיים קטנים, שגייסו אף הם אנשים מקרב הפליטים בלבנון ובירדן, מתוך מטרה לבצע פעולות חבלה וירי כנגד מטרות בישראל.

ההסתננות ה״פוליטית״, יש להדגיש, היוותה את החלק הקטן במכלול התופעה. מרבית המסתננים לא הונעו על ידי שיקולים ומניעים פוליטיים. המצוקה והקשיים שבהם הם היו נתונים, סיפקו להם דחף חזק להסתנן לישראל, ורבים מהם עשו זאת על מנת לגנוב ולשדוד רכוש. דרך תגובתה של ישראל היא שהוסיפה ממד פוליטי להסתננות, שכן כאן לא התייחסו להסתננות בתור מה שהיא, אלא קשרו אותה בהקשר הרחב יותר של סכסוך ישראל-ערב, ולבעיותיה הביטחוניות והמדיניות של ישראל.

התגובות הנוקשות של חיילי צה״ל במאבקם למניעת הסתננות - ירי לעבר מסתננים במגמה למנוע אותם מלחדור וביצוע פעולות תגמול כנגד ריכוזים כפריים - גררו תגובות נגד מצד המסתננים. בצה״ל היה ידוע שאלה ביצעו בנוסף לפעילות הסתננות ה״רגילה״, קרי למטרת גניבה ושוד, גם פעולות חבלה ורצח. לעתים הם חדרו אך ורק במטרה לבצע פעולות נקם כנגד אזרחים ישראלים. חסאן אל-מוצטפא סמואלי מהווה דוגמה טיפוסית, גם אם יוצאת דופן בנועזותה. סמואלי החל את פעילותו כמסתנן שהרבה לחדור לשטח ישראל למטרות גניבה ושוד. במאי 1952 נורה חותנו במהלך ניסיון חדירה על ידי סיור ישראלי בח׳ירבת בית-היקא ונהרג. סמואלי נשבע לנקום את דמו, והחל לבצע מעשי רצח כפעולת נקם. הוא ארגן לשם כך כנופיה שהתרכזה סביבו, ובפרק הזמן שבין יוני 1952 לאוקטובר 1954 היה מעורב בעשרים מקרים של רצח וחבלה בשטח ישראל.

הגברת הפעילות המזוינת של המסתננים הייתה גם תוצאה של אופן התגובה ביישובים. ריבוי מקרי הגניבה והשוד על ידי מסתננים הביאו לכך שהשמירה ביישובים הוגברה, ושומרים חמושים סבבו בהם. כתוצאה מכך התחמשו גם המסתננים, שהגיבו באש כלפי הניסיונות למנוע מהם לגנוב. התגברותה של הפעילות הרצחנית לא הביאה לירידה בנפח ההסתננות ה״רגילה״, ולא סימנה שינוי באופי ובמגמה של ההסתננות. היא ליוותה את ההסתננות, שהמשיכה להתקיים לכל אורך התקופה על גווניה הרבים, והמניעים שדחפו את המסתננים לחצות את הגבול בראשית שנות החמישים היו אותם מניעים שהביאו אותם להסתנן גם בשנים שלאחר מכן. לעתים השתנה היחס בין מאפיין אחד של ההסתננות למשנהו, ואולם לכל אורך התקופה התקיים המגוון שאפיין את התופעה מראשיתה. וכך, על פי נתוני משטרת ישראל וצה״ל הסתננו לתחומי מדינת ישראל בשנת 1951 כ-1260 מסתננים, שמניעיהם היו גניבה ושוד, ו-36 מסתננים שחדרו לצורך חבלה ומיקוש. בשנת 1953 הסתננו לישראל כ-1,380 מסתננים לצורך גניבה ושוד, ואילו למטרות תבלה ומיקוש הסתננו כ-45 מסתננים.

המאבק בתופעת ההסתננות התנהל במישורים שונים, תוך הפעלת אמצעים שונים. האמצעי הבולט ביותר שננקט במסגרת זו היו פעולות הגמול, אולם המאבק בתופעת ההסתננות התנהל במישורים הצבאיים והמדיניים כאחד. היו מעורבים בו גורמים שונים כמו משטרת ישראל, ״ההגנה המרחבית״, המימשל הצבאי, הסוכנות היהודית, כוחות צה״ל ואף אנשי משרד החוץ. המאבק בהסתננות היה מכלול שלם, שכלל בתוכו מרכיבים שונים ומגוונים, וצריך לבחון אותו בתור שכזה.

כוחות צה״ל ניהלו את ההתמודדות כנגד המסתננים כבר מראשית התופעה, וזאת כיוון שהיא החלה בשעה שישראל הייתה עדיין מצויה במצב מלחמה עם מדינות ערב, ועל הגבול ישבו כוחות הצבא. בנוסף לכך, צה״ל היה הכוח המזוין היחיד, שעמד לרשות הנהגת המדינה, ושניתן היה להפעילו למילוי משימות המצריכות שימוש באמצעים מזוינים. אומנם הפקודה להקמת משטרת ישראל ניתנה כבר במאי 1948, אך תהליך ארגון הכוח ארך זמן, וממילא הועמדה המשטרה, על פי פקודת ההקמה, תחת פיקוד הצבא והיוותה אגף במטה הכללי של צה״ל. רק בנובמבר 1948 הושלם תהליך ארגון המשטרה במסגרת משרד המשטרה, ואנשיה אכן השתלבו במלאכת המאבק בהסתננות ובפעילות היזומה למניעתה. אם כן, הנסיבות עשו את כוחות צה״ל לאחראים על המאבק בתופעת ההסתננות כמו גם על הנחת היסוד הרואה בגבול ובאירועים הקשורים בהפרת ריבונות ישראל נושאים הקשורים לביטחונה הלאומי. בפועל ביקש פיקוד צה״ל לצמצם את פעילותו בתחום המאבק בהסתננות,

      הן משום הקושי להצליח במשימה זו

      והן משום שהמלחמה בהסתננות הסיטה את צה״ל מייעודו המקורי - התכוננות למלחמה.

סיבה נוספת לשאיפתו של פיקוד צה״ל לצמצם את מעורבות כוחותיו במלחמה בהסתננות היו השינויים המבניים שעברו על הצבא לאחר מלחמת העצמאות. אז הוחל בתהליך שחרור מסיבי של חיילי צה״ל, וכתוצאה מכך החלו יחידות צה״ל לפנות את אזורי הגבול, ונוצר ״ואקום״ שבעדו חדרו מסתננים לארץ. כך, במקביל לגידול בנפח תופעת ההסתננות לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק, פחת כוח האדם שצה״ל יכול היה להעמיד במאבק כנגדה. השאלה הייתה מי ינהל את המאבק בהסתננות הגוברת, מאבק שעד כה התנהל בעיקר על ידי צה״ל. ההנחה היסודית של מערכת הביטחון הייתה, שאין זה תפקידו של צה״ל, ועל בסיס תפיסה זו הושתת הצבא במהלך הארגון מחדש על יחידות סדירות ועל כוחות מילואים העוברים אימונים שוטפים במשך השנה, על מנת לקיים באופן מתמיד כוננות מבצעית לשעת חירום. מעורבותה הגוברת של המשטרה במאבק בהסתננות השתלבה במגמה להסיר מצה״ל את עול העיסוק במלחמה בהסתננות, על מנת לאפשר לבנות צבא קטן, המקדיש את עיקר מאמציו לכוננות למלחמה.

הניסיון ליצור הבחנה מושגית ומעשית בין משימות הביטחון השוטף לבין הכנת הצבא למשימתו העיקרית - התכוננות למלחמה - לא עמד במבחן המציאות. מערכת הביטחון התקשתה לבנות מסגרת אחת שתתמודד בהצלחה עם בעיית ההסתננות, וכוחות צה״ל עסקו בנושא באופן פעיל ושוטף לכל אורך התקופה, גם אם במידת אינטנסיביות משתנה. הבעיה לא הייתה רק של אמצעים, אלא גם מושגית. פיקוד הצבא ביקש להתנער מהצורך להילחם בהסתננות, אך ראה 

      ״את תפקידו הראשון [...] להבטיח את הגבולות...״.

ההקשר שבו נאמרו הדברים היה התפתחותה של בניית היערכות צה״ל לקראת האפשרות של חידוש מעשי האיבה מצדן של מדינות ערב. פיקוד צה״ל ביקש שהאחריות על משמר הגבולות תישאר בידיו, שכן ״זה מחייב אופרציות צבאיות״, אך בה בעת היה נוח לו לשלב את המשטרה במלחמה בהסתננות.

וכך התנהלה המלחמה בתופעת ההסתננות שלא תחת מסגרת מבצעית ומנהלית אחת, ובלא שגוף אחד מרכז את פעילות הכוחות והגורמים שפעלו בתחום זה. גם התנאים האובייקטיביים הקשו על המאבק בתופעה. המלחמה בהסתננות צריכה הייתה להביא לאטימת גבול של כ-900 ק״מ, שמעברו השני מצויה אוכלוסייה, שתנאי חייה הקשים מאלצים אותה לשם קיומה להסתנן אל מקום שבו קיוו למצוא אמצעי קיום. ראשי מערכת הביטחון של ישראל הכירו בכך, אך המשמעויות הפוליטיות שניתנו להסתננות, וההחלטה החד משמעית שאין לאפשר את כניסתם הביאו את האחראים להתמודדות עמה להמשיך לחפש אמצעים טובים יותר להתמודד עמה. אולם לא רק המשימה הייתה קשה מדי, גם לשאלה מי ינהל את המאבק לא נמצאה תשובה משביעת רצון, והשילוב של שתי הבעיות הללו הקשה על המאבק בהסתננות גם להבא.


בניית גופי המאבק בתופעת ההסתננות


בשנים הראשונות שלאחר המלחמה נעשו ניסיונות שונים לבנות מסגרות ארגוניות למלחמה בהסתננות, או להפעיל גופים קיימים למטרה זו. אחד מהגופים הללו היה המימשל הצבאי, שהֶגיון קיומו ופעילותו היה הרצון לקיים פיקוח מתמיד על ערביי ישראל. המימשל הוקם במהלך מלחמת העצמאות, וכשחלה רגיעה בקרבות ופליטים החלו להסתנן דרך קווי החזית בחזרה אל בתיהם, שמהם נמלטו במהלך הקרבות, הוטל על המימשל למנוע את שיבתם. עם תום המלחמה המשיך המימשל הצבאי לפעול תוך כדי שינוי ייעודו המקורי, והוא אמור היה להתמודד, בין השאר, עם בעיית ההסתננות אל הארץ. אולם למעשה, מלבד הטלת מגבלות על תנועתה של האוכלוסייה הערבית שבתחומי המימשל, לא היו אנשי המימשל מעורבים בלחימה בהסתננות ובמניעתה בדרך מעשית כלשהי. הניסיון לשלב את המימשל הצבאי במאבק בהסתננות נכשל, ולמעשה לא היה לו כלל סיכוי. אנשי המימשל לא יכלו ולא היו בידיהם האמצעים לנהל את המלחמה בתופעה. פתרון אחר שנבחן הוא ההכרזה על כינון רצועות ביטחון לאורך הגבול. פתרון זה לא נולד על רקע בעיית ההסתננות דווקא, אלא בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות.

אז הורה מפקד חזית הצפון, האלוף משה כרמל, לרוקן רצועה של כעשרה קילומטרים לאורך גבול הצפון מכל התושבים הערבים היושבים בה מסיבות ביטחוניות. התהליך שהחל על רקע אירועי מלחמת העצמאות אוּמץ כפתרון לבעיית ההסתננות. כאמצעי ללחימה בתופעה הוחלט על יצירת אזורי ביטחון ברוחב של כעשרה קילומטרים לאורך קווי שביתת הנשק בצפון הארץ, ושל עשרים וחמישה קילומטרים בדרומה. אזורי הביטחון הוכרזו על ידי הכנסת הראשונה באפריל 1949, ב״תקנות שעת חירום (אזור ביטחון). תש״ט-9491״ והתנועה בהם נאסרה על אלה שלא היו תושבים קבועים. הקו שתחם את אזורי הביטחון כלל בתוכו את מרבית היישובים הערביים שהיו ממוקמים לאורך הגבול, ועקף ככל האפשר את היישובים היהודיים שם.

בינואר 1950 הוגברו יותר סמכויותיהם של המפקדים הצבאיים באזורים הסגורים. אז מונו המושלים הצבאיים באזורי הביטחון כמפקדים צבאיים על פי תקנות ההגנה. תוספת זו אפשרה להם

      ״להכריז בצו על אזורים סגורים אשר אין אדם נכנס אליהם או יוצא מתוכם ללא היתר בכתב של המפקד הצבאי״.

לבד מכך שתקנות אלה הגבירו את מידת האחיזה של המימשל הצבאי באוכלוסייה הערבית, אחיזה שנוצלה גם למטרות פוליטיות, הרי שהתקנות נועדו, הצהרתית ומעשית, לספק לכוחות הביטחון אמצעי חשוב במלחמתם בהסתננות. בעקבות קביעת התקנה הכריז ראש אג״מ, האלוף יגאל ידין,

      ״על רצועה של 8 ק״מ לכל אורך הגבולות המצריים והעבר-ירדניים כעל אזור צבאי. כל אדם זר שיימצא בו אחת דינו לירייה, בלי חקירה״.

ואכן, ההערכה בצה״ל הייתה, שבעקבות ההכרזה פחתה ההסתננות בדרום הארץ במידה ניכרת.

מכשיר נוסף במלחמה בהסתננות היה ״ההגנה המרחבית״ (הגמ״ר). זו נועדה לפתור בעיה אסטרטגית קשה של היעדר עומק ומרחב התרעה מפני התקפה ערבית אפשרית. יישובי ספר והיאחזויות נח״ל אורגנו לשמש כמכשול לכוחות אויב פולשים ולהעניק ״עומק אסטרטגי״ מלאכותי עד הגעת כוחות צה״ל לאזור הפלישה. היה זה ביטוי לאופן שבו היה מעשה ההתיישבות משולב באופן הדוק בשיקולי הביטחון של ישראל, שהביא לכך שצה״ל היה מעורב בקביעת מקומות ההתיישבות ובמבנה היישובים עצמם. מצוקת המתיישבים בגין ההסתננות הביאה להחלטה לנצל את מערך ההגמ״ר גם לצורכי המלחמה במסתננים. שילוב ה״ההגנה המרחבית״ במלחמה בהסתננות בקיץ 1949 היה ניסיון, גם אם לא מודע ולא מתוכנן, למצוא פתרון, שבמסגרתו יפעלו כל הגורמים המעורבים במאבק בהסתננות: הצבא, כוחות המשטרה וגורמי ההתיישבות, כולל המתיישבים עצמם. כל יישוב אורגן למעין יחידה צבאית מזוינת העוסקת באבטחת עצמה. הגנת היישוב נעשתה באמצעות שמירה, בין אם על ידי תושבי המקום ובין אם על ידי שומרים שכירים, שמימנו משמר הגבול ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בנוסף לשמירה נעשה שימוש גם במערך גידור שתחם את שטח היישוב והיווה (גם) ״גורם פסיכולוגי מסייע״ ברשת תאורה שהקיפה את כל היישוב. בצה״ל עבדו גם על פיתוח אמצעי אזעקה אלקטרוניים, שמטרתם הייתה לגלות ולהזהיר מפני ניסיון חדירה של מסתננים דרך הגדר. הפעילות בכל יישוב השתלבה במכלול הרחב יותר, ובמרחבים שבין היישובים השונים פעלו כוחות מג״ב וצה״ל במטרה למנוע ממסתננים להגיע ליישובים.

תהליך ארגון היישובים והכשרתם למלחמה בהסתננות ולמשימותיהם במסגרת ״ההגנה המרחבית״ היה אטי ומסורבל, ורק לקראת 1954 חלה התקדמות משמעותית בנושא. על הפעלת ״ההגנה המרחבית,, העיקו בעיות שונות והן שהפריעו לתפקודו התקין. בעיה יסודית הייתה העובדה, שהמבנה הפיזי של יישובי העולים, שזה מכבר הוקמו, לא התאים לצורכי הביטחון. למרות הקשיים שהתגלו בשילובה של ״ההגנה המרחבית״ במאבק בהסתננות, העריכו בצה״ל ששמירות המתיישבים וביצור היישובים מהווים את אחד האמצעים היעילים יותר בתחום זה למניעת ההסתננות והגניבות. עובדה זו לא מצאה ביטוי באופן שבו התייחסו אליה בצה״ל, ו״ההגנה המרחבית״ לא נוצלה היטב.

המימשל הצבאי ו״ההגנה המרחבית״ לא יכלו לתת תשובה מבצעית פעילה לבעיית ההסתננות, שכן הם היו לכל היותר מכשירי עזר שסייעו לצמצם את ממדי נזקיה. משטרת ישראל המליצה בכמה הזדמנויות להקים את ״חיל הספר״. ההחלטה על הקמתו של ״חיל הספר״ התקבלה בקיץ 1949, והאלוף דוד שאלתיאל מונה למפקדו. החַיִל נועד לפעול כגוף ייעודי-מקצועי, שישחרר את צה״ל ממטלת העיסוק בנושאי הביטחון השוטף, והוא הושתת על עקרונות שהתנסחו כבר בשנות השלושים. שאלתיאל סבר שהחיל צריך להיות ״כוח צבאי-משטרתי עצמאי״ הכפוף ישירות לשר הביטחון, אך מקיים קשר עם צה״ל, ומשימותיו:

      ״א. שמירה על גבולות המדינה בפני כל פעולה של פגיעה, הסגת גבול, הברחה, ריגול וכד׳;

      ב. שמירת החוק והסדר באזור הספר״.

החַיִל לא החזיק מעמד זמן רב. ויכוחים בין הצבא לבין המשטרה בשאלת האחריות ומימון החיל, והאיכות הנמוכה של כוח האדם שעמד לרשות מפקדי ״חיל הספר״ הביאו לחיסולו בקיץ 1950.

עם פירוק ״חיל הספר״ שב צה״ל ונטל על עצמו את משימות הביטחון השוטף ואף משטרת ישראל שיתפה פעולה. בעיית האחריות על משמר הגבולות נותרה פתוחה. דעתו של בן-גוריון לא הייתה נוחה ממעורבותו של הצבא במלחמה בהסתננות. הוא גרס

      ש״אין להטיל על הצבא מניעת הברחה ועוד פשעים כאלה״,

והעדיף להפקיד את המלאכה בידי המשטרה או בידי גוף ז׳נדרמרי. הוא היה מודע גם לצורך לקיים גוף מתאם, שיפעל בקרב כל הגורמים המעורבים בשמירה על הגבול ובביטחון שם. אולם, למרות חוסר רצונו, המשיכו כוחות צה״ל להיות מעורבים במלחמה בהסתננות, כי לא היה מישהו אחר שיוכל לעשות את המלאכה. את התשובה לשאלה מי צריך לנהל את המאבק בהסתננות התבקשה לתת ועדה, שמינה שר הביטחון.

עד שניתנה תשובה ארגונית להתמודדות עם בעיית ההסתננות נותר צה״ל אחראי לטפל בבעיה. המאבק השוטף בהסתננות התנהל לאורך הגבולות ובמגוון שיטות ואמצעים שכללו

      פרישת מארבים,

      ניהול סיורים

      וביצוע סריקות

לאיתור מסתננים ומסיגי גבול. כוחות הביטחון השקיעו מאמצים רבים בפרישת מארבים. באמצעי זה נעשה שימוש בכל התקופה הנסקרת. במרוצת 1952 הונחו בגזרת ירדן כ-7,000 מארבים ובגזרה המצרית כ-1,700. על פי פקודות הקבע, הגיבו אנשי הכוח השוכבים במארב על ניסיונות החדירה וההסתננות באש. לאורך הגבול התנהלו גם סיורים באופן שוטף וקבוע. כמו המארבים, כך גם הסיורים נעו מעברם הישראלי של קווי שביתת הנשק - בעניין זה היו ההוראות ברורות. עם החמרת בעיית ההסתננות הופעלו לעתים סיורים גם מעברו השני של קו הגבול, אך עיקר פעילות הסיורים נעשתה בצד הישראלי של קווי שביתת הנשק.

מרכיב נוסף בפעילות השוטפת היה מבצעי סריקה מיוחדים לאיתור מסתננים ומסיגי גבול, שהתנהלו מעברו הישראלי של קו שביתת הנשק. פעילות זו התנהלה בקרב היישובים הערביים, וכן כנגד בדואים שחדרו לאזורי הנגב הדרומי וכנגד רועים וחקלאים ערבים, שרעו את עדריהם ועיבדו אדמות מעברם הישראלי של קווי שביתת הנשק. כוחות ממונעים ומוטסים הופעלו מראשית שנות החמישים כנגד הבדואים והרועים, והכוחות הסורקים פעלו בנוקשות רבה מתוך מטרה להסב פגיעות למסתננים. מטוסים קלים של חיל האוויר, שהופעלו בסריקות, ירו מהאוויר על ריכוזי בדואים ומסתננים.

למרות האמצעים הנוקשים שננקטו כנגד המסתננים, על פי החוק הישראלי עד 1954 לא הייתה הסתננות כשלעצמה מעשה פלילי, שכן עד אז לא עוגן האיסור להסתנן לארץ בפקודת חוק. למעשה בתחילה לא נשפטו כלל מסתננים שנלכדו, אלא רק גורשו בתהליך מהיר לארץ מוצאם, אלא אם כן ביצעו במהלך הסתננותם עבירה פלילית. במהלך 1952 הוחל בתהליך חקיקה שנועדה להגדיר את עצם ההסתננות כעבירה פלילית הנשפטת בפני ערכאות צבאיות. ההליך התקדם באטיות רבה, ורק ב-1954 נחקק החוק למניעת הסתננות.

מאפייני המאבק בהסתננות הושתתו במידה רבה על האופן שבו תפשה ישראל את התופעה, את משמעויותיה ואת סכנותיה. בניסוחה של התפישה ובהבעתה עסקו אנשי מערכת הביטחון ופוליטיקאים, שחרף ההכרה במורכבות התופעה וברבדיה השונים, ראו בהסתננות חלק מאיום רחב יותר על ביטחונה של ישראל. בשל כך פעלו צה״ל והמשטרה למניעתה המוחלטת של תופעת ההסתננות, יעד שהשפיע על האופן שבו ניהלה ישראל את מגעיה עם שכנותיה בעניין זה. יעד זה בא לידי ביטוי גם בדפוסי הפעילות שצה״ל שניהל מאבק חריף ונוקשה במסתננים, כולל ירי לעברם כדי למנוע את חדירתם. הדרג הפוליטי לא גיבש עמדה ביחס לשליטות המאבק בהסתננות, מלבד הקביעה כי יש להילחם בה ולמנוע אותה. היה זה הצבא שקבע את אופן ההתמודדות עם בעיית ההסתננות ואת אופיה של הפעילות המבצעית כנגדה. ביוני 1950 הציג מפקד פיקוד הדרום, האלוף משה דיין, את הדרך שבה פעלו כוחות צה״ל במאבקים כנגד מסתננים החודרים לצורך עיבוד אדמות ואת ההיגיון העומד מאחורי פעילות זו:

      ״הערבים [...] עוברים לקצור תבואה שזרעו בשטח שלנו, הם, נשותיהם וטפם, ואנו פותחים עליהם באש [...]. שטחים נרחבים, למעלה מעשרה ק״מ בעומק, שרגל יהודית לא דורכת עליהם, והם מעלים עשב, ומהצד השני יְשובים 200,000 ערבים רעבים [ואם| הם יעבדו את השדות אנו נירה בהם. [...] ערבים העוברים כדי להוציא תבואה שהשאירו בכפרים העזובים [...] אנו מעלים אותם על מוקשים, והם חוזרים קטועי יד ורגל. [...] ואיני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם יתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי שמחר אין גבולות למדינת ישראל״.

מדבריו אלה של דיין, ברור שהיה ידוע שההסתננות מוּנעת על ידי גורמים שונים, ורק מיעוט מקרב המסתננים הוּנע על ידי מניעים פוליטיים, אך לא היה בכך כדי לשנות את אופיה של פעילות המניעה. העיקרון שמסתננים לא יחצו את הגבול היה עליון על כל שיקול אחר, והוא שקבע את אופיה המוחלט של פעילות המנע.


פעולות הגמול


אחד הכלים המרכזיים במאבק בהסתננות שהותיר את הרושם העז ביותר על קורות התקופה היה פעולות הגמול. שמו של רמטכ״ל צה״ל בין השנים 1958-1953, רא״ל משה דיין, נקשר לפעולות עד כדי זיהוי הנהגת מדיניות הגמול עמו. דיין אכן תרם רבות לפיתוחה של מדיניות הגמול, אך כבר בספטמבר 1949 הרהר בן-גוריון באפשרות לבצע פעולות על רקע פעילות המסתננים, ומ-1950 בוצעו פעולות הגמול בתדירות גוברת והולכת.

השפעתה של תופעת ההסתננות על התיישבות הספר הייתה סיבה נוספת למאבק הנמרץ של ישראל בתופעה. הבעיה לא הייתה רק נזקיה החומריים של ההסתננות. הרכב אוכלוסיית הספר היה כזה, שהתעורר חשש שרבים מהם לא יהיו מסוגלים להתמודד עם בעיית ההסתננות. רבים מהמתיישבים היו עולים חדשים שהגיעו בגלי העלייה של ראשית שנות החמישים לארץ ונשלחו ליישב את אזור הספר. מאז קום המדינה ועד סוף 1950 הוקמו כ-250 נקודות יישוב חדשות, וההסתננות גרמה לחשש מפני פגיעה לתשתית היישובית המתהווה באזור הספר.

מצוקתם של מתיישבי הספר הביאה גם את שוללי מדיניות הגמול כמכשיר לניהול היחסים עם מדינות ערב לראות בהם מכשיר הכרחי, על מנת להפיס את דעת הקהל הישראלית. זה היה הטיעון שראש הממשלה שרת עשה בו שימוש בבואו להצדיק בפני אנשיו את הסכמתו לביצוע פעולות גמול, בשעה שעמדתו בנושא הפעולות הייתה ידועה:

      ״בארץ דיכאון [...] רצח כיסלון [26.3.1954] המפגין שוב כי הספר המופקר הזורע דיכאון נוסף ומאיים בשברון רוח על המתיישבים תבע תגובה מקומית שאישרתי״.

מכשיר הגמול נועד להביא להפסקת הפעילות הערבית העוינת כנגד האוכלוסייה היהודית, והפעולות התבצעו מתוך הנחה, שבסופו של דבר ערביי ארץ-ישראל ישתפו פעולה ויסכימו להוציא לפועל את החלטת החלוקה.

מצויד בתפיסת הכוח, שהייתה מורשת מלחמת 1948, ראה בן-גוריון בפעולות הגמול מכשיר נוסף בארסנל העומד לרשות מדינת ישראל בהתמודדותה עם מציאות עוינת ומאיימת.

פעולות הגמול שהתבצעו בשנים הראשונות היו קטנות בהיקפן, ורובן התבצעו על ידי הכוחות הסדירים של צה״ל וכחלק מפעילות הביטחון השוטף. העילה לפעולות הייתה במרבית המכרעת של המקרים פגיעה קטלנית של מסתננים באזרחים. לעתים התבצעו פעולות בתגובה לגל יוצא דופן של גניבות שאירעו באזור מסוים.

בישראל הבינו שמדובר בתופעה שקשה מאוד למנוע אותה לחלוטין, אך דובריה לא היו מוכנים לאמץ גישה זו בבואם לדון בנושא עם נציגי ירדן, מצרים, האו״ם או ארצות-הברית, והם טענו ששלטונות מצרים וירדן אינם עושים את כל שביכולתם במלחמה בהסתננות. מכאן התפתחה תפיסה שגרסה, שהאמצעי לשכנע את הירדנים והמצרים לקבל את עמדת ישראל הוא האמצעי הצבאי. כך, כל עוד הייתה פגיעתה של ההסתננות כלכלית בעיקרה ונזקיה בנפש מועטים, בוצעו מעט פעולות.

הקשר בין מידת הקטל עקב ההסתננויות לבין פעולות הגמול הביא לכך שמרבית-הפעילות הישראלית בין השנים 1953-1949 התנהלה כנגד ירדן. בעוד שבשנים 1950-1949 בוצעו לפחות עשר פעולות גמול, מתוכן ארבע בחודשים ינואר-פברואר, הרי שבעקבות הפעולות נרשמה באזורים שבהם פעלו כוחות צה״ל ירידה במספר מקרי ההסתננות, לאחר שהשלטונות הירדניים הגבירו את מאמציהם למניעת התופעה. נתונים אלו חיזקו את התחושה בישראל, שתועלתן של הפעולות גדולה מתועלתם של ההסדרים המדיניים.

כאמור, מגמה זו הגיעה לשיאה בשנת 1953. במרוצת אותה שנה נהרגו על ידי מסתננים מירדן 46 אזרחים ישראלים, והדבר התבטא בהגברת נפח פעילות הגמול: בסך הכול בוצעו באותה שנה למעלה מעשרים פעולות.

פעולות הגמול שבוצעו ב-1953 גררו תגובות חריפות בזירה הבין לאומית כנגד ישראל, וראש הממשלה הוטרד בגינן. במארס הוא חיווה דעתו כי

      ״ההכרח בפעולות תגמול מחדד את היחסים בינינו לבין שכנינו ומשמש חומר הסתה נגדנו בפי דוברי מדינות ערב ושאר שונאינו בעולם. בנוסף, הוא עלול לסבך ולהחריף את יחסינו עם ארצות-הברית ועם אנגליה. אם רק אפשר, יש למנוע זאת בכל מחיר״.

דברים אלה לא הביאו לנטישה של מדיניות הגמול, והיא נמשכה גם לאחר הדברים הללו. עם זאת, בעקבות דברים אלו הוחלט להקים חַיִל ייעודי מיוחד למלחמה בהסתננות - ״משמר הגבול״.

החיל הוקם על ידי משטרת ישראל במאי 1953, ובאוגוסט כבר החלה היחידה החדשה לפעול במשימות ביטחון שוטף. תחילה פעלו יחידות החיל החדש בגזרה הלבנונית, בגזרה הסורית ובגזרה הירדנית עד אזור ההפקר בלטרון, והחל בפברואר 1954 הורחבה גזרת האחריות של החיל והגיעה עד אזור בית ג׳וברין.


״פעולת קיביה״ והשלכותיה


ב-12 באוקטובר 1953 נהרגו אם ושני בניה מזריקת רימון לעבר בית ביהוד. היה זה אחד מתוך רצף אירועים שהחל באפריל 1953, שמרביתם בוצעו על ידי כנופיות מאורגנות, שחדרו משטח ירדן למטרות חבלה ורצח. לצדה של ההסתננות על רקע כלכלי, שממדיה נמשכו במספרים גדולים, אובחנה מגמה גוברת של פעילות שמטרתה חבלנית-רצחנית מצד כנופיות שעקבותיהן הובילו לירדן. בפרק הזמן שבין אפריל לאוקטובר 1953 נהרגו 29 אזרחים ושני חיילים ונפצעו 14 אזרחים וחייל אחד על ידי מסתננים מירדן שחדרו למטרות רצח בלבד. בליל 14 באוקטובר יצא כוח משולב של יחידת ה-101 (ראה עמוד 98) עם כוח מהצנחנים לבצע פעולת גמול בכפר קיביה. כ-70 אזרחים שהתחבאו בתוך בתי הכפר שפוצצו עליהם, נהרגו. ממשלת ישראל לא לקחה על עצמה אחריות לפעולה, וביוזמתו של בן-גוריון הממשלה פרסמה הודעה שעל פיה

      ״אין איש מצטער יותר מממשלת ישראל אם במעשה הגמול בקיביה נשפך דם של נקיים״.

ההתחמקות מהודאה בביצוע הפעולה לא נבעה מהתוצאות ומהתגובות הבין לאומיות עליה, שאכן גרמו למבוכה רבה בישראל; המדיניות הישראלית הייתה שלא ליטול אחריות על פעולות תגמול. למרות שפעולות הגמול נועדו להעביר (בין השאר) מסר מרתיע, עד מאי 1955 לא הצהירה ישראל על אחריותה לפעולות. ממשלת ישראל וצה״ל ניצלו את מצוקת המתיישבים, שזכתה גם לאהדת דיפלומטים זרים על מנת להציג את פעולות הגמול כמעשים המתבצעים על ידי תושבי ספר זועמים, וכך נעשה גם ביחס ל״פעולת קיביה״.

מעבר לוויכוחים ולהתחבטויות באשר לפעולת קיביה, הסיכום של צה״ל על תועלתה ביחס למטרה המוצהרת - מניעת הסתננות, נטה לצד החיוב. למעשה, תוצאותיה של הפעולה היו שלב נוסף ברצף, שראשיתו נמצאה כבר ביוני 1953: במאי 1953 בוצעה סדרת פעולות נגד יעדים בירדן. בסיכום של אגף המודיעין בצה״ל נאמר:

      ״חל מפנה בהסתננות בחודש יוני 1953. [...] פעולות הגמול שלנו הביאו להחמרה מכוּוֶנת של היחסים בגבול, וכתוצאה מכך החלו הירדנים לתת דעתם על נקיטת אמצעים למניעת ההסתננות. נוצר גם לחץ מדיני מצד בריטניה על ממשלת ירדן להתגברות על הסתננות״. כותב הדו״ח ציין ש״שלטונות ירדן אכן נקטו צעדי מנע, ולאחר פעולת קיביה אנו נתקלים בירידה נוספת של 40% לערך במקרי ההסתננות, אשר חלה מייד לאחר תקרית קיביה, וכפי הנראה כתוצאה ממנה או מהצעדים הנוספים שנקטו הירדנים למניעת ההסתננות אחריה״.

לפעולה הייתה תוצאה נוספת, שהשפיעה על דרך פעולתם של כוחות צה״ל: מכאן ולהבא הם יפעלו במרבית המקרים כנגד יעדים צבאיים. עד כה בוצעו פעולות הגמול כנגד יעדים אזרחיים, ובתוך כך גם פעולת קיביה. פקודת המבצע שפיקוד המרכז הוציא הייתה:

      ״תקיפת הכפר וכיבושו הזמני; ביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמה להבריח את תושבי הכפר מבתיהם״.

פקודה זו בוצעה במלואה, והכוח המבצעי פעל בקיביה כפי שפעלו כוחות צה״ל בפעולת גמול: הם פגעו ביעדים אזרחיים במטרה להסב פגיעות ברכוש ובנפש. את הרציונל לדרך פעולה זו שטח כבר ביוני 1950 אלוף פיקוד הדרום, דיין, בפני אנשי מפא״י:

      ״השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה לא כמוצדקת או כמוסרית, אלא כיעילה, כאשר ערבים מניחים מוקשים אצלנו [...] אנו מרגיזים את הכפר הקרוב על הנשים ועל הטף ועל הזקנים, הרי מתעורר שם הציבור נגד פריצת הגבולות, ועל ידי זה מתעוררת שם גם הממשלה המצרית וגם העבר ירדנית למנוע מקרים כאלה, כי הפרסטיג׳ה שלה נפגעת על ידי כך, שהנה היהודים פתחו באש. היות שהם אינם מוכנים להיכנס למלחמות, לו היו מוכנים, אולי היו נכנסים והם צריכים למנוע מעשים כאלה, הרי הם מונעים אותם מצד הערבים. שיטת העונשים הקולקטיבית הוכיחה לפי שעה את יעילותה״.

ואכן, להיגיון שפרש כאן דיין נמצא ביטוי אופרטיבי בדרך שבה פעל צה״ל. פעולות הגמול בוצעו כאקט של ענישה קולקטיבית כנגד מטרות אזרחיות מתוך רצון מפורש להסב מקסימום נזק, שיביא ללחץ של האוכלוסייה האזרחית הנפגעת כלפי המימשל. בצה״ל גרסו כי לא הייתה תועלת רבה בפגיעה באנשי צבא, שכן אלה אמורים לספוג מכות, והפגיעה בהם לא תזעזע איש ולא תיצור את האפקט הנדרש שייווצר במקרה של פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הפעולות נועדו להשיג אכיפה, והמנוף היה החוליה החלשה: האוכלוסייה האזרחית. כך, עד תחילת 1954, פעלו כוחות צה״ל ברוב המכריע של המקרים נגד יעדים אזרחיים: אך גל התגובות השליליות שהתפשט במערב אירופה ובאו״ם בעקבות פעולת קיביה גרם לשינוי.

האלוף דיין נשלח לארצות-הברית לקראת הדיון במועצת הביטחון בעקבות תלונתה של ירדן על הפעולה, וכך הייתה לו הזדמנות לחוות ממקור ראשון את השפעתה של הפעולה בזירה הבין לאומית. הלקח אכן נלמד:

      ״למדנו שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים עלינו להפנות את תגובותינו לאובייקטים צבאיים״.

תקיפת מחנה הלגיון בנחלין במארס 1954 הייתה הפעולה הראשונה שבה הותקף יעד צבאי.

דעת הרמטכ״ל לא הייתה נוחה מהצורך לשנות את יעדי התקיפה. למשל, למחרת פעולת קלקיליה (10.10.1956) נפגש עם עורכי העיתונים, ובתשובה לשאלה האם פעולות הגמול מועילות, ענה:

      ״אנו מוציאים מהקונפליקט הזה את היישוב האזרחי. [...] אינני אומר כי מוכרח להיות דווקא הרג בנשים ובילדים, אבל לדעתי בפעולה של אתמול [...] לו היינו הורסים שניים או שלושה רבעים (רובעים בקלקיליה) או מדליקים אותה והיא הייתה בוערת, תושבי קלקיליה היו עושים טוב טוב את החישוב האם כדאי פדאיונים או לא״.

גם שנים אחר כך נותר דיין איתן בדעתו, שהמעבר ליעדים צבאיים פגם ביעילות. בסכמו את הנושא, טען דיין, שהמעבר לתקיפת יעדים צבאיים בעקבות פעולת קיביה עשה את הפעולות לפחות ״אפקטיביות״.

פעולת קיביה הייתה נקודת מפנה גם בתחום פעילותם המבצעית של כוחות צה״ל. דיין סיכם את תוצאת הפעולה מבחינה צבאית כך:

      ״חשוב מכל היה לקחו של צה״ל. החלטות הממשלה והנחיות המטכ״ל שוב לא היו בגדר משאלות אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתַרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר לאחר כל פעולה מדוע עשו אף יותר מן המשוער. בעורקי צה״ל הוזרם ביטחון עצמי״.

ביטחון עצמי לעורקי צה״ל נדרש עקב כישלונות חוזרים ונשנים של יחידותיו בביצוע פעולות הגמול עד קיץ 1953. כישלונות אלה הביאו להקמת ענף חיל רגלים במחלקת ההדרכה של צה״ל בפברואר 1953. בראש הענף עמד אל״מ יהודה ואלך, שהשלים דו״ח באפריל, ובו הוצגו הליקויים העיקריים של היחידות והחיילים בחיל הרגלים. בעקבות ממצאי הדו״ח נערך צה״ל לטיפול שורשי בבעיה על ידי שיפור משמעותי של כוח האדם המופנה ליחידות חי״ר והאמצעים המוקצים להן, וכן תגבור המאמץ להעלאת רמתם המבצעית.

במקביל, מתוך הערכת הצורך וההכרח בהמשך ביצוע פעולות הגמול, הוחלט להקים יחידה מיוחדת, שתעסוק בנושא זה. זה היה הרקע שעליו הוקמה ״יחידת ה-101״ באוגוסט 1953. הדימוי והמיתוס של יחידת ה-101 חרגו הרבה מעבר לזמן שבו פעלה. יחידת ה-101 התקיימה כיחידה עצמאית כחמישה חודשים בלבד, ואנשיה ביצעו בסך הכול כשמונה פעולות, רובן קטנות היקף. לאחר שהתמנה דיין לרמטכ״ל בדצמבר 9531, ביקש להנחיל את ערכי היחידה החדשה ואת יכולתה לכלל צה״ל, אך כצעד ראשון בתהליך שילב תחילה בינואר 1954 את היחידה עם גדוד הצנחנים. מכל מקום, הקמת יחידת ה-101 והשינויים והשיפורים שהונהגו במבנה החי״ר אכן נתנו פירות, והאופן שבו התבצעה פעולת קיביה הייתה ההוכחה לכך.

מכאן ואילך היו אלה הצנחנים שביצעו את פעולות הגמול. גדוד הצנחנים היה קיים כבר קודם לכן, אך הוא לא היה היחידה האיכותית שהוא הפך להיות לאחר שרס״ן אריאל שרון, מפקד יחידת ה-101, קיבל את הפיקוד עליו. מ-1954 היה גדוד הצנחנים המוציא לפועל של פעולות הגמול, והוא התמיד בכך גם בשנים שלאחר מכן. יחידות החי״ר האחרות לא השתתפו בפעולות, והן עברו תהליך שיפור והשבחה אטיים יותר, גם באמצעות שיפור כוח האדם שהוצב בהן. בסתיו 1955 שולבו גם יחידות חי״ר נוספות בפעילות הגמול, מתוך מטרה לאפשר גם להן להשתתף בפעילות מבצעית ולהשביח את יכולתן. אולם, הפעולות נותרו מונופול כמעט מוחלט של הצנחנים.


הוויכוח על פעולות הגמול


השימוש במכשיר פעולות הגמול עורר ביקורת בין לאומית על ישראל, ביקורת שהלכה וגברה, ויחד עמה גברה הביקורת הפנימית כלפי דרך פעולה זו. הוויכוח הגיע לשיאו בשנים 1955-1954, אך ניצניו נמצאו כבר קודם לכן. בעקבות פעולות הגמול של ינואר 1953 קיימו ראשי משרד החוץ הישראלי בפברואר 1953 דיון במה שהוגדר שם כשינוי ב״מדיניות הגבול״ הישראלית. מנכ״ל המשרד, וַלטר איתן, תקף את הפעולות ואת הֶגיונן, ודחה את מה שכינה

      ״טיעון הצבא שרק לשון כוח מבינים הערבים״. לדעתו המציאות הוכיחה ש״פעולות אלו אינן עוזרות, וכעבור זמן קצר ההסתננות והגניבות חוזרות״.

שר החוץ, משה שרת, הסכים עם מנכ״ל משרדו, והבהיר, כי למרות שהוא מסכים כי אין בפעולות ״משום פתרון״, הוא לא היה מוכן לצאת כנגד עיקרון זכותה של ישראל להגיב צבאית. הוא הסביר, שההיגיון המנחה את הדוגלים בפעילות הגמול הוא הרצון להרתיע:

      ״כל פעם שההתפרעויות מגיעות לשיא יש להגיב״.

הפעולות נעשות נגד יעדים המוכרים כבסיסי יציאה למסתננים, וההתקפה עליהם מיועדת להעביר מסר לשכניהם ולכפרים הסמוכים. טעם נוסף שמנה שרת הוא שהפעולות נועדו להביא את הלגיון אל הגבול. הוא הצביע על גורם נוסף, פנימי, העומד ביסוד הפנייה אל התגובה המזוינת:

      ״הלך רוחם של האנשים בספר. פעולות אלה מעלות את המוראל. אם דברים אלה [ההסתננויות] נמשכים ואין פעולות תגובה, זה יכול להרוס רוחם של הגרים בספר ולגרום לבריחה. פעולות אלה גורמות לביטחון, וכל אמצעי שיש בכוחו לחזק רוחם של אנשים ולהשאירם במקומם הוא מוצדק״ ולא רק את רוחם של מתיישבי הספר מרוממות הפעולות, אלא גם ״את רוחו של הצבא, שהוא מוכרח לעשות משהו לאחר שהוא רואה ששמים את המדינה ללעג ולקלס״.

אולם, יותר משהייתה לאנשי משרד החוץ טענה על מה שנראה היה בעיניהם כשינוי קו ומעבר ל״הגנה פעילה״, הרי שהם נפגעו מכך שהמהלך לא תואם עמם. הם מחו על כך שהפעולות לא השתבצו במסגרת הכוללת והרחבה של מה שאנשי המשרד החוץ זיהו כצורכי מדיניות החוץ של ישראל, והם מצאו עצמם מול מציאות, שהם לא נטלו חלק בגיבושה ובעיצובה, אך הם שצריכים היו להסבירה, מבלי שידעו בעצם במה דברים אמורים. דיון זה היה אחד הראשונים מסוגו והיווה את תחילתו של תהליך שבו ביקשו ראשי משרד החוץ להגביר את השפעתם על עיצובה של מדיניות הביטחון של ישראל. בדרך להגשמת שאיפתם זו היה עליהם להתמודד עם שתי בעיות שהופיעו כבר בדיון: הוויכוח יכול היה להתנהל רק בתוך משרד החוץ; אך דעתם של ראשי מערכת הביטחון, כולל פיקוד צה״ל ושר הביטחון, הועברה כבר בעבר, ועל פיה לא היה לראשי משרד החוץ תפקיד בעיצובה של מדיניות הביטחון של ישראל. בעיה נוספת, שפגמה ביכולת הטיעון של ראשי המשרד הייתה העובדה, שהם לא יכלו להציג חלופה משכנעת. ראשי מערכת הביטחון ידעו להצדיק את הצורך בפעילות הגמול בנימוקים בנויים היטב, שהתבססו גם על המציאות בשטח. לעומת זאת, במשרד החוץ לא ידעו לתת נימוקים חד משמעיים בגנות פעילות הגמול, ושיקולי הסברה לא היו שקולים כנגד הנימוק הביטחוני, ששימש כל כך יפה את ראשי מערכת הביטחון.

נקודת המפנה בוויכוח התחוללה בקיץ 1953 בשל שני אירועים:

האחד היה יציאתו לחופשה בת כשלושה חודשים של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. את מקומו מילאו פנחס לבון במשרד הביטחון ומשה שרת במשרד ראש הממשלה. שרת ראה בקידומו למשרת ראש הממשלה הזדמנות להביא לשינוי ביחס המסורתי בין מדיניות הביטחון לבין מדיניות החוץ, כפי שנקבע על ידי בן-גוריון. שרת ביקש לשנות את הגישה הרואה

ב״מדיניות חוץ שלנו [...] כלי עזר שני במעלה״ בלשונו של בן-גוריון, ו״להביא את מדיניות הביטחון לידי תיאום מלא עם שיקולי מדיניות החוץ״.

האירוע השני היה ״פעולת קיביה״. הדרך שבה הוחלט לבצע את הפעולה, תוצאותיה והתגובות שאחריה העמיקו את נחישותו של שרת לפעול להבא להגברת מעורבותו בתהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון והצבא.

בתקופה שבה היה בן-גוריון ראש ממשלה ושר ביטחון, התקבלו ההחלטות על ביצוע פעולות הגמול בתוך מערכת הביטחון בלבד (ומשרד ראש הממשלה כמובן). סמכותו ומרותו האישית של בן-גוריון אפשרו לו לפעול בדרך זו בלי שיועלה ערעור על נוהל זה. שר הביטחון המחליף, פנחס לבון, ביקש אף הוא להמשיך בדרך זו, אך שרת התנגד לכך נמרצות, והוא דרש ליטול חלק פעיל בקבלת ההחלטות בעניין פעולת הגמול, בעיקר לאחר שלבון ״כפה״ עליו את פעולת קיביה. השתלשלות עניינים זו, יחד עם התוצאות הקשות של הפעולה וגל הגינויים החריף שנחת על ישראל בגינה, הביאו את שרת, שעזב בינתיים את משרד ראש הממשלה, לדרוש מראש הממשלה לשנות את נוהל קבלת ההחלטות לביצוע פעולות הגמול ולהעביר את הסמכות להחליט על ביצוען לוועדת שרים מיוחדת. בן-גוריון התנגד לכך באומרו, שמשמעות הפקדת הנושא בידי חברי ממשלה היא הפסקת פעולות הגמול. בלחצו הסכים שרת להצעה, שעל פיה תישאר הסמכות להחליט על ביצוע פעולות בידי שר הביטחון, אך הוא היה חייב ליידע את ראש הממשלה ואת שר החוץ. אם האחרון יבקש לערער על החלטת שר הביטחון, יובא העניין להכרעה בפני הממשלה. שר הביטחון החדש, פנחס לבון, לא חש מחויב לסיכום שנעשה בין שרת לבין בן-גוריון ולא הקפיד לעדכן את שר החוץ (וראש הממשלה!) באשר לפעולות הגמול. כך נודע לשרת מהאזנה לשידור ברדיו, שב-18 בדצמבר 1953 בוצעה פעולה נגד רכב ירדני, שנסע מבית לחם לחברון, בפעולה שבוצעה על ידי אנשי יחידת ה-101. הוא פנה אל לבון ושאלו ״אם זו כתונת בנו״, ושר הביטחון אישר שכן. בתגובה, שיגר ראש הממשלה ושר החוץ אל שר הביטחון מכתב, ובו הודיע לו

      ״בכל הידידות [...] כי לא אוכל להתפשר עם התעלמות זו מהסדר שנקבע כי לא ייעשה דבר בלא ידיעתי״.

ביסודו של הוויכוח בין לבון לבין ראש הממשלה עמד אי רצונו של לבון לקבל את מרותו ואת סמכותו של שרת בענייני ביטחון, אך חילוקי הדעות בין השניים נבעו גם מגישתם השונה ליחסי ישראל עם שכנותיה ולמידת התועלת והסכנה שיש בפעולות הגמול.

דעתו של שרת הייתה, שאת המאבק בהסתננות יש לנהל באמצעים מדיניים, למרות שהכיר בכך

      ש״לפעמים אין להימנע מחבלה של המערכת המדינית על ידי אמצעים של פעולה ממשית, אבל לא תיתכן התעלמות מזה״.

מולו התייצב שר הביטחון, לבון, שלדעתו היו שותפים בכירים נוספים במערכת הביטחון, כמו הרמטכ״ל ומנכ״ל משרד הביטחון, שמעון פרס. לבון ראה במשטר שביתת הנשק

      ״משטר פיקטיבי [...] העומד לפתרון פוליטי ואינו משרת כל מטרה חיובית״.

לעומת זאת, בפעולות הגמול הוא ראה הכרח, שאי אפשר להמירו בפעילות מדינית. דעתו של לבון הייתה, שהאמצעי היעיל ביותר להתמודד עם בעיית ההסתננות הוא פעולות הגמול.

בעוד שהוויכוח בין השניים התנהל בעוז, הציע זלמן ארן, חבר בקבינט הביטחוני בממשלת שרת, לשנות את הגישה המסורתית, שמערכת הביטחון דגלה בה עם בעיית ההסתננות, על ידי ייזום פעילות מנע והגברתה.

כזכור, נעשה צעד בכיוון עם הקמת ״משמר הגבול״, אך אפשרויות אחרות לא נבחנו ברצינות.

אפשרות אחת הוצגה על ידי האלוף דיין. בעת ביקורו בארצות-הברית, ב-1953, הציע לעוזר מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי ביירוד, להשתמש בחלק מכספי הסיוע הצבאי האמריקאי לבניית

      ״גדר תיל ממוקש עם תאורה לכל אורכו וכביש לצדו של הגבול״. ביירוד הסתייג מן הרעיון באומרו       כי ״אין ממשלת ארצות-הברית מעוניינת בבניין מסכי ברזל עולם״,

והרעיון כפל.

אמצעי אחר להתמודדות עם בעיית ההסתננות נדחה כבר בעת הצגתו - האפשרות לפרוש לאורך הגבולות כוחות משמר של צה״ל. הרמטכ״ל, רא״ל משה דיין, הודה

      ש״לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס או משפחות בשנתן״.

אך זו לא הייתה רק הודאה, זה היה גם קו ומדיניות. צה״ל לא היה מוכן לפרוש לאורך הגבול כוחות שיחסמו פיזית את קו הגבול.

ארן תקף את גישתם זו של הרמטכ״ל ומנכ״ל משרד הביטחון, ודחה את הטענה שאין להמיר את שיטת פעולות הגמול בפרישת כוחות צה״ל לאורך הגבול. לדעתו, זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות, ובהחלט ניתן להעמיד משמרות פזורים לאורך הגבול:

      ״יש לנו 900 ק״מ של גבולות, 90 מוצבים, על כל 10 ק״מ ישנו מוצב צבאי, בין אם בצורת נקודה התיישבותית ובין אם בצורת מוצב צבאי״.

ארן הטיל ספק במוסכמה נוספת, שעל פיה יש לקיים את ההפרדה שצה״ל ביקש לעשות

      בין משימות הביטחון השוטף והמאבק בהסתננות בתוך זה

      לבין השקעת המאמץ לכוננות לקראת מלחמה צפויה.

הוא שלל את הגישה המבקשת לשעבד את כל המשאבים הצבאיים לטובת ההתכוננות למלחמה, גם על חשבון ניהול המאבק במסתננים. הוא טען שנוכח ההערכה בצה״ל, כי לא צפויה סכנת מלחמה בתקופה הקרובה, הרי יש לנקוט גישה שונה מזו שהייתה מקובלת באותה העת.

בעוד ראש הממשלה ושר החוץ מתעמת עם שר הביטחון שלו על מדיניות הביטחון השוטף של ישראל, חל שינוי מהותי ביחסי הגבול ישראל-ירדן, והוא התבטא לפחות בעניין אחד: במהלך 1954 חלה ירידה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים בידי מסתננים מירדן, וצה״ל הפסיק מספטמבר 1954 את פעולות הגמול שלו כנגד מטרות ירדניות. הפעולה האחרונה שהתבצעה כנגד מטרה ירדנית הייתה תקיפת מחנה הלגיון בבית-ליקיה ב-30 באוגוסט, ועד ספטמבר 1956 לא פעלו כוחות צה״ל נגד ירדן. מגמה זו נמשכה גם במרוצת 1955, שבמהלכה נהרגו בסך הכול 11 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים מירדן.

לבד מזאת, נמשכה ההסתננות מירדן במלוא עוזה. אומנם יחסית למצב עד 1953 ניכרה ירידה משמעותית בהיקפה - ההערכה הייתה שבמהלך 1954 חלה ירידה של כ-50% בהסתננות מירדן לעומת 1953, אך עדיין היה מדובר בממוצע של למעלה מ-150 מקרי הסתננות לחודש למטרות שונות מירדן לישראל. בשל אופיה הלא קטלני, בדרך כלל, של ההסתננות, לא בוצעו כאמור פעולות גמול.


התלקחות בגבול ישראל-מצרים


לרגיעה היחסית שהלכה והשתררה לאורך גבול ישראל-ירדן, הייתה סיבה נוספת. למרות שכאמור ההסתננות לאורך הגבול הזה לא פסקה, הרי שהתחושה הישראלית ביחס לתופעה השתנתה. התחושה שיש לפעול ויהי מה להפסקה מוחלטת של ההסתננות התחלפה בנכונות לספוג כמות נסבלת של הסתננות, ואף קטלנית. נכונות זו ניזונה בוודאי מהתחושה בישראל, שגישה מתונה יותר כלפי התופעה איננה מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. אולם, בעוד שהגבול הישראלי-ירדני הלך ונרגע, חלה החרפה ביחסי הגבול ישראל-מצרים. תהליך הידרדרות היחסים בין ישראל לבין מצרים, לאורך גבול הרצועה, היה מהיר יחסית. בשנים 1953-1949 שררה רגיעה יחסית לאורך הגבול. גם כאן חצו מסתננים את הגבול, אך בשל העובדה שההתיישבות בדרום הארץ ובנגב הייתה דלילה בהרבה מזו שבמרכז הארץ ובצפונה, וגם בשל העובדה שמסתננים ממצרים גרמו למספר נמוך של פגיעות בנפש בקרב אזרחים ישראלים, הביאו לכך שהתגובות הישראליות היו מתונות. המצרים גילו נכונות לשתף פעולה עם ישראל במלחמה בהסתננות, ומספר פעולות הגמול שהתבצעו נגד יעדים במצרים במרוצת השנים הללו היה נמוך מאוד.

השנוי ביחסים בין שתי המדינות לא חל בשל הטיפול המצרי בהסתננות, אלא בשל התפתחות תקריות לאורך גבול הרצועה, כאשר חיילים מצריים החלו להטריד באש ובמוקשים את סיורי צה״ל לאורך הגבול. התופעה החלה במארס 1954 ונמשכה במשך כל השנה. נציגים ישראלים ומצרים דנו בתופעה. המצרים הסבירו אותה בכך שעל הגבול נפרשו חיילים מגדוד פלשתינאי, שנשלח לשם מקאהיר. הם טענו שהחיילים שעליהם הופקדו קצינים מצרים, היו ממושמעים, אך עד מהרה התברר שהערכה זו הייתה אופטימית מדי ושהחיילים הללו יורים לעבר הסיורים של צה״ל, שנעו על ציר הפטרולים שלאורך הגבול, ומיקשו את הציר. הבעיה נפתרה בחלקה באוקטובר, עם החלפתם של החיילים הפלשתינאים, אך הגבול הישראלי-מצרי הפך לגבול פעיל ורוגש.

בפברואר 1955 שב דוד בן-גוריון אל משרד הביטחון, לאחר שמחליפו-קודמו בתפקיד, פנחס לבון, נאלץ להתפטר מתפקידו על רקע אירועי ה״עסק ביש״. ימים אחדים לאחר כניסתו של בן-גוריון למשרד הביטחון ביצע צה״ל פעולת גמול גדולה נגד מחנה צבאי מצרי על יד העיר עזה, ובמהלכה נהרגו 38 חיילים מצרים. ההערכה הייתה, שהפעולה נועדה לשקף את השינוי במדיניות הביטחון, שבישרה את חזרתו של בן-גוריון לממשלה, לאחר התקופה שבה הנחיל ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את גישתו השוללת פעילות גמול ומחייבת פעילות מדינית. למרות שביסוד הדברים אכן התפתח בין שני האישים ויכוח בשאלת הדרך לאלץ את המצרים לפעול למניעת תקריות הגבול וההסתננות האלימה מתחומי הרצועה, הרי שלפעולת עזה, שנקראה אף ״חץ שחור״, לא היה קשר לעניין זה.

בהחלטה לבצע את פעולת עזה, ובאופן ביצועה, לא היה שום דבר יוצא דופן לעומת הדרך שבה הוחלט בעבר לבצע פעולות גמול והדרך שבה הן התבצעו. בחירת המטרה, וגודל הכוח שביצע אותה, תאמו את המתכונת שהלכה והתגבשה מאז המעבר לתקיפת יעדים צבאיים במארס 1954. גודל הכוחות נקבע על יסוד ההנחה, שאין להשאיר במקום פצועים; וכיוון שהכוחות נעו ברגל, הותאם גודל הכוח לאפשרות, שיהיה צורך לשאת פצועים ממקום הפעולה אל מעבר לגבול. יתירה מזו, ההוראות לכוח המְבַצע היו:

      ״יש לפגוע בחיילי האויב רק אם מפריעים לביצוע המשימה״,

שהיא פגיעה במחנה הצבא המצרי על יד תחנת הרכבת בעזה. העובדה שבמהלך הפעולה נגרם מספר רב יחסית של קורבנות, לא הייתה פרי כוונת מכוֵון. ההקשר של הפעולה ומטרותיה היו ברורים, והיא לא חרגה מדפוסי הפעולות שקדמו לה. היא נועדה מפורשות להיות בעלת עוצמה, על מנת לגרום למצרים לפעול למניעת הסתננות משטחם לישראל, אולם היבט חשוב של הפעולה היה ישראלי-פנימי.

הפעולה הייתה יריית הפתיחה במה שיתפתח להיות מאבק בין שר הביטחון לבין ראש הממשלה על מגמותיה של מדיניות הביטחון של ישראל. בהיותו שרוי בפרישה בשדה בוקר ראה בן-גוריון בדאגה רבה את השתלטותו של קו שרת על מדיניות הביטחון של ישראל. העדפתו הברורה של ראש הממשלה את הקו המדיני ואת ההתמודדות עם בעיות הביטחון של ישראל על ידי פנייה למעצמות, חרתה היטב לבן-גוריון. הוא ראה בדברים הללו כרסום בעמדותיה של ישראל ופגיעה מתמשכת בריבונותה. כזכור, בן-גוריון הבהיר לשרת כיצד הוא מתכוון לעשות זאת, בהציגו בפניו את תפיסתו עם כניסתו לתפקידו כשר ביטחון, תפישה שכללה שימוש במכשיר פעולות הגמול. אכן במקרה זה לא היה בן-גוריון צריך להיאבק על דעתו, שכן כזכור הסכים גם שרת, שהפעם ישראל חייבת להגיב.

שרת קלט את המסר, גם אם הדברים לא-נאמרו לו מפורשות. לאחר ששמעו על תוצאות הפעולה, ניסח מכתב לבן-גוריון ובו הציג את נזקיה: ישראל שוב ״תושב על ספסל הנאשמים״ של מועצת הביטחון, והיא תתקשה להשיג מהמימשל האמריקאי ערבויות ביטחוניות וסיוע צבאי שעל השגתם טרח. בינו לבינו שקל שרת נזק אפשרי נוסף של פעולה, כשתהה

      ״האומנם יבליגו המצרים על העלבון הצורב שגרמנו לצבאם, ובכמה קורבנות בין המתיישבים תעלה לנו תגובתם״.

ואכן, הפעולה לא יכולה הייתה לבוא לנאצר בעיתוי רע יותר. שליט מצרים היה נתון בעיצומם של מאבקים פנימיים וחיצוניים, שהציבו אתגר קשה למעמדו, ופגיעה בכוחות המזוינים המצריים שהיוו את בסיס כוחו, לא יכלה שלא לפגוע עוד ביוקרתו. במהלך 1954 היה נאצר עסוק במהלך כפול: הוא פעל לסיים בהצלחה את המשא ומתן עם הבריטים על פינוי הבסיסים בתעלת סואץ, ובמקביל לבסס את סמכותו האישית בהנהגה המצרית. בפברואר 1954 הוא ניסה להדיח את הגנרל נגיב משורת ההגנה המצרית, אך בלחץ ההמונים וחבריו הקצינים של נאצר, הוא נאלץ להחזירו לתפקידו. נאצר לא קיבל את הדין, והמשיך לפעול נגד נגיב, ובסוף 1954 הוא הצליח לסלקו.

כאשר הותקף מחנה הצבא המצרי בעזה, עדיין היה נאצר, כעת ראש ממשלה, עסוק במאמץ לבסס את מרותו האישית בהנהגה המצרית, שלא כל חבריה קיבלו אותה. ההשפלה שספג בגין הפעולה יכלה להוות עילה לסילוקו על ידי חבריו המהפכנים. הפגיעה הייתה קשה במיוחד משום שהיעד שהותקף היה מחנה צבאי. מבחינת ישראל זה היה אילוץ, אך זו הייתה פגיעה קשה במצרים בכלל ובנאצר בפרט. עבורם, פגיעה בתושבי הרצועה הייתה פחות חמורה מאשר באנשי הצבא, ושר החוץ המצרי אמר דברים מפורשים בעניין זה. הוא הסביר שמצרים רואה ב״פעולת עזה״ אירוע חמור מאשר ב״פעולת קיביה״, כיוון שבזו הראשונה הותקפו אנשי צבא על ידי אנשי צבא. נזק מדיני נוסף שנגרם לנאצר בגין הפעולה היה, שהיא באה בעודו שקוע במאמץ למנוע פגיעה במעמדה של מצרים בעולם הערבי בשל ״ברית בגדאד״ ההולכת ונרקמת. ב-25 בינואר 1955 התכנסו בקאהיר, על פי הזמנת נאצר, ראשי ממשלות ערב, על מנת לגנות את עיראק על כוונתה להצטרף לברית עם טורקיה. הייתה זו

      ״מערכה על הבכורה בהנהגה הערבית יותר מאשר התנגשויות בין תפיסות מדיניות שונות״,

ונאצר הובס בשלב זה של הקרב. הוא לא הצליח להעביר את החלטת הגינוי, והמתכנסים התפזרו בלא שהתקבלה הכרעה. תסכולו של נאצר גבר כבר ב-24 בפברואר, עת חתמו בבגדאד נציגי עיראק ונציגי טורקיה על הסכם הגנה משותף, היא ״ברית בגדאד״.

למרות כל הדברים האלה, לא הגיבה מצרים מייד. כוחות צבא נשלחו לתגבר את היחידות המוצבות ברצועה, ומקורות מצריים העבירו מסר, שפעולה צבאית נוספת של ישראל תיענה בתקיפות. אולם, נאצר קבע את הטון, בהסבירו שהוא איננו מעוניין לצאת למלחמה בישראל, ובוודאי לא בגלל רצועת עזה. הוא טען שהכוחות המצריים ברצועה אינם עוסקים בהסתננות, מלבד חדירות, לעתים לצורכי איסוף מודיעין, יחד עם זאת, איים שוב, שפעולה נוספת נוסח ״פעולת עזה״ תגרור תגובה מצרית. לפעולה היו שתי תוצאות מעשיות.

התוצאה הראשונה: כוחות תגבור הועברו ממצרים לרצועה, וביניהם היו גם אלה שנטלו חלק בפעילות הטרור שנוהלה נגד הבריטים במצרים במהלך השנים 1954-1952, במסגרת המאבק לסילוק הנוכחות הבריטית ממצרים.

כוחות אלו, שנועדו בשם ״פדאיון״, (״מקריבי עצמם״), החלו לפעול עתה בגבול הרצועה נגד סיורי צה״ל באמצעות הטמנת מוקשים. פעילות הפדאיון סימנה שלב חדש ביחסי שתי המדינות, בעוד מצרים עושה שימוש מושכל ויזום בחוליות לביצוע התנקשויות בכוחות צה״ל.

התוצאה השנייה: סירובו של נאצר לפעול להפסקת הירי של החיילים המצרים המוצבים בעמדות לאורך הגבול לעבר סיורי צה״ל, בטענה שהם צפויים להתקפה של החיילים הישראלים.

מכאן ובמשך כל השנה, עד ספטמבר 1955, נמשך מאבק בין שרת לבין בן-גוריון. במהלך המאבק ניצל בן-גוריון כל הזדמנות שנקרתה בדרכו לתקוף את דרכו של שרת ואת העדפתו את הדרך המדינית על פני התגובה הצבאית במלחמה בהסתננות ובתקריות הגבול. זה היה הרקע לכמה אירועים:

      לקריאתו של בן-גוריון במארס 1955 לגרש בכוח את הכוחות המצריים מרצועת עזה, הצעה שהממשלה דחתה בניצוחו של שרת;

      להצעתו באפריל להכריז על פרישתה של ישראל מהסכם שביתת הנשק עם מצרים;

      לדרישתו משרת להעביר את האחריות על ועדות שביתת הנשק ממשרד החוץ למשרד הביטחון בנימוק ״שזהו עניין ביטחוני וחסל״;

      לנאומים שנשא: האחד בערב יום העצמאות השביעי למדינת ישראל, והשני ארבעה חודשים אחר כך.

בנאומים אלו הוא תקף בחריפות את מדיניותו של שרת. אולם, בהתקפותיו אלה על שרת לא התכוון בן-גוריון לשנות את יחסי ישראל עם שכנותיה מיסודם. כל שהוא הטיף לו היה לשינוי דפוסי הפעולה במלחמה בהסתננות: במקום להישען על הפעילות המדינית, לדעתו חייבת ישראל לנקוט שוב מדיניות גמול צבאי חסרת פשרות.

גישתו זו של בן-גוריון כלפי פעולות הגמול משקפת את הדרך שבה ראתה ההנהגה הפוליטית והביטחונית של ישראל את הפעולות: הן היו מכשיר חשוב בניהול מדיניות הביטחון השוטף של ישראל, והשימוש בהן נועד לאלץ את שכנותיה של ישראל, תחילה בעיקר את ירדן ואחר כך בעיקר את מצרים, לפעול ביתר תקיפות לכיבוד סעיפי שביתת הנשק שאמורים היו להבטיח שלא תתרחשנה תקריות אלימות לאורך הגבול ומסתננים לא יחצו אותו לתחומי ישראל.

פעולות הגמול היו מבחינה זו מכשיר לשימור הסטטוס קוו שנשען על הסכמי שביתת הנשק, והן הופעלו בעיקר בעקבות רצח אזרחים ישראלים על ידי מסתננים. בסתיו 1955 ביקש דיין לעשות בפעולות שימוש אסטרטגי ולהביא באמצעותן למלחמה עם מצרים. הדבר אירע בעקבות עסקת נשק גדולה שנחתמה בין מצרים לבין צ׳כוסלובקיה ושינתה את מאזן הכוחות בין ישראל לבין מצרים לחובת הראשונה. דיין ביקש ליזום מלחמה נגד מצרים באמצעות שימוש פרובוקטיבי בפעולות הגמול, אך בן-גוריון התנגד לכך.

התהליך שהביא את ישראל אל מלחמת סיני חורג מהדיון הנוכחי. היציאה למלחמה הייתה קשורה להתפתחויות שנקשרו בסוגיות ביטחוניות ומדיניות עמוקות יותר, הקשורות גם בהערכה את השוני שחל במדיניות החוץ המצרית, וגם בדרך שבה התפתחו יחסיה של ישראל עם צרפת. מלחמתה של ישראל בהסתננות, במגוון האמצעים שהפעילה למטרה זו, לא הייתה גורם מניע בתהליך זה. מדיניות הגמול של ישראל נועדה לשרת את מדיניות הביטחון השוטף של ישראל, היא הייתה תחומה באופן מובהק לעניין זה.


ביבליוגרפיה:

1. ארכיון צה״ל, גבעתיים.

2. ארכיון המדינה, ירושלים.

3. תיקי משטרת ישראל, המטה הארצי, 1956-1948.

4. תיקי משרד החוץ, 1949-1948.

5. תיקי משרד ראש הממשלה, 1956-1948.

6. בן-גוריון ד׳, צבא וביטחון, תל-אביב, מערכות, 1955.

7. דיין מ׳, אבני דרך אוטוביוגרפיה, ירושלים, עידנים, 1976.

8. שרת מ׳, יומן אישי, תל-אביב, ספריית מעריב, 1978.

9. בר-און מ׳, שערי עזה: מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל 1957-1955, תל-אביב, עם עובד/ספריית אופקים, 1992.

10. בר זוהר מ׳, בן-גוריון (3 כרכים), תל-אביב, עם עובד, 1978. 

11. יערי א׳, מצרים והפדאיון. גבעת חביבה, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאנים, 1975.

12. רבינוביץ א׳, השלום שחמק: יחסי ישראל ערב 1952-1949. ירושלים, מקסוול/מקמילן/כתר, 1991.

13. שגב ת׳, הישראלים הראשונים, תל-אביב, 1984.

14. שלו א׳, שיתוף פעולה בצל עימות: משטר שביתת הנשק ישראל-סוריה 1955-1949, תל-אביב, מערכות/משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1989.

15. בילאר א׳, ״דוד בן-גוריון ומשה שרת - התגבשות שתי אוריינטציות מדיניות ביטחוניות בחברה הישראלית״, מדינה וממשל, כרך א׳, מס׳ 2 (תשל״ב).

16. דיין מ׳, פעולות צבאיות בזמן שלום, מערכות (118/33), סא״ל אלעזר הגלילי (עורך ראשי), תל-אביב, מערכות, 1959, עמ׳ 61-54.

17.  Burns, E.L.M., Between Arabi and Israel. London George G. Harrap & Co. 1962 

18. Glubb, J.B.A., Solider With the Arab. New York 1957

19. Nasser Gamal Abdel, "The Egyptian Revolution", Foreign Affairs, Vol. 3:2 (January 1995)

20. Roger Louis and :Editors) ,1956 Suez ״Alpha״ The Collapse of Project" .Shimon ,Shamir

1989 Oxford .(Owen Roger

21.  Realations with the Arabs: Ben-Gurion  s'Conflicting Approaches to Israel" ,Avi Shlaim

Middle East Journal, Vol. 37:2 (Spring 1983). ." 1953-1056 ,And Sharett 

22. 1993 Oxfords Border Wars, 1949-1956, 'Israel ,Benny ,Morris

23. 1981 ,ondonL .1948-1957 ,The Palestinian Refugees in Jordan ,Avi Piascov

24. 1991 ,London ,1947-1955 ,The Soviet Union and Egypt i,Ram ,Ginat

25. 1986 London ,Suez Through Egyptian Eves ;on's TailCutting the Li .Muhamed H ,Heikal

26. Sir Glubb John Ragot, Soldier with the Arabs, London, Hobber & Stoughton, 1957 

27. 1993 ,Press Oxford Univ ,Oxfords Border Wars, 1949-1956, 'Israel ,Benny ,Morris

28. 1993 ,Cass Franc ,London ,1945-1955 ,The Soviet Union and Egypt i,Ram ,Ginat

29. ,London ,Suez Through Egyptian Eves ;on's TailCutting the Li .Muhamed H ,Heikal

 1955,Deutech Andre


העתקת קישור