תבוסת הצילינדרים
מק"ט
3040כ
מחבר/עורך
מילשטיין אורי
title
תבוסת הצילינדרים
שנת הוצאה
1981
נושאים
כישלון אסכולת הדיפלומטיה של מ"ש לעומת הגישה הביטחוניסטית של ב"ג בסוף 1947 ובמחצית הראשונה של 1948, מתוך: זמנים 5
מילות מפתח
תבוסת, הצילינדרים
תוכן

 

 

בשלהי 1947 ובמחצית הראשונה של 1948 נראה היה שמאמצי הדיפלומטיה של היישוב היהודי בארץ-ישראל נושאים פרי. ידה של ה״אסכולה״ של משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הייתה על העליונה. אך משפרצה המלחמה, נסתם עליה הגולל.

״לא תמרוני הכוחות בוושינגטון ובדאונינג-סטריט, ואפילו לא החלטות פורמליות של או״ם״,

כתב בן גוריון לשרת, מעניינות אותו, אלא השגת ציוד צבאי בעוד מועד. הצילינדרים נאלצו לפנות מקומם לרובים.

 

הצלחות הדיפלומטיה הציונית באו״ם ב-1947 (דו״ח ועדת אונסקו״פ, המלצות ועדת אד-הוק והחלטת כ״ט בנובמבר) הפתיעו את מעצביה. לפני שנתקבלה החלטת כ״ט בנובמבר חששו מפני מעמדם החזק של הערבים באו״ם. לחששות אלה היה יסוד, אך הם היו מוגזמים: הבלתי-אפשרי-לכאורה אירע, הודות

לתמיכה המשותפת של ארצות-הברית וברית-המועצות בהצעת החלוקה.

למאמצי יהודים מכל העולם.

ולשלומיאליות של המדינאים הערבים.

בגלל המלחמה, שפרצה למחרת ההחלטה, לא הייתה למנהיגי היישוב שהות לנתח כראוי את משמעותה של החלטת או״ם ואת נסיבותיה, והם לא הגיעו למסקנה שחששותיהם הקודמים היו מוצדקים ושההחלטות והמהלכים החיוביים באו״ם היו סדרת מקרים ותוצאת זימון-אירועים מיוחד, אולי חד-פעמי. לכאורה היה או״ם ״מונח בכיס״ של הציונים, וקובעי המדיניות הציונית היו שרויים באופוריה ולא הבינו כמה קרובים הערבים להשגת המטרה המדינית של מלחמתם: נסיגתן של חברות או״ם, ובייחוד של ארצות-הברית, מתמיכתן בחלוקה. אילו עשה מישהו מהם הערכת-מצב מפוכחת היה מגיע למסקנה שאם אומנם תפרוץ מלחמה ממש בארץ-ישראל ודאי תעשה ארצות-הברית הכל למנוע את חלוקתה, מפחד מלחמה רחבה יותר, ושאם לא יגיבו היהודים על התגרויות הערבים יטענו מתנגדי החלוקה שהיהודים חסרי-ישע ומוּעדים להשמדה, ושמוטב לארצות-הברית לשנות את עמדתה כלפי החלטת או״ם, כדי להימנע מדילמה חסרת-מוצא, שהרי לא תוכל לעמוד שוב מן הצד, וגם לא תוכל לשלוח צבא להצלת היהודים.

יותר מכל הסתמכה החלטת כ״ט בנובמבר על כוחו של היישוב היהודי, שלא היה אפשר שלא להתחשב בו ושהיה קשה למחוק אותו. להישגים המדיניים של היישוב העברי בארץ-ישראל היו שני אבות: עוצמתו ותוצאת יכולתו להפעילה. המסקנה שהתבקשה הייתה, איפוא, הגברת הכוח הצבאי של היהודים והדגשת הרושם של הכוח הזה, אבל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא הגיעה למסקנה הזאת, אלא הקימה לתחייה את הרעיונות והאשליות מימי הרצל ואת

שיטות מגעי-הסתר,

שיחות-הקוקטייל,

הנאומים חוצבי הלהבות

והתזכירים.

לאסכולה הזאת - שבראשה עמד משה שרת - היו תומכים רבים במפא״י. בכ״ט בנובמבר הוכחה, לכאורה, צדקתה ובחודשי המלחמה הראשונים השקיע שרת עבודה דיפלומטית רבה להשגת מטרותיה:

הקמת המדינה בידי ועדת-הביצוע של או״ם:

הקמת מיליציה יהודית וכוח צבאי בין-לאומי של או״ם מול התנגדות הערבים;

פעולה של מועצת הביטחון נגד התוקפנות של מדינות ערב.

אסכולת שרת לא שלטה ביישוב היהודי, אך הייתה לה השפעה ניכרת בו. בעיקר על הווייצמניסטים לשעבר, לרבות גזבר הסוכנות אליעזר קפלן, ובן-גוריון ראה בתקוותיה אחת מהאלטרנטיבות.

רק שלושה חודשים אחרי שפרצה המלחמה נואש בן-גוריון מתקוות אלה וכתב אל שרת לניו-יורק כי הדבר היחיד שמעניין אותו הוא השגת ציוד צבאי בעוד מועד,

״לא תמרוני הכוחות השונים בוושינגטון ובדאונינג-סטריט, ואפילו לא החלטות פורמליות של או״ם״.

עד אז, ואולי עד שנסוגה ארצות-הברית מתמיכתה בחלוקה, הייתה לאסכולה הדיפלומטית השפעה בולמת על קצב גיוס היישוב למלחמה ועל ניהול הקרבות.

 

הנוכחות והביצוע

 

בכ״ט בנובמבר החליט או״ם להקים ועדה מנציגי חמש מדינות, שתטפל מטעמה בכל בעיות סיום שלטון המנדט והקמת שתי המדינות העצמאיות, ותגיש דין-וחשבון חודשי למועצת הביטחון. השם שנתנה העיתונות לוועדה זאת היה ״ועדת-הביצוע״.

את מינוי חברי ועדת-הביצוע ליוותה מערכת של לחצים ותככים. המועמדים הראשונים היו נציגי פולין, בלגיה, אוסטרליה, נורבגיה וברזיל. הרכב זה היה רצוי ליהודים; ברזיל ואוסטרליה תמכו בחלוקה ופולין קיבלה הנחיות מברית-המועצות. כל המועמדים לא נתמנו, ואנשי הסטייט דפרטמנט ניסו להחדיר לוועדה את נציג פקיסטן, בתקווה לפייס את הערבים. ניסיון זה נכשל, בגלל התנגדותה של פקיסטן לחלוקה, ולבסוף נתמנו נציגי צ׳כוסלובקיה, דניה, פנמה, בוליביה והפיליפינים, ויושב-ראש הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ׳כוסלובקיה, חבר ועדת אונסקו״פ לשעבר, שיחסו לציונות היה רחוק מאהדה. מזכיר הוועדה היה רלף באנץ׳, אמריקני שחור ואיש מנגנון או״ם.

חבלי הלידה של ועדת-הביצוע נמשכו כל דצמבר, ושרת כתב (במברק ששלח אל גולדה מאיר) כי סיבת הסחבת היא לחץ בריטי. ב-8 בדצמבר כתב בן-גוריון לשרת כי רצוי שהוועדה תבוא מהר לארץ-ישראל כדי שתסייע להקמת המיליציה היהודית (והערבית), בהמלצת עצרת או״ם, ותאפשר ליהודים להשתמש בנמל תל-אביב החל מפברואר. נוכחות הוועדה - סבר בן גוריון - תפריע לבריטים לפעול בגלוי נגד הקמת המדינה היהודית.

נציגי הסוכנות ניסו, איפוא, לזרז את תהליכי הלידה של ועדת-הביצוע. הנשיא התורן של מועצת הביטחון, נציג אוסטרליה ג׳ון הוד, אמר לאבא אבן כי רצוי שחברי הוועדה ימונו בדצמבר, מפני שבינואר כבר ישתנה הרכב המועצה, ובמקום נציג ברזיל ישב בה נציג ארגנטינה, שנמנעה מהצבעה בכ״ט בנובמבר. נציג הסוכנות בפאריס, מוריס פישר, התבקש לפעול בחוגי הממשלה הצרפתית למען זירוז התהליכים, וכן הופעלו שתדלנים בלונדון, בבריסל ובניו-יורק, אצל המשלחות לאו״ם. הבריטים לא האמינו בכוח הביצוע של ועדת-הביצוע, אך חששו מפני נוכחותה. סוכניהם, שנפגשו עם קאוקג׳י העריכו שפקודיו יפגעו בחברי הוועדה ״בכל מחיר ובכל תנאי״. סימן לכוונה זאת ראו בשאלתו אם הבריטים מתכוננים לאבטח את חברי הוועדה. דויד הורוביץ, ששהה בלונדון בדצמבר, הודיע לבן-גוריון כי הבריטים אינם מעוניינים לחלק את השלטון בארץ-ישראל עם הוועדה לפני סיום המנדט, ושהם פוחדים פן תסחוף נוכחותה את כל הערבים להתקוממות, שצבאם יסתבך בה. לדעתם מוטב שהוועדה תבוא לארץ-ישראל, אם בכלל, סמוך ל-15 במאי 1948. ועדת-הביצוע התכנסה בפעם הראשונה ב-9 בינואר 1948, והחליטה לבקש מבריטניה, מהסוכנות היהודית ומהוועד הערבי העליון לשלוח אליה נציגים שיסייעו לה בעבודתה. בריטניה מינתה לתפקיד זה את שגרירה באו״ם סר אלכסנדר קדוגן. הסוכנות היהודית מינתה את משה שרת. הוועד הערבי העליון הודיע - אחרי 10 ימים - כי לא ימנה נציג, מפני שאין הוא מכיר בהחלטת החלוקה.

אחרי ששמעה הוועדה את דברי קדוגן ושרת, הגדירה את תפקידיה:

הקמת שתי מועצות-ממשלה זמניות, יהודית וערבית, והסדרת העברת הסמכויות המנהליות בממשלת המנדט אליהן;

פיקוח על פעולותיהן;

סימון גבולות שתי המדינות שיקומו;

פיקוח מדיני וצבאי על המיליציות שיוקמו ומינוי מפקדותיהן;

הכנת האיחוד הכלכלי בין שתי המדינות;

חלוקת הנכסים ביניהן והפעלת המינהל והשירותים בכל אחת מהן אחרי סיום המנדט;

יישום חוקת ירושלים

ואבטחת המקומות הקדושים.

בישיבה סגורה של הוועדה, ב-21 בינואר, התנגד קדוגן להטלת תפקיד המיליציה היהודית על ההגנה, בגלל ״אופיה התוקפני ואכזריותה כלפי הערבים״ ומפני שחבריה יהודים בלבד. הסוכנות - אמר קדוגן - מטילה את מרותה גם על האצ״ל והלח״י ומפחידה את הערבים; הוועד הערבי העליון אינו תוקפני, הוא רק מתנגד לחלוקה. אף-על-פי-כן נשקפת סכנה לחיי חברי הוועדה אם יבואו לארץ-ישראל. הערבים שהתאמנו בסוריה היו ללוחמים ברמה גבוהה, ונוכחות חברי הוועדה בשכנותם תעורר את אלימותם, על כן מוטב להם להישאר בניו-יורק, ולשלוח לארץ-ישראל מזכירות טכנית מצומצמת, שאולי יסכימו הערבים להעלים עין ממנה. הרי הם ממושמעים יותר מן היהודים.

היעדרותם של נציגי ערביי ארץ-ישראל מהוועדה סייעה לשרת לסתור את טענות הבריטים, בישיבותיה ובשיחות אישיות עם חבריה, והוועדה המשיכה לדרוש מהבריטים לאפשר לה להיכנס לארץ-ישראל. רק בסוף ינואר הרשו הבריטים לחבר-ועדה אחד ולצוות מקצועי להיכנס לארץ, כדי

״להתייעץ עם ממשלת המנדט על תהליך העברת השלטון, ולקשור קשרים עם יהודים וערבים״,

ובתחילת פברואר אירח הקבינט הבריטי את חברי הוועדה בלונדון, לשכנעם שלא ידרשו סמכויות שלטון בארץ-ישראל לפני תום המנדט.

 

ארבעת הגלמודים

 

כשגברו פעולות האיבה בארץ-ישראל והיו למלחמה, עדיין נמשכו בניו-יורק הישיבות וההתייעצויות. באמצע פברואר הודיעו שליחי הסוכנות לבן-גוריון: בוועדת-הביצוע מתהווה חלוקה של שלושה נגד שניים.

שני הדרום-אמריקנים מצדדים בעמדת הציונים, והפיליפיני נגרר אחריהם;

הנציג הדני והיו״ר הצ׳כי ליסיצקי הם פרו-בריטים.

אך ליסיצקי

״נפגע מהתנהגות האנגלים ולבו מר עליהם, ונראה שהוא משתדל להחזיק את שיווי-המשקל ופניו להגשמת ההחלטה ככתבה וכלשונה״.

ב-18 בפברואר הגישו חברי הוועדה מניו-יורק דין-וחשבון על המצב בארץ-ישראל למועצת הביטחון.

הם האשימו את הערבים המְפֵרים את החלטת או״ם ומכינים פלישה,

מתחו ביקורת על התנהגות הבריטים

ודרשו להעמיד כוח צבאי בין-לאומי לרשות ועדת-הביצוע.

אם הוועדה לא תמהר לפעול - נאמר בדו״ח - תסכן שפיכות-הדמים בארץ-ישראל את שלום העולם.

ב-24 בפברואר דנה מועצת-הביטחון בדו״חות של ועדת-הביצוע, שהציגו את בריטניה כמכשילה את החלטת או״ם, ובתחילת מארס התייעצו בנושא זה שר החוץ, שר המושכות ושר ההגנה הבריטים. בווין הסכים שהוועדה תבוא לארץ-ישראל במחצית השנייה של אפריל, אך טען שאין לוותר לה בעניינים אחרים. שר המושבות (קריץ-ג׳ונס) אמר שהערבים ודאי יפעילו אלימות נגד הוועדה, ויסבכו את הצבא הבריטי. שר ההגנה (היהודי, עמנואל שינוול) דרש שבריטניה לא תוותר על עמדותיה.

מליאת ועדת-הביצוע לא שהתה בארץ-ישראל אפילו יום אחד. לכאורה השיגו הבריטים את מטרתם בנקודה זאת והסוכנות נכשלה; למעשה ניצל היישוב היהודי מהסתבכות עם ועדה בין-לאומית, שבוודאי הייתה בולמת כמה יוזמות שלו אילו נכחה במקום-המעשה, ובוודאי הייתה מאשרת את נטיית ממשלת ארצות-הברית לבטל את החלטת כ״ט בנובמבר בטענה שאי-אפשר להגשימה. התועלת שהפיק היישוב מכישלונו המדיני מצביעה על ליקוי בקונצפציה של מנהיגיו. ליקוי זה עתיד לפגוע ב״אסכולת שרת״, שהניחה את היסוד למשרד-החוץ הישראלי ולספק לבן-גוריון תירוץ נוסף לזלזולו בפעילות הדיפלומטית.

קבוצת-החלוץ של ועדת-הביצוע (ששה אנשים) באה לירושלים ב-2 במארס. בראשה עמד סגן מזכיר הוועדה, הדיפלומט הספרדי הגולה פבלו דה-אסקרטה, מי שהיה שגריר ספרד הרפובליקנית בלונדון. אחרי מפלת הרפובליקנים במולדתו נשא אסקרטה אתו לכל מקום מזוודה מלאה תמונות ומפות. לאיש המחלקה המדינית של הסוכנות וולטר איתן נודע סוד ״ספרד במזוודה״, והוא העשיר אותה בגלויות ובשירים.

מלבד סגן המזכיר היו בקבוצת-החלוץ שלושה מומחים ושתי מזכירות. המומחה הצבאי היה רושר לונד, קולונל נורבגי (בן 49) ששירת במלחמת העולם השנייה בבריטניה, ושהיה זקוק יותר מכל לאספקת ויסקי סדירה. לא הייתה זאת משימה של מה-בכך בירושלים הנצורה, אך וולטר איתן וחיים הרצוג השתדלו, ומאמציהם השתלמו. היווני קונסטנטין סטאוורופלוס (בן 43), המומחה המשפטי של הקבוצה, שנא יהודים והיה עצל. נראה שהיה גם תככן. זמן מה אחרי שבא לירושלים דיווח לקונסול של ארצו שראש המשלחת, אסקרטה, הוא קומוניסט. סביר להניח שכל ספרדי רפובליקני גולה היה חשוד בעיניו. המומחה הכלכלי היה ההודי צונארקאנאת גוש, שהיה אמור לסייע לאיחוד הכלכלי של שתי המדינות שיקומו. שתי המזכירות היו צעירות נאות, ואנשי המחלקה המדינית של הסוכנות סברו שמשימתן העיקרית היא סיפוק הצרכים המיניים של הגברים שבמשלחת.

הבריטים שיכנו את הששה במרתף, מול מלון המלך דוד. כל גבר קיבל תא קטן, למגורים ולעבודה, ושתי המזכירות קיבלו תא משותף. הרובע היה סגור לתנועה. עוברי מטבח וניקיון יהודים לא יכלו להגיע למרתף וערבים סירבו לשרת את חברי הוועדה, על כן מילאו המזכירות את תפקידי המנקות והטבחיות. הבריטים נתנו לחברי הוועדה כמה מנות-קרב והזהירום לא לצאת החוצה לפחות יומיים, ״מסיבות ביטחוניות״. כך נפגשו חברי הוועדה רק עם אנשי צבא ופקידים בריטים ששטפו את מוחותיהם.

בראש קציני-הקשר של הסוכנות היהודית עם הקבוצה עמד וולטר איתן, ולאחראי על הקשרים עם הקולונל לונד, שחשיבות רבה יוחסה להם, מונה חיים הרצוג מהמחלקה המדינית של הסוכנות, בנו של הרב הראשי האשכנזי, ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

השאלה הראשונה הייתה איפה יתנהלו השיחות בין חלוצי הוועדה ובין היהודים, אם האורחים יבואו לבנייני הסוכנות, או שאיתן והרצוג ילכו אליהם. הארבעה לא העזו לצאת ממקלטם, וב-8 במארס באו הרצוג ואיתן אל מרתפם לפגישה הראשונה. השניים הגיעו למסקנה שדעותיו של לונד על מצב הביטחון ותחזיותיו לעתיד קבועות וברורות:

הבריטים לא יתנו ליהודים לייבא ציוד צבאי עד תום המנדט

והשריון המצרי יסכן את חיי כל היהודים בנגב.

הערכות-המרתף של הקולונל הנורבגי העידו על הערכת-המצב של הבריטים יותר מאשר על תבונתו המדינית-אסטרטגית. אסקרטה וחבריו אמרו לוולטר איתן שאפשר להביא צבא בין-לאומי לירושלים ושיש סיכוי להגיע להסדר בה, והמשפטן היווני טען שאם לא יופעל צבא בין-לאומי בארץ-ישראל יחזיקו היהודים מעמד רק במישור החוף.

שלושה ימים דיבר הרצוג על לבו של לונד לצאת מהמרתף, ולבסוף הצליח להביאו אל בית ראובן שילוח. בפגישה זאת נכח יושב-ראש הוועדה העירונית (המועצה הממונה) של ירושלים, הבריטי ריצ׳רד גרייבס. היה זה שלוש שעות אחרי הפיצוץ בבנייני הסוכנות; פניו של שילוח היו חבושות, וגם הרצוג היה פצוע. אי-ביטול הפגישה הרשים את לונד, אך הוא הביע ספק ביכולתם של היהודים להתגונן ובכושרם הצבאי של מפקדי ההגנה. אחר-כך הובילו אותו אנשי שיחו לסיור בירושלים, וזה היה סיורו הראשון בשטח.

אחרי יומיים שלחה קבוצת החלוץ דו״ח למזכיר או״ם. המזכיר הראה את הדו״ח בסתר לשרת, ושרת הודיע לבן-גוריון כי ״ארבעה הגלמודים״ הגיעו למסקנה

שאי-אפשר להגשים את החלטת כ״ט בנובמבר בלי לפתור ביסודיות את בעיית הביטחון בארץ-ישראל,

שוועדת-הביצוע אינה יכולה למלא את משימותיה

ושספק אם יש פנאי להקים כוח צבאי בין-לאומי שימלא משימות אלה.

עם זאת - דיווח שרת - סבורים הארבעה כי חלוקת ארץ-ישראל מתבצעת, למעשה, ואולי רצוי לא להכריז עליה רשמית.

בן-גוריון מצא במסקנות אלה את עקבות השפעת הבריטים, המעוניינים לעכב את הכרזת העצמאות, וכתב לשרת: חברי הקבוצה מנותקים מן המציאות. אם ייפגשו יותר עם יהודים, ישנו את דעתם.

קולונל לונד הבטיח להרצוג שיביא לפני מזכיר או״ם את הצעות היהודים כהמלצותיו שלו, וסיפק לו מידע שקיבל מאנשי או״ם, ממקורות בריטיים וממשרד-החוץ של ארצו. אף שידע בן גוריון שאין ללונד נתונים להסתמך עליהם, התייחס בכובד ראש להערכותיו הצבאיות, בגלל הכבוד שרחש לבעלי הדרגות בצבאות הסדירים.

״לונד פסימי לגבי מצבנו הצבאי״, כתב בן-גוריון אל משה שרת וגולדה מאיר. ״לערבים יש שריון ותותחים. לנו אין תשובה אפקטיבית. הוא משוכנע שהאנגלים לא ירשו להביא ציוד כבד דרך חיפה ב-15 במאי. רואה בלגיון הערבי סכנה חמורה מכרעת. מסקנתו כי התנהגות הבריטים מכוונת לסייע להשמדת היישוב. רואה את מצבנו החמור ממצב מולדתו בשנות ה-40. מדגיש ההכרח להכין ציוד רב וכוח אווירי לקראת ה-15 במאי. מסקנותיו הנ״ל מבוססות על שיחותיו עם השלטונות הצבאיים״.

 

חלום מיליציה יהודית

 

האוריינטציה של מנהיגי היישוב על או״ם ואמונתה של אסכולת שרת ונספחיה הארעיים בכוונותיו הטובות ובכושר הפעולה שלו, הולידו כמה עקרונות מדיניים-אסטרטגיים. אנשי המחלקה המדינית ראו בהחלטות כ״ט בנובמבר יותר מהמלצות. הייתכן שארגון שארצות-הברית וברית מועצות חברות בו לא יוכל לכפות את רצונו? אחת ההמלצות הייתה להקים בשתי המדינות מיליציות, שוועדת-הביצוע תפקח עליהן ותמנה את מִפקדותיהן. מנהיגי היהודים ראו בהמלצה הזאת הכרה של או״ם בכוח הצבאי היהודי וגם בכוח הצבאי הערבי, והתחייבות מצדו לסייע להקמתם של כוחות אלה ולממנם. באמצע דצמבר 1947 ביקש שרת מעוזר שר החוץ האמריקני לעניינים מדיניים סיוע בהקמת המיליציה, ובסוף אותו חודש ביקשו אנשי הסוכנות היהודית בירושלים מהקונסול האמריקני לשלוח תזכיר לממשלתו ולהציע לה להקים את המיליציה במהרה.

בתחילת ינואר 1948 חזר שרת לארץ-ישראל ושוחח עם בן-גוריון. בן גוריון הציע להקים את המיליציה מ-20,000 מגויסים, בתקציב של מיליון לא״י לחודש (שליש מכל התקציב המתוכנן של ההגנה לתש״ח), שיינתן ליישוב בהלוואה ׳מאו״ם או מארצות-הברית באמצעות או״ם. בגלל הסחבת בהקמת ועדת-הביצוע הורה בן גוריון לשרת לפנות אל מועצת-הביטחון בנושא הקמת המיליציה. ה״תותחים״ הפרו-ציונים בניו-יורק, בוושינגטון ובפאריס הופעלו גם הם למען המיליציה.

באמצע ינואר ביקש שרת מוועדת-הביצוע להקים את המיליציה ולספק לה מדים. היושב-ראש הצ׳כי ליסיצקי, שנתפס להערה זאת, שאל בתמיהה ״האין מדים להגנה?״ שרת ביקש מהוועדה לממן את הוצאות הביטחון של היהודים עד שתקום המדינה.

ב-21 בינואר הגיש שרת לליסיצקי את תזכיר הסוכנות בעניין המיליציה. הכוח היהודי הקיים (ההגנה) - נאמר בתזכיר - אינו עונה על צורכי הביטחון של היישוב העברי, המוקף אויבים משלושה צדדים ויושב בתוך 320,000 ערבים. קשה להגן על גבולות השטח שהוקצה ליהודים, וקל לבתר אותו ו/או להשבית בו את התחבורה, לפיכך יש להקים את המיליציה מייד, מ-30,000-35,000 מגויסים שיאורגנו בחמש חטיבות, ארבע מרחביות ואחת מטכ״לית במילואים. 26,000 מאנשי המיליציה יהיו משוחררי הצבא הבריטי. הוצאות חימושה יהיו 26 מיליון דולר, והוצאות אחזקתה בשבעה החודשים של ימי המעבר, עד תחילת אוקטובר, יהיו 24 מיליון דולר.

בעל-פה אמר שרת לחברי הוועדה (בסוף ינואר) שיש להקים מייד חטיבה של 5500 לוחמים ו-250 אנשי מטה. עד תום המנדט תתאמן המיליציה ולא תשתתף בפעולות האיבה, ורק ההגנה תישא בעול הביטחון השוטף. המיליציה תפעל רק אחרי שייצאו הבריטים מן הארץ. שרת העריך: ההצעה עשתה רושם על חברי הוועדה אך ״התנהגות הבריטים תעשה אותה לאל״.

במסדרונות או״ם הבהירו הבריטים היטב את כוונותיהם: הם לא ירשו להקים מיליציות ולתת להן נשק לפני 15 במאי. הקמת המיליציות - אמרו הבריטים לנציגי הסוכנות - עלולה להרגיז את הערבים.

במחצית הראשונה של פברואר סברו חברי משלחת הסוכנות בניו-יורק:

״אם או״ם או ועדת-הביצוע יחליטו על הקמת מיליציות בשתי המדינות, תסייע לכך ארצות-הברית... בוועדת-הביצוע יש מחשבות להגשים את החלוקה באמצעות מיליציה יהודית״.

בן גוריון נתפס לאופטימיות, דרש משרת לתת עדיפות ראשונה להשגת מטרה זאת. ראובן שילוח, שעשה אז בלונדון, העריך: עם קצת לחץ על האמריקנים אפשר שתהיה מיליציה. במחצית השנייה של פברואר הפציר שרת בתת שר החוץ האמריקני רוברט לובט להקים מייד חמש חטיבות של מיליציה יהודית בארץ-ישראל, ולספק להן נשק. בתחילת מארס נפגש אליהו אילת בעניין זה עם עורכי ״ניו-יורק טיימס״, ובאמצע מארס דרשו אנשי האגף האמריקני של הנהלת הסוכנות מהמדינות במועצת-הביטחון להורות לוועדת-הביצוע להקים מייד את המיליציות. אבל מכתב ששלח המזכיר המדיני של מועצת החירום הציונית האמריקנית, בנימין אקצין, אל סגן שר החוץ האמריקני לשעבר סאמנר ולס, מעיד על ראייה מפוכחת יותר: מיליציה יהודית לא תקום, כתב אקצין, ואין טעם למאבק על הקמתה לפני יציאת הבריטים.

המיליציה היהודית לא הוקמה, או״ם לא סייע ליהודים בחימוש ובמימון, התוצאה הצבאית של חלומות-המיליציה הייתה, כנראה, האטת קצב הגיוס של יהודי ארץ-ישראל; התוצאות המדיניות היו התרופפות אמונת העולם ביכולתם של יהודים להתגבר על הקשיים הביטחוניים שנולדו מההרפתקה של כ״ט בנובמבר והרהור שני של מקבלי ההחלטות בוושינגטון.

הדיפלומטים הציונים, שטעו בהערכת הדינמיקה של או״ם, לא היו עיוורים וחירשים. הם אבחנו את כל הסימפטומים האנטי-ציוניים, ומאחר שהבינו שהסיטואציה של כ״ט בנובמבר הייתה, אולי, חד-פעמית, פיתחו דוקטרינה שאפשר לנסח אותה כך: התנגדות הערבים לחלוקת ארץ-ישראל היא מבחן לסמכות של עצרת או״ם ולכוחה להתנגד ללחץ ולאיומים. דוקטרינה זאת סייעה להם להיאחז בהצעת נציג גואטמלה: כוח צבאי בין-לאומי ילווה את חלוקת ארץ-ישראל.

 

שוקת שבורה

 

את הדוקטרינה שפיתחו משה שרת ועמיתיו בניו-יורק חיזק בירושלים אליהו ששון, מנהל האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות. בדצמבר כתב ששון אל שרת את הערכתו: צבאות ערב לא יעזו להילחם נגד כוח בין-לאומי. נראה שששון ראה בכוח הבין-לאומי תרופת-פלא. אחרי חודש שלח מברק לגולדה מאיר לארצות-הברית - שהייתה אז במסע איסוף כספים למען המדינה העתידה לקום - ודרש ממנה לבקש משרת שילחץ יותר למען הקמת הכוח הזה. שלושה חודשים השקיעו הדיפלומטים הציונים מאמצים רבים במאבק למען מטרה שלא הושגה.

לא רק הציונים היו מעוניינים בכוח הבין-לאומי, אלא גם מזכיר או״ם טריגווה לי הנורבגי ואנשי מנגנונו, חברי ועדת-הביצוע וברית-המועצות. המתנגדת העיקרית הייתה ארצות-הברית. כמו הציונים, טענו מזכיר או״ם ואנשי מנגנונו (רלף באנץ׳ ואחרים) שביצוע החלטת או״ם יהיה מבחן ליוקרתו ולכושר פעולתו. בדצמבר 1947 שאל טריגווה לי את נציגי המעצמות אם מדינותיהם מוכנות להשתתף בכוח הבין-לאומי. בפברואר העריכו שרת וחבריו שטריגווה לי מעוניין בשיתופן של יחידות רוסיות ואמריקניות בכוח הבין-לאומי למען יוקרתו. האמריקנים לא התלהבו מנוכחות אנשי צבא רוסים במזרח התיכון. טענה זאת לא שכנעה את מזכיר או״ם. הוא ניהל תעמולה למען הכוח הבין-לאומי אצל הנשיא האמריקני הרי טרומן ואצל שר החוץ שלו ג׳ורג׳ מרשל, וקיבל עידוד מהדו״חות הרבים שחמשת חברי ועדת-הביצוע טרחו לכותבם.

המעצמה היחידה שתמכה ללא סייג בעמדות הציונים בחודשים הראשונים של 1948 הייתה ברית-המועצות. נציגה באו״ם, אנדרי גרומיקו, הבטיח לשרת: הוא לא ייסוג מהדרישה שאו״ם יגשים את החלטתו, והוא סבור שתהיה זאת משימה אפשרית. עוזר מזכיר או״ם, הרוסי ארקדי סובולב, אמר לשרת, ב-26 בדצמבר, שברית-המועצות תשתתף בכוח הבין-לאומי. אחרי חודשיים הודיע שרת לקפלן: בדיונים במועצת-הביטחון תדרוש ברית-המועצות להקים את הכוח, אך כנראה לא יהיו לכך תוצאות.

בתחילת פברואר החליטה ממשלת בריטניה לא להכריז על עמדה גם בנושא זה, ולא להשתתף בוויכוח במועצת-הביטחון. בישיבה שבה הוחלט על השתיקה באו״ם דיברו רוב השרים, והביעו את דעתם השלילית על הכוח הבין-לאומי.

״בכוח כזה ישתתפו יחידות סובייטיות או יחידות מהגרורות של ברית-המועצות, והן יגדילו את סכנת פלישת הצבאות הערביים לארץ-ישראל״.

בתחילת מארס הגיש הרולד ביילי, המומחה למזרח התיכון במשרד-החוץ הבריטי, תזכיר לבווין, ובו נאמר כי מועצת-הביטחון ודאי לא תאשר את הקמת הכוח הבין-לאומי, ואפילו תאשר אותו, לא תהיה לה שהות להקימו ולשלוח אותו למזרח התיכון לפני שיפוג תוקף המנדט.

הכל היה תלוי בארצות-הברית. ארתור ואנדנברג, ממלא-מקום נשיא הסנאט ויו״ר הוועדה ליחסי חוץ שלו, הביע, בשיחות עם יהודים, התנגדות למשלוח חיילים אמריקנים לארץ-ישראל. באמצע ינואר הסביר המזכיר הראשון של שגרירות ארצות-הברית בלונדון, לואיס ג׳ונס, לחבר הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ברל לוקר: אם יחדרו צבאות זרים לארץ-ישראל יראו זאת הערבים כפלישה, ויגיבו בפלישה שכנגד. בסוף החודש שאל הקונסול האמריקני בירושלים, ויליאם פורטר, את המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית בירושלים, ליאו כהן: אם ייכנסו חיילים רוסים למזרח התיכון בתוך הכוח הבין-לאומי, מי יערוב לנו שייצאו ממנו? המתנגד החריף ביותר לכוח הבין-לאומי בקרב האמריקנים היה שר-ההגנה, ג׳יימס פורסטל, שפחד לא רק מחדירת רוסים לאזור, אלא גם מהתגברות האנטישמיות בארצות-הברית בגלל הצעירים האמריקנים שיפלו במלחמה למען היהודים.

בסוף פברואר הגישה סוכנות הביון סי.אי.איי. לממשלת ארצות-הברית תחזית בנושא ההתפתחויות בארץ-ישראל, ואחת האפשרויות שנחזו הייתה שהכוח הבין-לאומי יוקם על אף אי-שיתוף הפעולה מצד בריטניה. אם חיילי הכוח הזה יהיו נתיני חמש המעצמות הגדולות (ארצות-הברית, ברית-המועצות, בריטניה, צרפת וסין) ודאי תשמח ברית-המועצות להשתתף בו, וייתכן שצרפת תראה בכך הזדמנות לחזור לאזור. אבל סין לא תוכל לשלוח אליו כוח ראוי לשמו בגלל מלחמת האזרחים המתחוללת בה, ובריטניה וארצות הברית יסרבו להשתתף בו, ולכן יטילו וטו על הצעת הקמתו למועצת-הביטחון או ישלימו עם חדירת החיילים הרוסים לאזור. כל אחת משתי ההתפתחויות האלה שלילית. אם יהיו חיילי הכוח בני מדינות קטנות, מהגוש המזרחי, תטיל ברית-המועצות וטו על הקמתו. אבל אין להניח שהמדינות הקטנות ישלחו רבים כל-כך מבניהן למרחקים, להילחם נגד הערבים, בעד מדינת יהודים שאין להן אינטרס כה, ולמען יוקרת או״ם. רק לברית-המועצות יש אינטרס במדינה החדשה; לעומת זאת האינטרס של ארצות הברית ושל בריטניה הוא מזרח תיכון בלי רוסים. המסקנה: הקמת הכוח אינה סבירה.

ב-25 בפברואר דיווח נחום גולדמן לאליעזר קפלן:

״המצב לא טוב... הוועדה (ועדת-הביצוע) חולה. גם ליסיצקי וגם פדרספיל, הדני, מפקפקים באפשרות הגשמת החלטת המועצה. כוח בין-לאומי לא יהיה. המדינות הקטנות לא תשתתפנה בלי הגדולות, ואמריקה לא רוצה ללכת, וּודאי לא תיתן לרוסיה להשתתף... כל זה בשבילך. לא למסור זאת להנהלה לעת עתה״.

במארס עמדה אסכולת שרת מול שוקת שבורה, והישגיה הדרמטיים באו״ם היו כלא היו.

ועדת-הביצוע לא באה.

מיליציה לא הוקמה.

כוח בין-לאומי לא הוקם.

במאבק למען מטרות אלה הוצג היישוב היהודי כחסר אונים לעיני העולם. כוחם של המתנגדים לחלוקת ארץ ישראל במימשל האמריקני גבר. דרך נסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהחלטת כ״ט בנובמבר נסללה.

עם כישלון אסכולת שרת הונחתה מהלומה על הדיפלומטיה הציונית והישראלית, שמשה שרת הנחה אותה שבע שנים נוספות, ודומה שבחודשים הראשונים של שנת 1948 גיבש בן-גוריון את התפישה שהביטוי שלה היה ״או״ם שמום״. הכישלון המדיני חיזק את האסכולה ״הבן-גוריוניסטית״, שמשמעותה תהיה, מעתה, אוריינטציה על צה״ל כקובע את גורל מדינת ישראל.

 

העתקת קישור