מערכת סיני 1956 - מטרות וציפיות
מק"ט
3040א
מחבר/עורך
בר-און מרדכי
title
מערכת סיני 1956 - מטרות וציפיות
שנת הוצאה
1987
תקופה
חורף
נושאים
אחד משיקולי ב"ג לביצוע מערכת סיני, היה למנוע מנאצר התעצמות צבאית, שתאיים על ישראל, מתוך: זמנים 24
מילות מפתח
מטרות, ציפיות
תוכן




מתוך: זמנים 24, חורף 1987



ההחלטה הסופית בדבר מערכת סיני נשקלה על-ידי בן-גוריון בלילה שבין ה-23 וה-24 באוקטובר. בשעה שנשאר I לבדו בחווילה הסודית בסֶבְר שליד פריס. לעת בוקר, רשם בן-גוריון ביומנו:

״זאת ההזדמנות היחידה ששתי מעצמות לא קטנות ינסו לחסל את נאצר ולא נעמוד יחידים לעומתו כשהוא יתגבר ויכבוש את ארצות ערב״.

בהכרתו של בן-גוריון, כותב בעל המאמר, שהיה אז ראש לשכתו של הרמטכ״ל משה דיין, לא היה ספק שלאחר שגמאל עבד אל-נאצר יתגבר על הקשיים שנערמו בפניו בעקבות הלאמתה של תעלת סואץ, הוא ימשיך בהתעצמות צבאית, ויתפנה למערכת-חורמה נגד ישראל. מלחמת-סיני נועדה, בין השאר, למנוע מערכה מצרית זו.


מהדורת החדשות של השעה שבע בערב יום ב׳ ה-29.10.1956 נמסרה הודעה רשמית של דובר צה״ל בזו הלשון:

״כוחות צה״ל נכנסו ופגעו ביחידות פידאיון בראס-אל-נקב ובכּוּנתילה ותפסו עמדות מערבה מצומת הדרכים נח׳ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות הפגיעות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים ואשר מגמתם גרימת הרס ושלילת חיי שלום מאזרחי ישראל״.

הודעה זו שודרה כשעתיים לאחר שגדוד הצנחנים הסָדיר צנח ליד מצבת הקולונל פָּרְקֶר שממזרח למעבר המיתלה. באף אחד מן היעדים שכבש צה״ל בליל הקרבות הראשון של מערכת סיני לא שהו יחידות פידאיון, אשר התרכזו רובן ככולן ברצועת עזה. הודעתו הקצרה של דובר צה״ל כיסתה יותר משהיא חשפה, אך היא אומנם לא נועדה לגלות את האמת בדבר מטרותיה וכוונותיה של ישראל בפתיחת המערכה. הייתה זו הודעה שעוצבה מתוקף ההתחייבויות הדיפלומטיות שהתחייבה ישראל ערב המבצע למי שהיו תוך שעות לא רבות לבעלות-בריתה - צרפת ואנגליה - יותר מאשר מתוקף שיקוליה העצמיים.

בשיחות סֶבְר, שבהן נרקמה ״הקנוניה״ המשולשת, דרשה בריטניה מישראל שבשעת הש׳, היא תבצע ״A real act of war״, פעולה מלחמתית של ממש, בנקודה קרובה ככל האפשר לתעלת סואץ, כך שתוכל להיראות כסיכון ממשי לתעלה. בריטניה אף ציפתה לכך שהודעת צה״ל בפתיחת המערכה תהיה דרמטית ככל האפשר ותרמז על אותו איום שנוצר לכאורה על התעלה. איום זה היה נחוץ, לדעתה של בריטניה, על מנת לשמש לה עילה מספקת, הן מצד החוק הבינלאומי והן מצד תגובתן האפשרית של מדינות ערב, להתערבותן הצבאית של צרפת ואנגליה בעקבות אולטימטום שיגישו לשני הצדדים הלוחמים לפנות את אזור התעלה.

ישראל מצדה, הגם שנטלה על עצמה לעשות את המעשה הזה, עמדה להיות חשופה להתקפות מצריות במשך 36 שעות, לבדה ובלי שום סיוע. לישראל היה איפוא שיקול הפוך: להמעיט ככל האפשר ברושמה של פתיחת המערכה ולבלבל ככל האפשר את המטה הכללי המצרי בכל הנוגע למשמעות אותן פעולות-פתיחה, על מנת שלא ימהר להגיב ולא יטיל את כל כוחותיו נגד הכוחות הקטנים יחסית שהטיל צה״ל למערכה בשעותיה הראשונות.

הדגשת הקשר בהודעתו של דובר צה״ל, בין ההתקפה הישראלית ובין פעולות הפידאיון הייתה עשויה גם לשמש צידוק מוסרי למעשה, אך היא נועדה בראש ובראשונה להשאיר ספק בלב המצרים שמא מדובר בסך הכל בעוד פעולת גמול מן הסוג שאותו הנחיתה ישראל בגבול המצרי פעמים מספר שנה לפני כן. מאידך גיסא, הזכירה ההודעה את הפגיעות שפגעו המצרים בתחבורה הישראלית, ״ביבשה ובים״, וציינה במפורש שאחת היחידות התוקפות ״תפסה עמדות בקרבת תעלת סואץ״. את ההודעה ניסח משה דיין, רמטכ״ל צה״ל, אישית ולאחר שיקולים רבים, מאחר שרק בידיו היה המידע המסובך בכל הנוגע להסכמים שעליהם חתמה ישראל בסֶבְר חמישה ימים קודם לכן ובכל הנוגע לאינטרס המדויק של צה״ל בשעות הראשונות למערכה. היה זה ניסיון לשחק ב״כפור חם״ ולומר דבר והיפוכו מבלי לסכן מחד גיסא את הפעלת ההתחייבות הבריטית להתערב במערכה כעבור זמן ומבלי לעורר תגובה מצרית מסיבית מאידך גיסא. ההודעה ביקשה להסתיר ככל האפשר את כוונותיה האמיתיות של ישראל, הן במישור האופרטיבי והן במישור המדיני.


צפונות-הלב של מנהיגים


מה היו איפוא מטרותיה האמיתיות של ישראל במבצע ״קדש״? לאלו הישגים ייחלה וצִפתה? כיצד הגדירו לעצמם בן-גוריון ועוזריו במערכת הביטחון את יעדי המבצע?

חקר מטרותיהן של מלחמות מסתבך בדרך כלל משלושה טעמים:

א. יעדיהם של מבצעים מורכבים, משתנים ואינם יציבים. ניסוחם לאחר מעשה, כולל לעיתים קרובות מגמות אפולוגטיות או לפחות ניסיון להתאים התאמה חלקית את תיאור הציפיות שהיו כביכול לפני המעשה אל התוצאות שלאחר מעשה. גם ניסוחים מוקדמים משתנים מדי פעם בפעם בהתאם לנסיבות המשתנות, בהתאם לסיכויים המתבררים במהלך ההכנות ובהתאם למצב-הרוח המתנדנד לעתים כה קרובות בין אופטימיות לפסימיות. גם מהלך הביצוע עצמו מביא בעקבותיו התפכחויות מצד אחד ושכרון-חושים מצד אחר.

ב. אף על פי שפקודות מבצע צבאיות מכילות תמיד הגדרת ״הכוונה״, אין הניסוחים שבכתב, או אף הניסוחים שבעל-פה כפי שנרשמו בפרטיכלים, מגלים את מלוא צפונות הלב של המנהיגים. מטרות, ולא כל שכן ציפיות ותקוות שבלב, לעולם אין הן באות לביטוי מלא במסגרת המטרות המנוסחות. חלק מן הציפיות הכמוסות האלה שומרים מנהיגים בינם לבין עצמם, שמא יתבדו, או שמא יגלו טפחיים בטרם עת. פקודות המבצע הצבאיות מפרטות את היעדים האופרטיביים שעל הצבא להשיג בשדה הקרב, אך אין הן מגלות לנו את היעדים האסטרטגיים ולא כל שכן את הציפיות ההיסטוריות המניעות את המנהיגות לצאת לאותה מערכה.

ג. יש הבדל מהותי בין ״מטרות״ ל״מניעים״. ההכרעה לצאת למלחמה יכולה להיות קשורה עם אילוצים ושיקולים שאינם קשורים בהכרח עם יעדי המבצע עצמו, ולכן לא יופיעו כחלק מניסוח המטרות המוצהרות, אף על פי ש״מניעים״ מסבירים את ההתנהגות המדינית הרבה יותר מאותן מטרות מוצהרות. זאת ואף זאת, חלק מן הציפיות הופכות במשך הזמן למוסכמות מובנות מאליהן, שאין עליהן עוררין ואין צורך, לכן, להגדירן או אף לאזכר אותן, אף על פי שבלעדיהן אין משמעות לכל העניין.

חיבור זה ינסה לפרוש בהרחבה את כל המסכת המורכבת הזו כפי שהיא התפתחה במהלך שהוליך את ישראל לשיתוף-הפעולה המדיני והצבאי עם צרפת ובריטניה ולהגשמת אחת המערכות החשובות שהתחוללו במסגרת הקונפליקט הישראלי-ערבי המתמשך.


כיבוש מְצָרֵי אילת


עוד בהיותו במטוס שהחזיר את בן-גוריון וחבורתו משיחות סֶבְר לישראל ב-24 באוקטובר 1956, רשם משה דיין הנחיה לראש אג״ם, האלוף מאיר עמית, לקראת גיבושה הסופי של פקודת המבצע. במסמך זה ניסח הרמטכ״ל את ״הכוונה״ כדלקמן:

א. ליצור איום על התעלה על-ידי תפיסת יעדים סמוכים לה.

ב. לכבוש את מְצָרֵי אילת.

ג. לשבש את מערך הכוחות המצריים בחצי האי סיני ולהביא להתמוטטותם.

לסעיף הראשון הייתה כאמור משמעות דיפלומטית ולא אופרטיבית. באף שלב במהלך תכנון המבצע וביצועו לא התכוונה ישראל ״ליצור איום״ על תעלת סואץ. התעלה הייתה סגורה בפני הספנות הישראלית למן הקמת המדינה והעניין היה נושא למאבק מדיני ממושך. יתר על כן, ישראל ראתה בסגירת התעלה בפני ספינותיה, הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק ואחד הגורמים המרכזיים שעשו הסכמים אלה פלסתר. אף על פי כן, בין אם מתוך שהיה ברור לישראל שהיא אינה מסוגלת לאלץ את מצרים באופן צבאי לפתוח את התעלה לספנותה ובין אם משום שהנזק הכלכלי המעשי שנודע ממחסום זה לא היה חמור כל-כך - ישראל מעולם לא תכננה את כיבוש התעלה ואף לא פגעה בה. המטה הכללי אף ראה בהסתייגות רבה את ניסיונו של משרד-החוץ להעביר את הספינה ״בת גלים״ דרך התעלה, כספינת מבחן וכתרגיל מדיני בסוף שנת 1954, מן הנימוק שאל לה לישראל לשלוח אנשים למקום שבו אין היא מסוגלת להושיעם.

הסעיף הראשון בניסוח הכוונה נועד ליצירת מראית עין בלבד, והוא מרמז, מבלי לגלות את הרקע, לסיבת ההצנחה ליד מְצָרי המיתלה. משה דיין לא ראה במעשה זה צורך אופרטיבי הבא לשרת את מטרותיה של ישראל, אך חזקה הייתה עליו התחייבותו של בן-גוריון בפני השותפים. בדיעבד נוצלה נוכחותם של הצנחנים בעומק סיני לשם השלמת ההשתלטות על חצי האי מצדו המערבי (הכוונה לצניחה בכפר הדייגים א-טוּר ולירידת הטור הממונע של הצנחנים דרך ראס-סודר ושדות הנפט בואך שרם-א-שֵיח׳).

יתר שני הסעיפים עוסקים בציפיותיה של ישראל עצמה. הכרזה על מצרי טיראן כעל מים טריטוריאליים מצריים, השמיעו מצרים כבר בשנת 1950. אך דלילותה של הספנות הישראלית לאילת בתחילת שנות החמישים לא העמידה עניין זה במבחן רציני. בספטמבר 1955, סמוך לפרסומה של עסקת הנשק הצ׳כית-מצרית, הציבו המצרים בראס נצראני שממול האי טיראן שני תותחים ימיים כבדים וחזרו והודיעו על איסור שיט ישראלי במְצָרים ואף הוסיפו איסור מעבר מטוסים ישראליים מעל לנתיב זה.

בן-גוריון ראה תמיד בנגב ״הינטֶרלאנד״ חיוני לישראל, ולכן החשיב במיוחד את אילת כמוצאה של ישראל לימים הדרומיים ולמזרח-הרחוק. בתגובה לסגירת המְצָרים ולזעזוע העמוק שהעסקה הצ׳כית-מצרית זיעזעה את המערכת המדינית והצבאית של ישראל בסתיו 1955, קרא בן-גוריון למשה דיין מייד עם קומו ממחלה ממושכת בסוף אוקטובר (בדיוק כשנה לפני מבצע ״קדש״), והורה לו להכין מבצע לכיבוש מְצָרי אילת.

בחודשים נובמבר ודצמבר, הקים המטה הכללי, בפיקודו של חיים ברלב, חטיבה מיוחדת שהייתה מורכבת ממיטב לוחמי צה״ל. חטיבה זו הייתה מיועדת לבצע את מבצע ״עֹמֶר״; מבצע מוצנח ומונחת מן הים שיעדו הבלעדי היה כיבוש אזור ראס נצראני ושרם א-שיח׳. ב-15 בדצמבר 1955, נפלה בממשלה ההכרעה העקרונית להימנע ממלחמת מנע ולהימנע לפי שעה מכל פעולה בהיקף גדול שתזיק למאמץ המרוכז של משרד-החוץ ושל משרד-הביטחון להשיג במערב נשק שיחזיר לאזור את מאזן החימוש. הכרעה עקרונית זו הביאה לפירוקה של חטיבת ״עֹמֶר״ ולביטול המבצע. מְצָרי אילת נשארו חסומים. מטוסי אל-על חדלו לטוס לקניה ולדרום-אפריקה וספינות לא פקדו את נמלה הצנוע עדיין של אילת, אך התקווה שבמוקדם או במאוחר תזדמן לצה״ל ההזדמנות לשוב לנושא ולכבוש את האזור החיוני הזה, נשארה כל העת תלויה בחללו של המטה הכללי, ואף בן-גוריון חזר ודיבר בעניין זה פעמים רבות במרוצת שנת 1956. חסימתם של מְצָרי טיראן בפני התחבורה הישראלית רק החריפה את השאיפה לשלוט במעברים הללו שליטה של קבע, ושאיפה זו הפכה באותם ימים ליעד ישראלי מרכזי ודחוף. במסמך-הנחיות בכתב שהכין בן-גוריון לגולדה מאיר, שרת-החוץ, לקראת נסיעתה לוועידת הגישוש הראשונה שהתקיימה בפריס בין ה-30 בספטמבר ל-2 באוקטובר, ואשר נועדה לבחון אפשרויות של שיתוף-פעולה צבאי ישראלי-צרפתי כתב בן-גוריון בין השאר:

״במקרה של הצלחה נדרוש שליטת ישראל בפועל על חוף מְצָרי טיראן, להבטיח חופש השיט מאילת לים סוף ומים סוף לאילת. במקרה זה גם נציע פירוז כל חצי האי סיני (מחוץ למשלטים הישראליים על חוף המְצָרים)״.

הסעיף לשלישי בהנחייתו של משה דיין דורש הבהרה נוספת. מעניינת במיוחד היא היעדרה המוחלט של כל תזכורת לרצועת עזה ולפידאיון בניסוח הכוונה באותו מסמך יסודי. ועניין זה גובר כאשר משווים ניסוח זה עם ניסוח הודעת דובר צה״ל שאותו הבאנו בפתח החיבור, ואשר בה תופסים הפידאיון מקום כה מרכזי.

הסתננותם של מסתננים מאורגנים או לא-מאורגנים, שפשטו מרצועת עזה על דרומה של מדינת ישראל עוד מתחילת שנות החמישים, ובמיוחד הפעלתם של גדודי הפידאיון בידי הצבא המצרי, למטרות חבלה ורצח לאחר מבצע עזה, בקיץ ובסתיו של שנת 1955 ובהיקף הרבה יותר גדול באביב 1956, היו מעמסה קבועה וחריפה לממונים על הביטחון. זאת ועוד, קרבתה היתירה של רצועת עזה אל מרכזי האוכלוסייה של ישראל, הפכו אותה בעיני המטה הכללי של צה״ל לסיכון ביטחוני מרכזי גם במקרה של מלחמה כוללת. היא הייתה מעין קרש קפיצה שממנו יכלו המצרים לפתוח במתקפה נגד ישראל ולהנחית מכות אנושות מייד בתחילת המערכה על מרכזי אוכלוסייה רגישים ביותר. עזה נראתה בעיניו של משה דיין במשך כל שנות כהונתו כרמטכ״ל סכנה ביטחונית ממדרגה ראשונה ומדי פעם בפעם, היה דוחק בבן-גוריון ומציע כיבושה של הרצועה בידי צה״ל.


חידוש ההרתעה הישראלית


תיקי מחלקת המבצעים של צה״ל מראשית שנות החמישים מלאים תוכניות ותכנונים, הנושאים שמות-צופן רבים, שעיקר מטרתם הייתה השתלטות על מערכי המצרים באזור רפיח, במגמה לחסל את רצועת עזה כחוד-חנית למזימות התקפיות וכבסיס לפעולות עוינות גם בתקופות רגיעה.

בן-גוריון מצדו לא היה אף פעם נלהב לרעיון. ריבוי האוכלוסין ובמיוחד פליטי תש״ח שהלכו והצטופפו ברצועת החוף הצרה שבין בית-חנון לרפיח, הרתיעו אותו מפני מחשבת-כיבוש האזור וסיפוחו למדינת ישראל. כאשר חזר שמעון פרס מפריס ביום ג׳, 25 בספטמבר 1956 (כחודש לפני המבצע), והביא עמו לראשונה הזמנה רשמית מטעם ממשלת צרפת לקיים ועידה חשאית בדרג בכיר לשם בחינת אפשרויות של שיתוף-פעולה מלחמתי בין ישראל וצרפת, הרהר בן-גוריון בקול רם, כאילו בינו לבין עצמו, ובין השאר אמר לפרס ולדיין, שהיו נוכחים, כי אין הוא נלהב מכיבושם של רצועת עזה וחצי האי סיני או חלקים מהם, וכי הוא

״רואה את האינטרס העיקרי והראשון של ישראל בהשתלטות על חופי מפרץ אילת ובפתיחת מְצָרי אילת בפני השיט הישראלי״

(נרשם ביומן לשכת הרמטכ״ל, 25 בספטמבר 19-56). תגובה זו מעניינת במיוחד משום שהיא הייתה ספונטאנית, וכן הייתה זו תגובתו הראשונה של בן-גוריון שעה שהאפשרות ליציאה למלחמה יחד עם צרפת הסתמנה כאפשרות ממשית.

הגדרת הסעיף השלישי של הנחיית דיין,

״לשבש את מערך הכוחות המצריים בחצי האי סיני ולהביא להתמוטטותם״

הייתה בעלת משמעות נרחבת, אך הייתה לה נגיעה ישירה גם לעניין רצועת עזה והפידאיון, שהרי היה ברור שחיסול הכוח המצרי במשולש רפיח-אל עריש-אבו עגילה, ישמיט את הקרקע מתחת רגלי השליטה המצרית ברצועת עזה ויערער כליל כל התארגנות של כוחות פשיטה עוינים מכל סוג שהוא בכל האזור.

משה דיין נהג לכנות את הגיונן של פעולות התגמול כמשחק ב״מכירה פומבית״. נוצר כעין מעגל קסמים של פעולות ופעולות שכנגד, תוך כדי האמרת מחירים, היינו הפעולות הולכות ונעשות חריפות יותר ונרחבות יותר. המנצח במלחמות זעירות מעין אלה יהיה זה שיהיה מוכן להסתכן במלחמה כוללת, היינו, זה שיהיה מוכן ומסוגל להמר על ״כל הקופה״. משה דיין לא השלה את עצמו שפעולות התגמול כשלעצמן, יש בכוחן להפסיק את מעגל האלימות, לפני שהצד השני יגיע למסקנה שאין הוא מסוגל יותר לשלם את המחיר הגואה. מיטוטו של הצבא המצרי בקדמת סיני היה אותו ״קלף מכריע״ שישראל הייתה מוכנה עתה להטיל. מאליו יוכרע עתה המירוץ הקשור במלחמה הזעירה ורצועת עזה על בסיסי הפידאיון שבתוכה, תיפול בידי צה״ל כפרי בשל.

מיטוטו של הצבא המצרי בסיני הפך ליעד ישראלי מרכזי עליו דובר רבות זה שנה תמימה. הדגש הונח תמיד על עצם התבוסה שיש להנחיל לצבא המצרי ולא על כיבושו של שטח ספציפי. העסקה שחתמה מצרים עם הרוסים הביאה למצרים החל מקיץ 1955 כמויות נשק וחימוש שבמונחי הימים ההם היו אדירות, והטילה את ישראל אל תוך תזזית של חרדות. העסקה היוותה שיבוש גמור של מאזן החימוש באזור. בסתיו 1955 לא הייתה לצה״ל תשובה הולמת למיגים החדישים שהחלו להתגלות בשדות הנחיתה המצריים כמו גם לטנקים מסוג 34-T וסטאלין III ולשאר סוגי החימוש שהחלו לזרום לנמלי מצרים בכמויות שעלו על כל מה שהמזרח-התיכון הורגל אליו בשנים שקדמו.

במשך הסתיו של שנת 1955 דיברו הרבה בישראל על הצורך במלחמת מנע, היינו בצורך להנחית מכה ניצחת לצבא המצרי בטרם זה יוכל לקלוט את כל כמויות החימוש האדירות ובטרם תעמוד ישראל עירום ועריה מול העוצמה המצרית המצטברת. ממשלת ישראל פסלה בסופו של דבר את רעיון מלחמת המנע. במהלך שנת 1956, כתוצאה מהידוק היחסים בין ישראל וצרפת, רכשה ישראל כמויות לא מבוטלות של חימוש חדש שהיה בו כדי לתת מענה, חלקי לפחות, לחימוש הסובייטי. בחודש אפריל 1956, הגיעו לישראל 24 מטוסי המיסטר הראשונים ובמהלך הקיץ אף הגיעו כמויות של טנקים עם קנה תותח חדיש - אך משהחליטה ישראל לצאת למלחמה, עדיין עמד במרכז החשיבה האופרטיבית הצורך בהנחתת מכה קשה לצבא המצרי כצעד שיחזיר לא רק את מאזן החימוש, אלא מה שחשוב יותר, יחדש את ההרתעה הישראלית. עצם התבוסה הניצחת שישראל עתידה להנחיל למצרים, תביא בעקבותיה את חידוש ביטחונו העצמי של צה״ל ותקטוף את היומרות והיוהרוֹת שהחלו להסתמן אצל המצרים בעקבות העסקה הצ׳כית-מצרית. מכאן גם לשון ה״מיטוט״.


חבלֵי מולדת יהודית


עד כאן ניסוח היעדים האופרטיביים של המבצע, אך מה בדבר היעדים האסטרטגיים? מה בדבר הציפיות ההיסטוריות והתקוות הכמוסות שבלב? האם לא קיוו בן-גוריון ועוזריו שבסופו של דבר תוכל ישראל להחזיק בידיה את מלוא חצי האי ולשבת לאורך תעלת סואץ ממזרחה? והאם לא הייתה נפילתו של גמאל עבד אל-נאצר אחת ממטרותיה של ההליכה המשותפת שישראל הלכה עם המעצמות הקולוניאליות של אתמול?

בשיחה הראשונה שבן-גוריון ניהל עם צוות השרים הצרפתים בראשותו של גי מולֶה, ראש הממשלה, בחווילה המוסתרת שבפאתי פריס, ביום שני, 22 באוקטובר 1956, הוא פרש בפני מארחיו תוכנית רבתי, או כלשונו ״תוכנית פנטסטית״, לארגונו מחדש של המזרח התיכון כולו. בין השאר הוא דיבר

על הצורך לסלק את גמאל עבד אל-נאצר כתנאי לכל הסדר חדש באזור,

על הקמתו של משטר דמוקרטי פרו-מערבי במצרים,

ועל הפיכת התעלה לאזור בינלאומי מובהק.

אף על פי כן, הוא לא העלה את האפשרות שישראל תשב בצדו המזרחי של הסואץ או תחזיק בידיה את כל חצי האי סיני, הוא רק הציע

״לאפשר לישראל שליטה על מבואות מפרץ אילת״ (יומן לשכת הרמטכ״ל, 22 באוקטובר 1956).

מאידך גיסא, כתב בן-גוריון ביומנו, שבהתקרב ועידת סֶבְר לסיומה, לאחר שהבריטים חתמו על ההסכם שעתיד היה להביא לביצועה של המערכה המשותפת, הוא קיים שיחה בארבע עיניים עם גי מולה:

״סיפרתי לו על גילוי נפט רב בדרום סיני ובמערבה וכדאי לקרוע חצי אי זה ממצרים שלא יהיה שייך לה, אלמלא האנגלים גנבו אותו מן התורכים כשהיו סבורים שמצרים בכיסם. הצעתי הנחת צינור מסיני לחיפה לזיקוק הנפט״ (יומן בן-גוריון, 25 באוקטובר 1956).

אולם בשעה שפרש את תוכנית המלחמה בפני ממשלת ישראל, שעות אחדות לפני תחילת המבצע, נקט בן-גוריון לשון הרבה יותר זהירה בעניין סיני:

״איני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעוניינים קודם כל בחוף אילת ובמְצָרים. אני יכול לתאר לי שיהיו כוחות כאלה, שיכריחו אותנו לעזוב. ייתכן מאוד שצרפת ואנגליה לא תהיינה עם כוחות אלה, כי הן הסכימו שניכָנס לשם ונכבוש, אבל הן לא כל העולם. ... אינני נותן בנדוניה לאחיזת עולם את שני האיים, אבל שָאנסה ישנה. אינני נותן שום דבר בנדוניה״.

ימים אחדים לאחר מכן, כאשר ניצחונו המוחץ של צה״ל כבר הסתמן ברורות, שאל משה דיין את בן-גוריון על הסיכויים שכוחות ישראל יישארו בסיני. בן-גוריון השיב כי הוא מקווה שכך יהיה אבל אינו בטוח.

״לא נעמוד על כך באותו מֶרי שבו עמדנו על ירושלים״.

ביום ד׳, 7 בנובמבר 1956, נאם בן-גוריון בכנסת את נאום הניצחון. זה היה נאום נלהב ומרומם. בן-גוריון נסחף ברגשת הרגע, אף שהלחץ הבינלאומי לנסיגת כוחות צה״ל מסיני הלך והתעצם משעה לשעה. בנאום זה, דיבר בן-גוריון על שרם א-שיח׳ ועל מְצָרי אילת כעל חבלֵי מולדת יהודית שנגאלו. הוא ציטט במקור היווני את דברי ההיסטוריון הביזנטי בן המאה השישית פרוקופיוס המספר בכתביו על יישוב יהודי עצמאי שהתקיים באי יוטבה (הנקרא עכשיו טיראן), במשך מאות שנים עד שנכבש על ידי הקיסר יוסטיניאנוס. בן-גוריון הכריז חגיגית על המרת השם הערבי ״שרם א-שיח׳״ בשם העברי ״מפרץ שלמה״, והשתמעה מדבריו החלטה נחרצת להחזיק באזור המְצָרים. בכל הנוגע ליתרת חצי האי הוא העדיף להשאיר את העניין עמום. בין השיטין בצבץ חלומו לראות את צה״ל ממשיך לשבת גם באזורים אלה. כך, למשל, אמר:

״צבאנו לא פגע בשטחה של ארץ מצרים ואף לא ניסה לפגוע בה ... פעולתנו הצטמצמה אך ורק בשטח חצי האי סיני״.

משפט זה רמז ברורות לאותה טענה שהשמיע בפני גי מולֶה בפריס, היינו, הסיפוח שלא כדין שהבריטים סיפחו בשנת 1906 את סיני למצרים. משפטים אחרים כגון:

״מעמד סיני שנתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צה״ל״ או: ״... קֵירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן תורה״,

ובמיוחד האזכור שנכלל בדברי בן-גוריון אל חיילי חטיבה 9 במסדר סיום המבצע שהתקיים בשרם א-שיח׳ וננעץ בזיכרון האומה בדבר ״מלכות ישראל השלישית״. 

דבריו של בן-גוריון ביום הניצחון העידו על כך שעם הניצחון גבר התיאבון והרהורים מהוססים שבתחילת הדרך, הפכו בימים של התרגשות חזקה למאוַויים חזקים, בולטים וגלויים. החומר הארכיוני אכן מצביע על כך שהאפשרות שישראל תספח את חצי האי ותקיים בידיה את שליטתה הצבאית בו, הייתה נטועה בתודעתם של בן-גוריון ומשה דיין כל העת, למן הרגע שהמלחמה הממשמשת ובאה הפכה לאפשרות ממשית; אף על פי כן, תהיה זו טעות להגדיר יעד זה כמטרה שהוצבה לשם מימושה הוודאי, ולא כל שכן כגורם מכריע במערך המניעים שהביאו את בן-גוריון לידי ההכרעה החיובית לצאת למלחמה.

עניין זה מלמד שיש מקום להבחין בין רמות שונות של יעדים הכרוכים בהכרעה לצאת למלחמה:

א. שיקולים בדבר תוצאות שליליות העלולות להתפתח בהיעדר הכרעה חיובית לצאת למלחמה, כגון החשש מפני ההכרח להילחם בעתיד בתנאים הרבה יותר גרועים.

ב. מטרות חיוניות המהוות את הסיבה העיקרית להכרעה החיובית. הללו הן מטרות שאפשר להגדירן כ-non Sine qua, היינו אילו היו המנהיגים מטילים ספק באפשרות התגשמותם, לא היו מכריעים בחיוב.

ג. מטרות משניות שרצוי מאוד להשיגן אך גם אם לא יושגו, לא תימָנע הכרעה חיובית.

ד. משאות-נפש ותקוות גנוזות. מעין בונוס נוסף שמייחלים להתגשמותו אף אם מטילים ספק רב באפשרות זו.

מיון זה הוא כמובן מיון מתודי בלבד והגבולות התוחמים בין המצבים השונים הם מעורפלים ומתחלפים. בסיכום כולל מצדיקים הכתובים והמסמכים מן התקופה שקדמה למבצע את המסקנה שכיבוש שרם א-שיח׳ ורצועת עזה והחזקתם, כמו גם הבסתו של הצבא המצרי בסיני, היו בחזקת מטרות חיוניות ואילו החזקת חצי האי סיני הייתה לכל היותר מטרה משנית ואולי אפילו בגדר משאת-נפש ותקווה גנוזה בלבד.


מערכה למניעת מלחמה


המסמך המחייב ביותר בכל הנוגע למטרותיה של ישראל בסיני הוא הפרוטוקול של סֶבְר, שהרי זה היה מסמך ההתחייבויות הבין לאומיות שנטלו על עצמן ממשלות אנגליה, צרפת וישראל. על-פי דרישתו של בן-גוריון, נוסף לפרטיכל סעיף שמיני שנוסח כדלקמן:

״ישראל מצהירה על כוונתה להשאיר את כוחותיה לשם סיפוח של קבע את כל האזור הנמצא ממזרח לקו אל עריש-אבו עגילה-נח׳ל-שרם א-שיח, כדי לקיים בידיה לאורך זמן את חופש השיט במְצָרי אילת ולשחרר עצמה ממכת ההסתננות ומסכנתם של בסיסי הצבא המצרי בסיני. בריטניה וצרפת נדרשות לתמוך או לפחות להתחייב שלא לגלות התנגדות לתוכניותיה אלה של ישראל. זהו חלקה של ישראל בפירות הניצחון״.

קב ונקי, דברים המפרשים את עצמם.

ניסוח זה של מטרות המלחמה מחייב הבהרה אחת נוספת, שהייתה באותם ימים למוסכמה שאינה צריכה פירוש ואזכור. הכוונה היא לתחושה החריפה של האיום המצרי. הדיבורים על ״סיבוב שני״ מפי דוברים ערבים שונים החלו עוד בטרם יבשה הדיו על הסכמי שביתת הנשק.

בשנים 1954-1953 התגבשה אצל בן-גוריון וכן בהנהגת צה״ל ההכרה העמוקה והבלתי-מעורערת שפני העולם הערבי בהנהגתו של נאצר למלחמה, לא לשלום. סביב שאלה זו ניטש ויכוח חריף בין משה שרת וחוגי משרד-החוץ לבין בן-גוריון וחוגי הביטחון. אך ההכרה בדבר מזימתם של הערבים לשוב ולנסות את גורלם במלחמה, הלכה וכבשה חלקים גדלים והולכים של העם ושל המערכת הפוליטית בישראל. כאשר סולק משה שרת ממשרתו כשר-חוץ כבר לא נותרה כל עוצמה מדינית בתקווה שאפשר להשיג שלום בדרכי שלום. החרדות שנערמו בישראל בעקבות העסקה הצ׳כית-מצרית, התקפות הפידאיון ודברי הרהב ההולכים וגוברים במהלך שנת 1956 מפי דוברים ערביים ובמיוחד מפי דוברי המשטר בקהיר ושידורי הרדיו המצריים יָצרו בישראל תודעה נחרצת שהשאלה שוב אינה אם תהיה מלחמה נוספת אלא מתי היא תתחולל ובאלו תנאים.

השאלה שניצבה בפני בן-גוריון באותם ימי הכרעה בסֶבְר הייתה במידה רבה על דרך השלילה: מה יקרה אם לא תיעתר ישראל להצעה הצרפתית להשתתף במערכה? מה עתיד לקרות במשך השנה או השנתיים שיבואו. בהכרתו של בן-גוריון לא היה ספק שלאחר שגמאל עבד אל-נאצר יתגבר על הקשיים שנערמו בפניו בעקבות הלאמת התעלה, הוא ימשיך בהתעצמות הצבאית ובעתיד הלא רחוק יתפנה למערכת חורמה נגד ישראל. כאשר תפרוץ מערכה כזו, ביוזמת המצרים, תמצא ישראל את עצמה מבודדת מבחינה מדינית ונחותה מבחינה צבאית.

ההחלטה הסופית בדבר מערכת סיני נשקלה על-ידי בן-גוריון בלילה שבין ה-23 וה-24 באוקטובר, בשעה שהוא נשאר לבדו בחווילה הסודית בסֶבְר. לעת בוקר, רשם בן-גוריון ביומנו את תמצית לבטיו בזו הלשון:

״זאת ההזדמנות היחידה ששתי מעצמות לא קטנות ינסו לחסל את נאצר ולא נעמד יחידים לעומתו כשהוא יתגבר ויכבוש את ארצות ערב״.

בניצול ההזדמנות ההיסטורית לסילוק הסכנה ולהנחתת המכה המונעת הנחוצה לשם כך, אפשר לראות מטרה אסטרטגית מן הרמה הראשונה, היינו, מניעת תוצאות שליליות העלולות להיות צפויות בהיעדר הכרעה חיובית.


נשיא מצרי על הכוונת


ומה בדבר השאיפה לסלק את נאצר? האם לא הייתה גם זו מטרה ממטרות המבצע?

לאחר שהתגבר על המנהיג הרשמי של מהפכת הקצינים, הגנרל נגיב, ובמיוחד לאחר ועידת בנדונג (אפריל 1955) היה עבד אל-נאצר בהדרגה למנהיגה הבלתי-מעורער של התנועה הלאומית הערבית והצטייר בעיני ישראל כאויב מושבע, מנהיג מסוכן ושאפת,. שאחד מיעדיו המרכזיים הוא השמדתה של ישראל. הרצון לראות בנפילתו של עבד אל-נאצר ובסילוקו מן הזירה רחש בלבם של ישראלים רבים במשך כל השנה שקדמה למבצע ״קדש״. באחת מן הישיבות השבועיות שקיימו משה דיין הרמטכ״ל, ושמעון פרס מנכ״ל משרד הביטחון עם שר הביטחון, באביב אותה שנה, דובר על האפשרות של מלחמה צפויה. אמר בן-גוריון:

״הרווח היחידי שיוכל לצאת לנו מהמלחמה, אם בכלל ישנו רווח - זה אם נפיל את נאצר״.

בשיחות סֶבְר ריחפה באוויר כל הזמן ההנחה שהמבצע המשותף של צבאות בריטניה, צרפת וישראל יחולל מהפך ויביא לנפילתו של נאצר. פעם או פעמיים אף הוחלפו דעות בדבר מחליפו האפשרי של עבד אל-נאצר כשליט מצרים ואפשר להניח שבלונדון ובפריס אף חיפשו מחליף כזה כחלק מן ההכנות המעשיות למבצע.

לאחר שגמלה ההחלטה בלבו של בן-גוריון, הוא ביקש ממשה דיין לברר כמה שאלות בדבר המבצע המתוכנן על-ידי בעלות-הברית (שייקָרא מבצע ״מוסקטיר״). בעקבות שיחות שניהל משה דיין עם הגנרלים הצרפתים הוא שטח בפני בן-גוריון את תיאור התוכנית הצבאית של השותפים. לכך הוסיף ואמר:

״לפי השערתם (של האנגלים ושל הצרפתים) תהיה הצלחתה של פעולה זו בלבד, כורכת את נפילת משטרו של נאצר. אך אם לאו, אין הם נרתעים מן הצורך להוסיף ולהתקרב לעבר קהיר כדי להשלים את המטרה העיקרית של כל המלחמה היינו, חיסולו של נאצר והקמת ממשלה דמוקרטית פרו-מערבית בקהיר״.

לא יכול להיות ספק שסילוקו של עבד אל-נאצר היה באותם ימים רצונם העז של בן-גוריון וחבריו ואף ציפייה ברורה למה שעתידה המלחמה להביא בעקבותיה. אך קריאה קפדנית בחומר מגלה לנו באופן מובהק לא פחות שבן-גוריון ראה עניין זה כמשימה המוטלת על בריטניה וצרפת וכי לא על ישראל מוטלת המלאכה הזו. לא זו בלבד אלא שמבחינתה של ישראל לא הייתה לציפייה זו משמעות אופרטיבית אלא היא הייתה אף מחוץ לאופק פעילותה הממשית. הייתה זו ציפייה בדבר התוצאה האפשרית מפעולה בריטית-צרפתית. כן מוצדק היה להניח שציפייה זו היא מטרה מרכזית בפעולתן של בעלות-הברית, אך בשום מקום אין זכר לכך שישראל ראתה בכך תנאי הכרחי להסכמתה או גורם מניע עיקרי. איפכא מסתברא, פעמים רבות במשך אותם חודשים הביע בן-גוריון ספֵקות בדבר אפשרות מימושה של הציפייה הזו. בפגישות שקדמו לוועידת סֶבְר, הרבו הישראלים להזהיר את עמיתיהם הצרפתים מפני האפשרות שנאצר ייסוג לדרומה של מצרים או אפילו לסודאן וימשיך לנהל משם מלחמת גרילה נגד הכובשים הזרים, גם אם ימשיכו ויכבשו את קהיר או את אלכסנדריה. (יומן לשכת הרמטכ״ל, 3 באוקטובר 1956).

מי שהיה אז ראש לשכת הרמטכ״ל כתב:

״ישראל לא השלתה את עצמה שיש באפשרותה להפיל את משטרו של נאצר בכוחות עצמה. אי לכך, למרות תשוקתה העזה לראות בחורבנו של מציקהּ, לא שמה לה את זאת כמטרה למלחמתה, שהרי מטרות מלחמה הן יעדים ריאליים ולא חלומות ומאוויים סתמיים ...״ ״כישלונה של ישראל בשאלת משטרו של נאצר מתבטא בעובדה שהיא תלתה ציפיות במעצמות שהיו כבר מנוונות וחלושות מכדי להגשימן״.

דברים אלה נכתבו אומנם כשנה לאחר המבצע, אך לעדות אישית זו יש ערך העומד בפני עצמו.


הברית עם צרפת


אחד המניעים העיקריים להכרעתו החיובית של בן-גוריון לצאת למערכה קשה ביותר לתיעוד מדויק, אף כי הוא מתחוור היטב ממכלול החומר ומן האווירה המשתמעת ממנו. שיקול מרכזי שהכריע את הכף היה הרצון העז שפיעם אצל בן-גוריון ועוזריו להמשיך ולקיים את הברית הצבאית הבלתי-כתובה שנקשרה בין ישראל וצרפת במהלך שנת 1956.

אם נגדיר עניין זה במונחים של מטרות, אפשר לומר שאחת המטרות המרכזיות של מערכת סיני הייתה לגבש ולחסן את הקשרים שפיתחה ישראל עם צרפת במסגרת מבצע משותף ולקבוע במסמרות את מחויבותה של צרפת לחימושו המודרני של צה״ל.

במהלך החורף והאביב של שנת 1956 הלכה ונרקמה בין ישראל וצרפת ברית שנבעה מן האמונה העזה שלשתי המדינות גם יחד יש אויב משותף ומסוכן. הצרפתים סברו שעליית קרנו של עבד אל-נאצר בעולם הערבי מהווה גורם עיקרי בליבוי המרד הערבי באלג׳יריה וישראל ראתה בנאצר את המנהיג שעלול להוליך את מדינות ערב להגשים את חלום הסיבוב השני. הברית כללה חילופי מודיעין ואף תכנונים אופרטיביים משותפים, ומבחינתה של ישראל, פתחה הברית פתח נרחב להשבת מאזן החימוש שהופר עם העסקה הצ׳כית-מצרית בספטמבר 1955.

כמויות מוגבלות של חימוש צרפתי החלו להגיע לישראל עוד בשנת 1955 ויקצר כאן המצע מלתאר בפרוטרוט את התפתחותם של קשרים מיוחדים אלה. נסתפק כאן בשרטוט חפוז. כבר הוזכר לעיל שבאפריל 1956 הגיעו בטיסה לישראל עשרים וארבעת המיסטרים הראשונים. בעקבות ועידה חשאית שהתקיימה בסוף חודש יוני בעיירה בשם וֶרְמַארְס מדרום לפריס, הוחלט על שיתוף-פעולה מודיעיני וכן על עסקת חימוש גדולה. טנקים, תותחים ושאר פריטים יונחתו בחשאי על-ידי שלוש נחתות צרפתיות בחוף שומם ליד נמל הקישון. פעולה זו, שזכתה לשם הצופן ״יונה״ (לזכר הלוויתן הפולט שללו ליבשה) ובוצעה במרוצת חודש יולי, הביאה לחופי ישראל 120 טנקים מדגם אמקס 13, 40 שרמנים משופרים ו-18 תותחים מתנייעים וכן כמות גדולה של תחמושת וחלקי חילוף. כמו כן, סוכם על משלוח של 72 מיסטרים נוספים תוך שנה (36 הגיעו לישראל לפני תחילתה של מערכת סיני).

עסקה נוספת סוכמה בראשית אוקטובר, בסיומה של פגישה חשאית בראשותה של גולדה מאיר שנועדה לבחון בחינה ראשונה את אפשרויות שיתופה של ישראל במערכה צבאית כוללת נגד מצרים. אף על פי שמאומה לא סוכם עדיין מבחינת המבצע, הסכימה צרפת להזרים לישראל לאלתר כמויות חימוש נוספות. עסקה זו שקיבלה את שם הצופן ״עזוז״, כללה 100 שרמנים משופרים, 300 זחל״מים וכן משאיות בעלות הנעה קדמית, מובילי טנקים ושאר סוגי ציוד שהיו נחוצים לצה״ל לביצוע תוכניותיו בסיני.

בתנאי הימים ההם היה בכמויות החימוש הללו כדי להחזיר במידה רבה את מאזן החימוש שהופר. המיסטרים והטנקים שהגיעו מצרפת היו בני הדור שעשוי היה להתמודד מבחינה איכותית עם החימוש הרוסי שקיבלו המצרים וגם הכמויות, אף שלא השתוו לכמויות שזרמו למצרים, לא היו מבוטלות.

בנוסף לחשיבות המעשית הרבה שנודעה לישראל מן הקשרים המיוחדים האלה שנקשרו עם צרפת, היה לדבר גם ממד מדיני ופסיכולוגי חשוב. למן ימיה הראשונים של המדינה, סבר בן-גוריון שישראל זקוקה לסיועה ולגיבויה של אחת המעצמות הגדולות. החרדה מפני ה״סיבוב השני״ האיצה בבן-גוריון לחפש בעלי-ברית במערב. בראשית שנות החמישים נעשו מאמצים שונים להשתלב בבריתות ההגנה שהמערב ניסה לטפח במזרח-התיכון ואף הרעיון להשתלב בחבר-העמים הבריטי נזרק לחלל אם כי נדחה על הסף.

לרגל הקונפליקט המשותף עם מצרים, נתגלגלה לידי ישראל ההזדמנות לרכוש לצדה את צרפת כבעלת-ברית בפועל והמלחמה המשותפת בסואץ ובסיני, עשויה הייתה להפוך ברית חשאית ובלתי-חתומה זו לקשר הרבה יותר פומבי ומוצהר ולקשור את צרפת בעבותות של מחויבות מוסרית ומדינית לישראל.


העיתוי הצרפתי, האנגלי והישראלי


בחודש הראשון לאחר הלאמת תעלת סואץ (27 ביולי 1956), נשארה ישראל בשולי ההתרחשויות הבינלאומיות. צרפת המשיכה לקיים את הסכמי החימוש שלהם נתחייבה קודם לכן, ישראל סייעה לצרפת בנושאי מודיעין שונים וצרפת הקפידה להחזיק את ישראל, לפחות באופן חלקי, מעודכנת. בתחילת חודש ספטמבר הבחינו הצרפתים שהאנגלים עדיין מהססים והחלו לגשש אצל ישראל בדבר שיתופה במערכה. ב-18 בספטמבר 1956 נפגש שמעון פרס עם בורז׳ס מונורי, שר הביטחון הצרפתי. השר הצרפתי דיבר על שלושה עיתויים לפעולה נגד מצרים:

העיתוי הצרפתי, המחייב פעולה לאלתר;

העיתוי האנגלי המעדיף לפעול במסגרת מדינית עוד חודשיים או שלושה,

והעיתוי האמריקני המבקש נשימה ארוכה.

בורז׳ס מונורי ביקש לדעת מהו העיתוי הישראלי. בו ביום השיב בן-גוריון לברכות ששלח לו השר הצרפתי לרגל יום הולדתו ה-70 והוסיף:

״... אשר לשלושת העיתויים, קרוב ללבנו העיתוי הצרפתי״.

מבחינת האינטרס הישראלי המובהק מן הדין היה להמתין עוד חודשיים-שלושה, שהרי כמויות החימוש החדש הגיעו זה עתה והתארגנותו מחדש של צה״ל לקראת המערכה הצפויה הייתה רק בתחילתה. בן-גוריון אף סבר שמלחמה משותפת יש להכין היטב: לברר את עמדתה של ארצות-הברית, להבטיח את פירות הניצחון וכיוצא בזה, אולם לגבי בן-גוריון עמדה בעדיפות ראשונה הידידות הצרפתית. על מנת שלא לאכזב את הידידים, היה הוא מוכן להכפיף את לוח-הזמנים הישראלי לזה של הצרפתים.

את ההנחיות הזהירות והקפדניות שהכין בן-גוריון בכתובים לגולדה מאיר לקראת ועידת סן-זֶ׳רְמֶן שהתנהלה בימים האחרונים של ספטמבר בפריס סיים בן-גוריון במשפט הבא:

״השיחה יש להתחיל, לדעתי, בנוסחה חיובית, ברצון להשתתף ובכלל בנכונות לשתף פעולה עם הצרפתים בכל השטחים ובהוקרה על העזרה שהגישה לנו צרפת מימי מלחמת הקוממיות ועד היום האחרון״.

בזמן השיחות בסֶבְר נזהרו הצרפתים מכל נימה של איום על ישראל בכל הנוגע לשאלה מה יעשו אם ישראל לא תיאות לצאת למערכה, אף על פי שהפעילו על בן-גוריון לחץ כבד מאוד. ביום השני לשיחות, לאחר שנתגלה פער חמור בין עמדתה של בריטניה לזו של ישראל, גייס בורז׳ס מונורי את כל כובד משקלו ואמר, בין השאר:

״... עלי להדגיש אומנם ולהבטיחכם, שגם בעתיד לא תחדל צרפת מלסייע לכם (לישראל) במלוא יכולתה, בציוד ובאינפורמציה, אך ספק אם נוכל אז לעזור לכם כפי שיש בדעתנו לעשות זאת עכשיו, היינו, על-ידי הפעולה המשותפת שאנו מציעים כיום״.

איום לא היה כאן כביכול אך הרמז היה ברור: הרי אין לצפות מצרפת שתפעל אך ורק מתוך אלטרואיזם אבירי, גם היא פועלת מתוך אינטרסים, ולכן היא מצפה להתחשבות מרבית מצדה של ישראל באותם אינטרסים, כחלק מן הידידות הקיימת.

אלמלא היו לישראל סיבות טובות משל עצמה להכות במצרים ולנצל את ההזדמנות הבינלאומית שנוצרה למען הגשמת מטרותיה האסטרטגיות, אין להניח שהרצון להפיס דעתם של הצרפתים, דיוֹ היה להכריע למען היציאה למלחמה.

מאחר ששיתוף-האינטרסים היה דו-צדדי ואמיתי, אפשר לומר בוודאות שהדאגה לעתיד היחסים עם צרפת והרצון העז להפוך את הידידות לברית של ממש היו גורם מכריע נוסף בשיקולי ההכרעה. במשך כל ההכנות לקראת המבצע ובעת המבצע עצמו, שָבו בן-גוריון, דיין ופרס שוב ושוב להנחות את אנשיהם לקיים עם הצרפתים יחסי שיתוף-פעולה גלויים ובלתי-מסויגים. בעיצומו של המבצע, דרך משל, ביום ה-3 באוקטובר, כאשר גייסות צה״ל כבר חנו במרחק עשרה מילין מן התעלה - התייצב אצל משה דיין קצין הקישור הצרפתי, הקולונל סימוֹן, ושאל אם יהיה צה״ל מוכן להתקדם ולכבוש את קנטרה שממזרח לתעלה, מאחר שלרגל השתהותם של הבריטים החלו הצרפתים להרהר באפשרות לפעול לבדם לאלתר ולכבוש את פורט פוּאַד באמצעות כוחות מוצנחים מדרום. משה דיין התייעץ בשאלה זו עם בן-גוריון שענה מיניה וביה בחיוב. ״לפנייה הצרפתית הסכים מייד ובכל לב״ כתב דיין ב-יומן מערכת סיני שלו (עמ׳ 143).


אחת-עשרה שנות שקט


מאזן תוצאותיה של מערכת סיני הוא נושא לחיבור אחר, שהרי חלק מן התוצאות אינן קשורות כלל למטרות שהוצבו לפני המעשה, אלא בנסיבות בינלאומיות ואזוריות שנוצרו אומנם בעקבות המבצע אך לא בהכרח רק בגינו. במרוצת הזמן נוספו גורמים רבים שהשפיעו רטרואקטיבית על משמעותו של המבצע. כך, למשל, אפשר לומר שכושרה של ישראל להכות שוק על ירך את חילות האוויר המצריים בבוקר יומה הראשון של מלחמת ששת הימים קשור בכך שבמבצע ״קדש״ לא הופעל חיל האוויר הישראלי אלא למשימות מצומצמות וה״פטנט״ להתחיל מלחמה במכה אווירית מוחצת נשמר במגירות למלחמה הבאה, אך כמובן שאין הסבר זה ממצה, ובוודאי שלא יכול היה להיות פריו של שיקול מחושב למפרע.

במסגרת חיבור זה נסתפק בתשובה לשאלה המצומצמת יותר: מה אירע לאותן מטרות שאדריכלי המלחמה ההיא הציבו לעצמם ולציפיות שהיו להם בכל הנוגע לתוצאות הצפויות, בטרם נפרשו חופות הצנחנים מעל למעבר המיתלה.

לאחר מערכה מרה ונואשת של הדיפלומטיה הישראלית, נאלצה ישראל, בתחילת מארס 1957, לוותר על אחיזתה האחרונה בשטחים שכבשה ארבעה חודשים קודם לכן: אחרוני החיילים של צה״ל עזבו את רצועת עזה ואת שרם א-שיח׳. המטרות הטריטוריאליות ובמיוחד האחיזה הקבועה במְצָרי אילת שבן-גוריון ועוזריו כה הרבו להדגיש - נשמטו מידיהם. ישראל יצאה נקייה מכל כיבושיה. התקווה הישראלית, כפי שהוגדרה בפרטיכל של סֶבְר, להחזיק באורח קבוע ברצועה המזרחית של סיני - נגוזה.

אף על פי כן, יש לזכור ששאיפה זו לא הייתה מטרה לשמה. לא התוספת של כך וכך קילומטרים רבועים של אדמת מדבר היא שעניינה, אלא התכלית האסטרטגית שלהם. שלושה יעדים ביקשה ישראל להשיג על-ידי אחיזה באותה רצועת אדמה:

חופש השיט במְצָרי אילת,

ביטול פשיטות הפידאיון

וביטול האיום של בסיסי הצבא המצרי בקדמת סיני.

במשך אחת-עשרה שנים, קצרה ישראל את פירות ניצחונה בסיני בכל שלושת התחומים הללו גם מבלי שהצליחה להחזיק באותו יעד גיאוגרפי שאליו חתרה. במשך אחת-עשרה שנים שקט גבולה הדרומי של ישראל, ולהוציא מעט התנגשויות עם יחידות מודיעין מצריות, פסקו פעולות הפידאיון ואף ההסתננויות מרצועת עזה פחתו במידה רבה. במשך אחת-עשרה שנים גאתה הספנות בדרך לאילת וממנה, נמל אילת שגשג ואף צינור נפט, שהונח בין אילת ואשקלון הפך במהרה לגורם חשוב בכלכלת ישראל. במשך אחת-עשרה שנים, להוציא אירוע אחד (הכוונה למבצע ״רותם״ שהיה קשור בהעברת גייסות מצריים מזרחה מתעלת סואץ בשנת 1961), נשאר חצי האי סיני מפורז הלכה למעשה ונוצר בפועל מעין אזור חיץ אסטרטגי ומרחב-התראה שהקנו לישראל תחושת ביטחון מוגברת בחזית הדרומית.

תרומתו של כוח האו״ם להישגים אלה נתונה במחלוקת אך ברור שהגורם המרכזי שיצר פסק-זמן חשוב זה היה המכה הניצחת שנחל הצבא המצרי בסיני בשנת 1956 והחלטתו של עבד אל-נאצר להימנע מכל פרובוקציה כלפי ישראל כל עוד לא יהיה מוכן, לפי דעתו, להתמודדות כוללת חדשה. על מדיניות הרגעה והתאפקות זו שמר נאצר מכל משמר עד חודש מאי 1967.

גמאל עבד אל-נאצר לא הופל כתוצאה מן ההתקפה המשולשת נגדו. ההיפך, מלחמת סואץ הקנתה לו יוקרה רבה מאוד בעולם הערבי, ביססה את שלטונו מבית וחיזקה את מנהיגותו מחוץ. השנים שבין מלחמת סואץ למלחמת ששת הימים היו שנות התהילה הרבה ביותר וההצלחות המדיניות הבולטות ביותר של עבד אל-נאצר הן כשליט מצרים והן כמנהיג הפאן-ערביוּת. מאידך גיסא, זכתה גם ישראל לקשור קשרים הדוקים עם מדינות העולם השלישי, חרף השתתפותה ב״מזימה האימפריאליסטית״ יחד עם צרפת ואנגליה.

בהפלתו של נאצר ראו הישראלים משימה של שותפותיה. אכן, כישלונן החרוץ של אנגליה וצרפת הן בביצוע הצבאי של משימותיהן והן בניהול מדיניותן, מנעו את הסיכוי לחילופי שלטון במצרים, אף כי ספק אם היו מצליחים בכך גם אילו כבשו את כל מרחב התעלה.

הברית בין צרפת וישראל נתקיימה אף היא במשך אותן אחת-עשרה השנים. חלק ניכר מן העוצמה הצבאית שאפשרה את הניצחון של מלחמת ששת הימים היה פרי אותה ברית שמלחמת סיני חישלה וביססה. כאשר הטיל הנשיא דה-גול אמברגו על משלוחי נשק לישראל ביוני 1967, הוא הפר מעגל של ידידות הדוקה אשר הניבה פרות רבים הן במונחים של עוצמה צבאית והן במונחים של מעמד מדיני.

מבצע ״קדש״ נתן לישראל אחת-עשרה שנים של שקט ביטחוני. במשך שנים אלה הצליחה ישראל לקלוט את גלי העלייה ההמונית של ראשית שנות החמישים, לבסס תשתית כלכלית איתנה ולרכוש לעצמה מעמד יציב במרחב הבינלאומי. המערכה חידשה את ההרתעה הישראלית הן מנקודת מבטו של האויב וכן מנקודת מבטו של צה״ל. אין כל דרך לענות על השאלה מה היה קורה אלמלא יצאה ישראל למלחמה ההיא. ייתכן מאוד שיחסי הכוחות שהיו נוצרים במערכה שהייתה מתחוללת בזמן אחר ובדרך אחרת היו מעמידים את ישראל בפני סכנות חמורות וגובים ממנה מחיר הרבה יותר גבוה. מאידך גיסא, אפשר לומר בוודאות רבה על דרך החיוב שמערכת ״קדש״ היא אשר אפשרה את בנייתו של צה״ל החדש והחזק שנחל אחת-עשרה שנים אחר-כך את ניצחונות מלחמת ששת הימים.

הרצון לחידוש עוצמתו של צה״ל,

לשיקום מאזן הכוחות

ולשיקומה של ההרתעה

עמדו יותר מכל בראש ציפיותיהם של מנהיגי מערכות ביטחון ישראל. ציפיות אלה מומשו במלואן.


לקריאה נוספת:

משה דיין, יומן מערכת סיני, תל-אביב 1965.

משה דיין, אבני דרך – אוטוביוגרפיה, ירושלים 1976.

שמעון פרס, קלע דוד - סודות ההתעצמות הישראלית, ירושלים 1970.

מיכאל בר זוהר, בן-גוריון, תל-אביב 1977.

Selwyn Lloyd, Suez 1956 – A Personal Account, London 1978.

Christian Pineau, 1956 – Suez, Paris 1976.

Abel Thomas, Comment Israel fut Sauv'i, Paris 1978.


העתקת קישור