משלב אל שלב: מלחמת השחרור, פעולות התגמול, מסע סיני, מסקנות ולקחים
מק"ט
3028צ
מחבר/עורך
דיין משה
title
משלב אל שלב: מלחמת השחרור, פעולות התגמול, מסע סיני, מסקנות ולקחים
שנת הוצאה
1959
תקופה
1948-1959
נושאים
סיכום של משה דיין, רמטכ״ל מ-6.12.1953 עד 29.1.1958, מתוך: מערכות, ניסן תש״ט, קיח-קיט
מילות מפתח
שלב, לקחים
תוכן


 

9.10.1954


מלחמת-השחרור לא הייתה דוגמה למלחמה שתבוא אי-פעם. בשטח זה ניתנה לנו במלחמת-השחרור הזדמנות בלתי רגילה ובלתי חוזרת: לעשות את ההכנות למלחמה - בניית הצבא, ציודו וחימושו - תוך-כדי המלחמה.

ספק אם רבים היום זוכרים ויודעים, כי ב-29.11.1947, כאשר נשקפה בפועל התלקחות המלחמה, מנה הצבא-המגויס שלנו 4000 איש. ובמשך ארבעת החודשים שלאחר-זאת, אשר היוו את השלב הראשון של המלחמה (עד מרס ועד בכלל) - גדל המספר בהרבה מ-4,000 איש ועד 21,000 איש. אני מביא את מספר האנשים ואת הבחינה של כוח-האדם, רק כאחד המפתחות להבנת תהליך-בנייתו ועשיית-הכנותיו של הצבא תוך כדי המלחמה; כי תהליך מקביל אירע והתרחש באותה שעה בהצטיידות, בחימוש - ובלימוד המלחמה עצמה.

במשך ארבעת חודשים אלה הייתה המלחמה - מבחינת הפעולות האופרטיביות - מוגבלת; לאו-דווקא בשטחים, אלא בסוג הפעולות. אלו היו התנגשויות מקומיות הזכורות לנו, כמו עניין רחוב בן-יהודה וה״פלסטין-פוסט״ בירושלים, התקפות על שיירת יחיעם ועל שיירת גוש-עציון (ליד נבי-דניאל), התקפות באזורי-ארץ שונים - אבל כל זה ללא קרבות מכריעים, כי הצבא שלנו עוד לא היה מוכן לכך - והצבא הבריטי עוד שהה בארץ.

אופי שונה נשאה מבחינה זו תקופת-ההכנה השנייה, שממרס עד מאי. במשך שני חודשים אלה, לפני פלישת צבאות המדינות הערביות, נמשכה אומנם תקופת ההכנה - אך הצבא, אשר גדל במשך שני חודשים אלה מ-21,000 ל-31,000 איש, כילה למעשה את המלחמה בשטח ארץ-ישראל, עם ערביי ארץ-ישראל, לפני שפלשו הצבאות הערביים מהארצות השכנות ונכנסו לקרבות מכריעים. היה זה זמן של כיבוש חיפה וכיתור יפו, שחרור צפת וטבריה. הקרבות התנהלו עם שלושת המצביאים המקומיים: - קאוקג׳י, עבדול-קדר אל-חוסייני וחסן סלמה. שלושתם נכשלו במלחמתם זו - לפני התחלת המלחמה עם צבאות ערב, ואפילו הקרב בקטע נוסף, הקטע הדרוזי, שהתלקח בקרב רמת-יוחנן - גם הוא נסתיים לפני שפלשו הכוחות הזרים.

רק לאחר ה-15 במאי 1948, לאחר גמר התקופה של ששת חודשי ההכנה, לאחר שנגמרו כל הקרבות עם ערביי ארץ-ישראל - הקרבות בין היישוב היהודי ליישוב הערבי, אשר בחלקי ארץ רבים היה באותה תקופה מבולל עם היישוב היהודי - רק אז הגיעה השעה המכרעת של קרבות עם הכוחות הרבים והעדיפים של הצבאות הזרים. ואילו לא היו ששת חודשי הכנת אלה ואילו לא היו קרבות ממושכים ואטיים שבפנים הארץ ובפתחיה נגמרים לקראת התקופה החדשה, ואילו נפלנו בבת-אחת גם למלחמה הגדולה עצמה - מי יודע מה היו תוצאותיה. איש מאיתנו איננו יכול לחכות לנס כזה במלחמה הבאה.

  

*

15.8.1957 


פעולות התגמול הביאו לנו שני דברים. הדבר האחד היה:

גיבוש דמות-המפקד, הכרתו-הוא את חובותיו - והקנאות לביצוען-בפועל.

והדבר האחר היה: גיבוש סטנדרטים של לחימה לצבא-כולו.

לפי דעתי, יצאנו ממלחמת-השחרור כשהסטנדרטים של הלחימה בהגנה טובים. אני מסופק אפילו אם שיפרנו אותם מאז ועד היום - אבל אין אני זוכר מקרה, שהיינו צריכים להתגונן, מאז ועד היום, ושלא עמדנו בו. אם יקרה ונצטרך להתגונן - ונביא אף בחשבון את הנשק האחר, הרב והמשוכלל הרבה-יותר, שנוסף לנו בינתיים - איני חושב שהיינו יכולים להוסיף הרבה על רמת-העמידה, שנתגלתה בימי דגניה ונגבה.

איני חושב, שמלחמת-השחרור הקנתה לנו סטנדרטים מכסימליים בהתקפה. סבור אני, שרוב פעולות-התגמול, כפעולות, היו יותר טובות מאשר הממוצע של הפעולות בזמן מלחמת השחרור. קודם-כל - באשר לתקיפות-רצונה של היחידה בקרב. יש והמצב בעבר היה, שיחידה הפסיקה להילחם כאשר אך היו לה כמה הרוגים, או כמה פצועים; והיו מצבים, שיחידה הייתה נלחמת רק כאשר היא נאלצה להילחם. וזאת לא רק בימי מלחמת-השחרור.

אולי הסיבה העיקרית לאותו שוני, שהיה מצוי ברמת-הלחימה שלנו - בין מצבי ההגנה לבין מצבי ההתקפה - היה צפוּן לא רק בהיעדר ניסיון-הקרב, אלא אף בצד המוסרי של הדבר. עניין ההגנה היה טבוע בדמנו. כולם למדו את פרק-ההגנה, וידעו שהעניין הגדול בהגנה הוא לא לסגת. כאשר היה ויכוח לסגת או לא לסגת - ידעו כולם שהקו הוא לא לסגת; נסיגה, כמושג, לא הייתה קיימת כלל. כי זה היה הקו: אם יבואו ערבים - נהרוג בהם. דגניה, נגבה, גוש-עציון, בית-אשל - כל יישוב כזה היה כעניין מוסרי לקבוצת האנשים שישבה שם. ולעומת זאת, ״גבעה 232״, או ״גבעה 444״, גבעה שאין עליה כלום - מדוע להוציא את הנשמה, עד האיש האחרון, על-מנת לכובשה, או להיהרג עליה? אם כי מבחינה אסטרטגית וצבאית היא חשובה, אולי, יותר מאשר כיבוש או אי-כיבוש ע״י האויב של דגניה, של גוש-עציון. גבעה זו, אם לא יכבוש אותה הפלמ״ח יכבוש אותה ״גבעתי״; ואם לא ״גבעתי״ - אז תבוא חטיבה-7. זה לא עמד שווה בשווה עם עמידה עד הסוף על היישוב בתוכו הינך נלחם. היה פה שוני מוסרי.

תהיינה הסיבות אשר תהיינה - מכל-מקום בהסתכלנו במלחמת-השחרור לא מצאנו שהסטנדרטים-של-הלחימה, במלחמת-התקפה, הם המכסימליים שאנו יכולים להשיג; ובאו פעולות-התגמול ו״הקפיצו״ את הסטנדרטים אל-מעלה. אומנם, עשו זאת יחידות נבחרות, אבל קרא ושמע על כך העם כולו; ואני אומר ״כל העם״ - כי לא רק הצבא, אלא אף נערים בגיל 16, ששמעו את הרדיו וקראו את ״במחנה״, התחנכו על זה. והיחידה עצמה, כשחזרה מפעולות-התגמול, הרגישה כי הציונים-לשבח, וכל ההדים שהיו באים בעקבות הפעולות, הריהם נחלת הציבור כולו.

ברם, השוני החשוב-מכל הוא אפילו לא בסטנדרטים, אלא בשאלת המפקד.

הפעולות הצבאיות אשר היו במדינה מאז מלחמת-השחרור ועד למערכת סיני יצרו דריכות בצבא כולו, והרגשת-סיפוק לכל לובש-מדים. בעקבותיהן הייתה השאלה ״למה אני בצבא?״ או ״למה אני לובש מדים?״ - מדי-פעם ״יורדת מהפרק״, וחדלה מלהטריד את האיש המשרת בצבא; כי מצב הביטחון החמיר-והלך ואלה שלא לבשו מדים - והם בני אותו הגיל כשלנו, חברינו שבחיים האזרחיים - הם הרגישו אי נוחות מסוימת בתקופות אלו, כי לאיש שבצבא היה אז מעמדו מובן וטבעי; הוא חש כי עליו להיות גאה על היותו מפקד.

 

*

 

מערכת סיני הנחילה לצבאנו תוספת ביטחון בעצמו, בכושר לחימתו וביתרונו על האויב. הישגי מערכת-סיני הושתתו על כושרו של צה״ל בארגון, אימון וחימוש וכו׳, על רוח-הלחימה שבו - גורמים אשר טופחו ופותחו בו מיום-היווסדו.

מערכת-סיני החדירה ערך נוסף למושגי הלחימה שלנו, והוא - לחימה מהירה. אך מושג זה אינו בגדר פריט-ציוד פיסי, אשר התווסף על מכלול ציודנו, ושניתן לאכסנו במחסני-החירום, על-מנת להשתמש בו בעת מלחמה. לחימה מהירה - פירושה תביעה מעצמנו ליכולת-לחימה גבוהה-יותר מזו שהיינו מאומנים לה בעבר ומזו של אויבנו בהווה. משמעותה: לפעול בפחות זמן לא פחות טוב; והאחריות לביצוע משימה זו מוטלת על המפקד. בתקופה שקדמה לסיני הגביר צה״ל את תביעותיו ממפקדי-השדה ביחס לתפקידם ולאחריות בקרב-ההתקפה. קבענו, למשל, כי מפקד יוצדק באי-הגשמת משימתו רק אם למעלה ממחצית כוחו נפגע; וכי המפקד חייב להסביר לא מה הורָה לאנשיו לבצע, אלא גם מה עשה הוא גופו על-מנת להבטיח ביצוע זה. האם רק שלח את חייליו להסתערות - או אף יצא עמם?

אך האחריות למהירות בלחימה איננה נחלת מפקדי-השדה בלבד, אלא מוטלת היא על חבר-המפקדים כולו. הקצב המהיר חייב להיות גם באספקה, בשירותים ובתכנון. המפקד אשר פעולתו פיגרה - יוצדק רק אם גורמים אובייקטיביים פיסיים גרמו לכך, ויצטרך להסביר למה נוצל הזמן.

הזמן עלול להיות הגורם המכריע במערכותינו.

על המפקד מוטל לתכנן מהר, על-מנת להתמודד עם האויב כשהלה טרם השלים תכנונו;

שומה על המפקד להפעיל מהר את עתודותיו - כדי להיפגש עם האויב לפני שהלה הספיק לתגבר את כוחו;

לנוע ולהתקיף - לפני שהאויב נערך-מחדש.

על מפקדינו לבצע את תנועותיהם בקצב מהיר מזה אשר דרוש לאויב בשביל לבצע את פעולתו הוא, ולהשיג על-ידי כך, כי התקפותינו על האויב תבואנה בטרם הספיק האויב עצמו לערוך את כל כוחותיו להפעלה.

 

*

 

שאלת היכולת העומדת לפנינו איננה רק שאלה כמותית. היא גם שאלה איכותית: איך יילחמו. את מערכת-סיני אפשר היה לעשות בתנופה זאת, בהיקף זה, מפני שקדמו לה שנתיים של פעולות-תגמול ותגובה, שבהן הראו בראש-וראשונה הצנחנים דוגמה לצבא, דוגמת של פעולות-למופת בקצב ובתנופה. לולא היו השנתיים הקודמות - לא היינו יכולים לעשות ביום אחד מבצע בהיקף זה של חצי-האי סיני. מעשה חצי-האי סיני היה בנוי על השנתיים הקודמות. לא בכל התנאים ובכל הדברים יכלו הן לשמש דוגמה לפעולת-סיני; אבל אם ניסוג מקנה-המידה הזה - נפסיד את אחד ההישגים העיקריים של מערכת-סיני: הישג המתבטא ברמת הלחימה לא רק של טוראי מסוים, של יחידה מסוימת, אלא אף ברמת הלחימה של הצבא-כולו. הפעולות הקודמות היו אומנם פעולות בודדות: יחידה אחת, פעולה אחת בזמן אחד, במקום אחד. לא העמדנו בהן במבחן את הצבא כולו,

לא את האמצעים הלוגיסטיים

ולא היקף כזה של יחידות מופעלות

ולא עניינים של קשר בדרג הכולל, לצבא-כולו.

אך השנתיים הקודמות האלו העמידו במבחן גבורה של חיילים, העמיקו דרך-לחימה של חיילינו. ושומה עלינו להפיק את מלוא-הפרי של יכולת-לחימה זאת, של דרך-לחימה זאת, של קצב-הלחימה - ולהופכם, גם לעתיד, לנחלת הצבא כולו.


העתקת קישור