המולדת בסכנה - מכתב גלוי אל ההיסטוריון מנחם בגין מאת ההיסטוריון יעקב טלמון
מק"ט
3028מ
מחבר/עורך
טלמון יעקב
title
המולדת בסכנה - מכתב גלוי אל ההיסטוריון מנחם בגין מאת ההיסטוריון יעקב טלמון
שנת הוצאה
1980
נושאים
פורסם ב״הארץ״. במלאת עשור למות הפרופ׳, ב-1990, פורסם שוב כחוברת במרכז לשלום - הפורום לצדק חברתי ולשלום
מילות מפתח
המולדת, בסכנה
תוכן

 

 

״מכתב גלוי״ זה כתב פרופ׳ יעקב טלמון לראש הממשלה מנחם בגין (1913), והובא במלואו ב״הארץ״ ב-31.3.1980.

במלאת עשור למות הפרופ׳ (1980-1916), ביוני 1990, יעקב שרת יזם, קיבץ מימון והביא חוברת זו לדפוס במרכז לשלום, הפורום לצדק חברתי ולשלום.

ראש הממשלה לא הגיב על מכתב זה.

 

שר החוץ משה דיין (1981-1915), טובע המימרות ״טוב שרם-א-שיך בלי שלום משלום בלי שרם-א-שיך״ ו״אל תירא עבדי יעקב״, כינה את פרופ׳ יעקב טלמון ״תולעת יעקב״.

 

 

אדוני ראש הממשלה,

 

יהיו כאלה שיגידו, שההרהורים שאני מֵעֵז להשמיע באוזניך על הבעיות הגורליות שלנו חדורים מודעות-יתר של עולם חוץ, השוואות ספק-רלוונטיות בינינו ובין עמים אחרים, רגישות מופרזת לתגובות דעת-הקהל העולמית והתמקדות אובססיבית בגורם הערבי - בקיצור, הם לוקים ב״חוסר שורשיות״, מוצקות, ביטחון עצמי, ״זקיפות קומה יהודית״ ובפזילה לצדדים.

אין לשכוח שהעיסוק העיקרי שלי עד כה היה בהיסטוריה כללית, שהיא מילה אחרת להיסטוריה משווה. העוסק בה ניצב לפני ברירה: לייחס ממשות מכרעת בהיסטוריה לתהליכים וזרמים כלליים, השלב שבהתפתחות הטכנולוגית-כלכלית-חברתית, רוח הזמן, סולם הערכים של התקופה, מאזן הכוחות, מגמות רוחניות ואידיאולוגיות של התרבות העל-לאומית, ולראות במתרחש בעם הקונקרטי הזה או האחר רק נוסח מיוחד של הכללי והמשותף - כגון הנצרות, הפיאודליזם, התרבות התעשייתית, האימפריאליזם, הסוציאליזם, ואפילו הלאומיות; או לראות חזות-הכל ביחידה הלאומית, גורלה וייעודה, ולדון בהשפעות-חוץ בבחינת גירויים המפעילים פעם בפעם את רוח האומה - אותה סוּבְּסְטַנְצִיה שאינה מתבטלת לעולם, רצופה וזהה עם עצמה - והנספגים בהתפתחות הגאון והייעוד הלאומי בדרך הסגולית, המיוחדת רק לאומה הזאת.

אני מוטרד עוד ביתר-שאת מן התעלומה רבת האימה וההוד של החיזיון היהודי המיוחד במינו בתולדות האנושות. אבל למדתי במרוצת הימים, שהעיון הפורה בסוגיה אפשרי רק בדרך של השוואה עם היסטוריות אחרות.

בלי עימות כזה לעולם לא תדע מה סגולי לעם הזה ומה שכיח גם אצל אומות אחרות,

היכן השוני והחד-פעמיות.

ההיסטוריון הכללי הוא מעין שופט הנזקק למבחנים כלליים, לנורמות המשותפות והמקובלות בתקופה הנדונה בתרבות הנדונה - אם תרצה, למושג הבלתי-מדעי של ״נורמליות״. לא רק שאין הוא

סנגור או קטגור,

תועמלן או מוכיח בשער,

טרובדור או סטיריקון;

אין הוא ניגש לנושאו מתוך החלטה מודעת לשמש שליח-ציבור, היסטוריון לאומי או נביא האומה, או אורים-ותומים ופה למאוויי הדורות.

אני נזכר בגינוי הצרחני שבו מגנה היטלר ב״מַיין קַמְפְּף״ את המַניה של אובייקטיביות הנפוצה, לדעתו, כל-כך אצל הגרמנים ומקהה את האינסטינקט והגאווה הלאומית. עם זאת, כלל לא הופתעתי, כאשר מבקרים שונים - מבני-בריתנו ושלא מבני-ברית - ציינו שכל משנתי וצורות הטיפול שלי בנושאים בהיסטוריה כללית עוצבו על-ידי הניסיון ההיסטורי היהודי והם רוויות כולן חוויות יהודיות של דורנו.

 

להבחין בין הנורמלי לסוטה

 

ההיסטוריון הכללי הוא מְוַודה, ועל-ידי כך מחנך, באותו אופן שבו הפסיכואנליטיקון הוא כזה. השאיפה להבחין בין הנורמלי לסוטה מן הנורמה מביאה אותו לחטט

במוטיבציה, במניעים גלויים וסמויים,

בחישובים רציונליים ודחפים יצריים,

בדעות מבוטאות וכוחות כפייתיים,

בחתירה למטרה ברורה והיגררות אחרי חוויות טראומטיות -

ולראות בכל אלה מפתח לסוד הפער המדהים והטרגי שבין כוונות לתוצאות, והסבר לטעויות ולשגיאות האומללות בהיסטוריה.

גישה כזאת מן ההכרח שתהיה מכאיבה, מביכה ומזוכיסטית, כחיתוך בבשר החי, כאשר הנושא נוגע בשורשי ההוויה הלאומית של עם למוד-סבל. ודאי, אין די בכך לרפא או להציע הצעות פתרון מעשיות, אולם יש בכך משום תרומה לייצוב-מה של החולה, שהרי החשיפה של המכניזם ההסתר עשויה להקמת פרופורציות מדויקות יותר למצוקות ולתסביכים ולהפיג משהו מהנֶוורוזות וההיסטריות המענות אותנו. מורי ורבי הנערץ, מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים וציוני נלהב, לואיס נֵימיר, נהג לומר שהנֶוורוזה היא המצב הנורמלי של האנושות.

האמת ההיסטורית מורכבת ורבת-פנים, רווּיית אֶמביוולנטיות ומלאת ניגודים וסתירות, מאבקים והתנגשויות. האמת היא הכל, כלומר פונקציה של מיון, סיווג ועימות של האינטרסים, השאיפות, המנטליות של כל הצדדים בקונפליקט ההיסטורי. כל צורה של התעלמות מגורם בין הגורמים ושל התרכזות בלעדית באינטרס אחד ובלעדי - ״זה שלנו״ - מולידה חצאי-אמת, שברי אמת, שקרים גמורים או כזבים חלקיים. בסופו של חשבון, ובעולם המודרני שבו הכל שלוב ושזור במסכת מקיפה סבוכה, שאין לפרקה, מכשיל המחדל הזה גם את הנפשות הפועלות בעשייה היסטורית, בדומה למתמטיקאי המדלג על נתון מהנתונים, או כימאי המתעלם מרְכיב בים הרְכיבים.

 

מבודדת, מנודה, מפולגת

 

״וַיְקו לעשות ענבים ויעש באושים״.

שלושים-ושלוש שנים לאחר ההחלטה החגיגית של עצרת או״ם על הקמת מדינה יהודית,

שלושים-ושתיים שנה לאחר שלוחמי המדינה הצעירה הדפו את צבאות ערב, שהתנכלו לקיומה - וישראל התקבלה כחברה חופשית ושווה לנציגות משפחת העמים,

וארבע-עשרה שנים לאחר ניצחוננו חסר התקדים במלחמת ששת הימים,

ושנתיים מאז ההבקעה ההיסטורית, שבביקור הנשיא סאדאת בירושלים -

הייתה ישראל ל״יהודייה בין העמים״, מבודדת כליל וכמעט מנודה, נטולת לגיטימציה בעיני אויביה, מטרד לידידיה; עמה מפולג בשאלה הקיומית הקובעת-כל; כלכלתה על פני תהום. רבבות חקלאים, סמל לשיבתה של האומה לאדמת אבותיה, שהִפרוה באופן המעורר את התפעלות העולם, וכן ציבור מחנכי הדור הצעיר - אותה ערובה לקיומה ועתידה של המדינה - מתקוממים נגד ממשלת ישראל ועולים על בית המחוקקים שלה.

לפנינו התמוטטות שלטון החוק והסדר הציבורי, רפיון הממשלה, שאין לה עוז לממש את החלטותיה ולעמוד בפני לחצים של אינטרסנטים וכך מעודדת היא עליית קבוצות ומגמות חוץ-פרלמנטריות הפורקות את עול המדינה ומבקשות להטיל עליה רצונן בכוח - תופעות העושות ללעג את חלום חידוש הממלכתיות היהודית; אנו נחרדים מהירידה ההמונית של אזרחי המדינה, ביניהם ילידי הארץ, ומן הנשירה המכאיבה כל-כך של עולי רוסיה, שנפדו מהסגר תוך גיוס עזרת הגדולה במעצמות, ונראו כסמל של נס של תחיית מתים ושיבת בנים אבודים. ניכרים ניצני מרי מאורגן של האוכלוסייה הערבית במקום התפייסות על בסיס תוכנית האוטונומיה - כהשלמה לחוזה השלום עם הגדולה במדינות ערב. גם מבהילים אותנו תהליכי טמיעה דוהרת בתפוצות - רק דור אחד לאחר השואה.

מה הביא להידרדרות הזאת? לא מענייננו לטפל בהיבטים הקוניונקטורליים, אלא לנסות להתחקות על היסודות הסטורקטורליים.

 

החורבן שפקד את עמנו

 

בין שתי מלחמות-עולם היה שגור במדינות שלחמו בשנים 1918-1914 המונח ״הדור האבוד״. התכוונו בכך לאותם מיליוני צעירים שנפלו בקרבות, בעיקר מהעלית אשר סיפקה את חבר הקצינים, שאחוז הקורבנות בו - תוצאה של שיטת הלחימה הנלוזה וההרסנית - היה גבוה מחוץ לכל פרופורציה. אתה מתחלחל בעוברך, למשל, על הסטטיסטיקה של האבידות משורות בוגרי ותלמידי אוקספורד וקיימברידג׳ באותו מרחץ הדמים. אחד הניצולים, ראש הממשלה הבריטי לשעבר הרולד מקמילן, מקדיש דפים נוגעים-ללב, כדי לבטא את התחושה של יחיד ששרד מחבורה גדולה ומלוכדת של חברים וידידים. להיעדרו של ה״דור האבוד״ ייחסו בני התקופה וההיסטוריונים של שנות ה-20 וה-30 את הרמה הירודה, אוזלת-היד ודלות-הדמיון של הפוליטיקאים, את מדיניות הפיוס הפחדנית, את אי-היכולת לעצור ולהיאבק עם המשבר הכלכלי הגדול והאבטלה ההמונית, שהצטיירו בעיני רבים כסימני שקיעת התרבות המערבית; וגם את העובדה, שקשה היה לאייש משרות אקדמיות גבוהות באוניברסיטאות בימים ההם.

כאין-וכאפס היה האסון הזה לעומת החורבן, שפקד את עמנו במלחמת-עולם השנייה, עם ההימחקות המוחלטת של הציביליזציה היהודית באירופה. מי מאיתנו, שנולדנו וחונכנו בה, מסוגל לדמות לעצמו את הרחובות היהודים בכרכי אירופה המרכזית והמזרחית שנָשָמו, את דממת ה״שטטלך״ של ״תחום-המושב״ מבלי שבוקע עוד קול תורה מבתי המדרש והחדרים? כיצד נדָמו מקהלות נערי השומר-הצעיר ובית״ר סביב למדורות שדעכו; נָדָמה יללת ״אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו״ מעזרת הנשים בימים הנוראים; פסקו לעולם-הוויכוחים הקולניים בין ציונים למיניהם והמרקסיסטים לסוגיהם בקרנות הרחובות, ועלמות ישראל אינן מקדמות עוד בזמר ורינה את בוא האביב בעת פריצת החלונות ערב פסח. חפץ קיום כה אדיר, אמונה כה עמוקה בתחייה לאומית וחברתית בקרוב בימינו נבלמו בעינויים, בהשפלה, באימה איו-קץ ולבסוף במיתות המשונות.

 

קדחת העשייה האפילה על האבידה

 

יסלחו לי הקוראים על שאני מעז להתאכזר בהם ובעצמי ומעלה על הנייר מה שרבים מהרהרים בו, אך אינם מסוגלים להעלותו על דל שפתותיהם, והיא הקינה על כך, שתנועת השחרור הלאומית הציונית השיגה את יעדה בו-ברגע שאיבדה את ציבור שולחיה. הרוחות סביב לאושוויץ וטרבלינקה מפזרות את אפרם של כשני מיליונים עולים ואזרחים פוטנציאליים של מדינת ישראל, שהיו חדורים מוטיבציה ציונית אינטנסיבית ואותנטית, מוּנָעים על-ידי האילוצים החזקים ביותר, בעלי השורשיות היהודית המוצקה ביותר. להם לא נמצא תחליף.

השנים הראשונות של המדינה, תקופה של אחת ההתפוצצויות הגדולות של מרץ, תושייה ודריכות יהודיים ועשייה קדחתנית למען הנחת יסודות למדינה וקליטת מאות אלפי העולים, האפילו במעט על תוצאות האבידה. אבל החלו להרגיש בה כשנתיים-שלוש לפני מלחמת ששת הימים, בעת של ליקוי מאורות וירידת המתח.

התוצאה החשובה מאוד של הניצחון במלחמת 1967 הייתה בכך, שבעיני רבים הוא הופיע כפיצוי וגמול על המרטירולוגיה של השואה, כסימן שהאומה גברה בצורה הירואית על האסון המחריד, כסמל של מהפכה שהתחוללה בעם, שרק אתמול הובלו בניו כצאן לטבח למחנות השמדה - וכעבור שנים מספר כובשים אחיהם ובניהם אימפריה בתוך שעות.

רבים מבין הדתיים, אשר התקשו להציב את השואה בסכֵמה של ההשגחה וההיסטוריה היהודית, שהרי נבצר מהם לטעון, כי מות מיליון ויותר תינוקות שלא חטאו הוא עונש שנענש העם היהודי על חטאיו בדין - כי איזה חטא יצדיק עונש כזה? - לא אהבו לדבר ולעסוק בשואה. זכורה לי קריאתו הנרגשת של זלמן ארן לעבר מושבי הדתיים בכנסת:

״אני לעולם לא אסלח לכם, שמִכֶּם לא יצאה ׳מגילת איכה׳ שנייה לאחר השואה״.

הם חשו הקלה עמוקה, כאשר יכלו להצביע על השואה כעל שעת חבלי משיח ולתאר את הניצחון כתחילת הגאולה, ואת כיבוש השטחים כאצבע אלוהים - שאכן חזון ״השיבה ימינו כקדם״ והבטחת הבורא מתגשמים והולכים במלוא היקפם.

הלאומנים החילונים נסחפו בהלוך רוח זה. לכך התכוון למשל שר החוץ החדש [משה דיין] באומרו לפני ימים אחדים, שהדור הזה אינו יכול ״ואינו רשאי״ לוותר על יהודה ושומרון ורצועת עזה, ברומזו, שהשטחים האלה הם נחלת כל הדורות, אלה שבעבר, בהווה ובעתיד. דורנו הנוכחי, אשר מכל הדורות זכה דווקא הוא, שיימסר הפיקדון לו, אינו רשאי להשמיטו מידיו.

 

תכונה יהודית מובהקת של צורך להשתעבד לאידיאה

 

האם לפנינו אמונת-נצח, שלא תמוש ולא תיחלש לעולם, דבקות בחזון אידיאלי, ששום צר ואויב, שום פגעים וייסורים, תסכולים ואכזבות, לא יוכלו לו; או גלגולה של תכונה יהודית מובהקת, שהקנינו אולי לדתות המונותיאיסטיות, והוא הצורך להשתעבד לאידיאה, לחזון של שלמות, לאורח חיים אסקטי וריטואליסטי, במקום להתייחס לחיים כפי שהינם פה ובשעה זאת סביבנו, כדרך היוונים למשל? להתייחס אליהם כאל אתגר: להתבטא ולנסות כל צורות קיום, לדלות מן הטבע והחיים את כל האפשרויות - כדי להרחיב את הדעת, ליהנות את הגוף והנפש? בקיצור, הדחף הכפייתי להתנכר לטבענו האנושי הראשוני?

ואולי לפנינו סימן לסירוב ולאי-יכולת טרגיים לחיות עם עובדת השואה והמציאות, שהיא הותירה אחריה, חוסר יכולת להתאים עצמנו להן, וכתוצאה מכך - הינתקות ממה שכינה פרויד עֶקרון המציאות ובריחה לעולם של הזיות, לדפוסי מחשבה ורגש מיתולוגיים, שהדוגמה הקלסית להם היא השבתאות?

מה פשר ההחלטה הנחושה של רבים לחזור למקום שבו היינו ב-1939 ולהמשיך משם עד לקצה גבול הייעוד, כאילו לא אירעה הקזת הדם האיומה, כאילו לא השתנו לא המציאות היהודית ולא העולם כולו?

 

יש ניצחונות שקשה יותר לשאתם מכישלונות

 

עוצמת הניצחון סייעה לכך. היא גרמה לנו לשכוח, שכדברי ניטשה:

״יש ניצחונות שקשה יותר לשאתם מכישלונות״.

שניצחון בקרב אינו כלל הוכחה לעוצמה אמיתית ויציבה אם היא חסרה את ההקשר של רכיביה המרובים והשונים כגון

תשתית כלכלית,

אוכלוסייה הומוגנית וגורמים גיאופוליטיים נאותים,

דעת-קהל עולמית אוהדת,

רשת בריתות,

ניסיון פוליטי וכו׳.

שהרי התחייבויות או שאיפות מעל ליכולת האובייקטיבית הן מלכוד. נקיטת מדיניות ושיטות הסותרות או פוגעות באינטרסים חיוניים של מדינות אחרות חשובות, או מנוגדות למוסכמות, לערכים ולרוח-הזמן של התקופה - מעוררת התנגדות הבולמת את האפקטיביות של היוזמה המדינית.

מחבר שורות אלה מעולם לא פקפק, שהמפנה שחל כאשר זנחה ממשלת ישראל בקיץ או בסתיו 1967 את המדיניות המוצהרת (מייד לאחר מלחמת ששת הימים), שאין לה תביעות טריטוריאליות והיא מוכנה להחזיר שטחים תמורת שלום, היה תקלה פטלית. ההתכחשות להחלטת האו״ם מלפני עשרים שנה בדבר החלוקה ולעֶקרון החלוקה - כלומר פתיחת הבעיה ישראל-ערב מחדש, לאחר שמשפחת העמים כבר הכירה והסתגלה לפתרון שהושג והתייחסה אליו כאל נתון יציב וטבעי - על אף החיכוכים, החריקות הפרועות ושפיכות הדמים ומעשי טרור וחבלה ספורדיים - הייתה הרת-אסון וללא כל סיכוי של הצלחה.

יש המצביעים על החלטות חרטום, שחסמו כביכול את כל הדרכים. אין לי בקיאות מספקת, אולם אנשים שדעתם חשובה בעיני טוענים, שעיון מדוקדק יגלה אפילו בהן יותר גמישות מאשר נראֶה על-פני השטח. מותר לחשוד, שהיו אנשים בצמרת ובציבור הישראלי, שרָווח להם, כאשר יצרה ועידת חרטום את הרושם הזה וגם כאשר הטלפון מחוסיין לא צלצל. איני סבור, שלממשלת הליכוד הלאומי ושל המערך הייתה החלטה נחושה, מַקְיַוֶלית, שלא לזוז משום מקום ולא לוותר על אף שעל. אצל הרוב שררה רתיעה מרעיון סיפוח טוטלי, ובאותה שעה הייתה אי-יכולת להרפות משטח מן השטחים - מטעמים ציוניים, פוליטיים ואסטרטגיים. ומאחר

שהאמונה בעליונות צבאית הייתה בלתי-מעורערת,

הטרור של אש״ף נסבל,

האוכלוסייה הערבית סבילה,

רוסיה גורשה ממצרים,

חוסיין היכה את המחבלים עד חורמה,

מדינות ערב היו מסוכסכות כרגיל

ואמריקה לא לחצה - להיפך, היא סיפקה נשק וסיוע בשפע -

למה לזוז?

לעולם אינך יודע מה יכול לקרות במזרח-התיכון, ומאחר שהפוליטיקה אינה סובלת אי-מעש וקיפאון, וההססנים בדרך כלל נגררים אחרי אלה שמצטיירים בעיניהם כנחרצים, לא היה למתונים ולממשלה הכוח, ואף לא ההכרה העמוקה, להתנגד לניסיונות התנחלות הפרטיזניים, הספונטניים או הנתמכים על-ידי אוהדים בתוך השלטון, שסייעו בחצי-לב או השלימו לאחר מעשה עם מה שנעשה, או עשו חישובים אלקטורליים.

 

ההיסטוריה לא תסלח לארה״ב

 

זכורני פגישה ביוזמת שר החוץ דאז (אבא אבן, 1969) בין מורים בכירים של האוניברסיטה העברית וצמרת משרד הביטחון. התבקשתי אז לחוות דעתי והעזתי לומר, שכהיסטוריון - אשר הדיאגנוזה שלו, כזו של רופא, אסור שתהיה מושפעת מפניות אישיות, כולה צריכה להיות לגופה - לא ידוע לי מקרה,

שסכסוך כה מסובך,

כה רווי יסודות אמוציונליים ואי-רציונליים,

פחדים ואימים

ורגשות נקם,

בא אי-פעם על פתרונו בלי התערבות מבחוץ, מצד מעצמה אחת או ברית מעצמות, בעצה טובה, במעשה תיווך או בלחץ וכפייה. לפני כמה ימים, בשיחה עם אחד הדיפלומטים הישראלים המוכשרים והחשובים ביותר, הסכמנו שההיסטוריה לא תסלח לארה״ב על כי לא נכנסה לעובי הקורה הרבה לפני 1973. זאת הייתה אחריותה כמעצמה המובילה של התקופה.

שהרי באמת, על אף ההתפארות שרגילים העמים המשוחררים להתפאר, שבכוחות עצמם ובגבורה עילאית, ללא עזרת זרים, השיגו את חירותם - כמעט שאין לך מקרה בהיסטוריה, שבצורה זאת-או-אחרת לא נזקקה ונעזרה תנועה לאומית בסיוע פעיל או בעמדה אוהדת לפחות של אחת המעצמות, שעמדתה נבעה מאינטרסים אנוכיים או מסנטימנטים היסטוריים או אידיאולוגיים. כמובן, העזרה מבחוץ באה רק בעקבות המאבק העיקש והעמידה הנחרצת של האומה המתקוממת. היוונים במאה ה-19 היו, אולי, ראשונים שהצליחו לקומם דעת-קהל נגד ממשלות עוינות בעזרת מיתוס גדול. כל הגבורה והמרטירולוגיה של האירים והפולנים לא הועילו להם במאה העשרים, שכן שום מעצמה לא הייתה נכונה לריב עם בריטניה ״השלטת בגלים״ בימים ההם, או להכניס את ראשה לבין שלוש המעצמות הצפוניות האדירות, שחילקו את פולין ביניהן, שביתורה של פולין היה המלט של הברית הממושכת ביניהן.

בשנים האחרונות אנו נמצאים בעמדה של מתמרדים נגד המערכת הבינלאומית. קל לקצור תשואות כשמטיחים גידופים נגד ״הגויים המרושעים״, נגד אטימותם ואנוכיותם של עמים, אבל האשמות כלליות אלה, שאינן חסרות שחר, אינן מסבירות דבר ואינן מקדמות אותנו אף שעל.

במובן-מה, כל תנועת שחרור לאומי היא בראשית דרכה גורם של מרי נגד הסדר הבינלאומי. החוק, לרבות הבינלאומי, הקיים והמחייב, הוא תמיד לימין המדינה השלטת והרשויות הקיימות והסטטוס-קוו, ואילו המתקוממים מבקשים לשנות את אלה - ויהא זה בכוח - להזיז גבולות ולהפר את מאזן הכוחות. אולם כל תנועת שחרור לאומי המשיגה את מעמדה כמדינה עצמאית, עצם מעשה הצטרפותה לקהילת העמים העצמאיים מתבטא בקבלת כללי-המשחק הבינלאומי תוך מילוי שני תנאים:

נכונות לכבד את החוק הבינלאומי

ויכולת מוכחת לקיים סדרי שלטון תקין במדינתה, יהיה משטרה הפנימי אשר יהיה.

 

אינה מקפידה ואינה מסוגלת

 

בשנתיים-שלוש האחרונות יוצרת מדינת ישראל לעתים רושם, שאין היא מקפידה על מילוי התנאי הראשון - ואינה מסוגלת לממש את השני. הדוקטרינות הנשמעות מפי דוברים רשמיים, או דוברים שהממשלה רוצה ביוקרם, נוגדים ישירות את התפישה של קהיליית המדינות, או אינם יכולים להתקבל על-ידיה. כך נוצרים מצבים אשר מזכירים, למשל, את עמדתה של צרפת המהפכנית, אשר בהצהירה את עֶקרון ריבונות-העם התכחשה להתחייבויות, שקיבלו מלכיה כלפי מלכים אחרים, בתקופה שאלה גילמו את הריבונות של מדינותיהם, ובאותה שעה תבעה שההתחייבויות של המלכים הזרים כלפי צרפת יוסיפו לחייב את המדינות האחרות, שכן הן טרם השתחררו מעול מלכים.

באופן דומה אנחנו טוענים, כי הגדה ורצועת-עזה אינן בבחינת שטחים כבושים, כי ההגבלות בחוק הבינלאומי על פעולות מדינה כובשת בטריטוריה כבושה אינן חלות עלינו בראש ובראשונה בעניין התנחלויות, הפקעת קרקעות וכדומה, שהרי לדידנו ״השטחים״ הם שטחים משוחררים. זאת, אגב, טענה בעלת ותק נכבד, שכן מאז המהפכה הצרפתית יצא הביטוי ״כיבוש״ מן האופנה, וכל כובש מכריז על עצמו כעל משחרר. מאידך גיסא, הקיצוניים בגוש-אמונים נזקקים לסנקציה דתית, כדי להצדיק את פעולתם בשטחים.

אין לך דבר נלוז ונפסד יותר מאשר שימוש בסנקציה דתית בסכסוכים בין עמים ומדינות. אותו בחור מגוש-אמונים, שטען בעתירת אלון-מורה בלשון בוטה, ולכאורה בכנות ועוז כמי שביקש לא לעשות שקר בנפשו, כי הוא וחבריו שואפים להתנחל במקום שבחרו להתיישב בו לא מטעמים ביטחוניים, אלא משום שאלוהים ציווה על בני ישראל להוריש את הכנענים - ספק אם הבין איזו תיבת-פנדורה הוא פותח: אין פשרה של קצת פחות או קצת יותר בפלוגתות דתיות, ולמעשה היה כמזמין מלחמת ג׳יהאד מצד מאמיני האיסלאם, והצהרה מצד הוותיקן, שלאחר שהיהודים מאסו בישו הם איבדו את סגולתם, ולפיכך בטלה ההבטחה לך ולזרעך.

טיעון דתי מעורר כבוד ונשמע ביראה אם הוא regarding-self, נוגע לעניינים שבין אדם וקונו, לתפילה, סיגופים, צומות, אמונה שבלב, אורח-חיים; אבל הוא מקומם אם הוא regarding-other ותובע זכות להטיל מרות, לפגוע בזכויות, בחופש, באינטרסים, בקניינים של אחרים. נודף ממנו אף ריח חריף של התנשאות, שאיפה לאַדנות, להכפפת בני דת אחת למאמיני דת אחרת, לצרכים, לאינטרסים ולשאיפות של מאמיניה. דבר אחד הוא אם הפלוגתה נשארת בתחום שקלא-וטריא, הבאת פסוקים מכתבי הקודש, פרשנות תיאולוגית! דבר אחר לגמרי הוא אם מאחוריה עומדים טנקים, מטוסים, טילים, חיילים ושוטרים ונכונות להזדקק לאמצעים אלימים ישירים או עקיפים ומתוחכמים.

לא מכבר סיפר לי עיתונאי אמריקאי רב-השפעה על שיחת חירשים ואילמים, כפי שהוא כינה אותה, עם מתיישבי גוש-אמונים, שביקשו להרשימו ולשכנעו שכל מלחמתם היא מלחמת קודש. הגוי הקשה עליהם:

״אבל מה לשימוש בטנקים ואווירונים ולתפיסת שטחים, ולשלטון פוליטי ולדת?

 

החומייניזם כאן מזמין ג׳יהאד משם

 

״האינך מבין - השיבו לו - אצלנו הדת טוטלית, אין לחלק אותה למצוות דת ולעשייה פוליטית״.

חומייניזם שכזה עלול להחזירנו לאותם ימים, שבהם היו מיליונים נכונים לפתוח במסע-צלב ובאמת יצאו לשחוט מיליונים אחרים, כדי למנוע בעדם ללכת לגיהינום בדרכם-הם, ולעידן האסלאם הלוחם בראשית ימיו, כשהוכרזה מלחמת מצווה נגד בלתי-מאמינים על שהם מחללים את השם ופוגעים ברגשות המאמינים. זאת בדיוק מגמת קדאפי, המנהיג הלובי, החולם על אירופה מוסלמית ורואה חובה לעצמו לעזור לכל גורם, לרבות טרוריסטים אנרכיסטיים, שעשוי לסייע בערעור אושיות העולם המערבי. לאחר שמאות אלפים נהרגו או מתו ברעב ובמגיפות, ארצות שלמות נשמדו ואין-ספור ערים חרבו במלחמות הדת, עייפה מהן אירופה. הנבונים הבינו, כי לפני שיגיעו המאמינים לגן-עדן, יהפכו קנאי הצדדים השונים את הארץ לגיהינום, הם גמרו אומר להפריד לחלוטין בין פוליטיקה לדת, כפי שבמקביל הפרידו בין דת למדע. טענה כזו של איש גוש-אמונים נשמעת מאז בזירה הפוליטית הבינלאומית באותה רוח כמו התייחסות לפסוק ״שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון״ בהקשר של דיון באסטרונומיה.

בעיני רובה של האנושות, כלומר בני התרבויות שלא ידעו את התנ״ך, ההסתמכות על הבטחת ״ברית בין הבתרים״ - ואפילו הזכות ההיסטורית - לא רק שאינה מחייבת, אלא היא בלתי-מובנת. העמים הנוצריים, במידה שנשארה להם כלל זיקה ממשית לתנ״ך, מתייחסים רובם הגדול לסיפורי התנ״ך (כמו גם - נודה בכך - רוב היהודים), בבחינת ״משל היה״, שנועד לסבר אוזנם של שבטים קדומים, שלא הגיעו עוד לדרגת הפשטה גבוהה.

הזכות ההיסטורית אינה קוּשַן, כי אם מונח המיועד לאפיין את הזיקה החד-פעמית, שבין העם היהודי והתרומה הסגולית שהוא תרם לאנושות; לקשר הרוחני בין הדורות, שנקשר בין העם בפזורה ועריסתו הקדומה; לעובדה שבמאות שנות נדודיו נבצר ממנו - בגלל זיכרונות היסטוריים מצד אחד ועוינות העולם מצד שני - להשתרש כתושב אזרח, ולא פחות חשוב, כחברה מדינית, בשום טריטוריה אחרת. לכן, בבוא עידן זכות ההגדרה העצמית של העמים מצא העם הזה את סיפורי התנ״ך כשהוא מורדף, מנודה, מושמץ, חסר בית ומחסה, ונראה היה כה טבעי ובלתי-נמנע, שיובטח לו בית באותה ארץ שעמה הזדהה וזוהה לאורך כל ההיסטוריה, כדי לחיות בה כעם ככל העמים.

מכאן מרחק רב לקדושת גבולות טריטוריאליים, שעברו כולם גלגולים כה רבים בהיסטוריה של כל המדינות ובכל הזמנים. אפילו בתקופת הקיום והשלטון המדיני היהודי בארץ-ישראל היו חלקים ניכרים של הארץ הזאת מיושבים קבוצות אתניות אחרות, או היו נתונים בשלטון זר. איזה מקום נועד בתולדות ישראל לעכו, ג׳נין, חלחול או עזה - בהשוואה לטולדו, וילנה, אודסה וּורשה? ככל שזה יהיה בלתי-נוח, מתסכל ומביך, אין לצפות מקהיליית העמים - שזכות ההגדרה העצמית לכל עם או שבט היא עיקרון מעקרונותיה המקובלים - שתתייחס לאוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל, לפלשתינאים, כאל ערב-רב של פולשים, שפלשו לבית לא-להם כאותם גנבים בלילה, כשבעל-הבית נעדר ממנו, והתיישבו בה ללא זכות, ועליהם להסתלק עכשיו בשובו הביתה, או להסתפק במעמד של דייר-משנה נסבל, ובאוטונומיה שבעל-הבית, כריבון הארץ, יֵאות להעניק להם.

מקובל על היסטוריון של לאומים, שרצף הזמן וההתגבשות של אורח-חיים משותף הוא אבי הלאומים, והוא אינו שואל מי היה כאן התושב או התושבים הראשונים, שהרי רובם ככולם מאלה אבדו מזמן או הרחיקו נדוד מאז. אפשר לטעון, שהפלשתינאים לא פיתחו תודעה, שפה, תרבות, מסגרות מדיניות מיוחדות, ושלא ייגרע דבר מהציביליזציה הערבית הגדולה וּוַדאי לא מאוצר האנושות, אם לא תקום מדינה ערבית מספר 23. אבל משהתעוררה תודעת ״אנחנו״ אצל קבוצה אתנית בעימות עם מתיישבים זרים להם, לא יעזרו הרבה הטיעונים האלה כדי לבטל את העובדה, בלתי-רצויה ככל שתהיה, של התנגשות שבין שתי תנועות לאומיות של שני עמים הנתונים בעימות חזיתי. זמן רב העדפנו להתעלם מהתפתחות זו.

 

אין זאת שאלה של מוסר - הדבר אינו אפשרי

 

אדוני ראש הממשלה,

עם כל הכבוד לעומד בראש הממשלה ולעמיתי-ההיסטוריון, הרשה לי לומר לך על בסיס של מחקר של עשרות בשנים בתולדות הלאומיות, שככל שיהיו המניעים הסובייקטיביים שלנו עתיקי-יומין, מיוחדים במינם, חד-פעמיים ואציליים - החתירה להשתלט ולשלוט בשלהי המאה ה-20 על אוכלוסייה זרה, עוינת, שונה בלשון, בהיסטוריה, בתרבות, בדת, בתודעה ובשאיפות לאומיות, בכלכלתה ובמבנה החברתי שלה, הריהי כניסיון להחיות את הפיאודליזם.

אין זאת שאלה של מוסר. הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית - ואף אינו כדאי מפאת המחיר, כפי שלמדה צרפת, למשל, באלז׳יריה. אל תביאו ראיה מבריה״מ: לנו לא יהיה לא הכוח הפיסי ולא הנוקשות הנפשית והמוסרית הדרושה לכך. הדרך היחידה להביא לידי קיום-יחדיו של עמים בימינו היא, באורח אירוני ומאכזב מאוד, להפריד ביניהם. אלוהים עצמו, הטבע, ההיסטוריה, כבר חילקו את ארץ-ישראל לפני שחילקוהָ החלטות-אנוש. אפשר לומר, שהתמריץ רב-העוצמה ביותר הממריץ יחידים, מעמדות ועמים בעת החדשה הוא ההתנגדות הנמרצת למצב נחיתות העובר בירושה, למצב של כפיפות עם אחד לאחר. כלומר, אי-שוויון מדיני גורר מן ההכרח נחיתות כלכלית חברתית, שהרי מטעמי סולידריות שבטית ופחד פן-ירבו-ויעלו-עלינו, לא תרשה האומה השלטת לאוכלוסייה הכפופה התעצמות יתרה, גישה לכהונות אחראיות, למשרות רגישות, וּוַדאי לא פעילות ״חתרנית״. הצירוף של

שיעבוד מדיני,

דיכוי לאומי

ונחיתות חברתית

הוא פצצת-זמן. מייחסים לוולטר את האימרה:

״כל בני-האדם נולדו שווים, אך אנשי טימבוקטו עוד לא שמעו על כך״.

בינתיים הם שמעו, ומאז אין שקט בעולם.

מי שמדבר על ההכרח לשלוט על עם אחר מטעמי ביטחון, מתעתע בשומעיו. ישיבה על כידונים זאת היא ישיבה על הר-געש, מקור אי-ביטחון ואימה מתמידים. עוינות מרדנית של האוכלוסייה הנשלטת, בייחוד כשהיא נתמכת על-ידי עשרות מיליונים מעבר לגבול, מנטרלת ומבטלת כל מנה של ביטחון, שיכולים להקנות גבעה זאת או נחל זה, מְצר זה או ביצה זו (בימי טילים ארוכי-טווח ומפציצים על-קוליים). יש משהו דוחה מאוד בהיתממות או בציניות, שבה מכריזים כי ההתנחלויות חשובות כדי ליצור דפוסי קיום-ביחד, שעה שכל אחד יודע, כי בעיני כל ערבי כל התנחלות היא עוד טריז במבצע נישול וכיבוש זוחל.

הפיחות שהדימוי היהודי מוכה בו כתוצאה מכפל הלשון וההתחכמויות אינו מוסיף לא כבוד ולא ביטחון.

העולם אינו תמים. הוא אינו מקבל את הטיעון, שכמה קרוונים על גבעה סלעית יחסמו את הדרך לצבא מודרני או ירתיעו אותו, והיסטוריונים זוכרים כה יפה מה שאירע לקו מז׳ינוֹ, לקו זיגפריד ואפילו לקו בר-לב, וכיצד התבדו נבואות שרי מלחמה (של נפוליון השלישי) שהצבא מוכן עד הכפתור האחרון, או אזהרות שהמכשול הטבעי זה או זה יציל את המדינה מחורבן.

 

חזרה לתקופת הפֶטישיזם

 

אין זאת אומרת, שעל גבולות אסור להתמקח, בייחוד אם אין שינוי המפה גורר שליטה על אוכלוסייה זרה צפופה, שלא כבעידן הפיאודליזם. בתקופה המודרנית לא שטחי ארץ עוברים בירושה, אלא התודעה והרצון של האנשים החיים בהם.

כל דיבור על קדושת אדמה ומקומות גיאוגרפיים מחזירנו לתקופת הפטישיזם. אחד מגדולי הרבנים האורתודוקסיים באמריקה בימינו אמר באוזני, כי אינו מכיר בשום מקום קדוש אותנטי בארץ-ישראל פרט לכותל המערבי.

״יש לי ספקות אפילו ביחס למערת המכפלה״,

הוסיף הרב, המסרב בתוקף לתת כל סיוע לרבנים הפוליטיים.

אדוני ראש הממשלה,

רעיון האוטונומיה בצורה שהוא מוצג על-ידך הוא רעיון ארכאי, תחבולה לסתום את פי הגויים.

מי שיודע משהו על ההיסטוריה של הקיסרויות רבות-הלאומים בשלהי המאה, ההבסבורגית והרומנובית, ינוד למציאה שהועלתה מערימת הגרוטאות ההיסטוריות האלה. המילה האחרונה על הניסיונות האוסטריים בתחום האוטונומיה של באואר ורֶנַר נאמרה בסרייבו - הפתיחה לקטסטרופה הבינלאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז. חיי האוטונומיות במדינות החלושות, שהוקמו על עיי מפולת של קיסרות הצארים, היו קצרים, דחוקים וללא תפארת. צא ולמד את האוטונומיות בספרד היום.

הרעיון של אוטונומיה פרסונלית, שאתה אימצת מהאוסטרו-מרקסיסטים, לא הוצע אף פעם כמטרה לעצמה, אלא כתוספת והשלמה לאוטונומיה טריטוריאלית. הוא היה מכוון ל״תפוצות״ של היחידות האתניות הטריטוריאליות, שחיו מחוץ לשטחיה. מי יתקע לנו, שהערבים בצד זה של ״הקו הירוק״ לא יתבעו אותה לעצמם - אם היא תונהג בשטחים כהסדר-קבע? קשה לתאר, שאוכלוסייה כלשהי תסכים לאוטונומיה פרסונלית ללא איזו אסיפה מחוקקת, ותסתפק רק במועצה מינהלית כפופה לרשות מבצעת של העם הריבון.

ההיסטוריה רצופה דוגמאות של הכרזת עצמאות על-ידי אסיפה מחוקקת מכוננת כזאת. כשיקרה דבר כזה, הנשלח חיילים לפזרה ונעמיד לדין את חבריה בעוון בגידה במולדת? בתקופה שבה ניסרו בחלל תוכניות של אוטונומיה ללאומים תחת שלטון זר, הייתה הפילוסופיה שמאחורי התביעות האלה התורה שאמרה, כי טריטוריית הקיסרות אינה נחלתו הריבונית והבלעדית של הלאום הראשי השליט (״שייכת רק לנו״), אלא היא שייכת שווה-בשווה לכל הקבוצות האתניות היושבות עליה; והראיה: התנגדות לקיום שפה שלטת אחת או אפילו Verkehrs Sprache במונרכיה האוסטרו-הונגרית. תפישה שכזאת מנוגדת לרעיון האוטונומיה המוענקת למיעוטים על-ידי הריבון הבלעדי, השומר לעצמו

את מלוא הריבונות,

בעלות על קרקעות המדינה,

על אדמות ״בלתי-מוסדרות״,

מקורות המים,

זכות התיישבות בכל מקום כראות-עיניו,

ומשאיר לנהנים מהאוטונומיה חופש טיפול בבעיות ביוב, זריקות חיסון ובתי-ספר יסודיים - להוציא תוכן ורוח ההוראה במוסדות אלה - וכיוצא באלה.

 

צורכי הביטחון כמסווה למאוויים אחרים

 

לאוטונומיה טעם ומשמעות אם מתייחסים אליה כאל הסדר-ביניים לתקופת צינון וכאל הזדמנות לבחון אם עלה בידי שני הצדדים לעבור את האקספרימנט של קיום-יחדיו בהצלחה, כך שיוכלו לחיות כשכנים המקיימים קשרים סבירים.

יש אומרים: אבל הצו העליון של צורכי הביטחון אינו מאפשר לנו להשמיט את הריבונות על ארץ-ישראל כולה וההתנחלויות הן כורח ביטחוני עליון. כבר שמענו מפיהם של שני שרי ביטחון ואלופים אחרים, שלא כך הוא, אלא כפי שהרוב החושב תמיד ידע: זו רציונליזציה של מאוויים אחרים, נעלים כשלעצמם, אלא שבנסיבות ההיסטוריות שנוצרו הם מנוגדים לאינטרס האמיתי העליון ולמטרה הציונית החיונית, שהיא תנאי לכל שאר המטרות - שלום עם שכנינו מסביב.

ההתמקדות הבלעדית בסכנות לביטחון יש בה סכנה הסברתית לא מעטה. קודם-כל היא נשמעת מוזרה כשהיא באה, כפי שהיא באה בדרך כלל, מפי מי שאינם נלאים להצהיר ולחזור ולהזהיר על היותנו מעצמה, אימפריה, המשלט הבטוח היחיד של ארה״ב והמערב כולו במזרח הקרוב. אם אנו כה פגיעים עד שכל ביטחוננו תלוי באותם כמה קילומטרים או רכסי גבעות - איזה מעוז אנו יכולים לשמש למישהו? הדבר מעורר ספקות אם אנו מסוגלים להתקיים כלל, ואם הסיוע המתמיד הנדרש לערוב לביטחוננו ולקיומנו מוצדק וכדאי, וכשבא שר מישראל, וגם גנרל, וגוער במנהיגי יהדות אמריקה על שתיקתם כדרך ששתקו בימי השואה, הרי הוא יוצר בהלה, שאכן מדינת ישראל תלויה על עברי פי תהום, ואולי צריך להכין באמריקה מחנות בשביל פליטים ישראלים, ואולי יש להבין לנפשם של הנושרים מבין יהודי רוסיה והיורדים מהארץ.

ברעש וההמולה סביב ההתנחלויות - מיהם התבוסתנים ומיהם הפטריוטים הנועזים, שאינם יודעים פחד מהו?

אכן, מדינת ישראל מוקפת אויבים המוכנים להטביעה בנחלי דם, אבל כבר סאדאת הוכיח, שיש ערבים אחרים, שמסיבה זאת או אחרת מוכנים להשלים עם קיומנו -

או משום שהגיעו למסקנה, שאין דרך לחסל אותנו בכוח,

או שהם מקווים שאמריקה תצמצם את מידת הסכנה שאנו מהווים לעולם הערבי,

או משום התקווה שהמדינה היהודית תתחסל מעצמה בגלל התרחקות יהודי התפוצות, סתירותיה הפנימיות וחולשתה הכלכלית.

האומר שמדינת ישראל לא תהיה מסוגלת להגן על עצמה בלי השטחים הכבושים, אפילו עם שינויי גבול פה-ושם מטעמים אסטרטגיים אותנטיים, כאילו אמר שהיא לא תוכל להתקיים אפילו בגבולות הנרחבים, שהרי ההבדלים במרחבים ובטופוגרפיה אינם משמעותיים: האם הירדן רוחבו כשל הוולגה או המיסיסיפי? והרי שכם - הגבוהים הם כהרי ההימליה? ומי זוכר כיום את הסיסמה ״טוב שרם-א-שיך בלי שלום משלום בלי שרס-א-שיך?

 

עיוור מי שאינו רואה, כי מלחמת גזעים מאיימת עלינו

 

הסכנה האמיתית לקיומה של מדינת ישראל היא בהמשך מאמץ סיזיפוס להכניע את הפלשתינאים. עיוור מי שאינו רואה, כי מלחמת גזעים מאיימת עלינו.

״הרי ההתיישבות היא נשמת הציונות, ומה השוני בין דגניה ב-1913 לאלון-מורה ב-1980?״ שואלים מתוך כוונה לסתום את פי הטוען נגד ההתנחלויות. ״אם אין לנו זכות עתה, באיזו זכות עשינו זאת אז?״

לנבוכים לשמע טענות אלה יש להזכיר, כי ההיסטוריה היא היסטוריה של תנאים משתנים! עניינה אינו שמירה או שחזור של מצב קדום בדיוק כפי שהיה - שהוא עיסוקם של אנטיקְוַורים - אלא יחס-הגומלין בין תמורות אובייקטיביות וכוח התושייה של בני-אדם. הנאמנות למסורת היסטורית אינה תלות נוְורוטית בדגמים, אלא גמישות בטיפול במצבים חדשים ובלתי-צפויים, תוך שמירה על המהותי והרצוף, הלובש צורה ופושט צורה.

הדלק של ההיסטוריה אינו

רעיונות מופשטים,

שאיפות אוטופיות,

הרפתקנות או מאוויים רומנטיים,

אלא אילוצים אכזריים שאין לעמוד בפניהם. בהיעדר אילוצים כאלה עגלת ההיסטוריה לא תוזז. ואם התלהבות של אוונגרד של חלוצים תצליח להזיזה במעט, היא תיעצר בהיעדר כוח דחף מספיק. מי לא שמע על כישלון מהפכות או התקוממויות משום שנוסו טרם זמנן או כאשר חלפו התנאים המסייעים:

הסיטואציה המהפכנית,

המשבר או שעת כושר,

או הקונסטלציה הבינלאומית המתאימה?

 

מה בין התיישבות ״חומה ומגדל״ וההתנחלויות!

 

ידועה האימרה הנפלאה של מרקס על הנטייה הכפייתית לחזור על אותן פעולות בסיטואציות זהות או דומות למראית עין, אך למעשה שונות לחלוטין:

בפעם הראשונה זאת טרגדיה

ובשנייה - פַרסה.

זה ייאמר על ההשוואה בין כינרת, עיו-חרוד ומעשי ״חומה ומגדל״ לבין האימפרוביזציות ההתנחלותיות של ימינו. מחוללי ההתנחלויות אינם

עולים, שעשו דרכם בדרך-לא-דרך,

בגניבת גבולות ובחציית ימים,

נמלטים מאויב אכזר ומסכנת השמדה.

המתנחלים בימינו סומכים על טנקים, מסוקים ומטוסים. הם באים להפגין נוכחות, להמחיש כוח ולא לחרוש, לזרוע ולנטוע. יותר משהיא מאמץ נואש להיאחז באדמת המולדת, ההתנחלות בשטחים כיום היא מעשה פוליטי, שעיקר כוונתו לקבוע מי ישלוט, כביטויים של המתנחלים:

״להראות לישמעאלים מי כאן השליט״, ״להעמיד את הערבים במקומם״.

כל ההתייחסות להתנחלויות היא מלכתחילה כאל מאבק מלחמתי. קשה ביותר יהיה לעצור בעד התהוות מציאות של התנגשות-מצח בין עם לעם בשטח צר וצפוף, בתנאי ״רעב אגררי״, בשיטות המזכירות כל-כך

את המלחמות האגרריות בין המתיישבים המיוחסים מאנגליה לאריסים האירים,

את מדיניות הפרוסים כלפי האיכרות הפולנית בשטחם,

אותה מסכת אומללה של אפליה, תחבולות, שוחד, החרמה, כפייה ונישול - ומהצד האחר מרי אגררי ודיכוי משטרתי צבאי.

ואין דין מאבק בין עמים, כשאחד נשען על כוח צבאי מוחץ והאחר נאחז בשיניו ובציפורניו באדמה דלה, עייפה וצחיחה, כדין מאבק נגד פולש זר ומשטר דיכוי. מי לא יבוש למראה ההתעללות בבדואים המגורשים ממקום למקום - ״כי רעב בארץ ואין מרעה לצאן״ - בסיסמה של שמירה על חוקי המדינה, כאילו הורגלו הבדואים לחיות בהולנד או בשווייץ, וזאת מפי גנרל ברוטלי ושחצן.

 

אז יינתן דרור ליצרי תוקפנות ורשע...

 

ככל שצורבים הכאב והבושה על הפגעים שמגמה מדינית נלוזה ואנכרוניסטית, חסרת כל סיכוי, מביאה אותנו לעולל לשכנינו, רבה ומעיקה יותר החרדה מה יעוללו הדברים האלה לנו, לעם ישראל, לחלום התחייה החברתית והמוסרית, שהיה מההיבטים היפים והמוסריים של הציונות כתנועה בין התנועות הלאומיות בהיסטוריה. השאיפה לאַדנות, מלוּוָה חשדות ופחד תמיד מפני המשועבדים שחברו יחדיו, יוצרת אילוצים החזקים מכל הכוונות הסובייקטיביות הטובות ביותר של עם האדונים. במציאות

של שעת חירום מתמדת,

של אווירת השכם להורגו,

של טרור וטרור-שכנגד

והסלמה של פעולות איבה הדדיות -

אין מנוס מהתחכמויות מרושעות, ממעשי תגמול; מפעולות מֶנע הנהפכים לשיטת ממשל, למסכת יחסים חונקת ומנוונת לשני הצדדים.

אז יינתן דרור לאותם יצרי תוקפנות ורשע, ששלטון חוק מצליח לרסנם אך בקושי. באווירה שכזאת לא תפרח יצירה, לא תהיה שמחת חיים ולא יהיה עידון הנפש. אתה נזכר בתשובה המפורסמת שנתן ז׳ורֶס בימי דרייפוס למי שטענו, כי אין זה מעניינם של סוציאליסטים להתערב, כדי להציל קצין בורגני אחד מידי בורגנים אחרים:

״אם נרשה ליצרים הרעים התוקפניים ולאלימות להשתולל באין מפגיע, תישָחת האדמה כולה עד שלא תיכשר עוד לסוציאליזם״.

ההשחתה אינה עוד חלום רע של מזוכיסטים, אלא מציאות החונקת אותנו. היא אינה תוצאה של שלטון עריץ להנאתו, אלא של חולשה המתיימרת להיות עוצמה או נאלצת להסוות את עצמה בתחבולות. חולשה זו מדורבנת על-ידי בני-ברית קנאים, שנתנו גט לשפיות וליישוב-הדעת ומוצאת את משאביה על חשבון רבבות בני-נוער החיים חיי ניוון ואף עוני - משום שהכל מוקדש לאובססיה, שאין בה אלא נזק כלפי פנים וכלפי חוץ, שהרי חלום באספמיה הוא, שההתנחלות תמנע הקמת מדינה אש״פית ותרתיע את התנגדות דעת-הקהל העולמית.

 

מסיסמאות הדר וחזון הממלכתיות - לטיעונים ערמומיים שקופים

 

כפי שזה קורה במצבים שבהם רוצים ואין רוצים - או על-כל-פנים חוששים - לעשות מעשה מסוים, עושים אותו לבסוף ככפויי-שד בשלומיאליות, כאילו לצאת ידי חובה, כדי שייראה וייאמר שנעשה. כך דעת-הקהל בישראל - חלקה הגדול או שמתנגדת או שמתייחסת בהסתייגות רבה להתנחלויות - ודעת-הקהל בעולם כולו, מגנות את שהן רואות כרמיסת החוק הבינלאומי, וכהתגרות מכוונת בערבים על-ידי קביעת עובדות חד-צדדיות, העושות בעצם את שיטת המשא-ומתן ללעג ולקלס. מכאן הצורה הקונספירטיבית, שבה מתבצעות ההתנחלויות וההיזקקות לאמתלות מסוג ארכיאולוגי או גניקולוגי,

גידור לצורכי צבא,

הפקעה לצורכי ציבור,

תפיסה או קניית הקרקעות בדרכים שהשתיקה יפה להן.

זו אינה דרך היאה למדינה ריבונית, שומרת חוק ודוגלת בשוויון זכויות, וגם לא לחברה שהפומביות היא אחת מתכונותיה היפות.

וכך קורה, שמשטר שמחולליו התחנכו על סיסמת הדר וחזון הממלכתיות הופך את המדינה למחתרת הפועלת במחשכים, נזקקת לטיעונים ותירוצים שקופים בערמומיותם ולהיתממות כה דוחה עד שבלתי-נמנע הוא, שהדמיון הגויי לא יעלה דימויים של יהודי בזוי מאוצר הפולקלור האנטישמי, עתיק היומין. שר נכבד כבר התריע על הסכנה, שנמאיס את עצמנו על העולם כולו.

מאחר שהממשלה אינה יכולה, או מהססת ואינה מעזה, מטעמים אלה או אחרים, ליזום ולבצע מבצעי התנחלות, צצה התופעה של האוונגרד של קנאים נלהבים, המכריזים על עצמם כי

הם נושאי הייעוד הלאומי,

מגשימי חזון הדורות,

ולהם נמסר הפיקדון ההיסטורי,

ולכן רשאים הם ומצוּוִים לפעול בשטח ללא התחשבות בממשלת פחדנים ומוגי-לב, בחוקים אשר לדידם הם בבחינת חוקת הגוי בבתי-דין, ששופטיהם אינם שותפים לאמונה ובמתנגדים ויריבים שהם בעצם בוגדים לאומיים.

התוצאה היא

ביזיון בתי-משפט,

זלזול בהחלטות הממשלה,

בוז למשטר הפרלמנטרי ולזולת;

בקיצור, השתוללות והפקרות במסווה של פטריוטיזם נחרץ. כל זאת, כאשר הגיס החמישי של האוונגרד הלאומני בתוך הצמרת הממשלתית מצליח להתיש את כוח מתנגדיו.

 

עם שהצטרף למשפחת העמים שב לדפוסי כת דתית גלותית

 

המאה הזאת התנסתה קשות, ועם ישראל יותר מכל, מידי אותן חבורות של ״בחירי האומה״, ״שליחי המעמד״, שהתנשאו להצילה או להאדירה על אפה ועל חמתה בשם סנקציה עליונה, שהתירה להם לרמוס ברגל גאווה כל חוקי מדינה דמוקרטית ומוסר הומניסטי.

באווירה שכזאת, ״צו השעה״ הוא

לעורר את רוח האומה,

להפיח מה שהם מכנים ״רגשות לאומיים״, מיסטיקה כעין-דתית,

להילחם נגד כל צורה של ״התייוונות״,

להסתגר ולהתבודד מן הפלורליזם הספקני של העולם הרחב,

להחניק ספקות או מוּדעות לגורמים מעכבים בבית או בחוץ.

בקיצור, לאמץ את כל סממני הנציונליזם האינטגרלי, שאחד מנביאיו, מוריס בַּרַה הצרפתי, הגדיר את האמת

כ״זווית ראייה של האינטרסים הלאומיים של צרפת״,

אותו נוסח אימפריאליסטי ומעוות של לאומיות, שהציף את רוב ארצות אירופה בשלהי המאה ה-19, חרת בכל מקום את שנאת ישראל על דגלו, קרא להדחת היהודים מכל העמדות ולמלחמה ברוח היהודית הזרה, המפוררת והמשחיתה. רומן דמובסקי הפולני הטיף להקמת ארגון ״אנטישמיים מקצועיים״ - על משקל ״המהפכנים המקצועיים״ של לנין. כפשע היה בין שלילת ההומניזם האוניוורסלי והרציונלי לתורת הגזע - ומָעבר זה לא איחר לבוא.

בקיצור, במקום עם שזה עתה קם לתחייה, עם עז וגא, שהצטרף זה עתה למשפחת העמים, מצטיירת לעינינו שיבה לדפוסי מחשבה ודרכי פעולה של כת דתית מתבודדת וגלותית. דרכה של כת להישאר בשולי ההיסטוריה ולהתייחס לסביבה ביחס של לא-מדובשך-ולא-מעוקצך:

״אנו חיים את חיינו, אנו לא מתערבים בענייניכם ואתם אל תתערבו בעסקינו״.

אך כת זו מסוגלת גם להיות כת מזוינת, הלוחמת באמצעים טכנולוגיים מודרניים כאותו גזע אדונים.

ההשקפה הרומנטית מתארת את התחייה הלאומית ועליית הציונות כמטרה שאליה חתרה כל ההיסטוריה היהודית מאז גורשנו מארצנו, שאליה התגעגענו והתפללנו יומם ולילה, שאליה היינו חוזרים ונאחזים כשרק התאפשר לרגע. הציונות עלתה כאחת התנועות של שחרור לאומי, ואחת המאוחרות בהן כחלק של אותו גל של תנועות למען שחרור וחופש התבטאות לאומית, המציף את העולם מאז ימי המהפכה הצרפתית ומעורר ומתסיס כל עם, שבט וקבוצה אתנית -

מהאסקימואים עד ליושבי פפואה,

מהבסקים עד לשבטי בַּלוּצ׳יסטן.

המניע העיקרי בכל התנועות האלה היה ועודו רעיון כבוד האדם וחירותו, וכהמשך - זכות הבעה עצמית חופשית של הקולקטיב האתני של האישיות הקיבוצית. השאיפה הזאת אחזה בעמים המדוכאים והמשועבדים, והחיפוש אחרי זהותם והרצון הלוהט להפגינה הובילו אותם בהדרגה לחיפוש אחר שורשים, לפולחן העבר, להבלטת הייחוד שלהם.

 

מבשרי הציונות לא שאבו השראתם מחוויה דתית

 

מבשריה ונביאיה של הציונות הפוליטית כמו משה הס, י׳׳ל פינסקר, תיאודור הרצל, מקט נורדאו ואפילו זאב ז׳בוטינסקי, לא שאבו כלל את השראתם מחוויה דתית או אפילו מההיסטוריה היהודית - על-כל-פנים לא בתחילת דרכם. מה שהמריץ אותם היה, כאמור, רעיון כבוד האדם, וכפועל-יוצא הגאווה היהודית שנפגעה, הכמיהה להיחלץ ממעמד משפיל ומרדיפות, הרצון להיות עם חופשי בדרכו-הוא במשפחת העמים החופשיים. את היהדות הם גילו תוך ההתעוררות האנושית, ואם אפשר לומר כך, אימצו אותה מבלי שהם עצמם הכירו את עברה וייחודה הכרה אמיתית. אפילו ציונותם של רבנים כקלישר ואלקלעי התעוררה למראה מלחמות השחרור של עמים מסביבם: יוונים, סרבים, הונגרים, רומנים, בולגרים. דמיונו היהודי-הציוני של משה הס התפעם כל-כך מהחיזיון של תחיית המתים המפוארים - אתונה ורומא - אשר בישרו לדעתו, בהכרח, את תקומתה הקרובה, הבלתי-נמנעת של ירושלים.

היהודים היו, כאמור, המאחרים למשתה. בעת ״אביב העמים״ של 1848, כאשר לא היו עם, שבט, קבוצה אתנית ולשונית, שלא התנסו בהתעוררות לאומית, היו היהודים יוצא-מן-הכלל יחיד, שכן הם קיבלו בהתלהבות את המהפכות כניצחון האידיאל של אחוות העמים וכאות שכבר הוכשרה השעה להשתחרר מהייחוד, הבדלנות והמעמד הבלעדי שלהם כיהודים.

הייתה זאת עליית האנטישמיות ההמונית הגזענית, המשפילה והרצחנית כל-כך, סביב 1880 - דווקא כשנדמה שבכל העולם כבר ניצח רעיון זכויות האדם ושוויון הברואים - שטלטלה את הרגישים והאצילים ביותר בין (המתבוללים) היהודים טלטול אדיר. לכך נתווספה זרימת מיליוני איכרים ובני אצולה במזרח-אירופה, שהתרוששו במחצית השנייה של המאה ה-19 בעקבות שחרור האיכרים, לערים ולעיירות היהודיות. דווקא סיטואציה זו של סכנה ואיום מצאה את היהודים בשעה שביטחונם הדתי נחלש מאוד ואילו תחושת עליונותם התרבותית והערכת השכלתם בהשוואה לשכניהם הבורים גברו מאוד. שני הגורמים יחד שלחו מאות אלפי צעירים לתנועה הלאומית, דחפו אותם לזרועות דת המהפכה, או העלו אותם על אוניות בדרכם לאמריקה.

 

הישענות על ההשגחה, המשיח והנס מנעה עשייה כאן ועכשיו

 

כמובן, אין להעלות על הדעת ציונות ללא האמונה בהבטחת הבורא ותקוות הגאולה, ללא התפילות לשוב לארץ אבותינו, אבל לא אלה היו הזיק שהדליק את האש הגדולה של הציונות הפוליטית. נהפוך הוא, אלה קיבלו משמעות מחודשת עקב התפתחויות בתחום הלא-דתי. אפשר בהחלט לטעון, שהדימויים הדתיים עתיקי-היומין מנעו את הפיכת חזון הגאולה למעשה מדיני היסטורי. הם שימשו תחליף לו, משום שההישענות על ההשגחה, המשיח והנס פטרו את היהודים מעשייה כאן ועכשיו; במובן-מה אפילו אסרו עליהם זאת, שהרי את המאוויים האלה היה אפשר לחוש בכל מקום בעולם ולצאת ידי חובה - והאם הציונות הנלהבת by proxy [על-ידי שליח] של מיליונים בתפוצות של ימינו אינה ראיה לכך? לא מקרה הוא, שדווקא האורתודוקסיה היהודית התייחסה בחשדנות ובעוינות לעליית הציונות. היא ראתה בלאומיות - כמוה כראשי הכנסייה הקתולית - כוח חילוני מתחרה בדת, ובמובן מה ביטוי ליומרה לקרב את הגאולה בלי לחכות למשיח.

כאשר קובעים, שלא דיאלקטיקה פנימית שהבשילה, אלא מצוקת היהודים היא שהייתה הסיבה העיקרית לעלייתה והצלחתה של הציונות, וליחס האהדה שגילו לה הטובים שבגויים, אומרים דבר שהוא אלמנטרי לדידו של כל היסטוריון: ככל שרב יהיה כוחם של רעיונות, אידיאות, חזון, אידיאולוגיות לעצב, לכוון, להדריך, לווסת, להמריץ, לשוות לו הוד והדר, להקנות לו אופי של דת ומיתוס - לא יפרוץ גל היסטורי פרץ ללא כוחות דחף ריאליים, לחצים ואילוצים, צרות ומצוקות. די לזכור את תקופות הגיאות והשפל בעלייה לארץ-ישראל כדי להיווכח בכך, או להשוות, למשל, את השפל של שנות העשרים עם הגיאות שלאחר 1939 ועם השפל סביב ראשית עשור השמונים.

 

צפויה לנו השחתה, שתשים ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו

 

אדוני ראש הממשלה,

אין לראות בהגיגים אלה סנגוריה על מדינה פלשתינאית או אש״פית. לא זכויותיהם של הערבים מעסיקות אותי - ואין לי ידיעה רבה או עניין מיוחד בעברם ובתרבותם - אלא טובת ישראל וביטחונה, וחשוב לא פחות: טיב העם והתרבות, שמדינת ישראל תהיה משכנם. ואין לי הקל בספקות, שמהניסיון לשלוט במיליון-ורבע ערבים בניגוד לרצונם

צפויה לנו השחתה, שתשים ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו על תחייה לאומית ורוחנית;

שהחתירה לקראת סיפוח השטחים לא זו בלבד שלא תספק לנו ביטחון, כי אם תתיש את כוחנו להתגונן מפני עוינות שכנינו והתנגדות חברת העמים.

עוד בימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים הבעתי בוויכוח עם ארנולד טוינבי את דעתי לטובת מה שכונה אחר כך ״האוריינטציה הירדנית״. אני מתחלחל מהדימוי של גדודי אש״ף נושאי דגלים ושרים שירי ניצחון, הזורמים לתוך השטחים באמונה שזה שלב ראשון במסע לחיסול מדינת ישראל, אם חלילה תמשיך עקשנותנו לשים לאַל, כפי שכבר קרה בעבר, כשהיינו בעמדת כוח אמיתית, כל צורת הסדר אחר של הפרדה בין העמים, תוך הסכם עם ירדן על בסיס חלוקת הארץ.

לא תצמח לנו ישועה לא מהתעלמות מכוונת ושיטתית מהסיכוי הירדני ומאפשרויות אחרות, שרבים חוששים מהן יותר מאשר מניצחון אש״פי, ולא מ״הסברה״, שכל תוכנה הוקעת אש״ף כגורם ההולך-בעקבי-הנאצים - אם לא נציע תוכנית קונסטרוקטיבית, מבוססת על פשרה מתקבלת על הדעת. בני דורנו יכולים למנות אין-ספור מתחרים לאש״ף במעשי זוועה מקרוב ומרחוק, וגם יצטטו דוגמאות עד מה מהוגנים נעשו טרוריסטים ומורדים כמו דֶה-וַלֶרָה, קֶנְיָטָה, מוֹגָבֶּה ואחרים, ולפעמים אף פציפיסטיים, לאחר שנרפאו מתסכולם והועמדו בעמדות של אחריות. לא יועיל לנו

אם נמשיך למצוא את כל הטוב והאציל בנו-עצמנו -

ואת כל הרע והמאוס באחרים.

כל מי שלא סונוור עדיין על-ידי קנאות יוכל לערוך רשימה ארוכה ומביכה של מעשים-שלא-ייעשו בידי ישראלים - כבודדים או בקבוצות,

לפעמים במעשי תגמול,

לפעמים במעשי הרתעה,

לפעמים מפני שחשבו למצווה לעשות שפטים בחסרי מגן,

ודי לחכימא ברמיזה. ודאי שיש גם באש״ף בעלי יצרים סדיסטיים ואפשרי מאוד, שמדינה אש״פית תידרדר ותהיה לגרורה סובייטית, אך מי יערוב לנו שזה לא יקרה לשכן ערבי אחר? מבלי לדחוף את הערבים לתחושה שהושפלו עד עפר, עד שיחשבו כי כלו-כל-הקצין ותמות-נפשי-עם-פלשתים, אנו מוכרחים לגייס עוצמה הגנתית, שתרתיע כל גורם או צירוף גורמים המתנכלים לקיומנו. דווקא השתכנעותנו, כי אין כל אפשרות להגיע לפשרה, כי כלה ונחרצה עם כל הערבים להשמידנו ויהי-מה - ועלינו לפעול בהתאם, כלומר להתייאש מכל אפשרות הסדר, מכל ערבויות בין-לאומיות וסידורי פירוז או פתרונות אחרים - אמורה להיהפך לנבואה המתגשמת מכוח עצמה.

 

לא נוכל להתקיים בממלכת עקרונות צְרופים

 

עלינו לפתוח בשיחה עם כל מי שמוכן לשוחח עמנו ועל-ידי כך להכיר בנוכחותנו וזכותנו כאן, ולהצהיר על כך ערב - או בתוך - ניהול המו״מ. לא הייתי מתעקש לקבל כתנאי לדיאלוג הצהרות חגיגיות שמשמיעים או מסרבים להשמיע. כבר בימי-הביניים למדו להתייחס אליהן כאל שסתום ביטחון וצורת התחמקחות טכנית יותר מאשר כאל התחייבות או ביטוי לכוונה מעשית. האנשים הבחינו אז

בין ״מלכות החסד״, הספֵירה של עקרונות נצחיים, צְרופים, קדושים, בלתי-משתנים שרק אלוהים, המלאכים, הקדושים והצדיקים מסוגלים לחיות לפיהם,

ולבין הכללים של דרי עמק הבכא, שבו רוב מי התמותה החטאים כבולים לחוקים וסדרים, שאיכשהו הם יכולים לעמוד בהם.

השמים לה׳ והארץ לבני אדם.

הפוליטיקה, והסדרים הפוליטיים - שייכים לספירה הנחותה הזאת.

מותר ואולי צריך אפילו - למען המצפון והאסתטיקה - לשלם בפתח כל החלטה והסכם מס לאותם כללים נשגבים, כדי שהמצפון יירגע ויהיה אפשר לגשת מייד לניסוחי פשרה ולסידורים פרגמטיים אחרים. כפי שאנשים לא יצליחו לחיות בתנאי מעבדה ולהיות ניזונים רק מסובסטנציות טהורות, כך לעולם לא יוכלו להתקיים בממלכת עקרונות צְרופים. אנו מזמינים צרות רבות, כאשר אנו מצהירים עליהם ונאחזים בהם כבדברי-אלוהים-חיים וכך נופלים בשבי קנאים פונדמנטליסטיים.

במסמך הדיפלומטי המפורסם ביותר בהיסטוריה הדיפלומטית של אנגליה, שהתחבר בתשובה להזמנה להצטרף ל״ברית הקודש״ על-ידי קֶסֶלְרי השמרן הקונטר-רבולוציוני (ולא, כפי שחשבו, על-ידי קֶנינג המתקדם), נאמר, שאנגליה לעולם לא תחתום על התחייבויות עקרוניות התְקֵפוֹת לכל הזמנים ובכל הנסיבות - במקרה דנן דיכוי מרידות בכל מקום שיתחוללו. היא תטפל בסיטואציות באורח פרגמטי, כשיצופו אחת אחת. איוולת פוליטית, שמתחייבים בה לעתים קרובות אנשים שלמדו משפטים, אך לא עסקו אי-פעם במקצוע זה, ונשאר להם כבוד רב למה שלמדו, היא להצהיר הצהרות זכויות כל שני-וחמישי. הדבר גם אופייני לאוהבי טקסים ופוזות, המאמינים שהשבעות הן בגדר אירועים ממש. בחיים, ובוודאי בחיים הפוליטיים, עניין לנו לא בזכויות עקרוניות חד-סטריות, אלא בהתנגשות של זכויות מנוגדות, בצורך לפשר ביניהן, להתחשב בתנאים וסייגים, ולצערנו גם באפשרות, שהשגת הזכות ומימושה יתחוורו כהפסד נקי.

 

האחיזה בשטחים אינה משימה עליונה, אלא מלכוד שוחק ומשחית

 

אכן, למראה מדינת ישראל והעם בציון הנתונים במצור, מבודדים לחלוטין בעמים, ובאותה שעה שרויים באימת התחסלות של יהדות התפוצות וגם בחנק כלכלי והתפוררות מוסרית וחברתית - מצטייר הניצחון של מלחמת ששת הימים כאחד מאותם ניצחונות, אשר ניטשה כינה כ״קשה יותר מכישלון״. החתירה להחזיק בשטחים שנכבשו אז מתגלה לא כמשימה עליונה, שתהווה את גולת-הכותרת של ההיסטוריה שלנו, אלא כמלכוד, כמעמסה שאין לעמוד בה בלי להישחק ולהישחת, ואולי חלילה להתמוטט. העולם מסרב לקבל את האמונה הציונית נוסח-התנועה-הרביזיוניסטית ולנו אין יכולת לכְפותה עליו, ולא הכוח להקים אותו ״קיר ברזל״, שזאב ז׳בוטינסקי קיווה שבאופן כלשהו יאלץ את הערבים להשלים עם קיומנו בלי אובדן רגש הכבוד העצמי.

בניגוד לתלמידיו, הודה ז׳בוטינסקי, כי אם ״אמונתו עמוקה, כך גם אמונתם״. הוא סירב להאמין, שערביי ארץ-ישראל ימכרו את ״עתיד ארצם״ בנזיד עדשים, שהרי

״נגד קולוניזציה על-ידי אנשי גזע אחד הבאים מן החוץ נלחם כל עם הארץ תמיד ובכל מקום ובלי יוצא-מן-הכלל״.

בלפור, שהיה מודע מאוד לסתירה

שבין נטילת זכות ההגדרה העצמית מערביי ארץ-ישראל

להענקת בית לאומי לעם ישראל,

השתכנע שמצווה היא להתעלם ממחאתם או אי-הנוחות של 700 אלף ערבים, כשמדובר בתיקון עוול היסטורי ובפתרון בעיה קיומית של עם מיוחד במינו. ואומנם העולם הנאור הסכים ליישם עקרונות בלתי-שגרתיים לגבי עם, שתרם תרומה מכרעת לאנושות ונרדף כפי שלא נרדף שום עם אחר.

אם בהיעדר צרת היהודים (אבוי לנו!) ובסתירה למה שנחשב במשך דורות לתרומה הסגולית שלנו - רעיון שלטון הרוח ולא הכוח - אנו נאחזים בכוח הנשק כבמכשיר להגשים זכות היסטורית, שגרסתה הקיצונית אינה זוכה כלל למעמד של קדושה בעיני האומות וגם לא בעיני רוב היהודים, הרי שאיבדנו את הזכות ליחס מיוחד מצד העמים; כלומר, את הזכות לדרוש מהם, שזכותנו תוכר על-ידם כמבטלת את זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים.

בלי אותו יסוד נבואי של רעיון שלטון הרוח אנו שבט תימהוני, שלא עשה דבר למען האנושות, אלא גרם לה איו-סוף תקלות, ועתה מבקש להתפשט על חשבון עם אחר ולהכפיף את חירותו של העם הזה לצורכי ביטחונו, הריאליים או המדומים, ולאינטרסים של עצמו.

לא המוסר הצרוף מניע את מדינאי העולם, ולא שהנפט חשוב להם יותר מהמוסר. לאסוננו נפט איננו סתם בושם, שאילי-הון סוחרים בו וגברות מפונקות משתמשות בו, אלא סם החיים של הציביליזציה המודרנית, ובלעדיו יפקוד את כדור הארץ שיתוק ורעב אוניברסלי, בין שחברות מרוויחות ממנו מיליארדים ובין שהוא מולאם כולו.

 

מדינת ישראל הופכת למחתרת ולסֶקטה

 

אדוני ראש הממשלה,

המדיניות של ממשלתך, ההופכת את מדינת ישראל למחתרת ולסֶקטה, מזמינה או תובעת מיהודי התפוצות להתכחש לערכים הליברליים, שלא רק אפשרו להם להשיג את המעמד רב-העוצמה וההשפעה ללא תקדים שרכשו, אלא מהווים תורת-חיים, שבה הם דבקים באמונה עמוקה. הסקטנטיות השוביניסטית שמממשלתך מעודדת והנוסח של אורתודוקסיה מזרח-אירופית, אשר לו היא מעניקה זכויות-יתר, תוך קיפוח כל הזרמים האחרים ביהדות,

לא זו בלבד שלא יְקרבו אותם ליהדות ויחשלו את אחדות האומה,

לא זו בלבד שלא יחזקו את המוּצָקוּת היהודית,

אלא ירחיקו אותם מהיהדות ומישראל - כי ברובם המכריע לא יסכימו לחזור לגטו.

גורלות העם היושב בציון ויהדות אמריקה קשורים ושלובים ושזורים יחדיו. אם חלילה תיפול יהודה בשלישית, תהיה המכה ליהדות אמריקה והעולם קשה מנשוא. התוצאה תהיה

ייאוש משתק,

התנוונות ובריחה המונית מהיהדות.

מאידך גיסא, אם חלילה תעבור הכוס על יהדות אמריקה, הרי על אף חישוביהם של מחשבי הקץ המעוותים שבתוכנו, המהמרים על

אנטישמיות כדלק לציונות,

כסַפָּק של עולים וזריקה לישראל -

לא תינצל מדינת ישראל המבודדת מהשריפה הגדולה. עתידו של עם ישראל תלוי כולו

בשיתוף הדוק ורצוף בין ישראל - כחברה תרבותית יוצרת, פתוחה, ליברלית -

ובין יהדות התפוצות, בייחוד אמריקה, אשר חלקים ממנה מהווים כיום את העילית של האנושות.

לעתים רחוקות מגיעה בעיה היסטורית גורלית של עם, תקופה או מערכת בינלאומית, לחידוד כה דרמטי עד שאפשר להתייחס אליה בלי להגזים כאל סיסמאות עמוסות כמו

״המולדת בסכנה, הצל מי שיכול״ - של המהפכה הצרפתית;

או ״עכשיו או לעולם לא״ - של אותם מהפכנים רוסים, שביקשו לדלג על הרָעות של המשטר הבורגני-קפיטליסטי בקפיצה ישירה לסוציאליזם, ושל לנין בעת שממחבואו בפינלנד, ב-1917, הפציר בחבריו שבוועד המרכזי לעשות את קפיצת הנחשון, באיימו על הרוב ההססן בפרישה מן המפלגה ובהקמת תנועה חדשה, שתעז לתפוס את השלטון בכוח ללא דיחוי.

תסכים עמי, כבוד ראש הממשלה, שהגענו לרגע כזה במדינתנו. העם היושב בציון מחולק עתה לשני מחנות:

אחד משוכנע, שנוכח מה שהוא רואה כמזימה בינלאומית להקים מדינה אש״פית, גרורת רוסיה הסובייטית ושואפת להכרית את מדינת ישראל, כורח עליון הוא למהר ולהרבות בהתנחלויות, לקיים מדיניות נמרצת ובלתי-מתפשרת ולפתח אקטיביזם נועז, כי רק בדרך זאת אפשר למנוע את האסון;

האחר מאמין, שנפתחה לפנינו שעת כושר חד-פעמית להגיע לשלום עם שכנינו, שהמאמצים להתפשט ולבצר את שלטוננו על אוכלוסיית השטחים בכוח יגרמו אובדן כל סיכוי להסדר שלום ויפתחו פתח לסכנות לא-ישוערו.

מנקודת-מבט זאת, מצטייר הישגך ההיסטורי בהשכנת שלום עם מצרים כהצלחה אמביוולנטית:

אוהדיך מקווים שהסדר קמפ-דייויד שם קץ לסכנה מצד מצרים ולפיכך העניק לנו יד חופשית להבטיח את שלטוננו על השטחים המוחזקים ואת שלמות המולדת, תוך מתן אוטונומיה פרסונלית לתושבים הערביים, כזאת שמשריינת את הריבונות ואת חופש ההתיישבות לישראלים בכל מקום.

ואילו המתנגדים חרדים שמא יוסיפו הצדדים האחרים להסכם להתייחס להסכם ולאוטונומיה המוצעת כאל שלב בלבד בדרך להבטחת קיום נפרד ליישות פלשתינית, וניגודי הדעות בעניין זה יבלמו את ההתקדמות לשלום ויחריפו את הסכסוך בין הערבים לישראל - שנחלשה קשות בשל הנסיגה מסיני ואובדן מקורות הנפט.

 

בלי פתרון בעיות כלכלה וחברה אין עוצמה צבאית אמיתית

 

באיגרת הזאת השתדלתי להסב תשומת-לב לכך,

שהתמורות הסטרוקטורליות החמורות שהתחוללו בעשורים האחרונים, בעת השואה ובעקבותיה, בריכוזים היהודיים, שבהם ולמענם קמה הציונות, והיעדר תשובה ציונית אפקטיבית להן מצד התפוצות בצורת עלייה המונית;

ההתפתחויות ההיסטוריות בעולם הגדול כגון דֶקולוניזציה על רקע ההשלכות האידיאולוגיות והמדיניות שלה, ועליית ציביליזציות ועמים ללא זיקה לתנ״ך וללא רגשי חובה ואשם כלפי היהדות;

השוני המהותי שחל במעמדו של העולם הערבי הודות לשליטה המונופוליסטית כמעט על מקורות הנפט - המצרך החיוני ביותר של הציביליזציה התעשייתית;

ירידת כוחן הצבאי וחוסנן הנפשי של המדינות המערביות הקרובות לנו מכל במסורתן וברוחן;

הברית בין האידיאולוגיה הקומוניסטית שנהפכה למנגנון כוח אימפריאליסטי אדיר ובין תנועות המרי הלאומי -

שכל אלה מביאים לבידודה המדיני המוחלט של מדינת היהודים ומצליחים לעוות לחלוטין את דימויה ומשמעותה ההיסטורית והמוסרית בעיני דעת-הקהל בכל חלקי העולם.

אובדן חוש פרופורציה בהערכת כוחה האמיתי של ישראל, שנגרם על-ידי גודל הניצחון במלחמת ששת הימים וההתרכזות הבלעדית שבאה בעקבותיו בעניינים מדיניים וצבאיים, ללא הבנת אותם גורמים שבעולם דמוקרטי אין חשיבותם פחותה מכוח פיסי ובעצם הם תנאי להפעלתם האפקטיבית של אלה, הסיטו את תשומת-הלב מאותן בעיות כלכלה וחברה, שבלי פתרונן אין עוצמה צבאית אמיתית ואפקטיבית. ואז מנצחים בקרבות, אך אין כוח להכניע את האויב לכרות שלום. ככל שמדינת ישראל הגדילה את מלאי הנשק, היא נעשתה תלויה יותר באספקה ובסיוע אמריקאי.

באותה שעה הצליחו הפלשתינאים, אשר עוד בהחלטת 242 של מועצת הביטחון מכונים ״פליטים״, להשיג הכרה כלאום - חלקית, לפחות, כתוצאה מסירוב ישראל להכיר בהם כביישות לאומית - כדרך בני עמים שנלחמו נגד אויב זר, כמו למשל השווייצים וההולנדים בזמנם. סירובנו להתייחס אליהם כאל יישות קולקטיבית, בטענה שהארץ כולה שלנו, ורק שלנו, וגורל הערבים יוכפף כולו למאוויים ההיסטוריים ולצרכים האסטרטגיים של ישראל, ערער גם את הלגיטימציה של ישראל בעיני העולם. ועתה מתמקד הניגוד בפלוגתה על משמעות האוטונומיה המוצעת: מינהל עצמי בדמות קבוצת פקידים הנבחרים למלא משימות, מוניציפליות ביסודן, בפקודת המימשל הישראלי, או שלטון עצמי המבוסס על חלוקת רשויות אוטונומיות.

 

סכנת מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים, ובין יהודים ליהודים

 

בתוך המחנה הישראלי מבקשים אלה, שאינם מאמינים כי האוטונומיה המוצעת על-ידי ממשלתם קבילה על הערבים ועל העולם, בכל מאודם, לשמור על האפשרות להתקדם להסדר אמת על-ידי הסכמה לאוטונומיה טריטוריאלית, ואף בית לאומי פלשתיני, תמורת ערבויות יעילות והבטחת קשר פדרטיבי עם ירדן וזיקה פדרטיבית לישראל. ההימור הזה נראה לי יותר מבטיח ופחות מסוכן משלך.

ככל שהתאריכים דוחקים והולכים, כן גוברים ההקצנה והקיטוב בשני הצדדים היריבים ובתוך הציבור הישראלי. סכנת מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים, ובין יהודים ליהודים, מרחפת עלינו.

אדוני ראש הממשלה,

מחויבותך לאמונת נעוריך ותחושת השליחות ההיסטורית להעביר לדורות הבאים את ״נחלת האבות״ בשלמותה, המצטיירות יותר ויותר בעיני רוב האומה כמאוויים אובססיביים ללא סיכוי הגשמה וכמקור לתקלות ואסונות, מְפַלגות לא רק את האומה, כי אם גם את הקואליציה שאתה עומד בראשה. ניגודי השקפות, תסכול, איבות, מעשי תככים, מריבות קולניות משתקים את פעולתה, הורסים בעם כל יראת-כבוד בפני המוסדות הפרלמנטריים, התהליכים הדמוקרטיים, הרשות המשפטית ואותוריטה מוסרית ומחוללים לפיכך תחושה של הערכת גופים חוץ-פרלמנטריים, הרואים את עצמם כנושאי ייעוד לאומי ומושיעי העם, שלהם חוקים וצווים משלהם.

כלְמוד ייסורי גוף כמוך, אני מרשה לבסוף לעצמי להתייחס לייסוריך כאל עניין ציבורי. כל חולה לב חולה בדרכו הוא, אולם כולם, בכל זאת, מסווגים באותה קטגוריה. היא מאופיינת, לכל הדעות, בהשפעת גומלין חזקה ביותר בין גוף ונפש.

נראה לי, שההתרכזות הבלעדית שלך בעניין המדיני, תוך הזנחה משוועת של כל הבעיות הבוערות האחרות, היא פונקציה של פגיעותו המתישה של חולה-לב, כשהוא מוטרד על-ידי ריבוי עניינים ובעיות בבחינת ״סבוני כדבורים... כאש קוצים״.

לזה מקביל המאמץ הנואש להיצמד למה שמצטייר בעיני הסובל כעיקר-עיקרים ומורגש מתחת לסף-ההכרה כחגורת הצלה - יהא זה עניין מדיני, הצלחת מבצע, סיום ספר.

עניין זה נהפך לתקלה חמורה עוד יותר אצל אותו סוג של פוליטיקאים יהודים, אשר מאפיינת אותם הסגולה,

שלא לשמוע ולא לקלוט את שאינו נוח להם מצד אחד

והצורך להשמיע ולהעניק לאחרים את מלוא השכנוע של עצמם מבלי להיות ער איך זה מתקבל אצל השומע.

מגיעה שעה בחיי מדינאי, שעליו לשקול אם בנסיבות משתנות הוא עדיין פולס דרך - או מכשול בדרכה של האומה. לא פעם תוהה ההיסטוריון מתוך צער

מדוע, למשל, לא הסתלק לויד ג׳ורג׳ מהחיים הפוליטיים בתום שליחותו ההיסטורית המזהירה,

מדוע התעקש צ׳רצ׳יל להיות ראש ממשלה פעם נוספת.

לבסוף אתייחס לשאלה איך צריך לנהוג מנהיג, שאינו מסוגל להתנער מאמונת נעוריו, אם כי בעומק לבו הוא ואחרים מלאי ספקות אם אכן עוד אפשר להגשימה. עומדת לנגד עיני הדוגמה של המנהיג הסוציאל-דמוקרטי פיליפ שְוֶדֶמַן, הקנצלר הגרמני הראשון של רפובליקת וַיְמַר. כשנודעו לו תנאי השלום - התכתיב - של בעלות-הברית ב-1919, הוא נשבע חגיגית בנאום נרגש ברייכסטג:

׳׳היד הזאת תיבש ולא תחתום על התעודה המבישה׳׳.

ואכן, הוא התפטר. נמצאו אחרים שחתמו.

 

העתקת קישור