ההתיישבות במדיניות הציונית בטרם מדינה - 1947-1936
מק"ט
3028ח
מחבר/עורך
ד"ר אורן אלחנן
title
ההתיישבות במדיניות הציונית בטרם מדינה - 1947-1936
שנת הוצאה
1981
תקופה
תשמ"א
נושאים
מתוך: כנסים לתולדות היישוב, הרצאה בכנס "בדרך למדינה"
מילות מפתח
כנסים, הרצאה
תוכן

ההתיישבות במדיניות הציונית בטרם מדינה - 1947-1936

מאת ד״ר אלחנן אורן

 

 

מתוך: כנסים לתולדות היישוב, הרצאה בכנס ״בדרך למדינה״

 

שירות הפרסומים / מרכז ההסברה

העורכת: יעל חבר

הדפסה חדשה: תשמ״א - 1981

הודפס ע״י המדפיס הממשלתי באמצעות דפוס צור-אות, ירושלים

המפות ברשותה האדיבה של ״יד בן-צבי״

 

 

מדיניות יישובית

 

ב-6 ביולי 1937, יום לפני פרסום הדו״ח של ועדת פיל,[1] יצאו השכם בבוקר שיירות למעוז-חיים ולעין-גב, להקים ביום אחד שני יישובי ״חומה ומגדל״ חדשים.יישובים אלה השלימו ״מבצע״ של חמישה יישובים שהוקמו בשבוע אחד, יחד עם טירת-צבי, מולדת וג׳וערה - היום עין-השופט.

גל התיישבות זה, בדיוק לפני דו״ח פיל, פותח מדיניות יישובית חדשה בארץ. עד אז הודרכה ההתיישבות לאור החזון הציוני והאפשרויות הכלכליות. אבל מכאן ואילך, עד מלחמת העצמאות, מתאמצת ההנהגה הציונית ביודעין ״לשנות את מפת ארץ-ישראל״, כדברי משה שרת ב-1937. את הדחף המיידי לעיצוב עמדה ולגיבוש קו מדיני זה נתנה ועדת פיל, שעמדה להמליץ על מסקנותיה לגבי ארץ-ישראל. ביישוב רווחו חששות כבדים מפני ״קנטוניזציה״, כלומר חלוקת הארץ למחוזות אוטונומיים ללא עצמאות מלאה, ומפני הצעה של מדינה עצמאית קטנטונת בארץ המחולקת. אבל יחד עם זאת קסמה גם האפשרות של קבלת עצמאות לאלתר.

כאשר עומדים ב-1937 בפני אפשרות הקמתה של מדינה יהודית, יש צורך לגבש עמדה לגבי מקומה של ההתיישבות במדיניות הציונית. נקדים ונעיין בשאלה כללית יותר: מהי מדיניות ציונית? ראשית הציונות בחזון שיבת-ציון, כלשון השיר: ״פה בארץ חמדת אבות״. קודם לדיון על קווים וגבולות, יש לדבר על חזון שיבת-ציון הנמצא כעת באמצע הגשמתו, כאשר בארץ-ישראל מרוכזים 400,000 מ-16 מיליון יהודים, שהם כ-2.5% מהעם היהודי, והמלאכה עוד רבה. הצעד הנדרש עתה הוא גיבוש מדיניות לנוכח החלוקה.

התדמית המקובלת של מדיניות ציונית היא זו: מגלגלים תוכניות כמו תוכנית באזל; מופיעים לפני ועדות כמו ועדת פיל, שההנהגה הציונית חששה מאוד מפניה בעקבות הלקח המר של הוועדה משנת 1929;[2] מפעילים דיפלומטיה אישית: וייצמן מפעיל את הקסם האישי שלו, ובן-גוריון מפעיל את האגרוף האינטלקטואלי שלו. אבל כבר בשנת 1937 מבחינים מנהיגי העם היהודי היטב בין משא-ומתן מדיני לבין עצם העניין; הדיונים המדיניים אינם העיקר, והם הופכים לתרגיל אינטלקטואלי, הנובע מן הצורך לייצג את עמדתך ולנסות לשכנע ולפנות אל מצפון העולם, אבל לא אלה יקבעו בסופו של דבר.

המפנה בגישתם של המדינאים הציוניים מתבטא בדברים כגון אלה: בתחילת 1938 משוחח וייצמן עם מילס  למפסון בקהיר ומודיע לו כי למרות הערכתה של הממשלה הבריטית לשליטה העצמית של היישוב היהודי המתבטאת ב״הבלגה״, לא יירתע היישוב היהודי מלפעול בדרך הפוכה, אם ייווכח שהממשלה הבריטית בגדה בו. (הסיפור מופיע ביומן מדיני של משה שרת מ-1938 עמ׳ 35). באותו זמן בערך מדבר בן-גוריון בכנס על ״צו-השעה״ בתקופה זו, והוא משמיע ברבים את המילים הבאות (המצוטטות מבמערכה ב׳, עמ׳ 38):

״ולמען נראה נכוחה עלינו להבחין קודם כל בין דיבורים ובין דברים״.

לשרטט מפה או להופיע בפני ועדה אלה ״דיבורים״, אבל מדיניות נעשית על ידי דברים, על ידי מעשים, על ידי עובדות בשטח. ״לא הנאמר אלא הנעשה הוא הקובע״, כדבריו, ומכאן ואילך יש לראות הבחנה ברורה בין ״דיבורים״ ו״דברים״.

אולם עדיין אי אפשר להינזר מדיבורים. יש לשרטט מפות ולרכך את תוכנית פיל, יש להוציא את ירושלים העברית מפרוזדור במובלעת בריטית ולברר את גבולות חלוקתה של העיר וכדומה. המדיניות הציונית ב-1937 נקטה בעמדה של הסכמה עקרונית לדון בחלוקה, אף כי לא בחלוקה שהציעו הבריטים, אלא בחלוקה בת-ביצוע, כזו שאפשר לחיות איתה. אבל עמדה זו מלווה בהחלטה מעשית המבקשת לעשות ככל האפשר נגד אסון זה של החלוקה. והדבר שניתן לעשותו, כדברי משה שרתוק (שרת), הוא ״לשנות את מפת ארץ-ישראל על ידי הקמת נקודות חדשות כדי להכביד עד כמה שאפשר על פתרון שאלת ארץ-ישראל בצורה של חלוקה או קנטוניזציה״. זוהי המדיניות הציונית, למעשה. ובמה מתבטא גיבוש המדיניות היישובית כחלק ממדיניות ציונית זו?

בעוד שהמאורעות והמרד הערבי נועדו לעצור את הקמת הבית הלאומי ולמנוע את העלייה, מוסכם היה על התנועה הציונית שיש לקיים את המומנטום: לא די לעמוד ולהגן על כל יישוב מפני הכנופיות, כי אילו היה היישוב עושה רק זאת, היה בכך ניצחון לערבים שהצליחו לעצור בעדנו. אם לא יעלו יישובים חדשים ולא יבואו עולים חדשים, אם לא נחזור למחצבות מגדל-צדק ולא יהיה חצץ לבנות, יהיה זה ניצחון לערבים שהשיגו את שלהם. אם השביתו את נמל יפו, ואנחנו לא נבנה נמל בתל-אביב, יהיה זה ניצחונם. במילים אחרות, לא די לעמוד אלא צריך להתקדם ולנוע הלאה כדי לשמור את המומנטום הזה. עד כאן מקובל על עולם, ומכאן פורצת המחלוקת.

דווקא אנשי המעשה בכלכלה וביישוב כמו קפלן, ד״ר מוריס הכסטר (חבר הסוכנות, מהלא-ציוניים, שעמד בראש מחלקת ההתיישבות), ואפילו אברהם הרצפלד, אומרים שיש לבסס אח הקיים: למה לבזבז כספים על הקמת תל-עמל ולהסתבך בצרות חדשות, כאשר אפשר לסתום בכספים אלה פִּרצה בגוש תל-מונד? מדוע לא לזרוק נקודה נוספת בין כפר-סבא ורמת-הכובש כדי שרמת-הכובש לא תהיה מבודדת? לעומתם הציע שרת מדיניות הפוכה, הקוראת ל״התפשטות״ לפינות הנידחות ביותר, מדיניות של התפשטות לעומת מדיניות של התכנסות וביסוס הקיים. אבל שורש המחלוקת לא היה נעוץ בהיעדר חזון של אדמה אצל אנשי המעשה, להיפך, אלא בחששם מפני הגורם הדמוגרפי. רופין, למשל, טען ב-1937 בפני וייצמן ובפני בן-גוריון, שהמדינה אשר ועדת פיל הציעה גדולה מדי, מפני שיש בה מיעוט ערבי גדול מדי. אם יש ברצוננו לבסס עצמאות, עלינו להיות מדינה יהודית ללא מיעוט ערבי גדול. לשם כך מוטב להקטין את המדינה, ובלבד שיהיה בה רוב יהודי מוחלט. על כך ענה לו בן-גוריון בקונגרס הכ׳ בציריך:

״מדינה פירושה עצמאות, ועצמאות פירושה עלייה. לשם כך נחוצה לנו מדינה זו. העלייה ההמונית תהפוך את המיעוט הגדול למיעוט קטן. איש לא יגורש, אבל המדינה תתמלא ביהודים״.

מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית מצאה עידוד בקריטריונים שנקטה ועדה פיל, הקו שניתן לכנותו ״דמוגרפיה פוטנציאלית״: היהודים היושבים באזור מסוים, חזקה עליהם שיהפכו שם לרוב, אפילו אם עדיין הם מיעוט. הם לא היססו להקצות את כל הגליל ליהודים. בטוחים היו שאם רק ייפָתח להם פתח, הם יפַתחוהו וייהפכו שם לרוב. ועדת פיל לא כללה את ״עמק הירדן״ (עמק הירדן שממזרח הירדן, משתי הדגניות ועד עין-גב) בתחום המדינה היהודית. אבל ברל כצנלסון ומשה שרת טענו שאם ניצור תקדים תהיה התיישבות גם במדינה הערבית, ולכן החליטו לעלות לעין-גב.

כעת נעבור מהמדיניות לתחום של אסטרטגיה יישובית, כלומר: איך במצב של עימות, מאורעות ומרד, ניתן להתקדם. אך לפני כן יש לסקור את המצב הקיים עד שנת 1936. אפיקים ואשדות-יעקב הוקמו בראשית שנות השלושים בעמק הירדן כדי לאבטח את מפעל החשמל בנהריים, את הדגניות ואת בית-זרע, וליצור כעין ״גוש״ שישמור על קווי הירדן והירמוך. היישובים המזרחיים ביותר בעמק יזרעאל היו בית-אלפא ובית-השיטה. גבול הצפון הוחזק ע״י תל-חי וכפר-גלעדי שבעמידתן בתר״פ הכניסו את מקורות הירדן לארץ-ישראל המנדטורית. אולם עד 1936 נושב רק הקצה המערבי של אצבע-הגליל, ולא הייתה כל התיישבות ממזרח לכביש חאלסה (כיום קריית-שמונה) ועד לדן, למרות שהאדמות שם נמצאו ברשותנו. גם בדרום הארץ היו לנו אדמות, אולם היישוב הדרומי ביותר היה באר-טוביה, הנמצאת כמעט בקו-רוחב אחד עם ירושלים.

 

אסטרטגיה יישובית

 

מתחילת המאורעות חל מפנה. ההתיישבות הופסקה כמעט כליל, אם כי עדיין נעשו כמה צעדים באזורים יהודיים צפופים. הוקמו עין-הים ליד עתלית, כפר-המכבי, וגרעין מושבי חידש בדצמבר 1936 את כפר-חטים. אך המעשה המכריע בתקופת המאורעות היה הקמת תל-עמל הקרויה היום ניר-דוד, שהוקמה כיישוב ״חומה ומגדל״. מעשה זה פרץ את הדרך לאסטרטגיה המדינית של ההתיישבות. חשוב להדגיש שכל האסטרטגיה הזאת נבעה מלחצם של גרעיני חלוצים ששאפו לעלות על הקרקע ולהתמודד בכל הבעיות הכרוכות בכך. הגרעינים היוו ״שורת מתנדבים״ להתיישבות בשנות העימות. תל-עמל הייתה פרי יוזמתם של חברים בגרעין, שדחפו את המוסדות להסכים עמם. דוגמה אחרת: אנשי הכלכלה וההתיישבות התנגדו להקמת טירת-צבי בטענה שיישוב דתי ייצור בעיות חדשות של חינוך נפרד ושמירת כשרות, אולם אנשי ״הפועל המזרחי״ עמדו בכל תוקף על דעתם. במעוז-חיים שהוזכרה קודם לכן, נדחקו יחד ארבעה גרעינים משלושה זרמים התיישבותיים שונים. יישוב ״חומה ומגדל״, שהיה מתוכנן לארבעים איש הורחב בשבילם, ומתוך חצר מעוז-חיים הגיחו כעבור שנה שלושה גרעינים: גרעין ״מסד״ שעלה לכפר-רופין, גרעין ״עקיבא״ שהלך לנוה-איתן וגרעין ״מסילה״ שהקים את קיבוץ מסילות.

הבסיס החי היו האנשים המשתוקקים לעלות ולהתיישב, והאסטרטגיה התבטאה בכך שלקחו את הפוטנציאל העצום הזה וכיוונו אותו. הכיוון בא לידי ביטוי בדברים הבאים:

ראשית, ריכוז הכוח. קשה ומסובך יותר להעלות חמישה גרעינים בעת ובעונה אחת מאשר להעלותם בפסקי-זמן גדולים. נוסף על כוח-האדם בגרעינים עצמם, יש צורך לרכז אנשי ליווי ואבטחה, לבנות את המגדל, החומות והצריפים הטרומיים, ולגייס משאיות וטרקטורים.

שנית, העיתוי: יש לקבוע את הזמן הרצוי לנו.

משה שרת יכול היה ״לטפטף״ את חמשת היישובים האלה אחד לשבוע, אבל הוא האמין שהעיתוי המרוכז יש לו אפקט מדיני, ולכן כיוונו לרגע הנראה כעיתוי המכריע לפני פרסום דו״ח פיל

הדבר העיקרי באסטרטגיה היישובית הוא המיקום: היכן להתיישב והיכן להתיישב קודם. למשל, היה ויכוח אם להתיישב במעוז-חיים או בטירת-צבי. כל אנשי ההתיישבות טענו בעד מעוז-חיים. ואילו שרת טען כי טירת-צבי קודמת כיוון שיש להדרים ככל האפשר בעמק בית-שאן, ולכן אם יהיו כספים רק ליישוב אחד, תעלה טירת-צבי.

נוסף על העמדת יישובים בפינות נידחות יש למנוע את בידודם. היה על ההנהגה הציונית

לבנות כוחות-תגבורת מרוכזים,

לדאוג להתגייסות מסיבית לנוטרות הממשלתית,

לצייד את הנוטרים בטנדרים כדי שתגבורת זו תהיה ממונעת,

ולקיים מערכת-קשר שתוכל לתת את ההתראה להעברת התגבורת למקום. כמעט לא היו אז מכשירי-אלחוט ברישיון, והקשר נעשה באמצעות הליוגרף ביום ובזרקור בלילה.

על ההנהגה הציונית היה לדאוג לכל אלה ולעזור בכך ליישוב הצעיר על 40 אנשיו, שלא יכול היה לעמוד לבדו בנטל. המילה ״אסטרטגיה״ הנקוטה כאן מתכוונת למכלול המאמצים שאִפשרו להקים יישובי ״חומה ומגדל״ בכמות, במקום ובזמן הרצויים להנהגה הציונית.

אולם בפני אסטרטגיה זו עמדה המגבלה של רכישת האדמות. בעצם ימי המאורעות, תקופת ״הספר-הלבן״ והמאבק, קשה מאוד היה להמשיך לקנות קרקעות. מיטב המוחות המשפטיים של העם כמו מי שהיו אח״כ שרי-משפטים, דב יוסף ושמשון שפירא, מצאו את הדרכים לעשות זאת כשהוטלו ב-1940 איסורים ממשלתיים על רכישת קרקעות. אולם כבר בעצם ימי המאורעות כמעט בלתי-אפשרי היה לקנות אדמות, ובמקום שהכפרים הערביים לא רצו למכור אדמות, אי-אפשר היה להתיישב. למשל, שואלים על השומרון, האם ההנהגה הציונית לא שמעה על השומרון? ובכן, ב-1939 רצה יוסף וייץ לקנות אדמה בענבתה, והייתה אף נכונות למכרה לו, אבל זה לא הסתדר. ב-1945 הוא רצה לקנות אדמות בתיסיר שבמעלה-בזק ממזרח לטובס. מטרתו הייתה להיכנס בעורפה של שכם, ולהתיישב במקום שמשם נכנס ויצא קאוקג׳י, אולם עסקה זו לא הושלמה. הוא הדין לגבי האדמות בפרוזדור ירושלים. קנייתן כרוכה הייתה בהסכמת הערבים, וגם לאחר קבלת הסכמתם, לא ניתן היה לרכוש את האדמה מפני המחיר הגבוה שתבעו. קניית אדמות נוה-אילן וגזר נחשבה להישג גדול, אבל בדרך לירושלים נשאר באמצע חלל ריק מיישובים יהודיים, נקודת-תורפה חמורה במלחמת-העצמאות.

יש אומרים שהיהודים קנו, פשוט, היכן שמכרו להם, ולא כך היה. קנו במקומות שרצו, אם ניתן היה - אם היו מוכרים, ואם היה כסף. אפילו אוסישקין, שטען כי הגורם הקובע הוא כמות הקרקע, הסכים בתקופת המאורעות שלא הכמות קובעת אלא המיקום המדיני-אסטרטגי.

מכאן אני מגיע למשמעות של המדיניות האסטרטגית החדשה. עצם גיבושה של מדיניות זו היה כרוך בתמורות ואפילו במהפכה פנימית, במה שאחד-העם קרא ״שינוי-ערכין״. קודם-כל, היה צורך לגייס אמצעים - כסף וציוד - בקצב ובכמויות לא מקובלים עד כה. ההנהגה נתבעה לגבש מדיניות-ביטחון: כשבאים לשנות את תוכנית-פיל, יש לנמק מדוע גבול פיל אינו בטוח, ויש צורך להציע גבול בטוח במקומו. בהתחלה פנו אל אסמכתאות מבחוץ כמו וינגייט. וייצמן ישב איתו על ענייני גבולות, והפרטים שמורים. אלעזר (לסיה) גלילי נשלח אל לידל-הרט ללמוד ממנו כיצד להתארגן בשטח, ואיך להקים צבא. מפקד ב״הגנה׳ הכין את ״תוכנית אבנר״, אבל היא לא הייתה מספקת, ובעזרת וינגייט עיבדו תוכנית אלטרנטיבית. תוכניות של אלעזר גלילי ושל אליעזר ליבנה להקמת צבא מופיעות בכרך הנספחים של ספר תולדות ההגנה, ובאותו זמן כבר ניתן לראות את הפלמ״ח, ואפילו את צה״ל, באופק הרחוק. צריך היה להתחיל לחשוב במושגים חדשים של מדינת-המחר (או ״מדינה לאלתר״). לא היה אז משרד-ביטחון ולא היה תיק-ביטחון, הכל נעשה במחלקה המדינית בהנהגתו של שרת, אשר עבד יד ביד עם אליהו גולומב, עם שאול אביגור ועם אנשים נוספים.

אז התחולל גם מהפך ב״ההגנה״. עד אז הייתה ״ההגנה״ מושתתת על הגנת נקודות יחידות, מעתה צריך היה לחשוב במושגים של הגנה ״מרחבית״, של הגנה ״כלל-ארצית״ ושל כוחות מגויסים שאפשר להפעילם בכל הארץ לפי הצורך, והם כפופים להנהגה הארצית. כאלה היו ״פלוגות-השדה״ (הפו״ש). צריך היה לתכנן את ההתיישבות לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פוליטית וצבאית, מנקודת-ראות הגנתית. מתוך כל הצרכים האלה התגבשה המפקדה הארצית ב-1939 ויוחנן רטנר, איש התכנון היישובי, מונה לרמ״א - ראש המפקדה הארצית. זו הייתה ראשיתו של ״הצבא שבדרך״.

גם ״הקרן הקיימת״ צריכה הייתה לעשות מהפיכה בדרך חשיבתה. עד אז חשבה במושגים של גאולת אדמה, ותו לא. אוסישקין אפילו התנגד בשנות העשרים להקצבת כספי ״הקרן הקיימת״ לייבוש ביצות. הוא אמר: ייבוש ביצות אינו עסקי, זה שייך ל״קרן היסוד״. אני קונה דונמים. זה עניין של כמויות. הרוצה לייבש ביצות, יקים לשם כך קרן אחרת כי כל גרוש שהוא לוקח ממני גוזל מהיישוב שטחי אדמה. והנה במקום שאלה של אדמה עלתה בעיה של אזורים שלמים, תקיעת-יתד במקום מסוים כדי לרכוש אזור שלם שאינו נמצא עדיין ברשותנו, אבל מטעמים מדיניים עלינו לשבת דווקא שם. התנהלו על כך פולמוסים חריפים מאוד עם ״הקרן הקיימת״. לפני העלייה לתל-עמל, למשל, נדרשה הקרן הקיימת להשתתף בתקציב היישוב והיא סירבה בטענה שתפקידה לקנות אדמות, וכאן האדמות כבר ברשותנו. על כך ענו לה שאם לא יקום שם יישוב יילכו האדמות לאיבוד. ויש להקים גדר ולארגן שמירה על השטח, גם אם לא מקימים עליו יישוב. בעקבות שיקולים כאלה עשתה הקרן הקיימת מפנה והפכה לכלי-ביצוע מדיני.

הייתה זו מהפיכה, שינוי-מושגים ושינוי-ערכין. ומהפך זה היה כרוך בנכונות לנקוט בטקטיקה וטכניקה, המשתנות והמותאמות לנסיבות. ברצוני לסקור את תקופות-המשנה המובהקות בשתים-עשרה שנים אלו, לאור התמורות המאפיינות אותן.

 

תקופת המאורעות - ״חומה ומגדל״ (1939-1936)

 

תקופת מאורעות 1939-1936 עד פרסום ״הספר-הלבן״ במאי 1939, היא התקופה הקלאסית של ״חומה ומגדל״. מולנו עמדו הכנופיות ואיתנו עמדו הבריטים. הייתה זו תקופת שיתוף-פעולה עם הבריטים, אף כי הדרך המשותפת לא הייתה סוגה בשושנים. נוח יותר היה השיתוף בתקופת הנציב ארתור ווקופ, אבל הנציב העליון החדש, הרולד מק-מייכל, שבא ב-1 במרס 1938 בדיוק למחרת העמידה הנפלאה של טירת-צבי, שינה את הטון. אך גם בתקופה זו לא מנעו הבריטים עליית יישובים, אם כי הביאו לדחיות פה ושם. שיתוף הפעולה בהתיישבות מצד הבריטים התבטא בציוד כל יישוב בנשק ליגלי, בהעמדת נוטרים להבטחת העליות לקרקע, ובסלילת כבישי-ביטחון ששירתו את ההתיישבות. בתקופה זו עלו להתיישבות לאור-היום. מרבית יישובי ״חומה-ומגדל״ הוקמו בשעות היום, כאשר הכנופיות לא העזו להתקיף את הליווי לעליות, והיו מוכנים להתגונן ברדת הערב.

טקטיקה זו של ״חומה ומגדל״ - הקמת יישוב ביום אחד, המאובטח ע״י שוטרים או נוטרים ביום הקמתו, אך הנעזב עם 40 אנשיו עם רדת הערב - היו לה כמה מגבלות.

צריך היה לשמור על ״קו-ראייה״ טופוגרפי עם היישובים הקיימים כדי לאותת ולהזעיק עזרה בעת הצורך;

היה צורך בדרך כבושה שתאפשר לתגבורת להגיע, דרך סלולה שלא ימקשו אותה והגשם לא ישבש אותה.

לטירת-צבי, למשל, עוד לא הייתה דרך סלולה, ובלילה שהותקפה לא יכלה התגבורת להגיע אליה, כי היה זה לילה גשום והטנדר שיצא נתקע בדרך. טירת-צבי נאלצה לעמוד לבדה בהתקפת הכנופיות, ואכן עמדה.

מגבלות אלו מסבירות מדוע לא התנחלו בנגב בתקופה זו. היו לנו אדמות רבות בנגב מדרום לבאר-טוביה. אולם מחוץ לכפר-מנחם הנמצאת מזרחה לבאר-טוביה, וכפר-ורבורג הנמצאת לידה, לא יצאנו דרומה מבאר-טוביה (את רוחמה, שנוסדה בימי העלייה השנייה, נאלצו לפנות בתקופת המאורעות). אלו מגבלות שהכתיבו מדיניות. עד כאן הטקטיקה, ומכאן - לאסטרטגיה.

כיצד הוגדרה מדיניות ה״התפשטות״? מה היו מטרותיה המוחשיות?

יעדה הראשון היה להציל את האדמות שהיו כבר שלנו, כמו במקרה של תל-עמל. עגינתו של יישוב באדמה - יקיימה בידינו.

היעד השני היה להשיג רציפות בין היישובים ותנועה בטוחה ביניהם. עד אז לא הייתה רציפות אפילו בשרון. לשם כך נסלל בגוש תל-מונד בכספי הממשלה מה שנקרא אז ״כביש הצפון, שעבר מכפר-סבא דרך מעברות לחדרה. המטרה הייתה לשמור על הרציפות הטריטוריאלית, ובייחוד לחזק את האזורים הפגיעים כמו המעבר מזיכרון יעקב ובנימינה לעמק יזרעאל או הקשר בין עמק יזרעאל והגליל התחתון.

והיעד השלישי היה לאבטח את הגבולות, קודם כל גבולות אלה שוועדת פיל חשבה ״לתת״ לנו. עין-השופט, למשל, הוקמה כדי להשגיח על משמר העמק, לאבטח את הגבול ואת ״הכתפיים״ של עמק יזרעאל, וגם כדי ליצור רצף בין מנסורה (יוקנעם) לבין בת-שלמה וזיכרון-יעקב, וגם כדי להשיג קשר בטוח יותר עם החוף בכביש ודי מילך שנסלל אז.

המחשת יעדים אלה בולטת בהתיישבות בעמק בית-שאן. תל-עמל (ניר-דוד) תקעה יתד ראשונה במרחק שלושה קילומטר בלבד מבית-אלפא. חודש לאחר הקמת תל-עמל עלתה שדה-נחום מכיוון בית-השיטה. בראשית אפריל, שלושה חודשים מאוחר יותר, עלתה בית-יוסף מכיוון עמק-הירדן, והיא המושב הראשון שעלה בצורה זו של ״חומה ומגדל״ (יש לשים לב לכך שגם מושבים ולא רק קיבוצים עלו בדרך זו). לאחר בית-יוסף  עלו מעוז-חיים וטירת-צבי בזינוק אחד, ותפסו את קו הירדן. כך השיגו היישובים שליטה על הגבול, על מעברות-הירדן וגשריו. היישובים הבאים השלימו הפריסה במרחב. התיישבות זו הצילה את אדמות בית-שאן וחיזקה את הקשר בין עמק בית-שאן ועמק-הירדן. ראוי להזכיר את ערכו האסטרטגי של עמק בית-שאן: זהו השער המזרחי של ארץ-ישראל המערבית, ולו חשיבות אסטרטגית רבה מאז ומקדם. בשנות המאורעות כבר עברה בו הדרך (הבלתי סלולה עדיין בחלקה) לאירביד, למַפְרַק ולבגדד, וחצו אותו מסילת-הברזל העולה לדרעא (אדרעי) וצינור הנפט העירקי לחיפה.

הצלחת עמידתה של טירת-צבי נתנה לנו אומץ לעשות דבר שתוכנן זה מכבר, והוא תקיעת יתד בראש-הנקרה על גבול הלבנון, בעקבות המלצתה של ועדת פיל לכלול את כל הגליל העליון בתחומי המדינה. על רקע מה שאירע בלבנון בשנים האחרונות, נוגעת ללב התכתובת בין משה שרת וראש ממשלת לבנון ב-1938: שרת מודיע על כוונתו להקים יישוב בראש-הנקרה, ומבקש ממנו להציב משטרה מהצד שלו ולעשות לכך שהכנופיות לא יתנכלו לו, הכל כדי ליצור יחסי שכנות טובים. וראש ממשלת לבנון משיב לו במכתב שברצונו לשמור על יחסי שכנות טובים, לעזור לנו לשמור על השקט ולמלא אחר בקשתנו. למעשה, קצרה ידו, וכנופיה תקפה את חניתה כבר בלילה הראשון להקמתה. אגב, העלייה לחניתה היא פועל יוצא מעמידתה של טירת-צבי. לא זו בלבד שטירת-צבי נתנה לנו ביטחון בכוחנו לזנק אל הגליל המערבי ההררי, אלא שהמעשה שכנע את הנציב העליון החדש, מק-מייכל, להסכים לעלייה. הנציב טען שמסוכן מדי להיתקע לקן הצרעות של הגליל הערבי. על כך ענה לו משה שרת שקל יותר להגיע לחניתה בכביש מאשר לטירת-צבי בדרך עפר, ומק-מייכל נאלץ להסכים להקמתה של חניתה.

לקראת העלייה לחניתה, הרחוקה מגושי היישוב העברי, נערך שם סיור ממונע של ״׳שלושת היוספים״:

יוסף פיין (אביו של מוטי הוד, מפקד חיל-אוויר לשעבר), שנבחר להיות המוכתר של חניתה כיוון שהיה מומחה לבעיות ערביות וסמכו עליו שיידע להסתדר עם ערביי הארץ  ועם ערביי לבנון;

וכן יוסף אבידר שאז נקרא עדיין יוסף רוכל, שהיה ממונה על עליות ״חומה ומגדל״;

ויוסף וייץ, איש ״הקרן הקיימת״.

יוסף וייץ שָקַד לא רק על ההתיישבות, אלא טיפח את חזון היישוב בהר ואת פיתוח היער, ולכן נלהב לרעיון חניתה. אבל כשראה את האדמות נדהם אפילו הוא לראות שאין כאן אדמה אלא רק טרשים. הייתה זאת גדולתה של ״הקרן הקיימת״ שקיבלה על עצמה ללכת לחניתה הסלעית. וייץ נאלץ לנהל מלחמה נגד יהודי חזק ועיקש מאוד, אוסישקין, ולשכנעו ש״הקרן הקיימת״ חייבת להשתתף בהוצאות של הכשרת הקרקע ההררית הזו כדי להקים את חניתה.

למרות הסיכון הרב, עלה וייצמן בעצמו לחניתה שבוע לאחר הקמתה, כדי להזדהות עם הקמתה. עיתון אחד פרסם זאת, בניגוד להסכם בין העורכים, וקיבל נזיפה חריפה ממשה שרת. העורך המופתע טען שזו ידיעה חשובה ביותר. על כך השיב לו שרת שאומנם היה שמח לספר שוייצמן ביקר בחניתה, ולהעלות בכך את מורל הציבור, אולם ידיעה כזו עלולה להעלות את מחיר הקרקעות בסביבה. וזה מה שחשוב באמת, כי בכוונתנו להוסיף ולקנות שם אדמות. ברל כצנלסון עצמו בא לחניתה ופגש שם את שאול מאירוב (אביגור), שנשאר שם עד להשלמת הקמת היישוב, שהייתה כרוכה בכבישת דרך אליו. ברל כצנלסון ידע ששאול אביגור השתתף בהגנת תל-חי ואמר לו: בחניתה אני חש שוב כבימי תל-חי. ואכן, תל-חי מתגלית מחדש בחניתה.

חניתה היא, למעשה, ה״היאחזות״ הראשונה שהקים ארגון ״ההגנה״. הנקודה הוקמה על ידי פלוגה מגויסת, מקובצת מ"ההגנה", שחבריה נבחרו אחד אחד כדי לקיים את היישוב במשך חצי השנה הראשונה. יגאל אלון ומשה דיין היו מפקדי משמרות של נוטרים שם. רק כעבור חצי שנה בא הגרעין שנועד להפוך את היישוב לביתו.

ממש לפני פרסום ״הספר-הלבן״ ב-1939, עלו דפנה ודן על הקרקע לשם שמירה על נקודה קריטית ביותר - מקורות הירדן. נעשו כל ההכנות לעלייה בלילה כי היה יסוד לחשש שהאנגלים לא יתנו את אישורם לכך. ומדוע עלו בשני יישובים? מתוך מחשבה שאם יפריעו האנגלים ברגע האחרון ליישוב האחד, יישאר השני לפליטה. דן עלתה יום אחד לאחר הקמתה של דפנה.

טעות רווחת היא לחשוב שהאסטרטגיה היישובית מוגבלת להקמת יישובים חקלאיים דווקא. ב-3819 קרא בן-גוריון ״לייהד את חיפה״, שכמחצית תושביה היו ערבים. הסוכנות הפנתה את מאמציה לכַוון את העלייה לאכלוס עירוני של חיפה ולהקמת תעשייה חדשה שם. וב-1940-1939 כבר היה רוב יהודי, קטן אך מובהק, בחיפה.

מבחינה צבאית הייתה שיטת ״חומה ומגדל״ צירוף של מתקפה במובן האסטרטגי - תפיסת מרחבי התיישבות חדשים - ושל הגנה במובן הטקטי: תפקיד המתיישבים לא היה לתקוף אלא להגן. כאשר שוקלים אח תוצאתה המדינית של אסטרטגיה זאת, דומה כאילו לטווח קצר הייתה זו שיטה ששכרה יצא בהפסדה: הבריטים, שנבהלו מהתנופה ההתיישבותית, פרסמו את תקנות-הקרקע ב-1940, כשנה לאחר פרסום ״הספר-הלבן״. הישגיה של תקופת ״חומה ומגדל״ זוכים להערכה הראויה להם רק בהסתכלות לטווח ארוך, כאשר רואים את הישגי התקופה כשלב חיוני בדרך להקמת המדינה.

 

תקופת המרי ושנות-המלחמה הראשונות (1942-1939)

 

״הספר-הלבן״ של 1939 פותח את ״תקופת המרי״. (לאמיתו של דבר, מתחילה התמורה לקראת מרי לפני כן, מסתיו 1938). התנועה הציונית והיישוב אינם מוכנים להשלים עם הבגידה הבריטית, ויוצאים למאבק על הזכות לעלות לארץ. אם העלייה אינה מתאפשרת בדרך לגלית, תתרחש העלייה בחשאי. באותה תקופה נוטלת התנועה הציונית את ההעפלה תחת חסותה.

בשלב זה כבר נשברו הכנופיות, שפעילותן קבעה עד כה את הטקטיקה של ההתיישבות, ושבוע לאחר פרסום ״הספר-הלבן״, ערב שבועות תרצ״ט, הוקמו שבעה יישובים בלילה אחד. לאחר פרסום ״הספר-הלבן״, מאמצת לעצמה הטכניקה של ״חומה ומגדל״ את השיטה של ״א״ש לילה״, כפי שנקראה אז. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אין עוד צורך בשיטת התיישבות זו, ולאחר אוקטובר 1939 עולים על הקרקע כמה יישובים אחרונים בצורת ״חומה ומגדל״ (בעיקר בגליל העליון). הבעיה כעת היא עקיפת ״הספר-הלבן״, התיישבות למרות רצון השלטון, והתמודדות עם הבעיות החדשות שיצרה המלחמה העולמית. המזרח התיכון כולו נמצא במצור וחשוף לאיומים.

הבחורים ביישוב מתגייסים לצבא;

העלייה נפסקת כמעט מקיץ 1941, מפני שהגרמנים כבשו את הבלקנים

ומשתי סיבות אלה מצטמצמת הרזרבה החלוצית. יש איום מצד סוריה ומצד עירק ומאוחר יותר גם מאל-עלמיין. במצב זה ממשיכים ומפתחים שיטות התיישבות חדשות הנקראות ״היאחזויות״, ״מחנות כיבוש״. השיטה היא להעלות גרעין קטן שיכשיר את הקרקע ויתחיל בפיתוח משקי, עד שיצטרפו אליו חברים נוספים.

תקנות-הקרקע שהתירו רכישת אדמות רק באזורים המאוכלסים כבר בצפיפות ביישובים יהודים, אשר מנעו מאיתנו לרכוש אדמות בשני שלישים משטח ארץ-ישראל והגבילו את המכירה בשליש נוסף, חלקו הגדול בנגב, הציבו לפני היישוב שלושה יעדים חדשים;

האחד היה כיבוש החוף, במגמה מפורשת להרחיב את ההעפלה, ולהרבות בנקודות שאפשר יהיה להביא אליהן מעפילים. כך, למשל, קמו משמר-הים, שדות-ים ומעפילים (הנקראת היום נוה-ים).

היעד השני היה התיישבות בנגב, שלא הייתה אפשרית בתקופת המאורעות. מומחים מבחוץ ומן השלטון טענו שלא ניתן להקים יישובים חקלאיים במדבר. אולם ארתור רופין, שטען כי המדינה גדולה מדי, בהתכוונו בכך לאחוז הערבים הגדול באוכלוסיה, חי בהרגשה שהנה אנו עומדים לגמור לקנות בקרוב את כל האדמות בארץ-ישראל הנושבת שמוכנים למכור לנו. והוא קרא ב-1939, עוד לפני פרסום תקנות-הקרקע, לצאת אל אופקים חדשים בנגב הנרחב והפתוח. לשם כך גייס את מהנדס המים שמחה בלס, שתכנן את מפעל-הקישון של ״מקורות״ ב-1938, כדי לבדוק את אדמות הנגב ואפשרויות ההשקיה. לאחר סיורים באזור, הודיע בלס שבכמה מקומות מדרום לבאר-טוביה יש מקורות מים עמוקים. גם בחולות אשדוד נמצאו מים, והעברת מים משם דרומה תפתור את בעיית המים לאדמות הנגב. באותו קיץ הוקמה הנקודה הראשונה בנגב, ונקראה בשם נגבה כדי לסמל אח הכיוון - יציאה אל הנגב.

היעד השלישי שהסתמן קצת יותר מאוחר היה - סיכול אפשרות החלוקה. העריכו כי אפשר יהיה לסכל את החלוקה אם נמתח ״רצועת-רוחב״ נוספת מהחוף עד הירדן או עד מדבר יהודה. התכוונו למתוח את הרצועה בדרך אל ירושלים, או דרומה משם - בקו מנגבה מזרחה - רצועת רוחב יישובית רצינית עד גוש עציון. זאת הייתה התוכנית, אבל לא עלה בידינו לממשה במלואה. לא היו לנו אמצעים מספיקים לשם כך.

על אף המגבלות של תקופת המלחמה, עלו בשנים אלה כמה נקודות חשובות לאסטרטגיה היישובית. דורות (לזכרו של דוב הוז וקרוביו, שנספו בתאונה) עלתה כנקודה דרומית מאוד, בקו עזה. גת, שקמה בו-ביום, התמקמה בין כפרים ערביים. גת, וגלאון שעלתה ב-1946, נועדו למתוח את רצועת הרוחב שתגיע עד גוש עציון (אולי אי השלמת משימה זו גרמה לנפילת גוש עציון במלחמת העצמאות).

 

שנות המלחמה האחרונות - ובעקבות תוכנית בילטמור (1945-1943)

 

השנים 1943 עד 1945, לאחר תוכנית-בילטמור ומערכת אל-עלמיין, פותחות תקופה חדשה. סוף המלחמה כבר נראה באופק, ויש לזנק קדימה. מתכוונים להעלות את המצפים על הקרקע בנגב, לא כיישובים עדיין אלא בתחנות ניסיון, כהכנה להתיישבות הגדולה שתקום בסוף המלחמה. הפלמ״ח שהוקם בינתיים מציע חברים מאומנים, חברי גרעינים, שיקימו יישובים במקומות שאיש לא האמין שניתן יהיה ליישבם, אלמלא כוח האדם המאומן וחדור-ההכרה.

תקופה זו עומדת בסימן תוכנית בילטמור, שתבעה לכונן את ארץ-ישראל כקהילייה יהודית. תוכנית זאת הייתה פרי האמונה בניצחון בנות הברית במלחמת העולם, האמונה שבסוף המלחמה ירצו מיליוני יהודים לעלות ארצה (אז עוד לא ידעו שיושמדו מיליוני יהודים), והאמונה שארץ-ישראל מסוגלת לקלוט מיליונים. לאודרמילק הוכיח שבעזרת השקיה מתוכננת ושימור הקרקע ניתן יהיה להפריח את השממה. חלוקת הארץ הייתה פוגעת בתוכנית לאודרמילק, והייתה בכך סיבה נוספת להתנגד לחלוקה. בסוף 1942 עיבד המטה הכללי של ״ההגנה״ תוכנית הנקראת

״תיכון (תכנון) ההתיישבות היהודית מבחינת שיקולי הביטחון״.

תוכנית זו נועדה להגשים את תוכנית בילטמור והיא קראה להיערכות להתיישבות רבת תנופה עם סוף המלחמה העולמית. יש לבסס את רצועות היישובים הקיימות, ולחדור אל אזורי פנים-הארץ אל לב הגליל, לב השומרון ולב יהודה. אגב, תוכנית זו לא דנה בנגב, שכן אזור זה לא היה בעיני המתכננים בעיה ביטחונית אלא בעיה מדינית וכספית בלבד.

ובינתיים כבר התחילו מרחיקים דרומה. לאחר עלייתן של ניר-עם וגברעם, שהוקמו לפי המלצת בלס כדי לנצל את מקורות המים, קמו המצפים רביבים, בית-אשל, וגבולות ב-1943. באותו זמן חודשה ההתיישבות בגוש עציון. גרעיניו המאומנים של הפלמ״ח הקימו ב-1944 בגליל התחתון את בית-קשת על הדרך ״היהודית״ לגליל מכפר-תבור ליבנאל וכנרת. בית-קשת צופה על התבור, וסוגרת את נחל תבור מפני מסתננים. היא אִבטחה את הדרך מכפר-תבור מזרחה, ונוסדה במטרה מפורשת להבטיח את הדרכים לגליל. ביריה, עין זיתים וחוקוק נועדו לקיים קשר אל צפת, בעלת היישוב היהודי הישן הקטן בתוך רוב ערבי עוין, ולוודא שתישאר חלק ממדינת-ישראל. אכן, דרך נקודות אלו הגיעה חטיבת ״יפתח״ לצפת במלחמת העצמאות.

 

המאבק לעצמאות (1947-1945)

 

בסוף 1945 נפתחה תקופת המאבק לעצמאות, בו נוטלת את חלקה גם ההתיישבות. גם בתחומנו זהו עידן בעל דרמות רבות:

סיפורה של ביריה,

זינוקן של אחת-עשרה הנקודות ביום כיפור תש״ז,

הנחת הצינור בנגב שנעשתה כל- כך בשקט, עד שהמעשה נשכח ולא זכה להערכה הראויה לו.

מקובל לראות את המאבק כמכוון נגד הבריטים. אולם אין זה מדויק. המאבק היה על עלייה ועל בניית הארץ, ואם היה בו אספקט של ״אנטי״ היה מוגבל אף ביחסו לבריטניה: הוא כוון נגד ״הספר-הלבן״ בלבד. אני מוצא במאבק לעצמאות ולהקמת מדינה מאז סוף מלחמת העולם השנייה שלושה שלבים עיקריים:

הראשון - עד ״השבת השחורה״ ופיצוץ מלון ״המלך דוד״ בקיץ 1946, שאני כורך אותם יחד.

השני - שלב המשבר, לאחר שמאבק-האש של ״תנועת המרי העברי״ הביא אותנו, ואח״כ את הבריטים, עד משבר.

והשלב השלישי - נפתח כאשר הבריטים התנערו מן המשבר בהעבירם את בעיית ארץ-ישראל לאו״ם בפברואר 1947.

בשלב זה התנועה הציונית והיישוב ניצבים מול האתגר לשכנע את האו״ם ביכולתם להקים מדינה ולהגן על עצמם, משמע - להיאבק לא ״נגד״ אלא ״בעד״ הכרעה באו״ם, הכרעה לטובת הציונות.

בשלב הראשון הושם הדגש בהעפלה ובמאבק אש ״צמוד״ אליה. ההתיישבות בשלב זה דווקא על רקע העימות ומאבק האש, היא ״הצד השני של המטבע״, המשך מלאכת הבניין וההתיישבות עד כה, ללא כוונה להתגרות וליצור עימותים. כך הוקמה עמיעד בינואר 1946 באישורם מראש של האנגלים. אולם למרות הרצון שלא ליצור עוד חזית במאבק, הפכו האנגלים את ההתיישבות לחלק מהמאבק בעקבות מה שאירע בביריה.

לאחר תקרית אש התגלה ה״סליק״ של ביריה, וכל אנשיה נכלאו. ביריה הפכה למחנה בריטי, אולם היהודים החליטו שלא יהיה תקדים להורדת יישוב וזאת משיקולים תועלתיים ועקרוניים כאחד: השתלטות על יישובים יהודים, פירוק נשקם והפיכתם למחנות בריטיים עלולה לסכן את עצם הקיום היהודי בארץ. כ-10 ימים לאחר מאסרם של 24 אנשי ביריה, בליל י״א באדר תש״ו, לקראת יום תל-חי, נערך מבצע העפלה לביריה, בו השתתפו למעלה מ-2300 איש, מרביתם בני-נוער שהופנו מנטיעות בתל-חי וכוּוְנו לביריה. הם עלו לביריה בליל גשם סוחף עם שתילים ומחצלות, והקימו מחנה ארעי מול טירת ביריה הכבושה. למחרת הורידו אותם הבריטים בכוח, והרסו את המחנה החדש. אולם בו בלילה עלו אנשים בשנייה והקימו שוב מחנה ארעי. כדי לעזור לעולים להתמיד ולעמוד, אפו להם אנשי צפת לחם בעצם השבת. המחנה עמד, האנשים נותרו על אדמתם, הבריטים נאלצו לוותר, וביריה לא הורדה עוד.

בשלב השני, בעקבות ״השבת השחורה״, תבע וייצמן להפסיק את מאבק האש בבריטים. משה סנה נסע לצרפת לדבר עם בן-גוריון. פיצוץ מלון ״המלך דוד״, שגרם לאבידות איומות שלא בכוונתו של האצ״ל, הביא להתמוטטות תנועת המרי, והשותפות בין ״ההגנה״, האצ״ל והלח״י התפרקה. גם האקטיביסטים ביישוב המאורגן נאלצו להרים ידיים.

בהגבירם את מתקפת-הנגד, העלו הבריטים תוכנית מדינית חדשה, מתוך הבנה עם מחלקת-המדינה האמריקנית - תוכנית מוריסון-גריידי. הם הציעו לחלק את ארץ-ישראל לארבעה מחוזות. היהודים יקבלו מחוז אוטונומי קטן, 17 אחוז מאדמת הארץ, פחות מאשר רצתה ועדת פיל לתת לנו, וללא עצמאות.

הערבים יקבלו 40 אחוז מארץ-ישראל והבריטים יחזיקו בירושלים, בבית לחם ובכל הנגב המרכזי והדרומי. הנגב וסיני יהיו תמורה לבסיסיהם של הבריטים באזור תעלת סואץ, שהמצרים תבעו מהאו״ם להוציאם משם. המנהיגות היהודית דחתה את התוכנית, בטענה שאין היא אלא המשך של מדיניות ״הספר-הלבן״. הסוכנות נאלצה לסגת מתביעתה לכל הארץ (לפי תוכנית בילטמור), והציעה תוכנית חלוקה והקמת מדינה יהודית בגליל, בשרון, בשפלה ובנגב. מייד לאחר ״השבת השחורה״ דרש בן-גוריון להגביר את ההעפלה מאונייה-שתיים לחודש עד לאונייה לשבוע, לשבור את מכסות ״הספר-הלבן״, ולהוסיף ולהאדיר את ההעפלה למרות הניסיון הבריטי האכזרי לשבור אותה בהגליית מעפילים לקפריסין.

בתקופת-משבר זאת פונה היישוב בארץ למבצע יישובי בנגב, במגמה להזים את תוכנית מוריסון-גריידי. הרקע למפעל, והתנאי המוקדם לעצם המחשבה על ביצועו הוא בתוכנית, שהייתה שמורה אצל בלס מאז 1939, של השקיית הנגב. מייד בגמר מלחמת העולם נסע בלס לאירופה לחפש צינורות, ומצא שבלונדון מפרקים את מערכת כיבוי-האש ששימשה את האנגלים בזמן ה״בליץ״. הבריטים, שלא נזקקו עוד למערכת, שמחו למוכרה לו. אז עוד לא החל המאבק, אך אילו היה בלס מנסה לקנות את המערכת ב-1946 (במקום ב-1945, כפי שעשה), יש להניח שהבריטים לא היו מוכנים לכך. קווי הצינור, באורך 190 ק״מ, הוקמו בחיפזון, בהתחכמות לשלטונות, ובקטעים מסוימים הונחו על הקרקע או בעומק מועט. הבדווים קידמו בברכה את ברזי השתייה שהותקנו לשימושם, אך היו שהוסתו לחבל בלילה בצינור ששתו את מימיו ביום. הצינור אִפשר שתילתם של יישובים בנגב, אותו רצו האנגלים לעצמם.

אילו הייתה ההתיישבות מפעל כלכלי, היו מניחים את הצינור תחילה, ומקימים אח״כ יישובים. אולם במאבק לסיכול התוכנית הבריטית, הכרח היה להקים את היישובים במפתיע. במפעל שיזם לוי שקולניק (אשכול), ובוצע בפיקודו של יוסף רוכל (אבידר) מן ״ההגנה״, עלו אחד-עשר יישובים בבת אחת בליל מוצאי יום הכיפורים תש״ז (6-5 באוקטובר 1946). הבריטים שהופתעו לא העזו להוריד את היישובים בכוח, ואולי חששו משפיכת דם יהודים על אדמתם, כפי שעלול היה לקרות לאור פרשת ביריה. בן-גוריון הכריז שנילָחם ״מלחמת תל-חי״ על הנקודות שלנו. כך קמו בנגב אחת-עשרה נקודות, ונוצרה עובדה שהיהודים מתיישבים באזורים אסורים עליהם, והבריטים אינם מעזים להורידם מעל אדמתם. רק אח״כ יושמו התוכניות והסידורים להנחת הצינורות, בדרכים שתקשינה על השלטון לעצור בעד העובדים. פנחס קוזלובסקי (הוא ספיר), מנהל ״מקורות״, היה הרוח החיה במפעל.

מותר לשער שההתיישבות העקשנית בנגב הרשימה את ההנהגה הסובייטית. עד כה רמזה על אהדתה להעפלה, בהניחה לאוניות להפליג מרומניה ואח״כ מיוגוסלביה ומבולגריה. נראה שמדיניות זו של עזרה ליהודים במטרה לרופף את העמדה הבריטית במזרח התיכון, התגבשה אצל הרוסים מאז ההתיישבות בנגב, ונמשכה מאז במלחמת-העצמאות, ועד השלמת כיבושו של הנגב.

ההתיישבות בנגב והנחת הצינור במשך כל התקופה עד סתיו 1947, משתלבות בשלב השלישי של המאבק, בו הובאה בעיית ארץ-ישראל לפני האו״ם. וייצמן הזהיר את הנציב העליון שאם ימנע את הנחת הצינור, יוקיע אותו באו״ם על עשייתו את המנדט פלסתר בהפריעו להתיישבות, והנציב אִפשר להניח את הצינור. גבולות תוכנית האו״ם מבוססים למעשה על אזורי ההתיישבות - ולא לחינם התאמץ היישוב בתקופת המאבק והצליח להעמיד 49 יישובים ב-26 חודשים. ההתיישבות תרמה איפוא תרומה ייחודית משלה למאבק. הכרעת האו״ם לטובת מדינה יהודית מעידה על הצלחתו של המאבק לעצמאות. הצלחה זו הושגה בעיקר בזכות הנכונות להיאבק, שנתגלתה בהעפלה המתגברת שהגיעה לשיאה

במאבקם של מעפילי ״יציאת אירופה״,

בהתיישבות בנגב,

ובמאבק האש, שכוּוַן בעיקרו לסייע להעפלה ולהתיישבות.

 

הערכה מסכמת

 

ניגש איפוא לסכם את הישגיה וכישלונותיה של ההתיישבות בתריסר השנים שקדמו להחלטת האו״ם ולמלחמת העצמאות. התיישבות זו הייתה הביטוי למדיניות שרצתה למנוע את החלוקה, או לפחות לרכך את חומרתה. עיקר ההישג היה איכותי, הליכה בדרך ההגשמה לאור חזון מדריך:

חזון הפיתוח הנרחב של מי הירדן הביא להתיישבות על מקורות הירדן.

הרצון לשמור על מפעל האשלג ולהפרות את שממת אדמות המלחה בבקעת הירדן הביא להקמת בית-הערבה.

הרצון לפתוח ולפַתח את הנגב הביא להקמת יישובי הנגב מאז שנגבה פתחה את השער דרומה.

רביבים והמצפים האחרים נתנו לנו את אילת, בכך שקבעו עובדה: אין ערבים בנגב (חוץ מבדווים), ואילו היהודים התיישבו שם והוכיחו שהם רוצים ומסוגלים להפריח את המדבר.

הגשמת החזון התאפשרה על ידי ביצוע גמיש, פרגמטי, משתנה בהתאם לנסיבות ולצרכים:

כך קמו יישובי ״חומה ומגדל״ ביום, בתקופת המאורעות ושיתוף הפעולה עם הבריטים, ומייד אחרי ״הספר-הלבן״ עברנו לשיטת ״חומה ומגדל״ לפתע, בלילה, למרות התנגדותם של הבריטים.

כך קמו המצפים בנגב בשנות המלחמה, ובסופה החילונו בהיאחזויות-פלמ״ח בנקודות מפתח בגליל,

ולבסוף הוקמו יישובי ״צריף וגדר״ - קומץ צריפים וגדר-בקר - במאבק על הנגב.

לא רק האיכות, אלא גם הכמות הייתה גורם מכריע. כשם שההעפלה קבעה עובדות לא במעשה חד-פעמי אלא במאבק רצוף ועקבי של עשרות אוניות שהפליגו ארצה, אף כי מרביתן נלכדו, כך יש להעריך את ההתיישבות במספר הנקודות שעלה בידה להקים. מפרוץ המאורעות עד הכרזת האו״ם עברו 140 חודשים. בתקופה זו הוקמו 150 יישובים, בממוצע - יישוב חדש לחודש. התיישבות מסיבית זו מגיעה לשיאיה המרשימים דווקא בתקופות המרי והמאבק:

בתקופה שהוצא ״הספר-הלבן״, כאשר המלחמה באירופה עומדת על הסף,

מדריד נופלת בידי פרנקו,

מוסוליני כובש את אלבניה

והיטלר נכנס לפראג -

בחודשים אלה, מאי-אוגוסט 1939, הוקמו 11 יישובים בארבעה חודשים.

ובמשבר המאבק, מקיץ 1946 עד פברואר 1947 הוקמו 24 יישובים, מתוכם 14 בנגב.

הצינור בנגב, שהונח ב-1947, בשנת המאבק על החלטת האו״ם, שקול מבחינה תקציבית כנגד 15 יישובים.

״הקרן הקיימת לישראל״ הכפילה פעמיים וחצי את אדמותיה: מ-370 אלף דונם ב-1936 ל-933 אלף דונם ב-1947, ומתוכם נרכשו 400 אלף דונם לאחר תקנות-הקרקע של 1940.

גבולות החלוקה של האו״ם משקפות את האיכות ואת הכמות במאבק היישובי: האדמות שהיו בידינו ב-1947 היו כ-7% מאדמות הארץ, אך תוכנית האו״ם העניקה לנו בזכותן 55% מאדמת הארץ.

אבל אסור לנו לשכוח שנחלנו גם כישלונות בתקופה זו.

הכישלון העיקרי בעיני היה בדרך לירושלים, כי לא הצלחנו ליצור פרוזדור ״מנוקד״ ביישובים בדרך אל העיר. כישלון זה עלה בדם רב במלחמת העצמאות. נאלצנו לפרוץ בדם ואש את אשר לא עלה בידינו לכבוש בעזרת המחרשה.

גם לא השלמנו את רצועת-הרוחב השנייה דרומה משם. ובסופו של דבר, לא מנעה מפת ההתנחלות את החלוקה, וכאשר פרצה המלחמה גם לא הצלחנו למנוע נפילת יישובים שנותרו מנותקים ומבודדים, כמו גוש עציון.

מבחינת פיתוח הארץ לא הצלחנו לכלול במדינה, או למנוע את נפילת שני מפעלים כלכליים חשובים שבארץ - מפעל האשלג בצפון ים-המלח ומפעל החשמל בנהריים. לא הצלחנו לאבטחם בהתיישבות, והאחיזה שלנו בשפך הירמוך אל הירדן ובים-המלח (מלבד סדום) התמוטטה עם נפילתם של המפעלים בפלישה הבין-ערבית.

דווקא על רקע זה יש לציין שעל סדום לא ויתרנו, ולא עוד אלא הייתה כוונה להגיע ממנה לאילת!

 

מבחנה הגדול של ההתיישבות בא במלחמת העצמאות. רוח תל-חי שליוותה את ההתיישבות, ציוותה עלינו להחזיק ולא להרפות משום נקודה, יהיה המחיר אשר יהיה. ההחזקה בשטחים שלנו, בגבולות תוכנית-האו״ם וגם מעבר להם, כגון בגליל המערבי, היא שנתנה לנו את הבלימה ואת המעבר למלחמת תנופה. כמה יישובים נפלו במלחמה, אבל היישוב העברי לא נפל, ומרבית ״הגושים״ היישוביים שבו לא נפלו. כך היה החזון למדיניות, והמדיניות - למציאות. מציאות זו שנוצרה עד מלחמת-העצמאות, אפשר לסכמה בדבריו של ברל כצנלסון מימי המאורעות, המחזירים אותנו לימים בהם פתחתי:

״כל הארץ הייתה לנו תל-חי״.

 

הערות:



[1] ועדה בראשותו של לורד פיל, שהקימה ממשלת בריטניה בעקבות המאורעות שפרצו באפריל 1936. ועדה זו הציעה לחלק את ארץ-ישראל למדינה יהודית זעירה (בת כ-5000 דונם), ומדינה ערבית שתקיף את רובה של ארץ-ישראל המערבית.

[2] ועדת חקירה שנתמנתה ע״י משרד המושבות בעקבות פרעות 1929 בכותל המערבי, בצפת ובחברון. ועדה זו בראשות סר וולטר שו הפחיתה באחריות השלטונות לפרעות, נזפה קלות במנהיגי הערבים, וגזרה הגבלות נוספות על העלייה היהודית ועל זכות היהודים לרכוש קרקעות. כן הציעה הוועדה למסור חלק ניכר בשלטון למוסד נבחר בעל רוב ערבי.

 

העתקת קישור