פעולות התגמול 1956-1954
מק"ט
3027ה
מחבר/עורך
רס״ן גולן יאיר
title
פעולות התגמול 1956-1954
נושאים
עבודה במסגרת המכללה לפיקוד ומטה, בהנחיית בח״ק בנימין עמידרור
מילות מפתח
המכללה, לפיקוד
תוכן


 

 

הקדמה

 

תקופת פעולות התגמול בשנים 1954-1956 היא פרק רצוף הצלחות בהיסטוריה הצבאית הישראלית. בכל הפעולות השתתפו יחידות הצנחנים, כגוף מבצע עיקרי. כמעט על כל הפעולות פיקדו מפקדי הצנחנים. בעבודה זו אנסה לבחון את הסיבות שהביאו להצלחות אלו.

על מנת לבחון נושא זה חובה עלינו להוכיח, כי אין אלה הצלחות מקריות. כלומר איך הן נובעות רק או בעיקר מחולשת היריב, אלא הן תוצאה של יישום מיטבי של עקרונות המלחמה על כל המשתמע מהם על ידי הצנחנים. לכך אקדיש שלושה פרקים בעבודתי. בחרתי לבחון שלוש פעולות:

מבצע ״הר-געש״ (טבחה),

מבצע ״עלי זית״ (כנרת)

ומבצע ״שומרון״ (קלקיליה).

בחירה זו אינה מקרית. אלו הן שלוש הפעולות הגדולות ביותר והמורכבות ביותר, שביצעו הצנחנים. הן מאפשרות בחינת יכולתם לא רק בקרבות פנים-אל-פנים, אלא גם

בהפעלת מערכי סיוע,

יישום עקרונות הפו״ש,

תכנון מורכב וכו׳.

סיבות נוספות היו שתיים:

שלוש הפעולות מאפשרות בחינת יכולת הצנחנים מול כל אחד מצבאות העימות,

ובשלוש הפעולות פועלים לצד הצנחנים יחידות חי״ר/חרמ״ש נוספות המאפשרות לבחון את יכולתם על רקע יכולות המערכת הצה״לית בכללותה.

במידה ונמצא כי לאור הניתוח האורכי אותו ביצענו כי הצלחות אלה הן פרי שיטתיות מסוימת, אזי יש מקום לבצע ניתוח רוחבי, כלומר לנסות ולמצות מכלל התקופה האמורה את אותם גורמים שהביאו לצנחנים את יכולתם. בחינה זו תיעשה ע״י

בחינת ההיבטים התו״לריים כפי שהם משתקפים באימונים,

בחינת שיטת הפו״ש,

בחינת הארגון הפנים יחידתי,

בחינת אימוני היחידה, מִנהלת כ״א שלה ורוח הלחימה/יחידה שבה.

לנושאים אלה אקדיש את הפרק האחרון בעבודתי.

שכרה של עבודה זו יהיה באם ניתן יהיה להסיק ממנה מהם היסודות הבונים יחידה בעלת רמת ביצוע גבוהה.

 

פרק 1 - רקע כללי

 

בפרק זה אבהיר תחילה את ההיבטים השונים של ״פעולת תגמול״ כתופעה כללית, בעלת מאפינים ישראליים ייחודיים ואסקור בקצרה את הנושאים הבאים:

מצבה הכללי של ישראל ערב ראשית פעולות התגמול,

המצב בצה״ל באותה תקופה,

והתפתחות יחידת הצנחנים מסוף שנת 1953 ועד 1955.

 

״פעולת תגמול״- תופעה כללית בעלת מאפיינים ישראליים ייחודיים

 

פעולת תגמול היא סוג של מלחמה מוגבלת. אהרונסון והורביץ אומרים על המלחמה המוגבלת כי

״מושג זה נתפתח כדי להתאים פעולות אלימות לקונטקסט פוליטי ולהימנע ממצב של מלחמה טוטאלית, שעלולה להיות כה יקרה עד כי תוצאותיה לא יעמדו בשום יחס לגורמיה ולמחירה״.[1]

לפעולת התגמול מספר פונקציות אותן היא משרתת, כשחלקן גלויות וחלקן סמויות מהעין. ברמה הגלויה ניתן לומר כי

״מטרת הצד המפעיל אלימות מוגבלת היא להעניש את הצד שכנגד על גירוי המתפרש על ידי הצד המגיב כפרובוקטיבי, וכדי להרתיע אותו מלחזור על פעולות דומות״.

המייחד את שיטת הגמול הישראלית הוא הניסיון

״להטיל על מדינה יריבה שתרסן פעילות עוינת של קבוצות מזויינות הפועלות משטחה או עוברות בו״.

לטענת החוקרים הנ״ל, ונדמה לי כי יש יותר מממש בטענות אלו, לפעולות התגמול היו פונקציות נוספות אותן הם מכנים ״פונקציות לטנטיות״, ובהן

ניסיון להביא להתמודדות צבאית מלאה עם מדינה ערבית אחת או יותר,

החרפת המתיחות למטרות מדיניות ולמטרות רכש צבאי,

שיפור המורל וכושר הלחימה של צה״ל,

שיקולי מדיניות פנים ומורל אזרחי,

ניסיון להשפיע על מדיניות פנים בארצות ערב.[2]

הניסיון מורה, כי פעולות התגמול לעולם לא היו כלי להשגת ביטחון לאומי ברמה האסטרטגית, וכי זהו כלי להשגת ביטחון שוטף, אשר השפעתו במרחב ולאורך זמן מוגבלת. את שיטת הגמול הישראלית, בשנים הנ״ל, מאפיינים הדברים הבאים:

פעולות תגובתיות ולא יזומות,

היקף הפעולה נקבע על פי האפקט הרצוי ע״י הדרג הצבאי והמדיני ולא על פי חומרת הפרובוקציה,

מטרת הפעולה היא הרתעתית - אין זו פעולת עונשין ישירה,

התכנון והביצוע נתונים לפיקוח ובקרה של הדרג המדיני, לפחות להלכה.

התגובתיות נובעת ממצבה הביטחוני/כלכלי/חברתי/מדיני של ישראל באותה תקופה ועל כך ארחיב בהמשך. האופי ההרתעתי והניתוק בין חומרת הפרובוקציה לחומרת התגובה נועדו להקנות לדרג המדיני והצבאי גמישות בבחירת השיטה ועיתוי הפעולה. הכפיפות לדרג המדיני היא מאושיות כל קונסטיטוציה דמוקרטית, והיא גם פועל יוצא של היות פעולות התגמול חלק ממכלול שלם של מדיניות חוץ וביטחון. לסיכום חלק זה אביא מדבריו של בן-גוריון, המבהירים כמדומני, את מורכבותם של השיקולים באימוץ שיטת פעולה זו.

״הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטאן ומצפון-אפריקה. הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם ולהתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך, שהם קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם, כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי אשר לא ירשו כי יעשו בהם עוד שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה״.[3]

עוד הערה אחת אעיר. מידת האפקטיביות של פעולות התגמול היא סוגיה בעייתית ביותר, ובחינתה אינה מעניינה של עבודה זו.

 

מצבה של ישראל טרם פעולות התגמול של 1954

 

בפרק זה אסקור את מצבה של ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית.

 

המצב המדיני:

א. יחסי ישראל והמעצמות: זוהי תקופת שפל למדינת ישראל. בריטניה תומכת בגלוי במדינות ערב, מספקת להן נשק, הכשרה צבאית, כשבצבא [הצע״י] שדרת הפיקוד מושתתת על קצונה בריטית. ארה״ב אומנם תומכת במפעל הציוני כשלעצמו, אך תמיכתה במדינת ישראל היא מסויגת ביותר על רקע רצונה לשמור על יחסים תקינים עם מדינות ערב (יש לזכור, כי בשלב זה לאף מדינה ערבית אין ״רומן״ עם ברה״מ). ברה״מ עדיין אינה מעורבת בזירת המזה״ת באופן משמעותי, ורק צרפת מגלה סימני אהדה ברורים לישראל, אך גם לאלה אין ביטוי ממשי. ככלל ניתן לומר כי ישראל מבודדת מבחינה מדינית. בציבור הישראלי קיימת תחושה של ״העולם כולו נגדנו״.

ב. יחסי ישראל ומדינות ערב: ישראל יצאה ממלחמת השחרור בתחושת הישג עצום. גבולות הארץ היו אומנם ארוכים מאוד ותחמו בתוכם ארץ קטנה מאוד, אך היה בכך שיפור ביחס לתוכנית החלוקה.[4] מתוך תחושה זו ולנוכח הבעיות שכבר פירטתי ועוד אפרט, ישראל הייתה מעוניינת לשַמר את הסטטוס קוו, שנוצר עם הסכמי שביתת הנשק. בניגוד לישראל מדינות ערב ראו בתוצאות מלחמת השחרור שואה, מצב אותו יש לשנות ובמהרה. מדינות ערב עושות הכל על מנת להנציח את בעיית הפליטים. הקו המיליטנטי בהן גובר והן נתונות בתקופה זו לאי-יציבות פוליטית ולשרשרת של רציחות פוליטיות.

 

המצב הביטחוני: מעשי האיבה, עם תום מלחמת השחרור, חוזרים ומתחדשים כבר באפריל 1949.

בגבול מצרים וירדן רבות ההסתננויות על רקע של ביזה, נקם ואיסוף מודיעיני.

בגבול הסורי מתרבות תקריות הגבול על רקע זכות הבעלות על הקרקעות בשטחים המפורזים.

ישראל ניצבת בפני בעיות ביטחוניות קשות ביותר. גבולות ארוכים ופרוצים,[5] שטחים מפורזים בכל אחת מהחזיתות, היוצרים סכסוכי גבול חוזרים ונשנים וברמה האסטרטגית כל מבצע מוגבל של האויב יכול בקלות ליצור נתק ברצועות הצרות במדינה: אזור נתניה ואילת.

 

המצב הכלכלי: ישראל של אחר המלחמה היא מדינה ענייה.

היא אינה זוכה לסיוע חוץ בדומה למה שמקבלת המדינה כיום,

מנגנון איסוף הכספים מיהדות העולם עדיין אינו משוכלל די-צורכו,

והסכמי השילומים עם גרמניה עדייו לא נחתמו.

לנוכח מקורות מדוללים אלו נצבות בעיות ענק. קליטת מאות אלפי עולים, עיצובן של כלל מערכות החיים בארץ, בניית צבא וכו׳.

 

המצב החברתי: ישראל של אחר המלחמה היא חברה בתהליך שינוי מתמיד.

גל העלייה מארצות המזרח משנה את ההרכב הדמוגרפי בארץ, ויוצר מתחים חברתיים עזים.

היישוב הוותיק עייף מהמאמץ הביטחוני הרצוף.

בחברה הישראלית קיימת תחושה, כי מדינות ערב הבינו כי מדינת היהודים היא עובדה שאיננה ניתנת לשינוי, וכי במוקדם או במאוחר הן יכירו בה. על רקע תחושה זו והבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות זוכה הנושא הביטחוני לחשיבות מעטה יחסית הבאה לידי ביטוי בהקצאת משאבים כספיים מצומצמים ובחוסר נכונות של אנשי היישוב הוותיק לשרת בצבא הקבע.

 

צה״ל טרם פעולות התגמול של 1954

 

עם תום מלחמת השחרור מפורקות תשע משתים-עשרה חטיבות צה״ל. בנוסף לתחושות הנזכרות לעיל, קיימת בצבא תחושה של התפרקות. רמת הכוננות והמוכנות נמוכות ביותר. לשם דוגמה - חטיבת גולני מופקדת על הבט״ש בכל גבול הצפון. מובן כי בסד״כ מצומצם זה קשה לצפות להישגים. גורם נוסף משמעותי ביותר הוא פירוק הפלמ״ח. בחטיבות הפלמ״ח התרכזו מיטב המפקדים של צה״ל. האנשים המנוסים ביותר בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר. פרישתם של אלה היוותה מכה קשה לצבא.

הצבא עצמו אינו עוסק רק במשימות ביטחוניות טהורות. צוק העתים מכתיב שותפות למשימות הלאומיות הכלליות. הצבא מוצא עצמו מסייע לקליטת עולים במעברות וביישובים החדשים (חלוקת מזון, בניית תשתית חינוכית וכו׳). אין ספק כי נושאים אלה הם בעלי חשיבות רבה, אך יש לזכור כי המקצועיות הצבאית בלי ספק נפגעה עקב כך.

מרב המגויסים הם עולים חדשים.

אחוז ניכר מהם כלל אינו יודע עברית.

בארצות מוצאם כלל לא הייתה תודעה של שירות צבא,

לרובם בעיות אישיות קשות מבית,

המוטיבציה שלהם נמוכה

ובנוסף לגורמים אותם הזכרתי הם גם זוכים לרמת ציוד, הכשרה ופיקוד נמוכים.

הכרסום ביכולת הצבא נותן אותותיו בשטח. בשנים 1951-1953 ייכשל צה״ל שוב ושוב בפעולותיו הצבאיות. מיטב היחידות נושאות בכישלונות - חטיבה 7, גולני, גבעתי והצנחנים, לכולם כישלונות מחפירים. תקרית תל-מוטילה, פעולת פלמה, רנתיס, אידנא ועוד הן עדות עצובה לכך. המשותף לפעולות הנ״ל, ודומות להם באותה תקופה, הוא

יכולת אישית נמוכה ברמת הפרט,

פיקוד נרפה בכל הרמות המתבטא בשטח בהיעדר פיקוד מלפנים כבר ברמת הפלוגה,

היעדר דבקות במשימה בכל הרמות,

היעדרה של מערכת תחקור, הפקת לקחים ובקרה על יישומם,

כך שמשגים חוזרים על עצמם שוב ושוב. בצבא שוררת רוח-נכאה. מהסכמי שביתת הנשק ב-1949 ועד פעולת קיביה (אוקטובר 1953) נהרגו 123 אזרחים יהודים, ללא מענה צבאי ממשי. הפיקוד העליון חש כי חייב לחול שינוי, ועל רקע זה מאושרת הקמת יחידה 101. החמישי באוגוסט 1953, יום פרסום הפקודה המטכ״לית בדבר הקמת היחידה, הוא ללא ספק נקודת מפנה.

 

התפתחות יחידת הצנחנים - 1955-1953

 

גדוד 890 הוקם בנובמבר 1950, כפועל יוצא ליוזמתו של חיים לסקוב. המג״ד הראשון היה יהודה הררי, אשר שם את מרב הדגש ביחידה על אימוני צניחה וכושר גופני. הגדוד נועד מראש להיות יחידת עילית, ועל כן איחוד יחידה 101 עם הצנחנים נתפס כדבר מובן מאליו.

בפעילות מבצעית נכשל הגדוד וההצלחה הראשונה לה זכה הייתה פעולת קיביה תחת פיקודו של אריק שרון, מפקד ה-101.

ה-101 הוקמו כנזכר באוגוסט 1953. הייתה זו יחידה צבאית למחצה, אשר התקיימה רק כחמישה חודשים. פעולות היחידה היו כולן כנגד אוכלוסייה אזרחית ופידאיון. למעט פעולת קיביה היו כל פעולותיה של היחידה קטנות היקף, בד׳כ פחות מעשרה איש. בשיאה לא מנתה היחידה יותר מ-70 איש, כולל אנשי מנהלה. עם זאת התפיסות שגובשו בה היו מהפכניות. העיקרון החשוב ביותר שגובש ביחידה הוא הביצוע בכל מחיר. בנוסף לזה הצטיינה היחידה בהעזה רבה (לעתים גובלת בחוסר אחריות משווע), בפתיחות חשיבה צבאית, שהתבטאה בפיתוח טכניקות לחימה ואימונים חדשות ומתאימות למשימות בפניהן עמדו. בסיירוּת מעולה ורמת לוחמים גבוהה, כשכל זאת תחת מכנה משותף של מוטיבציה חזקה במיוחד. עם זאת חשוב לציין, כי הרמה המקצועית האובייקטיבית לא הייתה גבוהה. האימון היה חובבני ובביצועים המבצעיים קרו תקלות רבות. זכותם של ה-101 היא בראש וראשונה זכות ראשונים.

ה-101 והצנחנים אוחדו בינואר 1954, כשאריק מביא עמו כ-40 לוחמים המהווים בראשית את מרבית סגל הפיקוד. תוך חודש רוח ה-101 מוטמעת בגדוד.[6] עד פעולת בית ליקיה בגדוד רווחת רוח אנטי-משמעת פורמלית. התפקוד הלא מוצלח בפעולה זו (ליל ה-2-3.9.1954), בעיקר בפלוגתו של דוידי, גורמת לשינוי קיצוני בגדוד ומעתה ואילך תשרור בו אווירה צבאית לכל דבר.[7] ערב המבצעים, עליהם ארחיב את היריעה, גדוד 890 הוא היחידה הצבאית בעלת הניסיון הרב ביותר. מאחורי הגדוד כעשר פעולות בקנה מידה פלוגתי ומעלה ועוד מספר רב של פעולות קטנות היקף. הגדוד מצטיין ברמת ביצוע גבוהה ובמוכנות וכוננות חסרי תקדים.

 

לוח פעולות תגמול


שם המבצע

מקום המבצע

תאריך

״אריה״

נחלין

28-29.3.1954

״ברוך 1״

מחנה עזוז

מוצב מצרי ליד כיסופים

חירבת סיקה

29-30.6.1954

10-11.7.1954

30.8.1954

״בנימין ב׳ ״

בית לקיה

2-3.9.1954

״חץ שחור״

עזה

עזה

מחנות רפיח

28/2-1.3.1955

18-19.5.1955

28-29.8.1955

״אלקיים״

חן-יונס

1-2.9.1955

״פילון״

בית המכס

22-23.10.1955

״אגד״

כונתילה

27-28.10.1955

״הר-געש״

סבחה

2-3.11.1955

״עלי-זית״

כנרת

11-12.12.1955

״יהונתן״

אל כהווה

11-12.9.1956

״גוליבר״

ע׳רנדל

13-14.9.1956

״לולב״

חוסן

25-26.9.1956.

״שומרון״

קלקיליה

10-11.10.1956



פרק 2 - מבצע ״הר-געש״

 

עפ״י הסכמי שביתת הנשק עם מצרים מה-24.2.1949 פורז אזור ניצנה (ראה מפה) - נאסרה בו נוכחות צבאית. שני הצדדים הפרו את ההסכם והכניסו לאזור כוחות צבא במסווה משטרתי. ב-5.8.1955 יוצאים משקיפי או״ם ומודדים ישראליים לסמן את הגבול באזור המפורז. עפ״י הסימון נתברר, כי שני מוצבים מצריים נמצאים בשטח ישראל[8].  האו״ם דורש ממצרים לפנות את המוצבים, אך מצרים מסרבת לעשות כן. ב-.195520.9 התקיימה פגישה משולשת בנוכחות שרת, בן-גוריון ודיין. בפגישה הוחלט, כי אין להבליג על ההתעלמות המצרית וכי יחידת צה״ל תיכנס לשטח המפורז ותתפנה רק אם יאותו המצרים לפנות את מוצביהם. הביצוע חרג משום מה ממה שהוחלט ואותה יחידה גירשה את הנציגות המצרית מהמחנה בו היא שכנה, תוך פציעת שניים מאנשיה. המצרים הגיבו בכיבוש משטרת בארותיים, תוך הריגת חייל, פציעת שניים ולקיחת שני שבויים. צה״ל הגיב בראשונה בפשיטה בכונתילה בליל 27-28 לאוקטובר. מטרת פשיטה זו הייתה שביית מצרים רבים ככל האפשר ע״מ שיהיה ניתן להמירם בשבויינו. במקביל נערך צה״ל לכיבוש מוצבי סבחה וראס סירס, הם המוצבים אותם מצרים צריכה לפנות. לצמרת מערכת הביטחון ברור, כי כיבוש המוצבים עלול להתפתח למלחמה כוללת כנגד מצרים.

ב-31 באוקטובר מוציא המטכ״ל את פקודת מבצע ״הר-געש״. מטרת המבצע ״להגיב על ההפרה המצרית של הסכם שביתת הנשק באזור המפורז של ניצנה ולהפגין את השליטה הריבונית של מדינת ישראל על האזור המפורז״.[9] במקביל נערך צה״ל לביצוע מבצע ״שחר״ - כיבוש רצועת עזה. מבצע ״שחר״ יתבצע רק אם המצב ידרדר כדי מלחמה כוללת.

הפקודה הורדה לפיקוד דרום, כשלרשותו הועמדו הכוחות הבאים:

א. למבצע ״הר-געש״: חטיבה 1 ועוד גדוד 089, צג״מ 9, [10] ,גדוד חת״מ ועוד כוחות מסייעים שונים.

ב. למבצע ״שחר״: חטיבת חי״ר 5, חטיבת חי״ר 11, צג״מ 287, שני גדודי חת״מ ועוד יחידות נוספות.

חשוב לזכור, כי המטכ״ל ראה אפשרות של הסלמה רחבת היקף. ע״כ על הכוחות המשתתפים להיערך להגנה ביעדים מייד עם כיבושם.

 

אויב

 

המצרים ערוכים בשני מתחמים.

האחד בסבחה והוא בקיבולת גדודית,

והשני ראס-סירס בקיבולת פלוגתית.

מתחם הסבחה ערוך כלפי ציר קסימה-ניצנה. מתחם ראס-סירס ערוך כלפי שטח ישראל. בשני המוצבים גדר חד\דו שיפועית כלפי שטח ישראל. ואדי סירס חסום ע״י מוקשים. במוצבי הסבחה נמצאת פלוגה מו 81 מ״מ, ותותחי נ״ט 37 מ״מ ו-57 מ״מ. במוצבי ראס-סירס פלוגה כולל שני מק״בים ושלוש מרגמות 60 מ״מ.[11] כוחות אויב נוספים בסד״כ חטיבתי נמצאים באבו עגיילה ובקוסימה, חלקם כוחות משוריינים.

 

מהלך המבצע

 

310900: קפ״ק-1 פיקודי.

מבין מפקדי הכוחות נוכחים מח״ט 1 ומג״ד 890. מח״ט 1 נקבע כמפקד המבצע. הפיקוד הוא זה שקובע את ציווּתי הכוחות ואת חלוקת המשימות. מרחב ההחלטה של מח״ט 1 מצטמצם לזכות לקבוע איזה גדוד מגדודיו יכבוש את מוצבי ראס-סירס.

:022315 מ״פ ב׳ מדווח, כי הוא פצוע. זהו דיווח ראשון למן ההסתערות הראשונית, לאחריה נותק הקשר עם הפלוגה.

022325: מחלקה מפלוגה ב׳ מסתערת .על רבקה-2. הלחימה נמשכת זמן ממושך עקב התנגדות אויב חזקה.

224000: רבקה-2 נכבשת לאחר שמחלקה נוספת מפלוגה ב׳ מצטרפת ללחימה. פלוגה ב׳ השלימה את משימתה, אך אויב שהתבסס על שלוחה 300 מ׳ דרומית ליעד המשיך להמטיר אש על הפלוגה. המ״פ התקשה לאכן את מיקום האויב. בטעות הוא חושב, כי האש נוֹרית מתוך היעד עצמו, ולשאלות המג״ד החוזרות ונשנות בדבר מצבו הוא מדווח כי הוא עדיין עסוק בטיהור היעד. בינתיים המשיכה הפלוגה לירות לכיוון השלוחה מבלי שמישהו מצליח לזהות בבירור את מקור האש. עקב כך החלו מקצת החיילים להיקלע לבעיית חוסר בתחמושת.

030130: לאחר סדרת מהלכים שלומיאלים למדי הסתערה לבסוף פלוגה ה׳ על השלוחה הדרומית. בזאת תמה הלחימה ביעדי ראס-סירס. יש לציין כי מ״פ ה׳ כלל לא ידע איר להגיע ליעדי פלוגה ב׳. מפקדת הגדוד שלחה סיירים שיובילוהו.

030230: עד שעה זו ביצע הגדוד סריקות באזור היעדים ע״מ לוודא, כי אין יותר אויב. בשעה זו דיווח המג״ד על גמר כיבוש היעדים.

במהלך הלחימה נפצעו 11 לוחמים. הגדוד הרג 11 מצרים ושבה 7. כמו כן נלקח שלל שכלל מרגמות, מקלעים,מרנ״טים וכו׳.

 

מסקנות ולקחים - נקודות להדגשה

 

1. היעדר שימוש בנשק מסייע ברמה הגדודית.

2. חוסר מיומנות מקצועית-טכנית ברמת הפיקוד הזוטרה.

3. מג״ד המנותק מגדודו כל משך הלחימה. למעשה אין משפיע על הנעשה בשדה הקרב.

4. הגדוד אומנם כבש את יעדיו, אך לא עמד במשימה. איחור של 20 דקות לש׳ החטיבתי.

5. רמת תכנון: אורך ציר התנועה, שעת הש׳, כיוון התקיפה.

 

סיכום מבצע ׳׳הר-געש״

 

המבצע היווה הצלחה מרשימה.

גדוד 890 הוכיח רמת לחימה גבוהה ביותר.

בגדוד 12 אומנם התגלו ליקויים רבים 'אך יש לזכור כי הגדוד ביצע משימתו כשאין לו ניסיון קרבי קודם, ורמת מפקדיו וחייליו נמוכה לאיi שיעור בהשוואה לגדוד 890. בשביעי לנובמבר נפגש בן-גוריון עם מפקדי גדוד 12 שהשתתפו בפעולה.[12] ב״ג מתעניין בהערכת המפקדים את יכולת גדודם, ובהרכב האנושי של חיילי הגדוד. המפקדים דורשים יותר פעילות מבצעית ואזי יוכלו לבצע אף משימות מסובכות יותר. המג״ד מספר לב״ג, כי 80% מחיילי הגדוד הם עולים חדשים, מרביתם מצפון אפריקה.

לדעתי הנקודה המעניינת ביותר במבצע היא מערכות הפו״ש.

מצד אחד המערכת של הפיקוד גדוד 890,

ומצד שני המערכת של חטיבה 1 - גדוד 12.

המערכת הראשונה מציבה מודל חיובי ביותר. החל מפקודה עפ״י מודל הפיקוד המשימתי, דרך רמת העצמאות הרבה הניתנת למפקדים בשטח, וכלה בפיקוד מלפנים של המג״ד על גדודו.

המערכת השנייה מתקשה להבין, כי אינה מסוגלת למעשה לשלוט במבצע.

השליטה המנהלתית כושלת. המח״ט והמג״ד אינם נמצאים במקומות ובזמן בהם הם יכולים להשפיע באופן מיטבי. אל״מ בן-דוד, מח״ט 1, מציין בדו״ח המבצע, כי התקשה לשלוש בגדוד 890 יען כי מג״ד 890 לא דיווח לו במתכוון.[13] טענה זו, גם אם יש בה ממש, אך מחמירה עם המח״ט עצמו. יש בכך עדות כי אין הוא משכיל להבין את שגיאותיו הוא. ההשוואה, אותה ביצעתי, אינה רלוונטית ברמת ההשוואה בין היחידות. כבר ציינתי, כי ההבדלים האובייקטיביים הם רבים. השוואה זו היא אך לצורכי הפקת הלקח על דרך השלילה והחיוב כאחת.

 

פרק 3 - ״מבצע עלי-זית״

 

רקע

 

הסכמי שביתת הנשק עם סוריה נחתמו ב-20.7.1949. במקומות בהם לא הייתה חפיפה בין קווי הפסקת האש לבין קו הגבול הבינלאומי, נקבעו שטחים מפורזים. החל משנת 1951 היוו שטחים אלה עילה מתמדת לתקריות אש - רובו על רקע עיבוד הקרקעות בשטחי הפירוז.[14]

בעשרת החודשים הראשונים של 1955 היו 25 תקריות גבול. הסורים הפריעו באופן שיטתי לדיג ישראלי בכנרת. בדצמבר 1954 שבו ארבעה חיילים ישראלים וסירבו לשחררם. ב -18.10.1955 שובים הסורים חייל נוסף. בליל ה-22-23 של אותו חודש פועל כוח צנחנים באזור בית המכס התחתון (מבצע ״פילון״), שליד גשר בנות-יעקב, שובה חמישה חיילים סורים, הורג שלושה ופוצע ששה. הסורים מגיבים בירי על יישובים ועל דייגים. דיין לוחץ על בן-גוריון להגיב בהפגזת יישובים סוריים לאורך הגבול. ב״ג מתנגד. הוא דורש פעולה כנגד מוצבי הסורים. יש להדגיש, כי מבצע ״עלי-זית״ לא נערך כתגמול מיידי לפרובוקציה מסוימת, אלא כתגמול על רצף אירועים ומצב מתוח לאורך זמן.

 

אויב

 

במוצבים שהותקפו נמצא נסד״כ הבא:

נוקייב: 10 חיילי מה״ל.

מוצב הגבול: שתי כיתות.

מתחם קורסי: 60 חייל.

מתחם עקב: 32 חייל.

בית הבק: חשוד כמפקדה ומגורי קצינים.

מוצב השפך: מחלקת אויב.

אויב אפשרי: כוחות מגדוד חי״ר 5 איתם נמצאת פלוגת סיור משוריינת, בפיק ובסקופיה. כוחות סוריים נוספים הנמצאים בצפון הגזרה - בחירבת דיקה ובאזור גשר בנות-יעקב.

 

מהלך המבצע

 

לקראת מבצע ״עומר״[15] התפצלו הצנחנים לשני גדודים. גדוד 890 בפיקודו של אריק שרון, וגדוד 771 בפיקודו של אהרון דוידי. שני הגדורים קובצו תחת פיקוד משימתי חטיבתי בפיקודו של בר-לב. לקראת מבצע ״עלי-זית״ אוחדו למעשה הגדודים. למפקד המבצע נקבע שרון. ב-8.12 נפלה ההחלטה בממשלה לבצע את המבצע וביומן הרמטכ״ל נרשם

״בן-גוריון אישר פעולה נגד המוצבים הסוריים בחוף המזרחי של הכנרת״.[16]

 

מבצע ״שומרון״

 

רקע

 

בתשעת החודשים הראשונים של 1956 לא בוצעו פעולות תגמול. עוברה זו אינה מצביעה על היעדר פיגועים, אלא על מצב פוליטי מורכב, אשר גרם לבן-גוריון ולממשלת ישראל להימנע מנקיטת פעולות צבאיות רחבות היקף.

בספטמבר חלה הסלמה בגבול הירדני. חוסיין מאפשר לפדאיונים מצריים לפעול משטחו, וצבאו פותח מדי פעם בפעם באש על אזרחים ועל חיילים הנעים בסמוך לגבול.

ב-10 בספטמבר הורג הלגיון שבעה חיילים ישראליים המתאמנים בסמוך לגבול בחבל לכיש. כתגובה פושטים הצנחנים בליל ה-11-12 על משטרת א-רהווה. לירדנים 29 הרוגים. לצנחנים הרוג אחד ומספר פצועים.

ב-12 בספטמבר נרצחים שלושה שומרים דרוזים בערבה. בליל ה-13-14 לחודש פושטים הצנחנים על משטרת ע׳רנדל. לירדנים 16 הרוגים וששה פצועים. לצנחנים הרוג אחד ו-12 פצועים.

ב-22 בספטמבר יורה חייל ירדני על קבוצת ארכיאולוגים בדרום ירושלים. 4 ארכיאולוגים נהרגים ו-16 נפצעים.

ב-24 בחודש רוצחים פדאיונים היוצאים מירדן קיבוצניק ממעוז חיים. בליל ה-25-26 בחודש פושטים הצנחנים על חוסאן. לירדנים 39 הרוגים ו-12 פצועים. לצנחנים 10 הרוגים ו-12 פצועים.

ב-4 באוקטובר רוצחים פדאיונים 5 פועלים ליד סדום. לישראל נודע, כי החוליה עצורה בירדן בעוון הברחה, וכי זו אותה חוליה שרצחה את השומרים הדרוזים בערבה. ישראל מעבירה הודעה רשמית לירדן; כתגובה מורה חוסיין לשחרר מיידית את המחבלים ממעצרם.

ב-9 בחודש ב-17:30 נרצחים שני פועלים ישראליים בפרדס ליד נווה-הדסה ולכל אחד מהם נכרתת אוזן. דיין  מטיל על שרון לפשוט על משטרת קלקיליה. בחירת יעד סמוך ליישוב ערבי גדול נועדה לייצור הד רחב ככל האפשר בציבור הערבי. עיתוי הביצוע נקבע לליל ה-10-11 באוקטובר.

 

אויב

 

במשטרה עצמה נמצאים כ-35 שוטרים וכן מחלקת מה״ל.

בעיירה קלקיליה כ-200 אנשי מה״ל. ביציאה הדרומית והצפונית של העיירה עמדות מה״ל מאוישות בסד״כ מחלקתי.

במשלט חירבת סופין נמצאת מחלקת מה״ל.

מזרחית לקלקיליה פרוס גדוד 9 של הליגיון, כששתי פלוגות נמצאות בכפר לקיף, ועלולות להגיע למרחב הפעולה תוך 30 דקות.

באזור שכם פרוסים כוחות לגיון נוספים חלקם משוריינים. גדוד 9 עצמו הינו גדוד, שעד מארס 1956 פיקד עליו קצין בריטי בשם פיטר יאנג, שזכה לפרסום במלח״ע-2 עת היה מפקד יחידת קומנדו בפשיטות על דיאפ ונרוויק. הגדוד ברמת כשירות גבוהה.

כלל הצבא הירדני נמצא בכוננות עליונה, תוך שהוא מודע כי צפויה תגובה ישראלית מיידית.

המשטרה מוקפת בגדר, וסביבה עמדות מבוטנות ותעלות קשר. המשטרה נשלטת מחירבת סופין בטווח של 1,100 מ׳. מוצב חירבת סופין בנוי משני צדי הציר. בין  המשטרה לעמדת הלגיון, שמצפון למשטרה, כ-400 מ׳. שטח זה הוא מישורי לחלוטין.

 

מהלך המבצע

 

100100: שרון מתייצב במטכ״ל לאחר שהוזעק מבית הוריו שעה קודם לכן.

בשעה 02:00 קיימת תוכנית בקווים כלליים, המדברת על כיבוש המשטרה, כיבוש חירבת סופין, כיבוש העמדות בכניסות לקלקיליה, והצבת חסימות לכיוון צפון ועל דרך קלקיליה-עזון.

במבצע מתוכננות להשתתף היחידות הבאות: גדוד 890, גדוד 88, גדוד חרמש מוקטן 52, גדוד מוקטן 51, גדוד חת״מ שדה 402, סוללת 155 מ״מ, סוללת מרגמות 120 מ״מ, מחלקת טנקי 13-a.m.x מגדוד 9, שני זרקורי חת״מ. נוסף לכך תשתתף במבצע חטיבה מחוזית 16, האחראית לאחזקת הגזרה בשגרה.

 הסד״כ הגדול נועד לענות על תוכנית הלחימה וכן על מנת לתגבר את יישובי הספר כהכנה למקרה, שהפעולה תסלים לכדי התנגשות רחבת היקף עם הלגיון.

 

נקודות להדגשה

 

קשה לדבר על לקחים במבצע ״שומרון״. מעל הכל מרחפת עננת שינויי המשימה התכופים, וקוצר הזמן לתכנון והכנות. עם זאת יש להדגיש מספר דברים:

1. את מעט הזמן שהיה לתכנון לא ניצל הכוחות עד תום. גדוד 52 נמנע מלתכנן את מלוא משימותיו. גדוד 88 בילה זמן רב בהמתנה בנקודת היציאה. זמן יקר אותו היה ניתן לנצל לתדריכים, תחקירים, מודלים וכו׳.

2. כוח החסימה היה מודע ואף נערך בשטח למקרה של איגוף רגלי ירדני. עם זאת על אף סימנים מעוררי חשד (הקולות בוואדי, הכיתה הירדנית בה נתקל הכוח) נסוג הכוח ללא עקב בקרקע שיאבטח תנועתו.

3. תת כשירות מכנית וזיוודית של זחל״מי גדוד 38 ו-52. לפחות בגדוד 88 נובע הדבר מאי-האורגניות של הזחל״מים.

4. דווקא במבצע היוצא אל הפועל בלו״ז קצר ביותר, הופעל אמל״ח, שעד פעולה זו כלל לא נוסה. דבר זה מביא לאי-מיצוי האמל״ח. דומה כי הצמדת הטנקים לכוח החילוץ או לפחות ניצולם לירי על חירבת סופין הם דברים המתבקשים מאליהם.

5. אריק מעיד, כי הירי במבצע היה חסר הבחנה. את גדוד 88 הדבר הביא לכדי חוסר כשירות מבצעית..

6. לא נשמר עֶקרון עבודת המסייע ברשת הקשר של המסתייע. אין קשר אלחוטי בין המחלקה מ-890, המחפה לעמדת הלגיון הצפונית לבין גדוד 88.

7. בכל השלבים הכוח הרכוב נע באופן לא מבצעי.

 

סיכום מבצע ״שומרון״

 

עקרון היסוד של צורת הקרב הנקראת ״פשיטה״, הוא הצלחה בכל מאת האחוזים.

הן דיין והן שרון היו חייבים להכיר בכך, שאין בידם את אותה ״מסה קריטית״ של זמן, חופש פעולה ואמצעים, המבטיחים אחוזים אלו.

דרג מדיני רשאי ולעתים אף חייב להגביל פעולה צבאית. אחריות הדרג הצבאי היא להבחין נכונה האם תחת ההגבלות המוטלות ניתן לבצע, ובמקרה שלא ניתן - חובה עליו להתריע על כך; כל דרג ברמתו הוא.

גם אם נניח כי שרון התנגד לעצם הביצוע או חויב לכך, עדיין היה צריך להבחין כי המגבלות מחייבות שינוי התוכנית. לדעתי האיסור על כיבוש חירבת סופין מחייב ויתור על חסימה קרקעית לכיוון עזון.[17] שרון לא גילה די גמישות מחשבתית, ונטה להיצמד לתוכנית כפי שהתווה אותה מלכתחילה.

במבצע ״שומרון״ סטתה ישראל ממדיניות התגמול הבסיסית שלה. היא הצמידה תגובה לפרובוקציה, דבר שאפיין את כלל הפעולות ב-1956 בניגוד לפעולות שהתבצעו שנה קודם לכן. על הצמדה זו, עליה מגיב האויב בכוננות גבוה, שילמו הצנחנים וגדוד 52 מחיר כבד.

 

סיכום

 

פעולות התגמול היו והינן חלק מפעילות הבט״ש. כיום נהוג לראות בבט״ש דבר המכוון את יכולת הצבא בהתכוננותו למלחמה כוללת. הדוגמה של פעולות התגמול לפני מבצע קדש לא רק שלא ניוונה את הצבא, אלא אף יצרה בו אותו שינוי הכרחי, שהיה דרוש לו לאחרי ההתנוונות של מלחמת השחרור. למעשה פעולות התגמול היוו מנוף להרמת צה״ל לרמה של צבא בעל יכולת התמודדות עם צבאות ערב.

כיום אנו ניצבים בפני בעיות בט״ש קשות. מדובר רבות על הפגיעה ביכולת הלחימה של צה״ל עקב פעילות הבט״ש. מעליה עולה השאלה

״האם פגיעה זו היא הכרח בלתי יגונה, או שניתן דרך פעילות זו להמשיך ולקדם את יכולת ההתמודדות של צה״ל במלחמה כוללת״.

נראה לי, כי כל אנלוגיה בין שתי התקופות הינה בעייתית מאוד. לפי דעתי, הלקח המרכזי העולה מפעולות הצנחנים אינו לקח ההתמודדות עם בעיות בט״ש, אלא לקח הבנייה וההפעלה הנכונה של יחידה צבאית.

 

ביבליוגרפיה

 

1. ארכיון צה״ל: תיקי מבצע ״הר-געש״, ״עלי-זית״, ״שומרון״.

2. אביר א׳, האזורים המפורזים, מערכות קע״ב, ינואר 1966.

3. אהרונסון ש׳ והורביץ ד׳, אסטרטגיה של תגמול מבוקר - הדוגמה הישראלית, מדינה ממשל ויחב״ל, כרך א׳ מס׳ 1.

4. אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - השנים הראשונות (כרטא 8197).

5. איתן ר׳, סיפור של חייל, הוצאת מעריב (ת״א 1985).

6. גור מ׳, פלוגה ד׳, הוצאת מערכות (ת״א 1977).

7. גור מ׳, פעולת כנרת - מנהיגות בשדה הקרב, מערכות קע״ב, ינואר 1966.

8. דיין מ׳, אבני דרך, הוצאת עידנים (י-ם 1976).

9. הר-ציון מ׳, פרקי יומן, הוצאת לוין אפשטיין (ת״א 1969).

10. ינוקא מ׳, מקיביה עד המיתלה, הוצאת ביתן (ת״א 1969).

11. מילשטיין א׳, ההיסטוריה של הצנחנים, כרך א׳, הוצאת שלגי (ת״א 1985).

12. מרגלית ד׳, יחידת קומנדו 101

Shron A',  WARRIOR .13.

 

הערות:

[1] שלוש הציטטות הבאות לקוחות ממאמרם של ש׳ אהרונסון וד׳ הורוביץ, ״אסטרטגיה של תגמול מבוקר - הדוגמה הישראלית״, מדינה, ממשל ויחב״ל, כרך א׳ מס׳ 1, עמ׳ 77.

[2] שם, עמ׳ 80.

[3] א׳ מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים, כרך אי ( ת״א 1985), עמ׳ 315-316.

[4] בעקבות מלחמת השחרור זוכה ישראל בעוד 6200 קמ״ר בנוסף על שניתן לה בתוכנית החלוקה.

[5] 985 ק״מ של גבול יבשתי, שרובו אינו נשען על תוואי גיאוגרפי כלשהו.

[6] .Sharon, WARRIOR, pp. 94 'A

[7] י׳ ינוקא, מקיביה עד המיתלה (ת״א 1969), עמ׳ 39-41. בפעולה זו לא הסתערו חייליו של דוידי, שהיו מהוותיקים בגדוד, במהלך הנסיגה חלקם סירב לשאת אלונקות.

[8] מן הראוי לציין, כי המצרים ראו בניצנה שטח מצרי מכיוון שעפ״י תוכנית החלוקה שטח זה היה אמור להיות בידיהם.

[9] מתוך סעיף ״כוחותינו״ בפקודת המבצע המקורית - ראה נספח א״.

[10] יש לשים לב, כי גדודי השריון היו מצוותי חרמ״ש אורגני וע״כ ״צג״מ״ - ראה שם סעיף ״כוחות ומשימות״.

[11] הסד״כ הנ״ל הוא בהתאם למה שהיה בפועל ביעדים. בשלב ההכנות למבצע הוערך, כי במוצבי הסבחה ישנו גדוד מוקטן (כך מצוין בפקודה המטכ״לית).

[12] מ׳ דיין, אבני דרך (ירושלים 1976), עמ׳ 159-60.

[13] דו״ח מחט 1 על מבצע ״הר-געש״. מתוך תיק המבצע בארכיון צה״ל.

[14] באפריל 1951 השתלטו הסורים על אזור אל-חמא. כמו כן היה לסורים מוצב בשטח ישראלי בלתי מפורז - מוצב נוקייב. רק במלחמת ששת-הימים מומשה הריבונות הישראלית במלואה.

[15] מבצע שתוכנן במהלך 1955 ותכליתו פתיחת מצרי טירן ע״י כיבוש שארם-א-שייח. במבצע תוכננה נחיתה מהים באזור דהב, ואף נערך מבצע מקדים לבדיקת היתכנות הנחיתה, וציר התנועה מדהב לשארם (מבצע ״ירקון״).

[16] מ׳ דיין, עמ׳ 170.

[17] ניתן היה לתכנן מראש חסימה ארטילרית עם בקרת אש אווירית, כפי שהתבצע בפועל, עת ירתה סוללת ה-155 מ״מ לתוך עזון, ופגעה בתגבורות ירדניות.

 

העתקת קישור