״עבר-הירדן המזרחי הוא חלק אורגני מארץ-ישראל כולה, אשר רק באופן מלאכותי נפרד מעֶברו

המערבי אחרי ועידת קהיר בשנת 1921, שקבעה פוליטיקה חדשה של אנגליה במזרח.

העבר ההיסטורי מקשר את שני החלקים, אלא שאותו פרוצס, אשר פעם הלך ממזרח למערב,

בזמננו ילך ממערב למזרח, והיהודים אשר כבשו פעם את ארץ יהודה מדרך מואב יצטרכו

לכבוש את מואב בבואם מיהודה. אולם במקום החרבות, שבהם כבשו משה ויהושע את הארץ,

נשקם של הכובשים החדשים - יהיו האת והמזמרה״.

(א. אפשטין, דין-וחשבון פברואר 1931, אצ״מ 25/3489 S)

א. התקשרות השייחים בעבר-הירדן והאמיר עבדאללה עם הנהלת הסוכנות

מבחינה פוליטית, נותקה עבר-הירדן מארץ-ישראל כבר ב-1920.[1] באותה שנה יצא האמיר עבדאללה מחג׳אז לסוריה לעזרת אחיו פייצל, שניהל אותה שעה מאבק נגד הצרפתים, ובדרכו נתעכב בעבר-הירדן (נובמבר 1920). להלכה, הייתה עבר-הירדן תחת כיבוש בריטי, ולמעשה שרר בה תוהו-ובוהו. בבוא האמיר לעבר-הירדן קידמוהו התושבים בברכה, כנציג הבית ההאשמי, זרע הנביא. אותו זמן התנהל המשא-ומתן האנגלו-צרפתי על גורלה של עבר-הירדן. משוויתרו הצרפתים על עבר-הירדן, בעקב מצבם הקשה בסוריה, החליטו הבריטים לכונן אֶמירות, שתהיה חוסה בצל המ נדט הבריטי ולהעמיד בראשה את עבדאללה. נוסף לרצון הבריטים לפצות את פייצל ואת אחיו,[2] קבעו בהכרעה זו -

האנארכיה ששררה בעבר-הירדן ובקרב שבטי הבדואים

ועובדת הימצאותו של האמיר עבדאללה ברבת-עמון.

בשנת 1928 הגיעה האוכלוסייה העבר-ירדנית לכדי 330,000 נפש, מהם 284,000 מוסלמים, 26,000 נוצרים, 30,000 צ׳רקסים. רוב האוכלוסייה הורכב מבדואים ופלחים, שהמשיכו את אורח חייהם המסורתי כבימי שלטון התורכים. התמורות הכלכליות והחברתיות הגדולות אשר נתחוללו באוכלוסיית ארץ-ישראל המערבית, פסחו על עבר-הירדן המזרחית, אם כי בערים החל להיווצר מעמד של סוחרים, מרכיב חדש במבנה החברתי המפגר של עבר-הירדן.

הבדואים והפלחים היו מוכנים לקבל כל ממשלה, בתנאי שזו תהיה ממשלה חזקה. אולם צירוף של גורמים מספר הביא להתמרמרות מצד שכבות אלה כלפי השלטון ההאשמי. עבדאללה עדיין לא היה מקובל על הבדואים כבן-המקום. בראשית שלטונו אף היו כמה התמרדויות נגדו. ראשי השבטים, שהיו בעלי רוב האדמות במדינה, נפגעו קשות ממדיניותה של ממשלת עבר-הירדן, אשר חילקה קרקעות חינם לפליטים מדיניים (מתוך מדיניות עידוד הגירה), וגרמה בכך לירידה כללית במחיר הקרקעות. החקלאות הפרימיטיבית של עבר-הירדן לא הייתה מסוגלת ליצור הון שיושקע בפיתוח הקרקעות. פשוטי-עם ואף נכבדים ובעלי קרקעות, הנאמדות באלפי דונמים, חיו על סף-רעב. מצב קשה זה, שנגרם בעקבות חוסר הון, השקעות ויוזמה - הוחמר בשל כמה שנות בצורת רצופות, שפקדו ארץ זו משנת 1929 ואילך. התופעה המבליטה התפתחות זו היא ההגירה מעבר-הירדן לארץ-ישראל המערבית. בעוד שבשנות המימשל התורכי כיווּן ההגירה היה ממערב למזרח, הרי בשנות המנדט נדדו תושבי עבר-הירדן מערבה לשבור שבר.

במצב זה התחילה מסתמנת הדעה בקרב בעלי האחוזות וראשי השבטים בעבר-הירדן, שבלי השקעות הון מן החוץ, בלי הכנסת שיטות עיבוד חדישות, הדורשות אף הן הון לצורכי השקעה, לא יעלה בידם לפרוץ את מעגל הקסמים של חוסר הון, הגורם לחוסר פיתוח, המונע יצירת הון מקומי וחוזר חלילה.

בעבר-הירדן, הסחורה היחידה העוברת לסוחר הייתה הקרקע. בעלי הקרקעות סברו איפוא, שלא תימָצא הדרך לגיוס הון, אלא על-ידי מכירת חלק של הקרקעות ועל-ידי פיתוח אינטנסיבי של הקרקעות הנותרות. כאן התעוררה שאלת הקונה הפוטנציאלי. באזור נידח כעבר-הירדן נמנו קרקעות עם הסחורות השכיחות בעוד שקונים היו - נדירים. חוץ מיהודים, ששיקוליהם לא היו כלכליים, ספק אם ניתן היה למצוא משקיעים, שיהיו מעוניינים להשקיע מהונם בעבר-הירדן. לכן, כאשר פרסם העיתון ״פלשתין״ ב-1930 ידיעות, כאילו יהודים עומדים להגר לעבר-הירדן, עוררו שמועות אלה שביעות-רצון בקרב אנשי עבר-הירדן, בראותם בכך מוצא יחיד מן המשבר הכלכלי, ששרר בארץ.[3]

עד אז לא היו בעבר-הירדן אלא יהודים אחדים. משום כך גם

לא נוצר שם ניגוד בין שני העמים,

או פחד מפני התפשטות יהודית.

במידה שהיו קיימים רגשות אנטי-יהודיים, הם היו תוצאה של תעמולה, שמקורה היה בקרב ערבים ארצישראליים, וכן של קנאות דתית ושנאת זרים, שכוחן היה רב בקרב הבדואים והפלחים. בעת מאורעות 1929 התעוררה תסיסה בעבר-הירדן, שמילאו בה תפקיד ניכר ערבים בני ארץ-ישראל המערבית, שהתגוררו בעבר-הירדן והסיתו את התושבים לבוא לעזרת אחיהם, שבעברו האחר של הירדן. אולם משנוכחו הבדואים שהממשלה תקיפה בדעתה לדכא את המאורעות - אוסרת עליהם לנוע מערבה וסוגרת את גשר אלנבי לתנועה - ויתרו רובם על הרעיון, אם כי קצתם עברו את הירדן ואף השתתפו במאורעות אב תרפ״ט. אלא שהשתתפות זו, סיבתה לא הייתה איבה עמוקה ליהודים ולמפעל הציוני, אלא שאיפתם של הבדואים לשלול שלל, להשתתף במהומה גדולה ואף להכות בכופרים.

שונה היה יחסה של האוכלוסייה העירונית:

אנשי המעמדות הבינוניים התנגדו ליהודים, משום שחששו מפני התחרות כלכלית;

האינטליגנציה המקומית, על שום החינוך שקיבלו בארץ-ישראל המערבית, והתעמולה האנטי-יהודית בעיתונות הארץ-ישראלית, שממנה ניזונו.

האיבה ליהודים הייתה מפעפעת - למרות שנושאה נעדר מן המקום.

על אף רגשות אלה, גרמה בפרק זמן מסוים הסטאטיקה העבר-ירדנית לדינמיקה ביחס כלפי היהודים: בעלי הקרקעות, השייחים הגדולים, היו מוכנים ליטול אח הסיכון של אי-פופולאריות יחסית - וללחוץ על ממשלת עבר-הירדן, שזו תפתח את שערי הארץ בפני הכוח הכלכלי היחיד המסוגל לחלץ את הארץ מקיפאונה - היהודים.

למן מאורעות 1929 נותקו הקשרים המעטים שהיו בין יהודים לבין ערביי עבר-הירדן. סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים, ששהו בעבר-הירדן נסו משם בעת המאורעות ולא חזרו עוד.[4] הגישוש הראשון לאחר המאורעות נעשה ביולי 1930, כאשר יצחק וילקנסקי ונחום פפר (מהנדס מים) יצאו לבדוק את תנאי הקרקע, המים וכדומה בעבר-הירדן, באזור שמצפון לנחל זרקה. הדין וחשבון, מיום 10 באוגוסט 1930, של נ. פפר להנהלת הסוכנות מתאר את אדישות הפלחים כלפי היהודים, ואת היחס העוין של המעמד הבינוני - החל בפקידי ממשלה וכלה בנהגים - בארביד, ג׳רש ועמאן. שר המשפטים - איברהים האשם, יליד שכם, נשמע ספקני מאוד לגבי אפשרות פעולה של יהודים בעבר-הירדן, אם כי הכיר בצורך בהון ובאנשים חדשים:

״הן כל מאורע בא״י, הדוֹ נשמע פי כמה כאן, והינכם מתוארים כאן כגזלנים - וברור לי שלא יתנו לך לעשות כלום״ טען שר המשפטים - ״כל סוחר שיבוא איתך בשותפות, יסבול מהחרם שיוכרז נגדו, ... אולי במשך זמן ארוך תוכל לשבור את ההתנגדות, בפרט אם תהיה תקופת שקט בא״י, אבל דרוש לזה זמן והרבה סבלנות״.[5]

דבריו של איברהים האשם משקפים את הבעיה היסודית מבחינת יחס העבר-ירדנים ליהודים: יחסם אינו נובע מן המצב בעבר-הירדן, אלא הוא תוצאה של המצב בארץ-ישראל. אי-אפשר לפתור את בעיית עבר-הירדן קודם שנפתרה בעיית ארץ-ישראל. טענה זו תעבור כחוט השני

הן בדבריו של האמיר,

הן בטיעוני הבריטים נגד התיישבות יהודית בעבר-הירדן.

למרות הדברים האלה, חזר נ. פפר מסיורו בהרגשה, שניתן לעשות משהו בעבר-הירדן והוא מציע להסתדרות הציונית לפתוח משרד טכני בעמאן בשותפות עם ערבי, ולהתחיל ביצירת קשרים במקום.[6] ואכן הדבר יוצא לפועל.[7]

בימים 3-5 בנובמבר 1930 נסע פפר שנית לעבר-הירדן. הפעם חקר את דרום עבר-הירדן, החבל שבין עמאן למידבא. כאן נתרשם אחרת מאשר בביקורו הקודם בצפון הארץ - היחס כלפי היהודים אדיב, פג אי-האמון. הוגשו לו גם הרבה הצעות לשותפויות כלכליות בין תושבי המקום לבין היהודים.[8]

ב-11 בדצמבר 1930 פנה תושב מידבא, יוסף בן חנה פארח, לנ. פפר, והציע למכור לו שטח, ששיעור גודלו - 24,000 דונם, בשם ג׳ואיזה, ליד מידבא, אשר גבל בשטחים נוספים שעמדו למכירה. כך ניתן היה לקנות שטח רצוף של 74,000-79,000 דונם, במחיר בין 70-80 גרוש לדונם.[9] אותו איש ציין, כי בעבר-הירדן אין חוק האוסר מכירת קרקעות ליהודים, אולם כל העברת קרקעות לידי זרים חייבת באישור ממשלתי. מכיוון שאין להניח שיושג אישור שכזה, הוא הציע לעקוף את החוק על-ידי חוזה חכירה ל-99 שנים, או על-ידי הלוואה במשכנתה, שכתוצאה מאי-תשלום ההלוואה - תעבור הקרקע למַלווה.[10]

קולונל פרידריק קיש, ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ניסה לעניין בדבר גופים כפיק״א ו״חברת הכשרת היישוב״, אך מאמציו עלו בתוהו בשל חוסר אמצעים כספיים בידי המוסדות.

ליוסף בן חנה פארח ניתנה תשובה שלילית, בנימוק, שאין היהודים מוכנים לעסקה כל עוד לא ניתן לקבל קושאן על שם הקונה. אז נתברר שיוסף פארח לא שימש אלא מתווך לאישיות מכובדת הרבה יותר, מיתקאל פשה, ראש שבטי בני-סכר בדרום עבר-הירדן.[11] מיתקאל פשה היה שקוע בחובות כבדים, בלי שידו משגת לפורעם. על כן החליט למכור חלק מקרקעותיו ליהודים. הקרקעות שהוצעו למכירה הקיפו 30,000 דונם בכפר ג׳יזה (התחנה השלישית של מסילת הברזל עמאן-מען, במרחק 20-35 ק״מ מעמאן). מיתקאל התחייב להוציא קושאן על כל שם שיידרש, בלי להתחשב באופוזיציה למכירת קרקעות ליהודים, וזאת הודות לידידותו עם האמיר.[12] הוא הבטיח את עזרתו בהבטחת שכנות טובה וביטחון למתיישבים יהודים. יתירה מזו, בשיחה בין נ. פפר לבין מיתקאל הוצע, שמיתקאל ירכוש קרקעות מהממשלה (ב-15 גרוש לדונם) וימכור אותן ליהודים (במחיר מלא כמובן). כלומר, הוא ישמש סוכן של ההנהלה הציונית לרכישת קרקעות בעבר-הירדן. נאמר בפירוש, שהמדובר בהתיישבות של יהודים על קרקעות אלה.[13] כפי שנראה להלן, לא היה לאל ידה של התנועה הציונית לממש מגעים מבטיחים אלה - מחוסר מזומנים. אולם ניתן ללמוד הרבה על הלחץ הכלכלי, שבו היה נתון איש כמיתקאל פשה, אשר למרות כל הדחיות מצד הנהלת הסוכנות הוסיף לבוא ולהציע הצעות, והשתדל׳ להוסיף ולעניין את היהודים בהשקעות באדמותיו.[14]

בהצעתו של מיתקאל היה משום מפנה ביחסים בין בעלי קרקעות בעבר-הירדן לבין היהודים: מיתקאל נמנה עם נכבדי עבר-הירדן, והיה מעמודי התווך של מפלגת הממשלה. פנייתו ליהודים הביאה בעקבותיה פניות נוספות מצדם של אנשים חלשים ממנו, שראו הכשר במעשיו והיו נכונים ללכת בעקבותיו. למן חודש מארס 1931 החלו להגיע להנהלת הסוכנות ידיעות על הצעות נוספות למכירת קרקעות, ואף לשותפויות כלכליות, כשההנחה הייתה, שהיהודים יספקו את ההון הדרוש לפיתוח הארץ.[15]

במקביל לקשרים עם מיתקאל פשה-אל-פאיז, נוצרו למן שנת 1931 קשרים עם שני שייחים, מראשי המועצה המחוקקת בעבר-הירדן - רפיפאן פשה אל-מג׳אלי, ראש שבט המג׳אלי בדרום עבר-הירדן בסביבות כרך וראש סיעת מפלגת השלטון במועצה המחוקקת, וקסאן פשה אל טראוונה, מנהיג האופוזיציה באסיפה המחוקקת.[16] רפיפאן פשה הציע הצעה מעניינת: לא מכירת קרקעות ליהודים, אלא הקמת שותפויות עסקיות בינו לבינם. היהודים יספקו את ההשקעות הדרושות לפיתוח האזורים הניתנים להשקאה באדמותיו - ויקבלו אחוזים מן הרווח. כלומר, עסקים ולא התיישבות - אם כי הוא היה מוכן שמומחים יהודים ומשפחותיהם יתיישבו על הקרקע.[17]

לקראת סוף שנת 1932 גבר והלך זרם ההצעות מצד שייחים עבר-ירדניים להנהלת הסוכנות. כך פונים אעטווי פשה אל-מג׳אלי,[18] חליל אל מדינאת, זעל פשה אל-מג׳אלי ועוד רבים אחרים.[19]

נוצר רושם של לחץ ציבורי למען כניסת יהודים לעבר-הירדן. אך באותם הימים עצמם הוצע באסיפת המועצה המחוקקת לאסור כליל מכירת קרקעות לזרים ולבטל אף את האפשרות שתימכרנה באישור מיוחד מאת השלטונות. אומנם ההצעה נכשלה,[20] אבל העובדה נשארת בעינה.

מסתבר, כי ראשי השבטים ובעלי הקרקעות אכן נטו למכור קרקעות ליהודים ואף לעשות עמם עסקים. אך אין בכך ראָיה לשינוי עמדתה העוינת של כלל דעת הקהל בעבר-הירדן בנדון. גם בארץ-ישראל המערבית נמצאו ערבים, שהיו מוכרים קרקעות ליהודים ולא ניתן היה להסיק מכך לגבי הלכי הרוח בקרב כלל הציבור הערבי בארץ כלפי המפעל הציוני.

נראה, ששני גורמים הושלו על-ידי הגיאות בהצעות השייחים ליהודים וחשבוהָ לשינוי אמיתי באווירה - או לפחות לראשיתו של שינוי שכזה -

אנשי המחלקה המדינית ובראשם חיים ארלוזורוב, מן הצד האחד,

והאמיר עבדאללה מן הצד האחר.

שניהם הסיקו מסקנות מוטעות:

ארלוזורוב הפריז בהערכת חשיבות הקשרים עם השייחים,

עבדאללה המעיט בהערכת ההתנגדות העלולה להתעורר לכניסת יהודים לעבר-הירדן.

היחסים בין עבדאללה והתנועה הציונית, בשנות ה-20, היו יחסי נימוס גרידא. הקולונל קיש ערך ביקורים מספר בעבר-הירדן ונתקבל שם באדיבות. ההנהלה הציונית גילתה תמיד דרך-ארץ ונימוס כלפי חוסיין, אבי עבדאללה, המלך המודח. בעקבות מאורעות אוגוסט 1929 נותקו אומנם הקשרים בין ההנהלה לבין עבדאללה, אך הם חודשו בפברואר 1931 בדרך של שיגור ברכה מאת קולונל קיש לשריף חוסיין, אשר שב ממקום גלותו בקפריסין אל משפחתו בעמאן. בתשובה, הזמינו האמיר עבדאללה לביקור, שקיש אומנם קיים אותו ב-19 בפברואר 1931.[21]

על אף היחסים האדיבים, סירב האמיר לקבל לראיון את חיים וייצמן, שביקש להיפגש עמו בעת ביקורו בארץ במארס 1931.[22]

באמצע שנת 1932 חלה תמורה ביחסו של האמיר ליהודים: מאדישות אדיבה - להתעניינות דוחקת. תחילתו של העניין, כנראה, בקשרים שקיימו הפשות מיתקאל ורפיפאן עם ההנהלה הציונית.[23]

האמיר עבדאללה היה זקוק להשקעות ההון היהודיות:

הן כשליט עבר-הירדן,

הן כאדם פרטי.

אוצרו הריק ומצבה החמור של האוכלוסייה בעבר-הירדן שכנעוהו, כי עליו לגייס הון לפיתוח ארצו ולהגדלת הכנסותיו - ובהקדם האפשרי. לאמיר היה ברור, שכל עוד יהיה תלוי בבריטים, בגלל הכנסותיו הנמוכות, לא יוכל להשתחרר מאפוטרופסותם,[24] ולא יהיה לאל ידו להגשים את השאיפות הפוליטיות שלו שכפי שעוד נראה, היו מרחיקות לכת. קשה לפסוק, אם מלכתחילה התכוון האמיר לשיתוף פעולה עם היהודים, שעתיד לחרוג מהתחום הכלכלי, אך ברור, שפיתוח כלכלי של ארצו ומילוי אוצרו היו תנאים מוקדמים לתוכנית פוליטית עצמאית כלשהי.

בספטמבר 1932 החלו גישושי האמיר אל עבר משקיעים יהודיים פוטנציאליים.[25] המדובר היה בחכירת אדמות האמיר. ההיקף היה 70,000 דונם אדמה בקירוב, על גדות הירדן, 50 ק״מ צפונית לים המלח, בסביבות גשר דמיה של ימינו, מאדמות הג׳יפטליק בשם ע׳ור-אל-כבד. אדמות אלה, מנכסי הכתר התורכי לשעבר, ניתנו לאמיר כמתנה פומבית להנאה - כעין ווקף פרטי. זכותו - להשתמש בהן, אך לא למוכרן. האמיר פנה לחברות קפיטליסטיות שונות בחוץ-לארץ, איטלקיות, מצריות, והציע להחכיר להן את הקרקעות.[26] לאחר שכל הניסיונות הללו נכשלו, פנה האמיר ליהודים.[27]

בנובמבר 1932 נפתח בתיווכו של איש אמונו של האמיר, מוחמד אל-אונסי, המשא-ומתן עם נציגי הנהלת הסוכנות, השל פרבשטיין ועמנואל ניומן. אנשי הסוכנות הופיעו תחילה כאנשים פרטיים, המתעניינים בחכירת האדמות בשביל ידידיהם. רק בשלב מאוחר יותר הודיעו, שהם חברי הנהלת הסוכנות, אך טענו כי אינם מופיעים בשמה. הם הבהירו, שהחכירה חייבת לאפשר התיישבות יהודית גדולה ככל האפשר וחייבת להיות תקפה מבחינה חוקית ל-99 שנים.

אם כי האמיר בטח, ככל הנראה, בגל האהדה בעבר-הירדן לשיתוף-פעולה כלכלי עם היהודים, הוא נזהר בכל זאת והדגיש את חשיבות הדיסקרטיות והסודיות בנדון.[28]

הסכם האופציה נחתם ב-7 בינואר 1933 בין האמיר עבדאללה (על-ידי בא-כוחו המוסמך מ. אל-אונסי) לבין ניומן ופרבשטיין, לפיו ניתנה להם, תמורת 500 לירות ארצישראליות, האופציה למשך 6 חודשים לחכור אדמות ע׳ור-אל-כבד, למשך 3 תקופות של 33 שנה, במחיר 2,000 לירות ארצישראליות לשנה. בתנאי החכירה נאמר, שכאשר בעלי האופציה יממשו את החכירה, הם יוכלו להקים חברה, שתירשם בעבר-הירדן, ויהיו רשאים להביא לשם כל אדם שירצו, בלי הבדל דת או לאום, כדי להתיישב במקום ולפתח את הקרקעות. אם בעלי האופציה לא יממשו תוך 6 חודשים את זכותם לחכירה - יימסרו דמי הפיקדון, 500 הלירות הארצישראליות, לידי בעל הקרקעות.[29]

בין ה-15 לבין ה-20 בינואר 1933 הופיעו ידיעות על ההסכם בעיתונות הערבית הארצישראלית ובעיתונות של ארצות ערב השכנות. כמו כן נתפרסמו ידיעות על כך בעיתונות היהודית האמריקאית. דעת הקהל הערבית בארץ-ישראל התעוררה נגד העסקה, וסביב האמיר נתחוללה סערה.

תלמידי בתי-הספר בסלט הפגינו נגד האמיר,

חברי מפלגת האיסתיקלאל שלחו מברקים לאמיר וכן לנציב העליון.[30]

משלחת מטעם ״הנוער הערבי״ מארץ-ישראל המערבית ביקרה אצל האמיר ובפיהם בקשה לבל ייתן ליהודים להיכנס לארצו, פן ישתלטו עליה.

משלחת של המופתי - מוסא כאזים פשה ושייח מוזפר הביאה לאמיר הצעת תוכנית לחכירת ע׳ור-אל-כבד, שהכין אחמד חילמי, מנהל הבנק הערבי.

מלך עיראק שלח לאמיר מברק, ובו ביקשוֹ להתכחש לקשריו עם היהודים.[31]

בשביל להרגיע את הסערה הציבורית שנתרגשה סביבו, פרסם האמיר מכרז בעיתונות הערבית בדבר הצעת אדמותיו לחכירה לכל המעוניינים.[32] בו בזמן נשלח מטעם האמיר מכתב לפרבשטיין וניומן ובו נאמר, שההודעה בעיתונות לא תשפיע על הסכם האופציה ונספחיו והיא באה בשביל להתגבר על ״הנסיבות הנוכחיות״.[33]

פרסום הפרשה בעיתונות הערבית וסערת הרוחות הגדולה שנוצרה סביבה עדיין לא הרתיעו, לא את האמיר ולא את השייחים. אומנם, מפלגת האיסתיקלאל בעבר-הירדן התנגדה בתוקף להסכם האופציה, ובכך אף נתמכה על-ידי ראש ממשלת עבר-הירדן עבדאללה סרג׳, אך האמיר והשייחים המשיכו בקו הפעולה שלהם.[34]

נערכה תעמולה בכפרים,

נשלחו מברקי-תמיכה באמיר ובמדיניותו.[35]

ניסיונו של עאדל-אל-עזמה לחוקק חוק במועצה המחוקקת של עבר-הירדן, האוסר כל העברת קרקעות לזרים - נכשל (אפריל 1933).[36]

מדיניות ההתקרבות בין השייחים והנהלת הסוכנות הגיעה לשיאה בסעודה פורמאלית וגלויה במלון המלך דוד, שהשתתפו בה

השייחים מצד אחד

וחיים וייצמן וחיים ארלוזורוב מצד שני.[37]

אולם בעקבות אותה מסיבה פרץ גל חדש של התקפות בעיתונות הערבית. התנהלה תעמולת החתמה על מזבטות [עצומות] לאמיר, המודיעות, כי קבוצת המנהיגים שהשתתפה במסיבה אינה מייצגת את דעת הקהל העבר ירדנית.[38] מכאן ואילך החל תהליך של צינון התלהבות השייחים ונסיגה משיתוף הפעולה בינם לבין היהודים.

בינתיים התבררה עמדתה העוינת של ממשלת המנדט לכל רעיון ההתיישבות היהודית בעבר-הירדן. כמו כן הסתבר, שהיהודים אינם עומדים בעתיד הנראה לעין לרכוש קרקעות בקנה-מידה גדול בעבר-הירדן. כך נגוזו שלוש הנחות היסוד, עליהן ביססו השייחים את התקרבותם להנהלת הסוכנות:

הראשונה - והחשובה מכל - האמונה המיסטית, כמעט, ביכולתם הפיננסית והטכנית של היהודים.

השנייה - האמונה בדעת קהל אוהדת, או לפחות לא-עוינת, בעבר-הירדן, לכניסת היהודים אליה.

השלישית - האמונה שממשלת המנדט, אשר, כידוע לכל (לדעת הערבים) תומכת ביהודים, לא תתנגד לכניסתם לעבר-הירדן.

למעשה, גם לא חתמו היהודים לא על אופציות (חוץ מזאת של אדמות האמיר) ולא על משכנתות (חוץ מזו של מיתקאל פשה),[39] כך שהמצוקה הכלכלית של השייחים לא נפתרה על ידם ושוב לא היה להם כל אינטרס בקשרים עם הנהלת הסוכנות.

במשך התקופה שבין ספטמבר 1933 לבין מארס 1934 עדיין רבו המגעים בין אישים מעבר-הירדן לבין חברי המחלקה המדינית,[40] אך ללא הועיל. נשמרו הקשרים עם מיתקאל פשה וכן עם רפיפאן פשה,[41] אך על יתר ״הידידים״, שצצו בימי התקוות של שנת 1933 שוב אין שומעים.

שונה היה המצב ביחסים עם האמיר עבדאללה. למרות גל המחאות הוארכה האופציה על אדמות ע׳ור-על-כבד ללא קשיים מיוחדים, לחצי שנה נוספת. באותה מחצית השנה התברר, שהאדמות חסרות-ערך מבחינה כלכלית. כן התברר, כי בעתיד הנראה לעין אין סיכוי להתיישבות יהודית עליהן.

בסוף שנת 1933 חודשה האופציה, למשך שנה נוספת, והפעם חתום עליה

האמיר, מצד אחד -

והחברה להכשרת היישוב, מן הצד השני.[42]

זאת, למרות העובדה, שכבר היה ברור לו, לאמיר, שמפאת התנגדותם של הבריטים לא ייטלו היהודים חלק בפתרון בעיותיה הכלכליות של ארצו, לפחות לא בזמן הקרוב.

חידוש האופציה לשנת 1935 נתקל בקשיים: האמיר החליט, כנראה, לנצל את ההזדמנות של חידוש האופציה, כדי להעלות את המחיר. הוא הודיע למשה שרתוק, שעמד אז בראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שהוא מעוניין להחליף את חוזה האופציה בחוזה חכירה[43] תמורת תשלום גבוה יותר. משהתברר שהבריטים אינם מאשרים החלפת האופציה בחוזה חכירה, הודיע האמיר ב-12 בדצמבר 1934 לנציג המחלקה המדינית, אהרון חיים כהן, שהוא עומד על ביטול הסכם האופציה, כאשר יפוג תוקפו, בסוף 1934.[44] במקביל להודעה זו בא האמיר במשא-ומתן עם הבנק הערבי, שהציע לחכור את אדמותיו ממנו.[45] האמיר ואנשי הבנק הערבי התכוונו לכך, שהאמיר יחכיר את הקרקעות לחברה ערבית במחיר גבוה מזה ששולם לו על-ידי היהודים, וזו מצדה תחפש מממנים יהודיים לעסקה - כלומר, במקום שתתקיים עסקה ישירה בין האמיר לבין ההנהלה הציונית - תיערך עסקה עקיפה. הזהרת המחלקה המדינית של הסוכנות, שלא תסכים לעסקה עקיפה עם האמיר - לא נשאה פרי.[46] רק לאחר לחץ מצד הבריטים הסכים האמיר לדחות את חתימת החוזה עם החברה הערבית ולחתום על חוזה חדש עם הנהלת הסוכנות. החוזה היה אופציה חדשה, שכללה התחייבות מצד האמיר, שלא לנהל משא-ומתן במשך ארבע שנים עם שום פרט או קבוצה בקשר עם אדמות ע׳ור-אל-כבד, תוך איום בקנס של 10,000 לירות ארצישראליות. תמורת זאת העניקה המחלקה המדינית לאמיר סך 3,500 לירות ארצישראליות, ולמתווך (איש אמונו של האמיר) מוחמד אל-אונסי ניתנו 1,800 לירות ארצישראליות. החוזה נחתם ב-5 בפברואר 1935 בירושלים ונשאר בתוקף עד 1939. תוכנו נשמר בסוד ולא הובא אף לידיעת הבריטים.[47]

למרות תמורות במצב-הרוח ובהתלהבותו של האמיר כלפי היהודים, מזה, ובמצב הפוליטי בארץ-ישראל מזה, שמר האמיר במשך כל שנות השלושים על קשריו עם המחלקה המדינית של הסוכנות, שראשיתם בחוזה האופציה. קשרים אלה הביאו להשמצתו על-ידי המופתי ואנשיו וללחצים ניכרים עליו מצד נציג בריטניה בעבר-הירדן, קוקס. מה טעם ראה האמיר לשמור על קשריו המביכים עם התנועה הציונית?

במבט ראשון נראה שהמניע היה - כסף. האמיר ביקש וגייס אמצעים כספיים מיוחדים שיעמדו לרשותו, ללא פיקוח בריטי. הוא ניסה להוציא מידי המחלקה המדינית סכומים ניכרים, אך אמצעיה של זו היו מוגבלים ולאחר זמן מה סירבה למלא דרישותיו, שנטו ליהפך מופרזות ויוצאות דופן יותר ויותר.[48]

אך הסיבה העיקרית למדיניותו זו של האמיר הייתה מעוגנת בתחום הפוליטי ולא בתחום הפינאנסי. חלומו, כבר בתחילת שנות השלושים, היה לפתור את בעיית ארץ-ישראל בדרך של איחודה עם עבר-הירדן כמובן, תחת כתרו שלו. לאמיר היה ברור, כי למען הגשמת שאיפה זו, עליו להשיג את

הסכמתם של הבריטים,

הסכמתם של ערביי ארץ-ישראל

ואת הסכמת היהודים.

לא נעסוק בנקודה הראשונה, שאינה נכנסת לתחום דיוננו. אשר להשגת הסכמתם של ערביי ארץ-ישראל - ברור היה לו, כי לשם כך, עליו להילחם נגד כל הלכי-רוח של לאומנות פלשתינאית, אותם הלכי-רוח, שהיו מגובשים סביב החג׳ אמין אל חוסייני והוועד הפועל הערבי, שהרי מהם עלולה לצמוח תנועה פוליטית פלשתינאית-עצמאית, משום שהם ישללו הסכם עם היהודים, אשר הוא שואף להגיע אליו. האמיר, ככלות הכל, היה האשמי, עם כל המסורת והאחריות המוסרית שמעמד זה הטיל עליו. לפיכך לא יכול היה להתעלם מן ההאשמות נגדו, כי הוא זונח את החזית הערבית נגד הציונים למען אינטרסים אישיים שלו. הוא הבין כי כל זמן, שהיחסים בארץ-ישראל המערבית בין יהודים וערבים שרויים במצב של משבר כרוני, ידו לא תשיג את הגשמת מטרותיו - כניסת יהודים לעבר-הירדן ופיתוחה על ידם ועלייתו הוא על כס ירושלים. על-כן נטה האמיר להופיע כמתווך בין היהודים והערבים בארץ-ישראל - כאיש השלום. ניסיונותיו אלה נכשלו, והוא הושמץ והואשם על-ידי המופתי באהבת יהודים.[49]

בד בבד עם ניסיונותיו לשכנע חוגים ערבים מתונים, ניסה האמיר לשכנע את הנהלת הסוכנות, שכדאי הדבר לתנועה הציונית, שהוא יאחד את ארץ-ישראל משני עברי הירדן תחת כתרו. הגישושים סביב ההצעה נעשו לקראת נסיעתו של האמיר ב-3 ביולי 1934 לביקור בלונדון ובעקבותיה. התנאים, כפי שהציעם המתווך מטעם האמיר, מוחמד אל-אונסי, לאיש המחלקה המדינית, היו כדלקמן:

״א) איחוד ארץ-ישראל עם עבר-הירדן תחת כיסא מלכותו של האמיר.

ב) הכרה רשמית על-ידי הערבים במנדט ובזכויות היהודים הכלולות בו.

ג) כל אחת משתי הארצות האלה שומרת על הסטאטוס המדיני שלה ומקיימת בתוכה מועצה מחוקקת רוֹבנית המתנהלת על-ידי ראש ממשלה נבחר. שני ראשי הממשלות עומדים לרשותו של האמיר ומנהלים את ענייניהם לפי התייעצות יום-יומית עמו.

ד) הסכם יהודי-ערבי בשאלות העלייה ומכירת הקרקעות, אשר יוצאו מראש מסמכותן של המועצות המחוקקות״.[50]

מוחמד אל-אונסי הוסיף, שליהודים כדאי להסכים לתוכנית כמו זו, באשר דרך ההסכם יכיר העולם הערבי במנדט ובהצהרת בלפור ולא יוסיף לזעוק על נישול הערבים מאדמתם. כמו כן יתבדו השקרים בדבר שאיפת היהודים לגרש את הערבים מארץ-ישראל ולהקים שם ממלכה יהודית עצמאית. ההסכם יפתח את עבר-הירדן בפני היהודים וייתכן שכעבור שנים אחדות תצטרף לממלכה זו גם סוריה, דבר שעתיד לפתוח לפני הציונים אופקים חדשים ונרחבים.

האמיר דבק במדיניותו זו במשך כל שנות ה-30, תוך שינויים שהזמן גרמם. הוא גם המשיך בניסיונותיו לשמש מתווך בין יהודים וערבים. כך ניסה ב-1935 לשכנע את חברי המחלקה המדינית, שהיהודים יסכימו להשתתף במועצה המחוקקת.[51]

כאשר פרץ ״המרד הערבי״ של 1936, פעל האמיר נגד המופתי ומפלגתו והפעיל את כוח השפעתו למנוע את ניצחונו הפוליטי של יריבו. הוא מנע, כמיטב יכולתו, פעולת כנופיות בעבר-הירדן, ושמר על השקט בארצו. בכך הוא היה שונה ממיתקאל פשה, שנתפתה על-ידי שליחי המופתי והמזומנים שבידם, ועבר בשנת 1936 לצדו של המופתי ולפעילות חתרנית נגד האמיר ונגד היהודים.[52] אפילו בעת דיוני הוועדה המלכותית עוד ניסה האמיר לשכנע את חברי הנהלת הסוכנות בכדאיות הרעיון של שלטון האשמי בשני עברי הירדן. שליחיו מסרו

ש״אל נפחד מזה שהוא מציע, שארץ-ישראל המאוחדת תתנהל על ידי ממשלה נבחרת תחת ראשותו העליונה של האמיר. גם בעבר-הירדן יש דמוקרטיה, אבל השלטונות הדמוקרטיים יודעים כיצד לסדר את ענייניהם כך, שתוצאות הבחירות תהיינה כפי שהממשלה קובעת מראש. האמיר יהיה אחראי למילוי התנאים הכלולים היום במנדט והוא ידאג לכך, שהממשלה ובית הנבחרים יורכבו באופן כזה, שהוא יוכל למלא את החובה שיקבל על עצמו״.

בעיית העלייה תיפתר, אם תוגשם ההצעה הנ״ל, על-ידי הרשאת התיישבות יהודים בעבר-הירדן עד שיגיע אחוז היהודים שם לזה שבארץ-ישראל המערבית. עבדאללה, כך נאמר, הוא האדם היחיד, שעשוי להתגבר על היסודות הקיצוניים ברחוב הערבי הארצישראלי. כאשר העלה דב הוז באותה שיחה את הרעיון של מדינה יהודית בארץ-ישראל המערבית (על כל מערב הירדן), שתסייע לעבר-הירדן, דחו אנשי שיחו בכל תוקף רעיון כגון זה ואיימו בכנופיות,[53] אם יתגשם. מקץ שלושה חודשים הסכים האמיר לרעיון החלוקה - אחרי שהוועדה המלכותית המליצה עליו. רעיונו היה וריאציה על הרעיון הקודם - איחוד ארץ-ישראל ועבר-הירדן, אך הפעם תוך ויתור על החלק של המדינה היהודית בארץ-ישראל המערבית. הייתה קיימת הסכמה בין המחלקה המדינית לבין האמיר, שהוא ישתלט על אותו חלק מארץ-ישראל המערבית, שאמור להיות המדינה הפלשתינאית הערבית,[54] ושתהיה התנגדות משותפת, האשמית-ציונית, למופתי. ההנהלה לא התחייבה בפניו, שלא לנהל משא-ומתן עם מנהיגים בארץ-ישראל המערבית, אך ניתן לו להבין, שהיא לא תתנגד לכך, שהוא יהיה השכן של המדינה היהודית, שעתידה לקום. כאשר פורסמו מסקנות ועדת וודהד, והיה ברור שהולכים לוועידת סנט-ג׳יימס ותוכנית החלוקה נדחית, היה האמיר מאוכזב לא פחות מאנשי המחלקה המדינית.[55]

כך נהפך הסכם האופציה, מבחינתו של האמיר, ממטרה בפני עצמה - פיתוח עבר-הירדן - לאמצעי לשמירת הקשרים הפוליטיים בינו לבין הנהלת הסוכנות, לשם קידום חלומו לאחד תחת כתרו את עבר-הירדן וארץ-ישראל המערבית. הפרדוקס שבעניין הוא, שהיהודים הם אשר מימנו קשרים אלה.

ב. יחסם של הבריטים לאופציה על אדמות האמיר

בשנות העשרים, לאחר שנקבעו גבולות ארץ-ישראל המערבית בוועידת השלום, לא ידוע על מגעים בין ההנהלה הציונית וממשלת בריטניה בשאלת עבר-הירדן. בתחילת 1929 ניהל פנחס רוטנברג משא-ומתן עם הנציב העליון ג׳והן צ׳נסלור על אפשרות ליישב יהודים על אדמות הקונצסיה של חברת החשמל בארם-נהריים. ממשלת עבר-הירדן התנגדה לכך, בטענה שיש בזה משום הרחבה של תחומי הבית הלאומי מעבר לגבולות ארץ-ישראל Palestine וצ׳נסלור דחה את ההצעה. במסגרת ביקורתה על ״הספר הלבן״ משנת 1930, הציעה הסוכנות היהודית ליישב בעבר-הירדן ערבים מן האזורים שבארץ-ישראל המיושבים בצפיפות. הסוכנות אף התלוננה על ההגבלות, שהוטלו על התיישבות יהודים בעבר-הירדן. אולם הקבינט הבריטי החליט, שלא לכלול את בעיית עבר-הירדן בין הבעיות שנכללו באיגרת מקדונלד, והעניין שקט למשך שנה.[56]

ב-2 בינואר 1932 פנה הנציב העליון ארתור ווקופ, מיוזמתו הוא, למשרד המושבות, וביקש לדעת מה עמדת המשרד בעניין ההתיישבות בעבר-הירדן של יהודים או של ערבים מארץ-ישראל. פנייה זו באה בעקבות גישושי הלורד רידינג בשאלה זו אצל האמיר. ווקופ רצה להיות מצויד בתשובה מוסמכת, לכשתתעורר השאלה. ממשרד המושבות השיבו לו, שיניח לעניין, כי כל התיישבות כזו עתידה לעורר תסבוכות. למרות זאת כתב סר ארתור שנית, ב-6 בפברואר 1932, למשרד המושבות וביקש לקבוע מדיניות בנדון, כי לדעתו תצטרך ממשלת ארץ-ישראל לטפל בשאלה זו בשנים הקרובות.[57]

תשובת משרד המושבות הייתה, כי אין לעשות שום צעד בעבר-הירדן בלי הסכמה קודמת מצד האמיר וממשלתו. באשר להתיישבות ערבים בעבר-הירדן - אין משרד המושבות מתנגד לכך, שייערכו גישושים זהירים. אולם הרבה יותר מסובכת היא שאלת התיישבותם של יהודים: אין הממשלה יכולה ליזום התיישבות זו - פן יאשימוה הערבים בניסיון להחיל את הצהרת בלפור גם על עבר-הירדן. יחד עם זאת אין אפשרות משפטית לאסור על יהודים, בודדים או חברות, להתיישב שם, אלא במסגרת חוק האוסר התיישבות זרים בכלל, שכן קיים עיקרון שוויון הזכויות בכל ארץ מנדט לאזרחי כל המדינות החברות בחבר-הלאומים. לכן מוטב להימנע מליזום פעולה כלשהי, אלא אם כן ידרשו זאת היהודים. ממשלת בריטניה היא שתיחשב כאחראית לשלום מתיישבים יהודים - וזאת אחריות כבדה.[58]

ב-2 ביוני 1932 קיים שר המושבות פיליפ קנליף-ליסטר שיחה עם הד״ר חיים וייצמן. ד״ר וייצמן ביקש לדעת, אם הבריטים מתנגדים עקרונית לרעיון של התיישבות יהודית בעבר-הירדן. תשובת שר המושבות הייתה, שאין הוא מתנגד לרעיון, מה גם שברור לו, כי התנאים הכלכליים השוררים בעבר-הירדן יביאו להסתננות לשם. יחד עם זאת הדגיש, כי יש לפעול בזהירות ולא לנסות להתיישב קודם שיוכל הדבר להתבצע בביטחון וברצון טוב. דעתו החיובית מבחינה עקרונית של השר הזדהתה בעניין זה עם דעתו של הנציב העליון.[59] גם ווקופ ראה את התיישבות היהודים בעבר-הירדן, כפועל יוצא מן הבעיות אשר מעוררת התיישבות היהודים בארץ-ישראל המערבית ומן ההתפתחות הכלכלית. כלומר, הוא לא ראה התיישבות זו בבחינת ״הילכתא למשיחא״, אלא תוצאה של התפתחויות שהן בעין.

ברוח חיובית זו (כלפי התיישבות יהודית בעבר-הירדן) נערכה גם שיחה בין ארלוזורוב לווקופ, ב-24 בנובמבר 1932, שבה עורר ווקופ מיוזמתו את השאלה ואמר, שהוא כבר הודיע שנה לפני כן למשרד המושבות, כי לדעתו הקשרים בין הנהלת הסוכנות ואנשי עבר-הירדן הם בלתי נמנעים. לדבריו, גיבש לאחרונה משרד המושבות יחס יותר חיובי לעניין.[60]

בדצמבר 1932 ובתחילת ינואר 1933 ביקר ווקופ בסודאן ובמצרים. עם שובו כבר נחתמה עסקת האופציה והתחוללה הסערה בקרב הערבים שבארץ-ישראל ובעבר-הירדן. ב-20 בינואר 1933 נפגש ארלוזורוב עם הנציב העליון; זו הייתה פגישה ראשונה מאז ״התפוצצה״ פרשה אדמות ע׳ור-אל-כבד. הנציב ידע כמובן, שהתנהל משא-ומתן והניח שכבר נחתם הסכם; הוא אף דיווח על כך ללונדון.[61] ארלוזורוב תיאר את השתלשלות המאורעות, שהביאה לחתימת האופציה, ואת המשא-ומתן עם מיתקאל אל-פאיז (שאירעו בעת שהותו של הנציב בסודאן) וסיכם את המצב באומרו:

״לא היינו, כמובן, מתחילים במדיניות שכזו, אלמלא ידענו שהוד מעלתו אינו שולל אותה״.

אך בתשובתו קבע ווקופ במפורש, שהוא מתנגד להסכם עם האמיר, והוא רואה את ההתיישבות בעבר-הירדן כעניין לעתיד הרחוק - עניין לעשרות שנים - אם בכלל. ווקופ ציין בגלוי את המניע העיקרי לעמדתו: בעקבות פרסום ההסכם

נתחוללה סערה ציבורית,

נוצרה אווירה מתוחה בארץ-ישראל המערבית,

ובא לחץ מצד המנהיגים הערבים המתונים.

ווקופ איים על ארלוזורוב, שהממשלה עלולה להודיע שלא תוכל לערוב לביטחון מתיישבים יהודים בעבר-הירדן.[62]

מסתבר, כי הנציב לא דרש את ביטול העסקה עם האמיר. הביטול עלול היה

לעורר מהומה בארץ

ולחץ כבד מצד דעת הקהל הפרו-ציונית בבריטניה.

כמו כן היה פוגע במעמדו של האמיר עבדאללה כשליט עצמאי.

מגמת מדיניותו של הנציב הייתה,

למנוע צעדים עצמאיים נוספים מצד היהודים

ולסכל את מימושו של הסכם האופציה כפותח פתח להתיישבות יהודית בעבר-הירדן.

במשך שבועות מספר הייתה התרוצצות במשרד המושבות בנוגע לדרך הטובה והפשוטה ביותר העשויה למנוע את התיישבותם של היהודים על אדמות האמיר. אותה שעה ניסו באי-כוח ההנהלה הציונית בירושלים ובלונדון להשפיע על הממשלה לבל תנקוט עמדה שלילית לעצם קיומו של ההסכם, ובעיקר שתימָנע מלקבוע קו מדיני השולל עקרונית רעיונות של התיישבות יהודית בעבר-הירדן.[63]

ב-2 בפברואר 1933 נפגש ארלוזורוב שנית עם הנציב העליון. הפעם נכחו בפגישה גם נחום סוקולוב, שכיהן באותה עת כנשיא ההסתדרות הציונית ועמנואל ניומן. לאחר שהנציגים היהודים חזרו והציגו את הנימוקים בעד התיישבות יהודית בעבר-הירדן, אמר הנציב, שההתנגדות לחוזה האופציה לא הייתה נחלתה של העיתונות הערבית הצהובה בלבד, כטענת ארלוזורוב, אלא גם של חוגים רבי השפעה. על הממשלה להיות בטוחה, שאין הליכת יהודים לעבר-הירדן כרוכה בהסתכנות מיותרת.[64]

הנימוק המובלט להתנגדותו של הנציב להסכם היה - ביטחון המתיישבים,

הנימוק המובלע - בעיית השקט בארץ-ישראל המערבית.

ב-13 בפברואר 1933 קיבל סוף-סוף הנציב העליון הוראות ממשרד המושבות. הללו היו מבוססות על הערכתו של הנציב העליון עצמו, שנשלחה ללונדון במשך חודש ינואר ובמברק מ-7 בפברואר 1933.[65] לפי הערכה זו עורר הסכם האופציה זעם רב בקרב הערבים שבארץ-ישראל המערבית ובעבר-הירדן, ומסיבות ביטחון - כלומר לשם הבטחת הביטחון בארץ-ישראל - יש למנוע התיישבות יהודית בעבר-הירדן. שר המושבות יעץ לנציב להגדיר את חכירת אדמות האמיר כזיכיון, שכן לפי סעיף 17 של ההסכם האנגלו-עבר-ירדני, חייב היה האמיר לקבל את עצת ממשלת הוד מלכותו על הענקת זיכיונות. עצה זו תחייב את האמיר לכלול בחוזה החכירה, אם וכאשר יוגשם, תנאי שלא תוכל להיות התיישבות של יהודים על אחוזתו, ללא נטילת רשות מאת הנציב העליון.[66]

בעקבות הוראות אלה הבהיר הנציב לאמיר ולארלוזורוב, שהממשלה אינה מתנגדת לחכירת האדמות, אך אם תתעורר השאלה של התיישבות יהודית במקום - תקבע הממשלה את המועד המתאים לכך, לפי שיקולי ביטחון. אם יבקש האמיר רשות להתחיל מייד בהתיישבות - לא יהסס הנציב לסרב. לארלוזורוב אמר הנציב, שהוא עדיין סבור, שהתיישבות יהודית בעבר-הירדן בוא תבוא, והיא תהיה פתרון לבעיות רבות - הבעיה הינה שאלת הזמן המתאים.[67]

כאשר שלח ארלוזורוב מכתב לווקופ, שהשתמע ממנו כאילו היהודים הבינו את מושג ״הזמן״ של ווקופ בצורה קונקרטית ומבקשים שתיקָבע, פחות או יותר, במפורש התקופה שאחריה תתאפשר התיישבות,[68] הזדרז הנציב לענות ולהבהיר את אי-הבנת הזמן אליבא דבריטים, על-ידי ההנהלה, ״אני אכן מחייב את הסיכוי, אך אל תבין את הסיכוי כאילו הוא מיידי או כמעט מיידי״.[69]

מסתבר איפוא, כי למן השיחות בין וייצמן לבין קנליף ליסטר ובין ארלוזורוב לבין ווקופ ב-1932, חלה תמורה בעמדתם של הבריטים, בעיקר בעמדתו של הנציב העליון. אז - כאשר דיבר ווקופ על התיישבות יהודית בעבר-הירדן, הוא התכוון למימושה, ובעתיד הנראה לעין. עתה הוא התכוון, במקרה הטוב, להשארת אופציות פתוחות בידי הבריטים. אולם ניתן לפרש את דבריו גם כניסוח מחוכם של סירוב, שהותיר ליהודים פתח של תקווה, כבל את ידיהם ומנע התדיינות מיותרת עמם. נראה, שווקופ לא העריך, בשעתו, נכונה את יחסם העוין של ערביי ארץ-ישראל להתיישבות יהודית בעבר-הירדן. גל המחאות שפרץ בעקבות חתימת החוזה עם האמיר גרם למפנה בעמדתו של ווקופ בנדון. מחאות ערביי ארץ-ישראל שכנעוהו, שהתיישבות כמו זו תיראה בעיניהם כהרחבת תחומה של הצהרת בלפור וכפגיעה נוספת בזכויותיהם הפוליטיות. החשש מחיזוק רגשות לאומניים ומהיווצרות אווירה של הסתה, העשויה להידרדר למהומות בארץ-ישראל הוא שהניע את הנציב לדחות כל רעיון בדבר התיישבות יהודית בעבר-הירדן לטווח הרחוק.

לעומת נימוק פוליטי זה, הבליטו הבריטים כגורם הסירוב את נימוק הביטחון, כשהוא מופיע במובן אחר: ביטחון המתיישבים בעבר-הירדן. כלום היה נימוק זה תקף וכנה?

כבר ב-23 בינואר 1933 הודיע אחד מפקידי ממשלת המנדט, ג׳והנסון, לארלוזורוב, שכל אנשי הצבא בארץ-ישראל הם בעד השארת אזור ריק מהתיישבות יהודית כחיץ בין ארץ-ישראל והמדבר, מחשש לפשיטות מחצי האי-ערב על אזור ההתיישבות היהודית. זו הייתה - לדברי ג׳והנסון - הסיבה להפרדת עבר-הירדן מארץ-ישראל. ב-1929 עלול היה המצב להידרדר אילו צריך היה לדאוג אף ליישובים יהודיים בעבר-הירדן.[70] חוגי הצבא הבריטי בארץ-ישראל וכן הנציב הבריטי בעבר-הירדן אכן התייחסו בחומרה לבעיית ביטחונם של מתיישבים יהודים, אם וכאשר תקום התיישבות שכזו. וו. ר. פרימן, מפקד חיל האוויר הבריטי בארץ-ישראל ועבר-הירדן, צפה התנגדות מצד האוכלוסייה לרעיון כניסת יהודים לעבר-הירדן. במצב כזה, טען, אי-אפשר לסמוך על הלגיון הערבי, שאנשיו הם בני עבר-הירדן, שיגן על יהודים ורכושם. מכאן, שההגנה על היהודים תהיה מוטלת על הכוחות הבריטיים. בעבר-הירדן, האוכלוסייה מזוינת, דרכי הקשר גרועות ביותר ואין לסמוך על המשטרה המקומית. יש לשער, שאם תפרוצנה מהומות תהיה השפעת גומלין בין המצב בארץ-ישראל ובעבר-הירדן, ובשל כך אי-אפשר יהיה להשתמש בכוחות מארץ-ישראל להגנת המתיישבים בעבר-הירדן. התיישבות יהודית בעבר-הירדן תחייב תוספת יחידת פרשים. לכן המליץ הקצין, שלא מתיישבים יהודים יפַתחו את האזור, אלא הון יהודי משולב עם עבודה ערבית.[71]

ווקופ עמד על גישה זו בהתכתבות עם שר המושבות:

״אישית, אין לי ספק שניתן היה לעשות סידורים מתאימים, צבאיים ומשטרתיים, להגנת המתיישבים היהודים בעבר-הירדן, אילו היה האזור מוגבל וקומפקטי, אך איני מוכן ברגע זה לומר כמה יעלו סידורים אלה. השאלה בקושי מתעוררת כעת, משום שההתיישבות היהודית בעבר-הירדן אינה ניתנת לביצוע כעת, ואין אני מוכן להתנבא מתי תהא  ניתנת לביצוע. יהיה די זמן בעתיד להרהר בסידורים צבאיים ומשטרתיים ומחירם״.[72]

הבעיה היא איפוא בראש וראשונה בעיה פוליטית, ואילו הנימוקים הביטחוניים המושמעים ליהודים אינם אלא אמצעי-לחץ.

ממשלת בריטניה היה בידה לרסן את האמיר באמצעות סעיפי החוזה העבר-ירדני; מצב שונה היה לגבי השייחים והפשות, שעליהם לא חלו הגבלותיו של החוזה העבר-ירדני, והם רשאים היו להחכיר קרקעות ליהודים, אף לצורך התיישבות.[73] אחרי שנדחו הצעות ללחוץ על ממשלת עבר-הירדן לחוקק חוקים, שיגבילו התיישבות של זרים, הציע משרד המושבות לנציב העליון להשתמש ב״בלוף״, כדי למנוע התיישבות יהודית: אם הנציב יאמר ליהודים בפשטות, שעליו לאסור את ההתיישבות היהודית בעבר-הירדן מתוך נימוקים ביטחוניים - יש לשער, שהיהודים לא יטילו ספק בזכותו לעשות זאת. אין סימן לכך, שהיהודים ערים לבעיה המשפטית, או שהם מפקפקים בזכותו של הנציב לאסור את הדבר.[74]

כך, בעזרת ״בלוף״ שהיה חסר בסיס בחוק ואשר נשען על אמונתם התמימה של היהודים, כי לצעדי השלטונות יש יסוד חוקי, נמנעה התיישבות של יהודים על אדמות פרטיות בעבר-הירדן.

במחצית השנייה של אפריל 1933 ביקר שר המושבות, סיר פיליפ קנליף-ליסטר, בארץ-ישראל וקיים שיחות עם הנציב העליון ועם ד״ר ארלוזורוב וד״ר וייצמן. אם כי וייצמן לא נשא באותה תקופה בתפקיד רשמי, עדיין נחשב בעיני הבריטים לאישיות הציונית הראשונה במעלה. נקודת המוצא לדיון הייתה המצב המדאיג בגרמניה. שאלת ההתיישבות בעבר-הירדן נדונה כאחת מתוך שלוש תוכניות פיתוח גדולות, שההנהלה הציונית הייתה מעוניינת בהן כחלק ממאמציה לקליטת עלייה מגרמניה. וייצמן קבע, שהכספים הדרושים להתיישבות זו יכולים לבוא אך ורק באמצעות הסוכנות היהודית, והציע שזו תישא בהוצאות להחזקת הכוחות הבריטיים הנוספים, שיהיו דרושים לקיים ביטחונה של ההתיישבות היהודית. הסוכנות אף היא תדאג למחייתם של הערבים, אשר פרנסתם תיפָגע בגלל חכירת הקרקעות בעבר-הירדן על-ידי יהודים. שר המושבות העיר, שיש לזכור את ההבדל הבסיסי בין התיישבות בעבר-הירדן לזו בארץ-ישראל: שתי הארצות נשלטות על-ידי מנדטים שונים, ואין זה מחובתה של ממשלת בריטניה להקל על הקמת הבית הלאומי בעבר-הירדן.[75]

ב-22 באפריל 1933 נערכה בירושלים השיחה המכרעת בין שר המושבות לבין הנציב העליון, שבה הוחלט, כי בתנאים הנוכחיים לא תוכל להתבצע התיישבות במשך שנה לפחות, וכי הממשלה אינה יכולה להתחייב בעניין זה גם בעוד שנה. הנציב העליון הוא שיקבע את התנאים לפעולה התיישבותית, אם וכאשר התנאים יאפשרוהָ. והתנאים היו:

א. התיישבות צריכה להיעשות על-ידי חברה שתוקם לצורך זה, ולא על-ידי הסוכנות היהודית או אחד ממוסדותיה הקיימים.

ב. החברה שתוקם תישא בהוצאות השנתיות להחזקת כוחות הביטחון שיתווספו בעבר-הירדן בשל ההתיישבות היהודית.

ג. התוספת בכוחות הביטחון תתבצע במסגרת הקיימת של חיל הספר העבר-ירדני, כלומר ללא שיתופם של יהודים.

ד. יש להשאיר בידי הערבים החיים על האדמה שתירכש על-ידי חברה זו, חלקות אדמה שיספיקו למחייתם על-פי שיטות העיבוד הנוכחיות שלהם.

ה. הנציב העליון יקבע את האזורים, בהם תוּתר ההתיישבות.[76]

מדיניות זאת השאירה בידי הנציב העליון את הסמכות לקבוע, אם, מתי ואיפה תהיה התיישבות יהודית בעבר-הירדן. החידוש היה בקביעת התנאים לאותו זמן, שבו תוּתר. תנאים אלה נמסרו לוייצמן וארלוזורוב בשיחתם עם שר המושבות והנציב. מה שכנראה לא נמסר במפורש הוא - שהעניין עדיין רחוק מלעמוד על הפרק.

מן השיחה בין ווקופ לקנליף-ליסטר מצטיירת תמונה ברורה למדי, הן של עמדת ווקופ, הן של תהליך קבלת ההחלטה הבריטית: קנליף-ליסטר שאל את הנציב העליון, אם הוא יטיל וטו על התיישבות יהודית קרובה בעבר-הירדן בגלל הסיטואציה הפוליטית, אפילו במקרה שהד״ר וייצמן ישיג מייד די מימון,

הן לצורכי ההתיישבות,

הן לצורכי כוחות הביטחון הנוספים

והן לכל הצרכים, שהנציב העליון יחשוב שמתחייבים מכך.

ווקופ ענה בהדגשה, שאכן הוא יעשה זאת.[77] ההכרעה נפלה איפוא בירושלים - ולא בלונדון. ״האיש במקום״ - הוא שהחליט, ושר המושבות קיבל את החלטתו.[78]

עתה עלתה הבעיה, כיצד תימסר ההחלטה לחברי הסוכנות. בינתיים עזבו ארלוזורוב ווייצמן את ארץ-ישראל, והנציב העליון לא רצה למסור את האינפורמציה לחבר אחר של הנהלת הסוכנות.[79] רק באמצע מאי נמסרה ההחלטה במפורש לחברי ההנהלה הציונית בלונדון,[80] ולוייצמן ״רמז״ השר, שמוטב כי יימנע מלעורר את עניין עבר-הירדן למשך שנה.[81]

ווקופ לא חזר בו מדעתו בשאלת עבר-הירדן גם בשנים שלאחר מכן. כאשר פנה משה שרתוק אל הנציב העליון וביקש את חוות דעתו בדבר חידוש האופציה לשנת 1934, הודיע הנציב, כי אין הוא מתנגד לחידוש האופציה, אך מייעץ להימנע מפרסומת בנדון. עמדתו בנוגע להתיישבות יהודית בעבר-הירדן עומדת בעינה; ההתיישבות אומנם בוא תבוא, אך אין לדעת מתי; מכל מקום, לא בימי הממשלה העבר-ירדנית הנוכחית ולא בימיה של זו שתבוא אחריה. הנציב חזר והשתמש בנימוק - ביטחון המתיישבים, ורק כאשר שרתוק לחץ ואמר, שהסוכנות תישא בנטל הוצאות הביטחון, ענה הנציב שהשאלה היא גם שאלת הזמן המתאים.[82] הבעיה הועלתה מחדש מקץ שנה, כאשר האמיר דרש מהנהלת הסוכנות לממש את האופציה ולחתום על חוזה חכירה. שרתוק ביקש את הסכמת הנציב לכך. ווקופ ענה ללא היסוס, שהוא מתנגד לכל רעיון החכירה, כי חכירה כזו עלולה לערער את מעמדו של האמיר, כפי שנתערער מעמדו כתוצאה מסערת הרוחות בעקבות האופציה הראשונה. האמיר הוא אחד האישים הערבים היחידים, שהם ידידי בריטניה ומן היחידים, שאינם מתנגדים ליהודים. ערעור מעמדו עתיד לפגוע באינטרסים בריטיים וגם באינטרסים יהודיים. הבטחתו של שרתוק, שהסוכנות מתחייבת, שלא ליישב אפילו יהודי אחד על הקרקע ללא הסכמת הנציב העליון לא הזיזה את הנציב מעמדתו, והוא יעץ לחדש את האופציה לשנה נוספת.[83]

אחד הנימוקים שהנציב השתמש בו כלפי היהודים לאי התרת התיישבות בעבר-הירדן היה, כי ההתקשרות הישירה שבין האמיר והנהלת הסוכנות הייתה טעות משום שערבבה שיקולים פוליטיים בעסקה כלכלית. נימוק זה שכנע את ארלוזורוב וגרם לפולמוס ציוני פנימי. מידת תקפותו מצד הבריטים מפוקפקת ביותר, לאור חששותיהם, שהוזכרו לעיל, מהתיישבות יהודית פרטית בעבר-הירדן.

כאשר ציין שוב הנציב בעת השיחה עם שרתוק, שההנהלה הציונית טעתה בטפלה בשאלת עבר-הירדן על-ידי קשירת קשר ישיר עם האמיר, נענה שרתוק לאתגר והציע, שהסוכנות תרכוש קרקע צפונית לע׳ור-אל-כבד, ששייכת לאנגלי בשם Hughes, תושב עבר-הירדן, המעוניין למוכרה לסוכנות.[84] הפעם נאלץ הנציב לסרב גלויות לעסקה עם אדם פרטי בעבר-הירדן.[85]

כאשר חלו ההתפתחויות סביב חידוש האופציה לשנת 1935, ובשלב מסוים נדמה היה לנציב, שהאמיר מבטל את האופציה עם הסוכנות - הוא בירך את האמיר עבדאללה על נסיגתו מעמדה, אשר סיכנה את מעמדו בעבר-הירדן ובארץ-ישראל.[86] בכל זאת, היה זה הנציב אשר השפיע, בסופו של דבר, על האמיר לחזור ולחתום על חוזה חדש עם הנהלת הסוכנות במקום חוזה עם חברה ערבית מפוקפקת.[87] יש לשער, כי הסיבה העיקרית שהניעה אותו לכך הייתה - החשש שהבעלות על אדמות אלו עלולה להגיע לידיים יהודיות בלתי-אחראיות, שאין מרות מוסדות הסוכנות עליהן, ואלה עשויות ליזום עלייה על הקרקע ללא היתר. לכן העדיף הנציב התחייבות של האמיר כלפי הסוכנות, על פני האפשרות, שהקרקעות תימסרנה לסוחרים הערבים. מצב זה אף שמר את כל האופציות פתוחות בידי הבריטים, אם כי היה ברור, שדחיית העניין לעתיד הרחוק כמוה כסתימת הגולל עליו.

מאז, שוב לא חלו תמורות כלשהן בעמדה הבריטית. המדיניות שאדריכלה הראשי היה הנציב העליון סר ארתור ווקופ, ואשר קיבלה גיבוי מלא מאת משרד המושבות, נשארה בעינה למעשה עד סוף תקופת המנדט.

ג. השתקפות ההנהלה הציונית באספקלריית פרשת ע׳ור-אל-כבד

פרשת ע׳ור-אל-כבד מגלה לעינינו את ההנהלה הציונית בחולשתה, כלפי חוץ וכלפי פנים. הפרשה מבליטה את מרחב התמרון המצומצם שהיה בידה, כלפי חוץ, בעניינים שהיו לגביה ראשונים במעלה בשל מגבלות פוליטיות וכלכליות. לכאורה, ההנהלה הציונית כאילו תכננה ופעלה על פי תוכנית ערוכה מראש. למעשה, פעולותיה ומחדליה היו תלויים במעשים ובהחלטות של השותפים לפרשה, הבריטים והערבים.

גם כלפי פנים בולטת חולשתה של ההנהלה הציונית. הניגודים והמחלוקת בקרב ההנהלה, שהגיעו בפרשה זו עד כדי סיכון עניינים לאומיים, מבליטים את המאבק הפנימי בתנועה הציונית, וזאת, בתקופה גורלית, כשנת 1933.

התנועה הציונית לא השלימה מעולם עם ההפרדה האדמיניסטרטיבית בין שני חלקי ארץ-ישראל המנדטורית - המערבי והמזרחי. מבחינה אידיאולוגית נחשבה עבר-הירדן בעיני המנהיגות הציונית כחלק של ארץ-ישראל. אולם בתחום העשייה הציונית - לא נעשה דבר כדי לבטל פירוד זה, מלבד נאומים אחדים בקונגרסים ציוניים או באסיפות המגביות. אפילו הרביזיוניסטים, אשר עשו את שאלת עבר-הירדן לדגל פוליטי, גם הם לא פעלו דבר. ההשקפה הבסיסית של מנהיגי ההסתדרות הציונית הייתה, שעל התנועה הציונית להתבצר קודם כל בחבל המערבי של הארץ, וכי התפקידים שלפניהם היא עמדה במערב הירדן גדולים מאוד, ואף עולים על כוחותיה המוגבלים של התנועה. בסדר העדיפויות שנכפה על התנועה כפועל-יוצא מאמצעיה המצומצמים, עמדה עבר-הירדן אחרי יישוב החולה, בית-שאן, הנגב. השקפה זו הייתה מיוסדת על ההנחה, שכוחות אחרים לא יקדימו את הציונים בפיתוח עבר-הירדן, משום שזו משוללת אוצרות טבע, העשויים למשוך משקיעים זרים. יתר על כן, ההתפתחות הכלכלית של הבית הלאומי בארץ-ישראל המערבית תביא בהכרח לחדירת היהודים לעבר-הירדן, ובאורח זה יבוטלו המגבלות האדמיניסטרטיביות המלאכותיות, שהפרידו בין שני חלקי הארץ.[88]

מדיניות זו הייתה אומנם הגיונית ומובנת, לנוכח האמצעים המוגבלים בכוח אדם ובהון, אשר עמדו לרשות התנועה הציונית. אך מסתבר שאפילו סנגורֶיהָ המובהקים, כגון חיים ארלוזורוב, סטו ממנה שעה שנגלתה לעיניהם הזדמנות בלתי צפויה. ממילא מתעוררת השאלה, באיזו מידה פעלה ההנהגה הציונית בשאלת עבר-הירדן לפי מדיניות מתוכננת וערוכה מראש והאם היא לא נגררה אחר יוזמות של אחרים. ההנחה, כי בנוגע לעבר-הירדן עומד לרשות התנועה הציונית זמן רב אופיינית לכלל הפעולה הציונית בשנות העשרים, שנים

שבהן התקדם המפעל הציוני אט אט,

שבהן פסו תקוות ל״קפיצות-דרך״ בבניין הארץ,

שבהן התנועה הלאומית הערבית (לאחר 1921) לא עוררה חששות ניכרים.

מאורעות אב תרפ״ט ערערו תפיסה זו. לפתע התברר, שהזמן דוחק. אם לא ייקָבעו במהרה עובדות - עלולים אזורים שלמים להישמט מתחום הישגיה של התנועה הציונית.

בעטיים של מאורעות תרפ״ט נתגלה בעליל, כי התנועה הלאומית הערבית מתחזקת והולכת, והיא עשויה להגביל עד מאוד את מרחב הפעולה של התנועה הציונית בארץ-ישראל המערבית. ועדת שאו, שנשלחה בעקבות מאורעות אלו, העלתה לראשונה את בעיית האיכרים הערבים שנושלו בגלל ההתיישבות הציונית. הופ-סימפסון, אשר בא בעקבותיה (אוקטובר 1930), קבע, שאין שטחים הפנויים להתיישבות יהודית בארץ-ישראל המערבית, כל עוד ממשיך הפלח לדבוק בשיטת העיבוד האכסטנסיבית שלו. כל רכישה נוספת של קרקעות בידי יהודים תהא איפוא כרוכה בנישול ערבים. מאז 1929 נהיה קשה יותר ויותר ליהודים לרכוש קרקעות בארץ-ישראל המערבית ואפילו כאשר נמצאה קרקע - מחיריה הרקיעו שחקים.[89]

המצב החדש עורר מחדש את העניין בעבר-הירדן.[90] האפשרויות נראו בלתי מוגבלות: בארץ ריקה לשלושת-רבעיהָ אפשר ליישב יהודים על הקרקע בלי להסתבך בבעיות הקיימות בארץ-ישראל המערבית, שמקורן בכך, שהארץ כבר מיושבת.[91] זאת ועוד: ניתן גם לרכוש קרקעות בעבר-הירדן בתנאים נוחים בשביל ליישב את הפלחים מארץ-ישראל המערבית[92] שהם, לטענת הבריטים, מנושלים בשל ההתיישבות הציונית.[93] מבחינה כלכלית, הימצאותה של עתודה קרקעית כה גדולה במזרח הירדן תשפיע לטובה על שוק הקרקעות במערב הירדן ועתידה להביא לירידה במחירי הקרקעות.[94]

סיבה נוספת להתעניינות זו היו החששות, שנתעוררו בימי המאורעות מפני הבדואים של עבר-הירדן, שמא יעלו על ארץ-ישראל המערבית ויצטרפו אל הפורעים.[95] שנת 1929 היא גם שנת הקמתה של הסוכנות היהודית המורחבת ושובו של השופט ברנדייס לפעילות ציונית. נראה היה שבעזרת ציוני ארצות-הברית יימָצאו האמצעים הכספיים הדרושים לפעולה בקנה-מידה הנחוץ לעבר-הירדן.

עם זאת, כל הנימוקים הללו עלולים היו להישאר תיאורטיים, אלמלא נוצרה בעבר-הירדן ההזדמנות לפעולה, שמקורה במצבה הכלכלי הקשה. כאשר הגיעו למחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות בירושלים ההצעות הראשונות בדבר מכירת קרקעות ליהודים[96] או החכרתן, נאלץ הקולונל קיש, מנהל המחלקה, לדחותן, או יותר נכון ל״הקפיאן״ - והפעם לא מתוך שיקולים של סדר-עדיפויות, אלא בשל חוסר מזומנים.[97]

באוגוסט 1931 החליף ארלוזורוב את קיש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים. להלכה, דגל ארלוזורוב בעניין עבר-הירדן בהשקפה המבוססת על סדר-עדיפויות - אך למעשה, הייתה גישתו אמביבלנטית. וכאשר נראה לו, שישנה הזדמנות לגייס כספים בארצות-הברית לשם רכישת קרקעות בעבר-הירדן, הגיב במהירות במגמה לממשה.[98]

גם בפרשת היחסים עם רפיפאן פשה שינה ארלוזורוב את יחסו מתמיכה להסתייגות.[99] כבר בחודש מאי 1932, התלבט ארלוזורוב בין שתי הגישות. במכתביו לשופט ברנדייס[100] הוא חוזר ומתאר את הגישה הישנה לבעיית עבר-הירדן, לפיה יש לגשת לבעיית ארץ-ישראל כשלמות ולטפל בה בשלבים, כאשר שאלת עבר-הירדן אינה נמנית עם העדיפויות הראשונות. והוא מוסיף ומעיר:

״אני עדיין מעריך קונצפציה זו כסבירה״[101]

יחד עם זאת - ממשיך ארלוזורוב - נלחצה התנועה הציונית לפעולה מוקדם יותר מכפי שהעריך מכמה טעמים:

ראשית, בגלל בעיית הקרקעות, שצפה בדין-וחשבון של שאו והופ-סימפסון ואשר עתידה כנראה להיות נדונה בדין-וחשבון פרנטש;

שנית, בגלל המחסור בעבר-הירדן, אשר לוחץ על התושבים לפנות לציונות;

ושלישית, משום שהמחסור בעבר-הירדן מהווה איום מתמיד על ביטחון ההתיישבות בארץ-ישראל המערבית. מדברים אלו משתמע לכאורה, שהסוכנות היהודית אינה שולטת במצב והיא נאלצת לפעול בעל-כורחה ובניגוד לתוכניותיה היא. אולם מסקנה זו היא בסתירה להמשך דבריו של ארלוזורוב באותו מכתב:

״בהתייחסותנו לבעיה זו היינו (עד כה) ניצבים מול מעגל קסמים מוזר:

אם שוחחת עם הנציב העליון בדבר עבודה יהודית בעבר-הירדן, הוא הפנה אותך ללונדון,

אם שוחחת במשרד המושבות הם הפנו אותך לנציב הבריטי בעמאן.

אם שוחחת עם הנציב הבריטי בעמאן, הוא הפנה אותך לאמיר עבדאללה.

כששוחחת עם האמיר - הוא הפנה אותך למנהיגי דעת-הקהל במדינה, השייחים והפשות רבי-ההשפעה

וכשדיברת עמם - הם הפנו אותך חזרה לבריטים.

היה קשה מאוד לראות באיזו נקודה ניתן לשבור מעגל קסמים זה״.

מדברים אלה משתמע כאילו התדפקה ההנהלה הציונית על דלתות רבות: בירושלים, בלונדון ובעבר-הירדן, למען יפתחו לפניה את שדה הפעולה בעבר-הירדן ונדחתה ב״הלוך ושוב״.[102] ארלוזורוב אף מוסיף ומסביר כיצד יישבר אותו ״מעגל קסמים״ המונע כניסת יהודים לעבר-הירדן: השייחים והפשות הם יהיו אלה, אשר ישברוהו, שכן

הם החולשים על המועצה המחוקקת,

הם המכוונים את דעת הקהל בעבר-הירדן

וחופש הפעולה שלהם רב מזה של האמיר - כי האמיר הוא זר בארצו.[103]

דומה, כי סתירה זו ניתן להבינה על פי אופי פעולתו של ארלוזורוב כמדינאי פרגמטי היוצר תיאוריה מפרקטיקה של מאורעות: הוא החליט, לאחר התלבטויות, להיענות להזדמנות שנוצרה עם פניית השייחים - למרות שזו לא באה ביוזמת ההנהלה הציונית ולא לפי תוכניתה. לאחר מעשה, קבע דוקטרינה פוליטית, המייחסת להנהלה הציונית שיקול דעת בעניין ופעולה מתוכננת.

התמורה בגישתו הבסיסית של ארלוזורוב לבעיית עבר-הירדן באה לכלל ביטוי בישיבת הנהלת הסוכנות מן ה-28 בספטמבר 1932. בישיבה זו אומר ארלוזורוב:

״במשך שנים הייתי סבור, שעלינו להיות מרוכזים בארץ-ישראל מערבה. לולא גורמים הדוחפים את שאלת עבה״י לשורה הראשונה, לא הייתי משנה עמדתי זו. אבל יש גורמים המשנים אותה: ההסתבכות בעניין קרקעות בא״י והמצוקה בעבה״י, הדוחפת את אנשיה לרוץ אחרינו. דעה קדומה היא, שעבה״י היא ארץ רחוקה ואין להאריך את חזיתנו. אין אנו מוצאים פתרון לשאלתנו הפוליטית במערב הירדן, ועם התגברות עבודתנו וכוחנו כאן נעשה הפתרון לפחות אפשרי. אילו גדל אחוז אוכלוסינו היינו יכולים להגיד, שאנו הולכים לקראת פתרון שאלתנו הפוליטית. למעשה, בתקופת המנדט אנו עומדים על אותו אחוז. לפי חשבונות משרד המפקד יהיו בארץ בעוד 15 שנה 2 מיליון אוכלוסים ובהם 400,000 יהודים, ז.א 20% וזוהי, באופן תיאורטי, נקודת הרוויה. מה הטעם הפוליטי לעבודתנו? ליצור כאן כוח כזה, שבלי קידום האלמנט היהודי אי-אפשר יהיה לפתור את השאלה. נעשינו במשך השנים לעצם שאין לבולעה ואין להקיאה. אם נוסיף עוד כוח ניצור כאן מצב כזה, שקידום המפעל היהודי יהיה להכרחי. שאיפתנו צריכה להיות ליצור מצב כזה גם בעבר-הירדן ... פעולה בעבר-הירדן יכולה להצית את הדמיון הציוני עוד יותר מאזור הצירוסים ... לפנינו, איפוא, בראש וראשונה שאלה פוליטית ולא כלכלית״.[104]

דברים אלו מצביעים על התמורה, שחלה ביחסו של ארלוזורוב לבעיית עבר-הירדן: לאחר שטען,

שעבר-הירדן היא ארץ רחוקה, שאיננו יכולים להסתבך בה,

שיש סדר עדיפויות,

שהבעיה מבחינה כלכלית אינה נהירה דיה -

יוצא ארלוזורוב בתוקף למען התיישבות יהודית רחבה בעבר-הירדן. באותה הזדמנות הוא גם מדבר על ״צ׳רטריזם״ בעבר-הירדן. במכתבו הידוע של ארלוזורוב לוייצמן מיוני 1932,[105] הוא מביע, מזווית אחרת במקצת, אותם רגשות עצמם לגבי סיכויי ההתפתחות בארץ-ישראל המערבית. התחושה

שעל סף-הייאוש,

של חוסר תכלית,

של אי-התקדמות המפעל, שמונחת ביסודה של ״תוכנית המרד״ של ארלוזורוב,

באה לכלל ביטוי גם בזה. תקוותו היא, שעבר-הירדן תצית את הדמיון הציוני. כאשר באותה ישיבה (28.9.1932) הביע הד״ר י. סנטור ספקות ביחס לתוכנית קניית קרקעות מיתקאל פשה, וטען שיש בה מן ה״אוונטורה״, קיבל ארלוזורוב זאת, אך טען:

״בלי אלמנט של אוונטורה אי-אפשר לנהל שום פעולה בכיוון זה, אבל מובן שאלמנט זה לא צריך להביא לידי כך, שנסכן עניינים יותר חשובים״.[106]

לאחר ההכרעה החיובית העקרונית לקשור קשרים עם השייחים בעבר-הירדן, גיבש ארלוזורוב כמה תנאים מוקדמים להתקשרות עם בעלי הקרקעות:

(1) השגת שטח קרקע גדול במידה מספקת להתיישבות יהודית בקנה-מידה גדול. התיישבות מצומצמת במקום כה מרוחק לא תוכל להחזיק מעמד מסיבות ביטחוניות.

(2) השגת הסכמת ממשלת עבר-הירדן לבעלות יהודית על הקרקעות ולהתיישבות יהודית במקום.

(3) הקמת קרן מיוחדת לקניית קרקעות והתיישבות.[107]

בתחילת 1932 נערכה פגישה בין ארלוזורוב לבין מיתקאל פשה אל-פאיז. בפגישה זו הציג ארלוזורוב את הגישה של ההנהלה הציונית לבעיית עבר-הירדן: יש אומנם מקום לפעולה בעבר-הירדן, אך המקורות הכספיים של הסוכנות היהודית מוגבלים, ואין היא אצה לפעולה שם. אם מיתקאל וחבריו רוצים, שיבואו יהודים לעבר-הירדן, עליהם לעשות שלושה דברים:

א. להכין את הקרקע לכך מבחינה פוליטית. ללחוץ על האמיר וממשלתו, שיתירו רכישת קרקעות ניכרת על-ידי יהודים עם קושאן כחוק, ושיתירו ליהודים להתיישב במקום.

ב. להכשיר את דעת הקהל בעבר-הירדן וליצור אווירה אוהדת להתיישבות של יהודים שם.

ג. לדאוג לריכוז של שטח גדול דיו להתיישבות ולדאוג לביטחון המתיישבים.[108]

עמדה מסויגת זו מסתברת

הן מצד התבונה הפוליטית

והן מצד המציאות הכלכלית.

בשנת 1932 לא היו בידי ההנהלה הציונית הסכומים הדרושים להתחיל במפעל גדול, ובמפעל בממדי ההתיישבות בעבר-הירדן לא כל שכן. הדרישה שהוצגה לשייחים להכשיר את הקרקע מבחינה פוליטית, נתקבלה על דעתם כהגיונית, ומבחינתו של ארלוזורוב היא הבטיחה מרווח של זמן, שבו ניתן לנסות לגייס את הכספים הדרושים. ארלוזורוב חשש, שמא ישתבשו הקשרים העדינים שנוצרו אם ההנהלה הציונית תשלה את השייחים בהבטחות גדולות שלא תוכל להגשימן.

כבר הוזכר בפרק א, כי בשלב זה של השתלשלות המאורעות, סוף 1932, החלו להגיע להנהלת הסוכנות ידיעות על רצונו של האמיר עבדאללה להתקשר עם יהודים לצורך החכרת אדמותיו, ופרבשטיין וניומן פתחו במשא-ומתן עמו. משא-ומתן זה גרם למשבר ביחסים בתוך ההנהלה הציונית. הוויכוח היה

הן על מהות המשא-ומתן עם האמיר

והן על צורתו,

כשמצד אחד ניצבו ארלוזורוב והמחלקה המדינית

ומן הצד האחר - פרבשטיין וניומן והמחלקה הכלכלית של הנהלת הסוכנות.

ניומן ופרבשטיין קיימו את המשא-ומתן עם האמיר עבדאללה בשם המחלקה הכלכלית. דעתם הייתה, שיש אומנם לעניין זה השלכות פוליטיות, אך במהותו הוא כלכלי. הם לא הודיעו על כך לחברי ההנהלה האחרים, אלא לאחר שהמשא-ומתן הגיע לשלב מתקדם ביותר. אומנם ניומן הודיע על כך לנחום סוקולוב, שכיהן כנשיא ההסתדרות הציונית, ואף קיבל את אישורו.[109] אך לארלוזורוב ולמחלקה המדינית לא נודע דבר בנדון עד לשלב, שלפני חתימת ההסכם.[110] לדעת ארלוזורוב הטיפול בעניין כה עדין חייב היה להיות בידי המחלקה המדינית ולא בידיה של המחלקה הכלכלית, שכן בידי אנשי המחלקה המדינית מצויה אינפורמציה רבה יותר וניסיון רב יותר במשא-ומתן עם ערבים.

לעצם השאלה, אם היה מקום להסכם עם האמיר או לא, טען ארלוזורוב, כי אין להוציא את הצעתו של עבדאללה מתוך הקונטכסט של הצעות אחרות, שקיבלה ההנהלה בעבר-הירדן, וכי אסור להגזים בחשיבות הקשרים עם האמיר בהשוואה לקשרים עם השייחים. בעוד שאת הקשרים עם ראשי השבטים אפשר לפַתח צעד אחרי צעד, הרי קיים חשש חמור, שההנהלה עלולה לגרום לאמיר אכזבה מרה כתוצאה מפעולה מוגבלת. ולבסוף - אילו עמד לרשותה של ההנהלה סכום נכבד, שהיה מספיק לפעולה בעבר-הירדן, אפשר שמוטב היה לרכוש בו קרקעות ליד שטחי הקונצסיה של החולה ולא להשקיעו בעבר-הירדן.[111]

בפרשת עבר-הירדן קיימות היו שתי גישות בסיסיות.

האחת, שאין מקום לפעולה בעבר-הירדן כל עוד לא הבטיחה התנועה הציונית כראוי את אחיזתה בארץ-ישראל המערבית - וזאת הייתה גישתו של ארלוזורוב עד מחציתה של שנת 1932.

הגישה האחרת טענה, כי יש למהר ולחדור לעבר-הירדן, מנימוקים שונים (ביטחון, רכישת קרקע, שיקולים מדיניים), וצריך לנצל כל פרצה בשביל לחדור דרכה לשם.

דומה, כי אלו היו שתי הגישות האסטרטגיות היסודיות - השאר הוא ויכוח על עניינים שבטקטיקה. הוויכוח בין ארלוזורוב לניומן לא היה ויכוח בין שתי הגישות הבסיסיות, אלא בשאלות של טקטיקה.

ארלוזורוב יצר תיאוריה בדבר שבירת מחסום עבר-הירדן על-ידי השייחים, משום שזו נראתה לו הדרך היחידה האפשרית. הוא סבר, כי האמיר עשוי להתאכזב, ואכזבתו מסוכנת יותר מזו של השייחים. כן טען, כאמור, שכוחם של השייחים להשפיע על דעת הקהל בעבר-הירדן גדול מכוחו של האמיר. לעומתו, טענו ניומן ופרבשטיין, כי אומנם אין האמיר שליט חזק, אך עובדה היא, שהוא השליט. על כן, כבעל ברית הוא יעיל יותר ונאמן יותר מן השייחים. סוקולוב תמך בהשקפה זו.[112] יתירה מזאת, גם ארלוזורוב הכיר בחשיבות הפוליטית הראשונה במעלה של קשר עם האמיר, כאמצעי להשפיע על דעת הקהל העבר-ירדנית, ואף אמר, שהחכרת הקרקעות על-ידו ליהודים תיחשב על-ידי הציבור כפשיטת רגל של השיטה הסוגרת את עבר-הירדן בפני יהודים.[113] עם כל הביקורת שמתח ארלוזורוב על חבריו להנהלת הסוכנות, הוא לא שלל את ההסכם עם האמיר ובוודאי לא הציע דרך אלטרנטיבית. דומה, שביקורתו של ארלוזורוב בנדון נבעה מרוגזו על צורת ניהול המשא-ומתן על-ידי פרבשטיק וניומן ולא על שום התנגדותו לגופו של עניין.

דבר מוזר הוא, שבין כל הנימוקים שארלוזורוב הביא לשלילת ההסכם עם האמיר, אין הוא מזכיר אף במילה אחת את הבריטים ואת יחסם לגבי הקשרים עמו. הנימוק התקף ביותר להעדפת הקשרים עם השייחים על פני הקשרים עם האמיר היה, כי קשרים עם אנשים פרטיים לא יחייבו התערבות בריטית בפרשה, כשם שיחייבו זאת קשרים עם האמיר. ווקופ הוא שהעלה נימוק זה בדיעבד, וארלוזורוב נתפס לו לאחר מעשה, כדי להאשים את פרבשטיין וניומן בהכשלת העניין. אך, כאמור, לא נימוק זה גרם לסירובם של הבריטים להתיר כניסת יהודים לעבר-הירדן.[114]

כל השיקולים בעד ההסכם עם האמיר ונגדו אינם אלא משניים בחשיבותם. הקשרים עם האמיר כמוהם כקשרים עם השייחים - לא ההנהלה הציונית יזמה אותם ולא היא שבנתה יחסים והזדמנויות; היא נאלצה להגיב על מצב שנוצר, והמצב היה, שהאמיר פנה אליה. ייתכן שהיה מוצדק להימנע מליזום קשרים כלכליים עם האמיר, אך אי-אפשר היה שלא להיענות ליוזמתו. משנמצא שליט ערבי, המוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית - לא ייתכן לדחותו. לאחר מעשה הכיר ארלוזורוב בחוסר-האונים של ההנהלה בקביעת תוכנית הפעולה בעבר-הירדן באומרו:

״התפתחות העניינים הוחשה - וייתכן שהוחשה יותר מהמידה הרצויה, מבלי שזה יהיה נתון לשליטתנו וכיווננו - על-ידי התערבות האמיר עצמו״[115]

כיוון שכך, אפשר לומר, שצעדיהם של ניומן ופרבשטיין היו - לגופו של עניין - המדיניות היחידה האפשרית.

ההנהלה הציונית קיימה שתי פגישות בעניין המשא-ומתן עם האמיר.

הראשונה התקיימה ב-1 בפברואר 1932 והוחלט בה להרשות לפרבשטיין ולניומן להמשיך במשא-ומתן עם האמיר, אך לחייבם לדווח עליו להנהלה כולה.

ואילו ישיבה שנייה נתקיימה ב-3 בינואר 1933 ובה נתקבלו שלוש החלטות:

ראשית, לאשר ולחתום על חוזה האופציה עם האמיר. החלטה זו נתקבלה פה אחד. ארלוזורוב תמך בה, כנגד הצעה שהועלתה בדבר חתימת חוזה-חכירה לאלתר, משום שהאופציה תאפשר חקירת הקרקע בטרם תיחתם התחייבות לטווח ארוך, ואף עולה יותר בזול.

שנית, נתקבלה הצעתו של מנחם אוסישקין, שפרבשטיין וניומן יחתמו על האופציה - כשהם מופיעים כלפי האמיר כאנשים פרטיים, ואילו כלפי מוסדות ההנהלה כמייצגי הקרן הקיימת לישראל וההנהלה הציונית.

שלישית, הוחלט שלא להודיע על המשא-ומתן לנציב העליון לפני חתימת האופציה.

שתי ההחלטות האחרונות נתקבלו ברוב קולות. ארלוזורוב הצביע עם הרוב.[116] ההכרעה נפלה ללא התייעצות מוקדמת עם חברי ההנהלה הציונית בלונדון.[117]

ההסכם בין האמיר וחברי ההנהלה הציונית היה הסכם ראשון מסוגו לשיתוף פעולה יהודי עם שליט ערבי בתחומי ארץ-ישראל המנדטורית. בשעתו, לא הודגש אספקט פוליטי זה, אלא האספקט הציוני-התיישבותי. ההסכם נראה כפותח שערי עבר-הירדן בפני ההתיישבות הציונית וכמסייע לפתרון בעיות הקרקע ואולי לבעיות הביטחון בארץ-ישראל המערבית, אך לא דובר על החשיבות של שיתוף הפעולה הפוליטי בין האמיר לבין היהודים.

רק לאחר חתימת ההסכם היו מבין חברי ההנהלה בירושלים, אשר העלו את חשיבות העניין מבחינה פוליטית. איזק ברקסון עמד על חשיבותו לקידום ההבנה עם הערבים ואף העיר:

״הדבר שנראה לנו כתכלית, צריך להיחשב כאמצעי״.

סוקולוב העיר על החשיבות בקשירת קשר עם חלק ערבי אוטונומי בעבר-הירדן לתקופה שבה יסתיים המנדט.[118] לדברים אלה לא היה הד - ואף לא התקיים דיון מעמיק ברוח זו.

בשנת 1933 נהפכה ההנהלה הציונית, ביודעין או שלא ביודעין, לגורם בחיים הפוליטיים של עבר-הירדן.[119]

תעמולת מפלגת האיסתיקלאל,

תעמולת הנגד של השייחים,

חילופי ממשלות,

ועידה כלכלית,

ניסיון לארגן מפלגה התומכת בכניסת יהודים לעבר-הירדן[120] -

כל אלה נתרחשו בהקשר עם פעולותיה של הנהלת הסוכנות ובעטיין. כל תעמולה השוללת קשרים עם היהודים חייבה ארגון תשובה פרו-יהודית כנגדה, וכל פעולה מסוג זה דרשה סכומים ניכרים, ואלה, כידוע, חסרו. התברר שנקל היה להיכנס לעבר-הירדן וליהפך שם לגורם פוליטי, אך קשה לשמור על העמדה הזאת, ועוד יותר קשה לוותר עליה, כי ויתור על הישג כגון זה עלול להתפרש ככישלון.

מתוך חשש זה לא הייתה הנהלת הסוכנות מוכנה להכיר בחולשתה להשפיע על הנעשה בעבר-הירדן: היא עדיין דבקה בהשקפה, שניתן ללחוץ באמצעות השייחים על ממשלת עבר-הירדן, וזו תשכנע את הבריטים להתיר התיישבות בה, ועל כן יש להמשיך בקשרים.[121]

בינתיים לחצו השייחים בעבר-הירדן על ההנהלה שתקנה מהם קרקעות - או לפחות שתסדר להם הלוואות תמורת משכנתאות. לא היה בכוחה של ההנהלה לעשות זאת, ואנשי המחלקה המדינית דחו את הפונים אליהם בטענה, שעליהם להשיג קודם את תמיכת ממשלת עבר-הירדן בהתיישבות יהודית שם - חזרה למדיניות שלפני חתימת האופציה. נסיגה זו בעמדת המחלקה המדינית לא נבעה מחוסר מזומנים בלבד, אלא בראש וראשונה מתוך כך, שהתחילה מתגבשת ההכרה, כי הבריטים מתנגדים לכניסת יהודים לעבר-הירדן.

השתלשלות דברים זו מאז חתימת האופציה (שנת 1933) הביאה את הנהלת הסוכנות, ובעיקר את המחלקה המדינית, לכך שתהרהר מחדש בכל פרשת הקשרים עם הנכבדים מעבר-הירדן.

ראשית, הסתבר שכוחם של אותם שייחים ״מנהיגי דעת הקהל״, לדברי ארלוזורוב, אינו כה רב כפי שהעריכוהו בראשונה.

שנית, ידידותם של אלו - מחירה רב וערכה חולף, כפי שנלמד ממקרים מספר, בהם עברו השייחים למחנה מתנגדי ההתיישבות היהודית.

שלישית, ככל שהתברר והלך, כי בעתיד הנראה לעין אין היהודים עומדים לרכוש קרקעות בקנה-מידה גדול בעבר-הירדן, כן נתרחקו והלכו רוב תומכי ״ההתיישבות היהודית״ בעבר-הירדן מן הרעיון הזה.

כתוצאה מכך הוחלט במחלקה המדינית ״לקצר את הקווים״, לנתק קשרים במקרים מסוימים ולשמור קשרים רק עם השייחים ״המבטיחים״ ביותר מבחינת ערך ידידותם. במחלקה המדעית הורגשה גם עייפות מסוימת מכל הקשרים הללו, שבחלקם לפחות הותירו טעם מר. הסתבר, שאין זה לפי כוחה הפוליטי והפיננסי של המחלקה המדינית לנהל את מדיניות הפנים של עבר-הירדן. בעיני מנהל המחלקה המדינית, שרתוק, נראה הדבר גם פגום מבחינה מוסרית.[122] וכך היה הסכם האופציה עם האמיר, אשר מנהל המחלקה מדינית כה התנגד לו בתחילה, לנכס בר-קיימא היחיד בעבר-הירדן, שנותר להנהלה הציונית מכל הפעילות של שנת התקוות 1933.

עם חלוף השנים חלה תמורה בהערכת מטרתה של האופציה בעיני חברי הנהלת הסוכנות. מאז אוגוסט 1933 נתברר כי לאדמות אין ערך כלכלי[123] וכי הבריטים אינם נוטים להתיר בעתיד הנראה לעין כניסת יהודים לעבר-הירדן. האופציה איבדה את ערכה הציוני-התיישבותי. לאנשי המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היה ברור שהיא אינה עומדת להתממש - אם כי היו שסברו אחרת.[124] אך דווקא עתה דבקה בה הנהלת הסוכנות יותר מתמיד: ביטולה של האופציה משמעותו הייתה נסיגה ציונית ביחס לעבר-הירדן. כיוון שכך, נהפכה האופציה לפיקציה משפטית, שנשמרה בקפדנות, בעוד שהתשלום בעבורה היה למעין סובסידיה פוליטית לאמיר.[125] הקשרים עמו, אשר נועדו להיות אמצעי לכניסת יהודים לעבר-הירדן, נהפכו למטרה בפני עצמה: שמירת הקשר הפוליטי עם האמיר עבדאללה.

חידוש האופציה לשנת 1935 מדגים את התמורה, שחלה במשך השנים ביחסים שבין הנהלת הסוכנות לאמיר: ב-1932 האמיר הוא שיזם את הפנייה להנהלת הסוכנות וביקש להחכיר את קרקעותיו. ב-1935, כאשר הוא ביקש לסגת מהסכמתו עם הנהלת הסוכנות, לא נתנו לו לעשות כן, אפילו לא כניסיון.[126] הנהלת הסוכנות הייתה מוכנה להעלות את המחיר, ובלבד שלא תתבטל הפיקציה של האופציה.

התשלום השנתי שימש כחוליה המקשרת בין הנהלת הסוכנות והאמיר עבדאללה. קשרים אלה סייעו להידברות עמו בעת מאורעות 1936, בימי ועדת פיל ולאחריה.[127] כאשר ב-1939 הניחה המחלקה המדינית לאופציה לפוג, היה בכך משום סיום פרשת החליפוֹת הפוליטיות, שעברו על ארץ-ישראל בשלוש השנים הקודמות. נראה, כי ההנהלה הציונית הגיעה למסקנה, שאין טעם לדבר על התיישבות יהודית בתחומי עבר-הירדן, כאשר נדונה ההצעה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית. אשר לשמירת הקשרים עם האמיר - אלה הוכו קשות על-ידי כישלון המדיניות הציונית עם פרסום ״הספר הלבן״ של מלקולם מקדונלד. יתר על כן, התברר להנהלת הסוכנות, שבכוחה לעניין את האמיר בקשרים עמה בלא תשלומים כספיים, משום האמביציות שלו בתחומי ארץ-ישראל המערבית. במציאות הפוליטית של 1939 נהפכה האופציה לגרוטאה, סמל לתקוות ציוניות מכסימליסטיות שלא נתגשמו.

חולשת עמדתה של ההנהלה הציונית, כפי שהתבלטה ביחסיה עם השייחים והאמיר בעבר-הירדן, בלטה עוד יותר במשא-ומתן שבין הנהלת הסוכנות לבין הבריטים. כאשר הואצו ההתפתחויות בפרשת ע׳ור-אל-כבד (דצמבר 1932) שהה הנציב העליון בביקור בסודאן.[128] בהנהלת הסוכנות הוחלט להודיע לנציב העליון על ההסכם רק לאחר חתימתו. הנחתם של חברי ההנהלה הייתה, שהאמיר לא היה פועל אלמלא ניתן לו מראש אישורה של הממשלה, או לפחות הסכמה בחצי-פה. אם תועמד הממשלה בפני עובדה קיימת - היא תסכים לעניין, מרצון או שלא מרצון, ואילו אם ישאלו בעצתו של הנציב העליון - הוא יבקש להמתין.[129] הנחה זו נתבססה על השיחה של שר המושבות עם וייצמן, ב-2 ביוני 1932, ועל דברי ווקופ לארלוזורוב ב-24 בנובמבר 1932.[130] ב-20 בינואר 1933 נפגש ארלוזורוב עם הנציב, שהבהיר לו את עמדת הבריטים. בשיחה זו הצהיר ארלוזורוב, שההנהלה הציונית לא הייתה נוקטת בשום צעד - בלי שהניחה, כי הנציב העליון וממשלת בריטניה מחייבים התיישבות יהודית בעבר-הירדן. אין מקום לחששות הנציב לביטחון המתיישבים: החלוצים שילכו לעבר-הירדן מבינים, שהם נוטלים עליהם משימה מסוכנת. ניתן לפתור את בעיית הקשר עמם על-ידי מטוסים ומכוניות. ההתרגשות שקמה סביב העניין תשקע כעבור ימים מספר, ואין זו סיבה המחייבת דחיית ההתיישבות, כי תמיד תהיה התרגשות עם התחלת ההתיישבות. מאידך גיסא, ייתכן שחתימת האמיר על הסכם עם היהודים תשכנע ערבים אחרים לפנות גם הם לדרך של שיתוף פעולה.

מיטב נימוקיו של ארלוזורוב כנגד טיעוני ווקופ היו מכוונים כנגד הטיעון על שמירת ביטחונם של המתיישבים. הנימוקים שהביא כנגד טיעוניו הפוליטיים של הנציב-העליון (ההתרגשות בארץ-ישראל ובעבר-הירדן) תופסים, אומנם, מבחינת ההיבט הציוני, אך בוודאי שלא היה בהם כדי לשכנע את הבריטים. התוצאה מכך הייתה, שעמדתו של ראש המחלקה המדינית הייתה דפנסיבית, מתוך ציפייה לקביעת העמדה הבריטית בנדון והשתדלות למנוע החלטה שלילית.

ההנהלה הציונית חששה, שהנציב יצווה לבטל בכלל את העסקה עם האמיר, ובכך יגרום לבושת-פנים והפסד-עמדה להנהלה הציונית, וסביב נקודה זו נערכו השיחות וההשתדלויות הציוניות בירושלים ובלונדון.[131] כאשר נתקבלו הוראות מאת משרד המושבות, שהתירו את האופציה, אך מנעו, למעשה, את אפשרות ההתיישבות בעבר-הירדן, פירשה אותן ההנהלה הציונית כהישג גדול. ברודצקי, לדוגמה, הבין שהבריטים מקבלים את הטיעונים הציוניים, שערביי ארץ-ישראל ישתכנעו בכדאיות של שיתוף-פעולה עם הציונות, בשל התועלת הכלכלית שתפיק עבר-הירדן מן ההתיישבות.[132] גם בירושלים התרשמו חברי ההנהלה מן העובדה, שהבריטים הניחו לקיום האופציה. התנהל ויכוח בין ניומן לבין ארלוזורוב בשאלת המדיניות הבריטית, כשנקודת המוצא של שניהם הייתה - הערכה חיובית של מדיניות זו. הוויכוח נסב סביב שתי בעיות:

מהו מקורה של מדיניות חיובית זאת,

ומהי הטקטיקה שיש לנקוט במשא-ומתן עם הממשלה.

ארלוזורוב טען, כי הנציב תומך ברעיון ההתיישבות, והמדיניות הבריטית המוצהרת מעוגנת בתמיכתו, בעוד שמשרד המושבות שולל את כל העניין כולו.[133] בכך הושפע, כנראה, ארלוזורוב הן מדברי הנציב ב-24 בנובמבר 1932 על יחס משרד המושבות להתיישבות יהודית בעבר-הירדן,[134] והן מיחסי הידידות והאמון שהתרקמו בינו לבין הנציב.

עמנואל ניומן, לעומתו, העריך אומנם נכונה, כי מקור המדיניות הוא בלונדון וכי יחסה של לונדון לעניין חיובי יותר מיחסם של השלטונות המקומיים; אך אף הוא היה שותף להערכתו של ארלוזורוב, שיש לראות באישור האופציה משום התקדמות לטובה. באשר לטקטיקה שיש לנקוט - סבור היה עמנואל ניומן, כי הרעש בעיתונות בארצות-הברית, פרסום הידיעות ב-A.T.J. בנוגע ליחס פקידוּת המנדט לעניין החכירה, פעולות ברודצקי בלונדון וכן השאילתות שהוגשו בפרלמנט הבריטי (אחת מהן על-ידי ווג׳ווד), הן שהפעילו לחץ על הממשלה והביאו להצהרה החיובית האמורה. לדעתו, יש להמשיך בדרך של לחץ ציבורי בעיתונות ובפרלמנט, בשביל להוליך את הממשלה לקראת אישור פעולות של ממש בעבר-הירדן.[135]

רוב חברי ההנהלה לא היו תמימי-דעים עם הערכה זו של ניומן. התפיסה האופטימית שלהם לגבי עמדת הממשלה, שמקורה במדיניותה המחוכמת של זו - האחרונה, הביאה אותם למסקנה, ששוב אין לעשות כל צעד, שעלול לפגוע ביחסים עם הממשלה, במיוחד אין לפעול דרך העיתונות; לעומת זאת יש לפעול בלי רעש ובדיפלומטיה שקטה, שהרי אין לתאר שקט בארץ-ישראל, כאשר העיתונות רועשת בנושא. המסקנה מעמדה זו הייתה: מדיניות של שיתוף פעולה קפדני עם הנציב העליון - לא עוד גילויי עצמאות, כגון קבלת החלטות חשובות בלי להיוועץ בו. מעתה ואילך מכוּוָנים כל מאמצי ארלוזורוב לשכנע את הנציב העליון, כי עניין לו עם אנשים אחראים. ב-22 בפברואר 1933 שיגר ארלוזורוב מכתב לווקופ, בו הוא מסר, כי חברי האקסקוטיבה שמחו לשמוע שהוא מחייב עקרונית התיישבות יהודית בעבר-הירדן, וכי הוועד הפועל הציוני מעוניין, כי כל מה שנעשה בעבר-הירדן, יקבל את הסכמתו המלאה של הנציב.[136] המשפט:

״אנחנו לא נעשה דבר בעבר-הירדן שלא על דעת הנציב״,

חוזר מעתה, בווריאציה זו או אחרת, בכל פגישה בין נציגי ההנהלה והנציב העליון בעניין עבר-הירדן.

כאשר בסוף 1933 סוכם בהנהלת הסוכנות להאריך את האופציה לשנה נוספת - הוחלט להיוועץ בנציב ולשמוע חוות דעתו קודם שייעשה הדבר.[137] על אחת כמה וכמה כאשר רצו חברי ההנהלה לשנות את חוזה האופציה לחוזה חכירה של ממש (דצמבר 1935).[138]

ההערכה המוטעית של עמדת הבריטים ניכרת גם בדיווח על השיחות בין הנציב העליון ושר המושבות מזה, לבין ארלוזורוב ווייצמן מזה (15-17 באפריל, 1933). בשיחה זו התכוונו הבריטים, כזכור, לקבוע תנאים לעתיד הרחוק. אך וייצמן וארלוזורוב התרשמו אחרת. דיווחיהם עושים רושם, כי הם הסיקו מסקנות חיוביות ומחייבות הרבה יותר מכפי שהייתה כוונת הבריטים. הנציב העליון שאל את וייצמן, תוך כמה זמן הוא סבור, שיעלה בידו לגייס את הסכומים הדרושים. וייצמן ענה:

או במשך שנה-שנתיים,

או שהעניין יידחה לעשר שנים.

בשאלתם זו גיששו הבריטים: הם ביקשו לבחון את מידת הריאליות של התוכניות. הרושם שקיבלו היה, שאין ממה לחשוש, משום שלסוכנות אין כסף. לעומת זאת, ראו בני-שיחם בשאלה זו הוכחה לכוונות רציניות להתיר התיישבות יהודית בעבר-הירדן.[139]

חברי ההנהלה נאחזו בניסוח העדין של הסירוב הבריטי כפתח תקווה להתיישבות יהודית בעבר-הירדן. אומנם כבר במרס 1933 אומר ארלוזורוב, שהרגשתו היא שהעניין הופך להיות מדיניות לטווח רחוק.[140] אבל עד 1935 ועד בכלל לא נמוגה בקרב חברי ההנהלה התקווה, שהבריטים אכן יתירו שם התיישבות יהודית. זו הייתה תקווה קלושה במקצת, אך היא הוסיפה להתקיים ובאה לכלל ביטוי מחודש בעת הדיון בהנהלת הסוכנות לקראת חידוש האופציה, בדצמבר 1934. אפילו איש מנוסה במשא-ומתן עם הבריטים כמשה שרתוק, הציע להנהלת הסוכנות

לחכור את אדמות האמיר,

להעלות על הקרקע פועלים מספר,

ולבוא אחרי שנה לממשלה להוכיח לה, שהנה הייתה התיישבות יהודית בעבר-הירדן ולא אירע דבר,

והוא מניח שהממשלה תסכים לתוכנית הזאת. באותה הזדמנות אף ציין, שהוא מאמין בכנות דברי הנציב האומר, כי התיישבות יהודית בעבר-הירדן אינה אלא שאלה של זמן.

בדעתו ובתוכניתו של שרתוק תמך ללא סייגים גם דוד בן-גוריון. עוד יותר ממנו האמין בן-גוריון בשיתוף הפעולה עם הנציב: ״צריך לזכור כי לפנינו שתי שנים של עבודה עם הנציב הנוכחי וצעדינו המכריעים צריכים להיעשות בימיו. איתו קל לעבוד מאחר שישנם דברים רבים, שהוא מתנגד להם להלכה, אך לא למעשה. כשיבוא איש חדש במקומו יהיה קשה להתחיל איתו בעניין זה, כי הוא לא יאבה לקומם נגדו עם כניסתו לעבודה את דעת הקהל הערבית[141] - אמר בן-גוריון.

אמונה זו, כי הבריטים יניחו לתנועה הציונית להתפשט באופן הדרגתי בעבר-הירדן כמו בארץ-ישראל המערבית, אי-אפשר להסבירה, אלא על רקע ההישגים הציוניים הגדולים בימי העלייה החמישית, ימי נציבותו של ווקופ. זו כנראה הסיבה להערכה המוטעית של עמדת הנציב בנדון ושל משמעותה. לכן האמין שרתוק לדברי הנציב העליון ב-1934, שהתיישבות יהודית בעבר-הירדן היא שאלה של זמן, בלי שיבחין כי מושג הזמן של קברניטי הקיסרות הבריטית שונה מזה של התנועה הציונית - לזו אצה הדרך מאוד.

כשם שהבריטים דיברו על ביטחון המתיישבים בעבר-הירדן והתכוונו לביטחון בארץ-ישראל המערבית, כן ענו הציונים על שאלת הביטחון בעבר-הירדן - והתעלמו מן השאלה הפוליטית בארץ-ישראל המערבית. נראה, שהיעדר טיעון ציוני משכנע בעניין זה נבע מכך, שגם חברי ההנהלה הציונית הכירו בחומרת הבעיה הפוליטית בארץ-ישראל המערבית.

האיש שהסיק את המסקנות החיוביות ביותר מן הדיווח האופטימי על הפגישות באפריל 1933 בין קנליף-ליסטר וּוֹקופ לבין ארלוזורוב וּוייצמן, היה עמנואל ניומן. הוא הבין, שעניין ההתיישבות בעבר-הירדן עבר עתה לשלב ביצוע ונהפך לשאלה של ״Practical Policy״,[142] תגובתו הייתה, כי יש לארגן חברה לפיתוח עבר-הירדן, שתהווה את הגוף, שיעסוק בכל הפעולות שם.

כבר באביב 1932, עם בואו לארץ, דיווח עמנואל ניומן על התעניינותו של השופט ברנדייס בעניין ההתיישבות בעבר-הירדן.[143] תוכנית פיתוח עבר-הירדן, שאמורה הייתה להתבצע בקנה-מידה ניכר ובמידה רבת של עצמאות לגבי ההנהלה הציונית - קסמה ללא-ציונים ולציונים אמריקאים, החברים בסוכנות היהודית. ציוני אמריקה גם היו היחידים, שהיה לאל ידם לגייס את הסכומים הגדולים הדרושים לפיתוח עבר-הירדן. עוד בפברואר 1933 גיבש ניומן לעצמו תוכנית פעולה להקמת חברה לפיתוח עבר-הירדן. מסיבות מדיניות, רצוי שישתתפו בה גם בריטים וערבים; החברה תפעל בצורה כזו, שהתועלת לתושבי המקום שהיא הביא תהיה נראית לעין, שלא כתועלת העקיפה שהובאה בארץ-ישראל המערבית;

החברה תעסיק פועלים ערבים באחוז מסוים - דבר שעתיד להביא לידי חיסכון.

היא תבנה לפלאחים בתים לדוגמה,

תשקוד על מתן הדרכה חקלאית לתושבי המקום

ותשמש כידיד ומסייע לאוכלוסייה.[144]

הרעיון המרכזי היה, שחברה כזו לא תישא אופי פוליטי ומשום כך לא יתעורר חשד, כי יש כאן מגמה להחיל את עקרונות ״הבית הלאומי״ על עבר-הירדן.

בישיבת ההנהלה הציונית ב-23 במרס 1933[145], הציג ניומן את תוכנית הסינדיקט וזו אישרה אותה עקרונית.[146] הרעיון היה להקים חברת מניות.[147] לחברה יוענקו הסמכות והכוח לנהל כל עסק ולעשות כל דבר הנחוץ לפיתוח כלכלי בעבר-הירדן. בכל העניינים הנושאים אופי פוליטי, יודרך הסינדיקט על-ידי הנהלת הסוכנות. ברשימת החותמים לסינדיקט עבר-הירדן ייכָללו אישים וחברות רבים.[148] חבר המנהלים הראשון יכלול חמישה חברים, והם: מ. אוסישקין - מטעם הקרן הקיימת לישראל, י. הופיין - מטעם אפ״ק, ה. פרבשטיין - מטעם הסוכנות היהודית, י. אהרונוביץ או ב. כצנלסון - מטעם ההסתדרות הכללית של העובדים, ע. ניומן - מטעם קבוצת ציונים אמריקאים. הוצע, שגם להתאחדות האיכרים יהיה נציג בהנהלה.[149] הסיבה העיקרית לתוכניות הסינדיקט ולשיתוף אישים וחוגים כה רבים בהן היה החשש, שמא גופים ופרטים יהודים יתחילו בדרך ספרטיסטית לרכוש קרקעות בעבר-הירדן, ועל-ידי כך יאמירו המחירים ותחזורנה כל התופעות של ספסרות בקרקעות בארץ-ישראל המערבית.[150]

על ניומן הוטל לגייס בארצות-הברית את הכספים לצורך הסינדיקט. למימוש מטרה זו נסע ניומן ביוני ללונדון ומשם לארצות-הברית.[151]

הדיונים בעניין הסינדיקט וחברת הצ׳ארטר למען פיתוח עבר-הירדן לבשו אופי סוריאליסטי, אם נזכור, שבאותו זמן כבר נסתם הגולל על פרשת ההתיישבות בעבר-הירדן לפחות למשך הזמן הנראה לעין. החלטת הממשלה הבריטית נמסרה לוייצמן ולסוקולוב, וכנראה גם לארלוזורוב, כבר במחצית השנייה של חודש מאי 1933. מוזר הדבר, שלמרות זאת גילה ניומן, שהיה חבר ההנהלה הציונית, פעילות כה אינטנסיבית בחודשים הללו בעניין עבר-הירדן.

פעילותו זו של ניומן והערכתו המוטעית את המצב מעוררים את הרושם, שלא נמסר לכל חברי ההנהלה הציונית דין וחשבון על עמדתה של בריטניה, כפי שזו נקבעה לאחר תום השיחות בארץ ובלונדון.[152] כנראה, שידעו על כך וייצמן ומנהל המחלקה המדינית ארלוזורוב.[153] הבריטים לא שוחחו עם שאר חברי ההנהלה,[154] ולהם לא דוּוַח על ההחלטה, ייתכן מטעמים של שמירת סוד ואולי מטעמים של התחרות אישית. ייתכן, שהחמרת המצב של יהודי גרמניה למן אפריל 1933 הביאה למניעת פרסומה של החלטה שכזו, כדי שלא ייפָגע מורל הציונים.[155] בין כך ובין כך, המאמצים לפַתח פעולה בקנה מידה גדול בעבר-הירדן לא העלו דבר, ואילו למעשים הקטנים והצנועים יותר - לא נמצאו הסכומים הדרושים. בסופו של דבר, לא תרמו ציוני אמריקה לחיזוק הקשרים שנקשרו בעבר-הירדן, והמחלקה המדינית הייתה חסרה כל השנים אמצעים, ולעתים אף אמצעים מינימליים, לצורך פעולה בעבר-הירדן.

שאלת הקומוניקציה בין חברי ההנהלה הציונית, המתעוררת בעקבות אי הבנתו של עמנואל ניומן את עמדת הבריטים - קשורה ביחסים הפנימיים בין חברי ההנהלה הציונית שבאו לכלל ביטוי סביב פרשת האופציה על אדמות האמיר. התחרות בין המחלקה הכלכלית והמחלקה המדינית באה לידי גילוי בתחילת המשא-ומתן עם האמיר. עמנואל ניומן והשל פרבשטיין ניצלו את האינפורמציה שנתגלגלה לידם בדבר נכונות האמיר למשא-ומתן - ופתחו בו על דעת עצמם, בלי להודיע דבר למנהל המחלקה המדינית. מעשה זה הוא אחד הביטויים למתח בהנהלה הציונית למן הקמת הקואליציה ב-1931, אשר גרם למשבר בהנהלת הסוכנות באוקטובר-נובמבר 1932[156] שלושת החברים הציונים בהנהלת הסוכנות (ארלוזורוב - מפא״י, ניומן - ציונים כלליים, פרבשטיין - ״המזרחי״) לא מצאו שפה משותפת ביניהם. הימים ימי מאבק בין הרביזיוניסטים ומפא״י על ההגמוניה ברחוב היהודי ובתנועה הציונית.[157] פרבשטיין נמנה עם האגף הקיצוני ב״המזרחי״, שהיה קרוב בהשקפותיו לרביזיוניסטים, וכל סיכוי להידברות בינו לבין ארלוזורוב היה מפוקפק מלכתחילה. אי-דיווחו לארלוזורוב על המשא-ומתן עם האמיר היה סימפטומטי ליחסים ביניהם. גם מניעים שבטבע האדם, כגון השאיפה להתבלט, הניעו את ניומן ופרבשטיין לנהוג כפי שנהגו. מה גם שהתקרב מועד הכינוס של הקונגרס הציוני - והישג כחתימת אופציה על אדמות האמיר הייתה נודעת ממנו השפעה על השוקלים, בייחוד בקרב המוני יהודי פולין.

כאמור, עברה הנהלת הסוכנות לסדר-היום על חריגתם של פרבשטיין וניומן מן המקובל והסמיכה אותם לחתום על האופציה. אולם בזאת לא נסתיימה הפרשה. מאז סוף ינואר 1933 החלו להתפרסם בעיתונות היהודית בגולה ידיעות סודיות על המשא-ומתן עם האמיר.

ב-5 במרס 1933 פרסם העיתון ״דער מאמענט״ בורשה כתבה, שהועתקה גם בעיתונים אחרים ובה פרטי פרטים על המשא והמתן עם האמיר.

הודגשו בה חלקם של חברי ההנהלה בעניין ועמדתם, ובייחוד תפקידם של ניומן ופרבשטיין;

צוינה התנגדותו של ארלוזורוב למשא-ומתן עם האמיר;

הוזכרה חשיבות כניסתם של יהודים לעבר-הירדן;

שתיית כוסית ״לחיים״ (בביתו של אוסישקין) של ניומן, פרבשטיין ואוסישקין לכבוד השלמת העסקה, שתוארה בנוסח ״הצהרת בלפור שנייה״.

פורסמה אפילו בקשתו של האמיר, כי המשא-ומתן יישמר בסוד, ותשובתם של ניומן ופרבשטיין - ״אתה יכול לסמוך עלינו״.[158]

ב-23 במרס 1933 הועתק המאמר מ״דער מאָמענט״ בעיתון הערבי ״אל-איסלמיה״ ואחר-כך בעיתונים ערביים אחרים, ונפתחה סדרה חדשה של מאמרי הסתה בעיתונות הערבית סביב לעניין האופציה. היום ברור, הן מן המסמכים הבריטיים והן מתגובתו של האמיר, שלא הגילויים בעיתונות השפיעו, בסופו של דבר, על התפתחות הפרשה. אך אז נראה העניין כחמור ביותר - כעשיית רווחים פוליטיים על חשבון אינטרסים לאומיים.[159]

ב-26 במרס 1933 נתקיימה ישיבה של מרכז מפא״י, וארלוזורוב העלה את פרשת ההדלפות. הוא ביקש להשתמש בפרשת הפרסומים שפרבשטיין היה קשור בה ואשר עוררה ביקורת קשה של הלא-ציונים בהנהלת הסוכנות, ואפילו של ניומן ושל סוקולוב, כעילה לחיסול חשבונות עם פרבשטיין. ארלוזורוב היה מוכן להיתלות בתקרית זו ולפרק את הקואליציה על-ידי התפטרות הפגנתית שלו עצמו.[160] אך חבריו למפלגה התנגדו רובם ככולם לרעיון פרישתו של ארלוזורוב מן המחלקה המדינית, בראש וראשונה מתוך דאגה להמשך ניהולו התקין של המנגנון הפוליטי. נתקבלה הצעתו של א. קפלן, שעל ארלוזורוב לפעול במסגרת ההנהלה הציונית ולדרוש את הרחקתו של פרבשטיין. בעקבות החלטה זו, כתב ארלוזורוב איגרת לחברי ההנהלה הציונית (28.3.1933), ובה דרש את הרחקת פרבשטיין מהנהלת הסוכנות, אם על-ידי התפטרותו, ואם בדרך של השעייתו מתפקידו עד לישיבת הוועד-הפועל הציוני - או עד הקונגרס וזאת, תוך איום בהתפטרותו שלו.[161] אולם מפלגת ״המזרחי״ עמדה מאחורי פרבשטיין בנדון.[162] לחצו של ארלוזורוב לא נשא פרי. אומנם עוד נתקיימה ישיבת בירור של חברי מפלגות הקואליציה בנושא (20.4.1933), שהצטיינה בהאשמות הדדיות בין אנשי מפא״י לבין הציונים הכלליים וה״מזרחי״, אך המסקנה הייתה, כי יש להניח לעניין לשקוע.[163]

אפיזודה זו לא שינתה דבר בפרשת ע׳ור-אל-כבד, אך היא מורה על מגזר של בעיות בתחום פעולתה של המחלקה המדינית. כאן באו לכלל ביטוי חוסר אחדות הדעה ובעיקר חוסר אחדות הפעולה של ההנהלה הציונית. פעולה מדינית יהודית, שלא על דעת ההנהלה הציונית ואף פעולה התיישבותית שלא על דעתה - נמנו עם הדברים השכיחים. החשש מאובדן שליטה על ההתרחשויות בעבר-הירדן היה משותף לבריטים ולמחלקה המדינית. כשם שנתגלתה חולשתה של המחלקה המדינית בקביעת קו מדיני כלפי הערבים ובביצועו כלפי הבריטים - כך נתגלתה חולשתה בכפיית משמעת-פעולה על שאר חברי ההנהלה הציונית.

סיכום

פרשת האופציה נולדה מתוך המצב הכלכלי בעבר-הירדן בראשית שנות ה-30. שנות בצורת רצופות אלה חוללו מחסור ורעב בקרב אוכלוסייתה החקלאית של הארץ ובקרב הבדואים, והביאו לפנייתם של שייחים בעלי קרקעות אל היהודים כמקור הון פוטנציאלי לפיתוחה של ארצם.

המגעים בינם לבין היהודים והאווירה החיובית, שנוצרה בעקבותיהם, השפיעו על האמיר עבדאללה, לנסות את כוחו בעניין. הוא חלם עדיין לשוב לחצי האי ערב, או לאחד תחת כתרו את ארץ-ישראל השלמה, סוריה ואולי אף עיראק בממלכה אחת גדולה, אך היה מוכן להסתפק בכתר של מלך ירושלים. לשם הגשמת חלומו היה זקוק למקורות מימון גדולים ועצמאיים, כדי ליצור אקלים פוליטי רצוי לו בארץ-ישראל המערבית ובשביל להקים מפלגה, שתתמוך בו כנגד הלאומיות הערבית-פלשתינאית; מקורות מימון אלה קיווה להשיג מן היהודים. כמו כן קיווה, שבעזרת קשריו אלה עמם ישיג את הסכמתם לשלטונו בארץ-ישראל המערבית.

טעותו של עבדאללה. נבעה משלוש סיבות:

ראשית, השקפתו על הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל המערבית הייתה אופטימית מדי: הוא העריך נכונה, שדרכם של היהודים לעבר-הירדן חייבת לעביר את ירושלים ושכם, וכי עליהם להגיע למודוס-ויוונדי עם שכניהם הערבים קודם שיהיה ביכולתו להתיר להם להיכנס לארצו ללא סיבוכים קשים. אך הוא הניח, שהסכם כמו זה ניתן להשגה (לפחות חשב כך בתחילת שנות ה-30). הוא לא השכיל להבין את התפתחות התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל המערבית, שעתידה הייתה להתחזק גם בארצו שלו, כשאחד ממרכיביה העיקריים, אם לא העיקרי, הוא איבה למפעל הציוני בארץ. ככל שהתפתח היישוב העברי בארץ - כן גברה קיצוניות הערבים כלפיו, וכן נתרחקה והלכה הפשרה, שעבדאללה ראה בה תנאי מוקדם להתיישבות יהודית בעבר-הירדן.

שנית, הוא לא העריך נכונה את עמדת הבריטים: הוא ציפה לכך, שהבריטים לפחות לא יתנגדו למדיניות שיתוף הפעולה בינו לבין היהודים. מאחר שתלותו בבריטים הייתה מוחלטת - לא העלה על דעתו לפעול כנגד רצונם.

שלישית, הוא לא העריך כראוי את האיבה ליהודים והחשש מפניהם, הרוֹוְחים בארצו שלו.

הסערה שפרצה בחורף 1933 בעקבות הגילויים סביב האופציה,

ההתקפות החריפות עליו,

הזעזועים והחתירות בקרב ממשלתו-הוא,

בידודו בדעת הקהל הערבית (לא רק בארץ-ישראל - גם בעיראק, למשל) -

כל אלה גילו לו, כי צעדו לקראת ארץ-ישראל המערבית סיכן את מעמדו בעבר-הירדן.

אך האמיר ידע להוציא מתוק מעז. אומנם, את היהודים לא יכול היה להביא לארצו, אך אין ספק,

שהקשר הפוליטי שנוצר בינם לבינו (שלא לדבר על סכומים לא מבוטלים שעברו לידיו),

התדמית שלו כשליט מתון ומוכן לפשרה עם היהודים -

כל אלה סייעו לו ביותר, בעת ההתפתחויות הפוליטיות בארץ-ישראל בשנות ה-40[164]

הנציב העליון לא העריך נכונה את עוצמת הרגשות, שתעורר השמועה על התפשטות ציונית לעבר-הירדן ברחוב הערבי בארץ-ישראל. משחזה בסערה - נסוג מהשקפתו הראשונה ביחס להתיישבות, ומאז ואילך התנגד לה.

הבריטים שללו את ההתיישבות היהודית בעבר-הירדן מסיבות פוליטיות וצבאיות: עבר-הירדן נחשבה כמצודת גבול בין ארץ-ישראל המערבית והמדבר. בתורת שכזו, לא הייתה רצויה בה ישיבת יהודים, שכן היא מחסלת חגורת ביטחון בין המדבר וארץ-ישראל; לעבר-הירדן נודע ערך חשוב מבחינה פוליטית: עברו בה מסילת-הברזל חיפה-בגדד וצינור הנפט ממוסול לחיפה; חשוב היה שבאזור כה חיוני ישרור שקט. מתן האופציה ליהודים נראה בעיני הבריטים כמעשה, שסיכן את מעמדו של האמיר הפרו-בריטי ושלטונו, וכן את היציבות באזור.

התיישבות יהודית בעבר-הירדן עלולה הייתה להצמיח בעיות ביטחוניות לבריטים. הערכתם, כי במוקדם או במאוחר, תהיה התנפלות על מתיישבים יהודים בעבר-הירדן, נראית סבירה בהחלט. באותה מידה סבירה הטענה, שפיתרון הבעיה הצבאית-ביטחונית הייתה בגדר האפשר. נימוק זה, שהרבו לציינו כגורם להתנגדות הבריטית להתיישבות בעבר-הירדן, יש לפרשו בנוסח: ״אם תתיישבו כנגד רצוננו - נפקיר אתכם לנפשכם שם״. הוא שימש אמצעי-לחץ למניעת צעדים בלתי-ממושמעים מצד הסוכנות היהודית.

הסיבה העיקרית להתנגדותם של הבריטים נעוצה במצב בארץ-ישראל המערבית. מאחר שווקופ, לפחות עד 1936, האמין, כי בסופו של דבר ניתן יהיה להגיע למודוס-ויוונדי בין היהודים והערבים בארץ-ישראל, יש להניח שציפה, כי אותה שעה תתאפשר גם התיישבות בעבר-הירדן - מכאן טיעונו שהוא עקרונית בעד התיישבות זו. המצב בארץ-ישראל החמיר והלך -

מהומות אוקטובר 1933,

פרשת כנופיית חג׳-עז-א-דין-אל-קסאם,

אווירת המתיחות המתמדת -

כל אלה לא בישרו טובות להתיישבות בעבר-הירדן: עמדתו של הנציב בנדון נתקשחה והלכה. הרשאת התיישבות יהודית בעבר-הירדן הייתה מתפרשת, לדעתו, כהתפשטות ציונית נוספת, שעלולה להביא למעשי ייאוש מצד הערבים, שיתבטאו במהומות קשות במערב הירדן. ווקופ צפה גם שצעד כזה, שיעורר סערה פוליטית, עלול למנוע ביצועם של מעשים החיוניים הרבה יותר לבית הלאומי מאשר ההתיישבות בעבר-הירדן, כגון

העלייה הגדולה,

רכישת קרקעות במערב הירדן

וזיכיון החולה.

התפתחות הבית הלאומי בארץ-ישראל המערבית שימשה כאמצעי שכנוע וכאמצעי-לחץ מצד הנציב על ההנהלה הציונית:

מצד אחד, שאין עבר-הירדן חיונית, בשלב זה, להתפתחות הבית הלאומי,

ומצד שני, שצעדים חפוזים שם מצד היהודים עלולים להביא לצעדי תגמול בריטיים ממערב הירדן ב״נקודות כואבות״.

הבריטים היו מודאגים מהאפשרות שייווצר מצב בעבר-הירדן, שבו ההתפתחות לא תהיה מבוקרת על ידם, וזאת,

על-ידי פעולות של פרטים יהודים,

או בדרך של עסקות בין ההנהלה לבין אנשים פרטיים בעבר-הירדן.

ה״בלוף״ של הבריטים, שהניחו כי היהודים יקבלו כמובן-מאליו את זכותם לאסור התיישבות כגון זו, אכן נתקבל על ההנהלה. אך ברור שאמצעי הלחץ האמיתי היה האיום הסמוי למעשי תגמול בעניינים אחרים, החיוניים לציונות.

פרשת ע׳ור-אל-כבד פתחה ויכוח נושן בתנועה הציונית - הוויכוח בין קובעי סדרי העדיפויות למיניהם לבין המאמינים בניצול הזדמנויות. נגד ההליכה לעבר-הירדן הושמעו נימוקים רבים:

עבר-הירדן תחכה - זוהי ארץ שאיננה מושכת משקיעים זרים, ואין חשש שמישהו יקדים שם את התנועה הציונית.

הליכה לעבר-הירדן חייבת להיות ״כיבוש בסערה״ - כלומר, עלייה על הקרקע של מספר גדול של אנשים, בד בבד עם השקעות-הון גדולות: את הירדן אי-אפשר ״לעבור במקל״. התנועה סובלת מגירעונות מתמידים - ואין להעלות על הדעת תוכניות גרנדיוזיות כגון אלה.

אין בכוח התנועה ליישב את ארץ-ישראל המערבית - ישנם שטחים שעלולים להישמט מיָדה, כגון - עמק בית-שאן, החולה, שלא לדבר על הנגב, כתוצאה מחוסר משאבים בממון ובכוח אדם.

לשם מה להסתכן במעשה שריח ״אוונטורה״ נודף ממנו, כאשר ״עוד רבה הארץ לרשתה״?

מן הצד האחר הועלו נימוקים לא פחות משכנעים:

בעיית הקרקעות בארץ-ישראל המערבית מחמירה והולכת, וייתכן שבעבר-הירדן יימצא הפתרון ליישוב המוני יהודים, בעוד שבארץ-ישראל המערבית עשויה התנחלותם להוליד סערה פוליטית.

מחירי הקרקעות הנמוכים שם עשויים להוזיל מחירי קרקעות בארץ-ישראל.

ניתן יהיה ליישב שם פלחים מאזורי ההר המאוכלסים של ארץ-ישראל המערבית ובכך תאופשר רכישת קרקעות במערב הירדן.

עבר-הירדן כפי שהיא קיימת מהווה סכנה ביטחונית - שבטי הבדואים מאיימים על הארץ הנושבת. כאן יש סיכוי לקשירת קשרי-ידידות שיהוו אולי מחסום ביום פורענות.

כל הנימוקים הרציונליים הללו למען התיישבות בעבר-הירדן נועדו לשכנע את הבלתי-משוכנעים. אך הנימוק המכריע היה שייך לתחום האי-רציונלי - אמר יוסף שפרינצק בעניין האופציה של האמיר:

״הלב פחד ורחב, גם פחד וגם רחב, לשמע העניין״.[165]

מה שהצית את תומכי רעיון החוזה לא היו נימוקים שבהיגיון, אלא נימוקים שבחזון ציוני. תוכניות, סדר עדיפויות, היגיון קר - לא אלה היו התכונות האופייניות למתנחלים הציוניים. עבר-הירדן הציתה את הדמיון, עוררה התלהבות, שמקורה במציאת אתגר חדש. תנועה הניזונה מן הרגש, ומן ההתלהבות כוחה, זקוקה תדיר לאתגרים גדולים ומלהיבים. דווקא אותן תכונות של התיישבות בעבר-הירדן, אשר מבקרי האופציה ציינון לרעה, כגון -

ריחוקו של המקום,

הסכנות,

הצורך בפעולה בקנה-מידה גדול,

הנחשוניות שבמעשה,

דווקא תכונות אלה שימשו גורם מושך לאלה שהתלהבו מן התוכנית. אותם שהכריעו במפא״י בעד ההליכה לעבר-הירדן נמנו עם אנשי העלייה השנייה (דוד בן-גוריון, משה שרת, יצחק בן-צבי),[166] אלה - כל פרשת חייהם שזורה ב״אוונטוריזם״. גם ההליכה לדגניה נראתה בשעתו כאוונטוריזם, הוא הדין בעצם העלייה לארץ. הפסיכולוגיה הציונית כולה ארוגה ב״אוונטוריזם״ - אין הכוונה לאוונטורות פוליטיות - אלא להרפתקנות התיישבותית, נטילת סיכונים מעל ומעבר לגבול הסביר. פסיכולוגיה זו הייתה חיונית לבניין הארץ. הריאליזם של אנשי הציונות המעשית היה טבוע בהערכת חשיבותו של המעשה ההתיישבותי - אך בהחלטה על עצם המעשה הייתה, בשעתו, מידה גדושה של הרפתקנות במובן הנעלה של המילה.

בוויכוח זה, כמו בוויכוחים אחרים סביב נושא התוכניתיות בהתיישבות, ניצחו המאמינים בניצול הזדמנויות. אמר משה שרת:

״ההיסטוריה בכלל אינה הגשמת תוכנית. היא: ניצול הזדמנויות או החמצתן״.[167]

חולשתה של התנועה הציונית הביאה אותה לכך, שקיבלה מה שהוצע לה, בלי אפשרות לברור ולבחור. הקצב הוכתב על-ידי

לחצו של העם היהודי בגולה, מזה -

ולחץ הנסיבות המגבילות בארץ-ישראל, מזה.

בכל פרשת ע׳ור-אל-כבד לא הייתה התנועה הציונית פועלת, אלא נפעלת. פעולתה או מחדלה בעניין עבר-הירדן היו פונקציה של מקבילית כוחות שהיו משותפים בה:

התנועה הלאומית הערבית,

הבריטים, האמיר

והשייחים בעבר-הירדן -

והעם היהודי.

אילו ניתנה הברירה לאנשי התנועה - היו בוחרים להסתכן וללכת לעבר-הירדן. הערכה זו תופסת יותר מתמיד לגבי שנות ה-30, כאשר לתנועה הציונית אצה הדרך יותר ויותר.[168]

גם ארלוזורוב הריאליסט לא עמד בלחץ הפיתוי של חזון עבר-הירדן ואף הוא היה מוכן לקפיצה הנחשונית. הוויכוח בינו לבין חבריו להנהלה היה ויכוח שבטקטיקה: האם יש ללכת לשם בעזרת השייחים או בעזרת האמיר? לאחר מעשה העלה ארלוזורוב, בהשראת הבריטים, את הטענה, שההליכה להסכם עם האמיר היא שסיכנה את הפעולה, בהכניסה שיקולים פוליטיים נגדה. היה זה ברל כצנלסון, אשר כבר בראשית הפרשה (5.2.1933) הביע את הדעה השקולה ביותר בעניין:

״איני מניח את כובד המשקל בשאלה אם האמיר צריך לשמש נקודת מוצא. ייתכן שכל יהודי ההולך לעבר-הירדן יוצר בשביל האנגלים סיבוך שאינו רצוי להם״.[169]

עם תום השלבים הראשונים של הפרשה היה ברור להנהלה הציונית, שהשלטון הבריטי מתנגד להליכה לעבר-הירדן. לאחר גילוי עצמאות חזרה ההנהלה לתלם, ושמרה בקפדנות על עיקרון הקואופרציה עם הבריטים בשאלת עבר-הירדן. היא לא ידעה, שהממשלה עמדה במצב מביך מבחינה חוקית, כי לא הייתה בידה כל סמכות למנוע רכישתן של קרקעות אלה. אילו היו היהודים ממרים את פי השלטונות ועולים על קרקע בעבר-הירדן - הייתה הממשלה מוצאת עצמה במצב מביך ביותר לו ניסתה להרחיקם בכוח. גם הרעיון של הפקרת אנשים להתנפלויות תחת השלטון הבריטי - ובכוונה תחילה - סותר כל עקרונות המימשל הבריטי, בייחוד בימי נציב כמו ווקופ וממשלה אוהדת בלונדון. נראה, שיהודים שהיו קוראים תגר על השלטונות ועולים לעבר-הירדן - היו נשארים שם.

אך היו נימוקים חשובים מאוד, שלא להמרות את פי הבריטים. אמר משה שרתוק:

״... הרי צריכים לצאת למלחמה גלויה. אבל אז נשאלת השאלה - אם הגענו למצב כזה ואם אין לנו מה להפסיד? בשעה שיש לפנינו שיתוף עם הממשלה בעניינים שיכולים לקדם אותנו בארץ איננו יכולים לאסור מלחמה, שעלולה להביא לידי ניתוק הקשרים שלנו עם הממשלה״.[170]

כאן הריאליזם בולם את החזון, כאשר זה עלול לסכן הישגים, שישנם בעין. הבריטים אכן הבינו דילמה זו וניצלו אותה לצורכיהם.

ההנהלה אומנם השתדלה לשמור על כך, ששאלת ההתיישבות היהודית בעבר-הירדן תישאר פתוחה - אך למעשה לא הייתה מעוניינת בהליכה מיידית לעבר-הירדן,

משום שהדבר היה כרוך בקשיים פוליטיים

ומשום שניסיונות לגייס משאבים בקנה מידה גדול - לא העלו דבר.

הבריטים בסירובם סיפקו להנהלה עילה נוחה לחוסר פעולה, שלא היה כרוך באובדן זכויות פוטנציאליות. אף על פי כן מתעוררת השאלה אם נכונותה המוחלטת של ההנהלה הציונית לקבל את המרות הבריטית בשאלה זו אינה מלמדת על נטייה לקבלת-דין הבריטים בשאלות אחרות, חיוניות משאלת עבר-הירדן.

תמוה הדבר, שחתימת ההסכם עם האמיר לא פתחה ויכוח אידיאולוגי בתנועה הציונית. והרי ההליכה לעבר-הירדן היה בה, בראש וראשונה, משום הרחבת גבולות ארץ-ישראל.[171] אומנם בשלב הראשון לא היה מדובר על העלאת תביעה פוליטית ציונית על עבר-הירדן, אלא רק על פעילות כלכלית, חסרת גוונים פוליטיים. אך המטרה, הייתה, בסופו של דבר, פוליטית. היה בירור שהתיישבות יהודית בעבר-הירדן עתידה להביא לשיפוט יהודי-עצמי בתחום ההתנחלות ובמרוצת הימים לסיפוחו לתחומי הבית הלאומי.

אם כך הוא הדבר מהי משמעותו, מבחינה ציונית, של ההסכם עם האמיר? - שאלה זו לא עורר איש, ודומה שאיש אף לא הוטרד בגינה: היא פשוט לא הייתה רלוונטית למציאות. כשם שלא ניסו לתת תשובות סופיות לבעיה הערבית, כך גם לא הרהרו בשאלת עתידו הפוליטי של האמיר, אם וכאשר תהיה התיישבות בעבר-הירדן. חוסר התוכניתיות בפעולה הציונית בתחום ההתיישבות היה קיים גם בתחום הפוליטי: בשניהם גם יחד הייתה הקונספציה הכללית, המכסימליסטית, ובמסגרתה - ניצול ההזדמנויות, כאשר הן מזדמנות. אין תכנון לטוות ארוך - וגם לא יכול היה להיות.

כאשר החלו הקשרים עם עבר-הירדן, הייתה המטרה - התיישבותית-פוליטית, להתיישב בשביל להביא ברבות הימים לתמורה בסטטוס הפוליטי של ארץ זו. כאשר התברר, שהסיכוי להתיישבות בעבר-הירדן מתמעט והולך - נהפך הקשר עם עבדאללה מאמצעי למטרה: המטרה שוב אינה פוליטית-התיישבותית, אלא פוליטית בלבד - קשירת קשרי ידידות עם שליט ערבי. יש בכך משום הכרה מצד ההנהלה, שאין ידה משגת להחזיר את עבר-הירדן לתחומי ארץ-ישראל, יתירה מזאת, יש בכך משום הכרה בצורך בהתפשרות עם הערבים, במציאת דרך להתקרבות יהודית-ערבית על-ידי ויתור על חלקים מן הארץ, שהציונות ראתה אותם כארץ-ישראל. הוויתור נעשה בלב עוד בטרם הועלה לדיון.

הוויתור על ההתיישבות בעבר-הירדן והפניית משאביה של התנועה לארץ-ישראל המערבית הביאו בדיעבד ליצירת שרשרת יישובים רצופה, דבר שהיה בעל חשיבות מכרעת בקביעת גבולות הארץ בעת מלחמת העצמאות.[172]

נראה שהעיסוק בשאלת האופציה בשנים 1932-1933 ואחר-כך הטיפול המייגע בקשרים עם עבדאללה, פגע במידת מה בטיפוח הקשרים עם ערביי ארץ-ישראל, משום שנוצרה עייפות מסוימת במחלקה המדינית, אשר כוח האדם שלה היה, כמובן, מוגבל.[173] התנועה הציונית לא הרוויחה מקשריה בעבר-הירדן בשנות ה-30, אלא הפסידה ממון ואולי הזדמנויות למגעים בארץ-ישראל המערבית.

פרשת האופציה על אדמת ע׳ור-אל-כבד, כמו חוזה וייצמן-פייצל בשעתו, לא הייתה ראשיתו של שיתוף-פעולה יהודי-ערבי, כפי שיכלה להיות, אלא סמל לתקוות שלא הוגשמו.

הערות: