בין בן-גוריון, שרת ודיין: המאבק על היוזמה למלחמת מנע, 1955
מק"ט
3026ט
מחבר/עורך
טל דוד
title
בין בן-גוריון, שרת ודיין: המאבק על היוזמה למלחמת מנע, 1955
שנת הוצאה
1996
נושאים
בן-גוריון בלם את משה דיין מלפתוח במלחמת מנע בשנת 1955. מתוך: קתדרה 81
מילות מפתח
מלחמת, מנע
תוכן


 

הקדמה

 

בתולדות ההיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, במחצית הראשונה של שנות החמישים, בולט הקשר המיוחד, שהתקיים בין ראש הממשלה ושר הביטחון במרבית התקופה, דוד בן-גוריון, לבין מי שכיהן מדצמבר 1953 עד ינואר 1958 בתפקיד רמטכ״ל צה״ל, משה דיין. היחסים בין השניים חרגו מיחסי מדינאי-רמטכ״ל, ושניהם נתנו ביטוי ליחס המיוחד, שהעניקו איש לרעהו - בן-גוריון  עשה זאת בדרכו המיוחדת, בכך שהרבה לשתף את דיין בספקותיו ובהתלבטויותיו בנושאים ביטחוניים ומדיניים, ודיין הביע את תחושותיו כלפי בן-גוריון באופן מפורש.[1] התחושה שהשניים ראו עין בעין את העניינים, שעמדו על הפרק, ניזונה בין השאר מהאופן שבו תיאר דיין את יחסיו עם בן-גוריון. הוא הרבה לעסוק בספרו האוטוביוגרפי בדיוניו עם בן-גוריון, תוך הדגשת נקודות שיתוף הפעולה וההסכמה ביניהם, ובמקרים של חילוקי דעות עמד על צייתנותו לראש הממשלה ושר הביטחון ועל כך שקיבל את מרותו.[2] האירועים שהתרחשו לאורך גבול ישראל-מצרים לאחר חזרתו של דוד בן-גוריון למשרד הביטחון, ב-21 בפברואר 1955, ותקיפת המחנה הצבאי על יד העיר עזה מספר ימים לאחר מכן (מבצע ״חץ שחור״, 28 בפברואר 1955) סייעו לחיזוקו של רושם זה, וחוקרים רבים אימצו אותו וחזרו עליו. בפרק הזמן מפברואר ועד לסתיו 1955 ניהל בן-גוריון מאבק עיקש כנגד יורשו במשרד ראש הממשלה, משה שרת, במטרה להביא לשינוי במדיניות הביטחון, שנקט שרת. היו חוקרים שראו במאבקו זה של בן-גוריון נקודת מפנה בתפיסתו הביטחונית ובכוונותיו כלפי נאצר ומשטר שביתת הנשק עם מצרים. לדעתם ניהל שר הביטחון מדיניות של הסלמה כלפי מצרים בכוונה ליצור משבר ולהגיע למלחמה עמה.[3] מתוך כך לא הבינו רבים, שבאותה עת היה בן-גוריון שרוי למעשה בעימות גם עם דיין, עימות שנסב על שאלת מלחמת המנע. דיין לא הסתייג מהאפשרות, שישראל תצא למלחמה במצרים, וניגוחיו הרצופים של בן-גוריון את שרת יצרו את הרושם, שבן-גוריון מבקש אף הוא להוביל את ישראל למלחמה. אך לא זו הייתה מגמת פניו של בן-גוריון. בשעה שניהל את מאבקו בשרת היה עליו להיזהר, שהצלחתו במאבק לא תביא לקבלת הקו, שביקש דיין לנקוט, אך בן-גוריון עצמו דחה אותו.

 

הוויכוח על מדיניות הביטחון - שרת-בן-גוריון, פברואר-ספטמבר 1955

 

בשלהי דצמבר 1953 פרש בן-גוריון מתפקידיו בממשלה ואת מקומו מילאו משה שרת במשרד ראש הממשלה (תוך שהוא ממשיך לכהן כשר חוץ) ופנחס לבון במשרד הביטחון. שרת ראה בקידומו למשרת ראש הממשלה הזדמנות לחולל שינוי ביחס המסורתי בין מדיניות הביטחון למדיניות החוץ, כפי שנקבע על-ידי בן-גוריון. שרת ביקש לשנות את הגישה הרואה

ב״מדיניות חוץ שלנו ... כלי עזר שני במעלה״, בלשונו של בן-גוריון, ו״להביא את מדיניות הביטחון לידי תיאום מלא עם שיקולי מדיניות החוץ״.[4]

כדי להשיג את מטרתו ניסה שרת לבלום את פעילות התגמול של צה״ל ולהגביר את הפעילות המדינית, במטרה להמריץ את המשטרים השכנים להילחם ביתר שאת בהסתננות לישראל משטחם. שרת אכן הצליח מפעם לפעם למנוע את ביצוען של פעולות תגמול, חרף התנגדותו של הרמטכ״ל דיין.[5] אך ניסיונותיו להציג חלופה מדינית לפעולות התגמול היו מוצלחים פחות. החל בפברואר 1954 התפתחה מתיחות בגבול עם מצרים ולאורך קווי שביתת הנשק ברצועת עזה. לצד ההסתננות ״הרגילה״, שנמשכה מאז 1949, הטרידו חיילים מצרים באש את סיורי צה״ל, שנעו על קו הגבול, ומוקשים הוטמנו על דרך הפטרולים על-ידי מסתננים מהרצועה.[6] שרת ניסה למנוע תגובה צבאית ישראלית ולהרגיע את הגבול באמצעות פעילות מדינית, אך לא הצליח.[7] בפברואר 1955 חזר בן-גוריון  למשרד הביטחון, כשבכוונתו לצאת נגד הקו שנקט שרת ולשנות את מגמתה של מדיניות הביטחון של ישראל. בימים הבאים הוא ניהל פעילות אינטנסיבית, שנועדה להטות את המדיניות לכיוון הרצוי לדעתו לשם הבטחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל. היוזמה שהביאה לביצועה של ״פעולת עזה״ הייתה צעד ראשון בכיוון זה, אף-על-פי ששרת, שהביע זעזוע רב לאחר שהפעולה בוצעה, היצר על כך, שלא הוא יזם אותה, ושאישור הפעולה וביצועה ייזקפו לזכותו של שר הביטחון החוזר, ולא-לזכותו שלו.[8]

 

את הצעד המשמעותי בפעילותו להטיית אופיה של מדיניות הביטחון של ישראל נקט בן-גוריון בעקבות פיגוע רצחני, שבוצע במושב פטיש, בדרום הארץ, ב-25 במרס 1955 על-ידי מסתננים ממצרים. באותו אירוע נזרק רימון יד ונורתה אש מקלעים לעבר קבוצה שחגגה חתונה במושב. אחת החוגגות, מדריכה מתנדבת, נהרגה, ועוד חמישה-עשר איש נפצעו. עקבות מבצעי הפיגוע הובילו לרצועת עזה, ושר הביטחון הציע לראש הממשלה ״לגרש את מצרים מרצועת עזה״. שרת התנגד להצעה בתוקף, ובן-גוריון ביקש להעביר את הדיון בשאלה לפורום הביטחוני המצומצם, שכלל את לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן וכן את הרמטכ״ל. שרי מפא״י נטו לאשר את הצעת בן-גוריון, למעט ארן, שהתנגד. שרת לא קיבל את דין חבריו, והעביר את השאלה לפורום הממשלה; שם הצליח, בזכות קולות חברי ממשלה, שלא היו חברי מפלגתו, לדחות את הצעת-דרישת בן-גוריון ברוב של תשעה כנגד חמישה.[9] יחסי הכוחות הללו היו ברורים וידועים מראש. ברגע שבן-גוריון הסכים להעביר את הנושא לדיון בפורום הממשלה, היה ברור שההצעה תיפול, שכן היה לו שם ״מיעוט מובטח״, ולא פוליטיקאי כבן-גוריון יתעלם מיחסי הכוחות הללו. מתוך כך עולה השאלה האומנם התכוון בן-גוריון להוציא את הצעתו אל הפועל? אבי שליים מקבל את דבריו כפשוטם, והוא סבור שהיה זה שלב נוסף בהתייצבותו של שר הביטחון כלפי מגמות החרפת המדיניות המצרית כנגד ישראל, ובני מוריס מצטרף לדעתו.[10] גם מוטי גולני סבור, שבן-גוריון אכן התכוון למה שאמר, והוא רואה בהצעה נקודת מפנה במדיניות הביטחון של ישראל באשר לאפשרות ליזום מלחמת מנע.[11]

ספק אם אכן כך הוא הדבר. לבן-גוריון היה ברור היטב, שמשמעותו של מהלך כזה היא מלחמה, ולא זו הייתה כוונתו בשעה זו. את גישתו בעניין זה הציג בן-גוריון עוד בהיותו בשדה-בוקר. במהלך ישיבת מרכז מפא״י, בספטמבר ,1954 אמר ראש הממשלה הפורש:

״ביטחון, אני מתכוון לא רק ביטחון למדינה כולה, אלא ביטחון לאזרחי המדינה ... נגד שונאים שמנהלים נגדנו מלחמה זעירה. אם או״ם ... וארצות-הברית והסטייט דפרטמנט אין להם אמצעים ואין להם דרך איך להפסיק רציחות מעבר לגבול - ואני חושש שאין להם, כי פעם ביקשתי מהם שיתנו לנו עצה, כשהם פנו בעניין זה - אז צריך שיהיה ברור לעולם: דמנו לא יהיה הפקר! ואין דרך אחרת, אלא תגמול חריף ותקיף, מבלי לפגוע בנשים וילדים, שלא יירצחו יהודים על-ידי האויבים מבחוץ, מבלי תגמול - אם הם לא מסוגלים להפסיק את זה״.[12]

בן-גוריון אינו קורא כאן לשנות את יחסי ישראל עם שכנותיה מיסודם, או ליזום מלחמה או פעילות צבאית נרחבת. כל שהוא מטיף לו הוא שינוי דפוסי הפעולה במלחמה בהסתננות: במקום להישען על הפעילות המדינית, כפי שגרס שרת, חייבת ישראל לדעתו לחזור ולנקוט מדיניות תגמול צבאי חסרת פשרות. בן-גוריון לא התכוון לשנות את מדיניות הביטחון של ישראל, שנשענה על הסטטוס-קוו, שהתבסס על הסכמי שביתת הנשק. הוא התעמת עם שרת על הדרך להמשיך ולקיים את הסטטוס-קוו ואת משטר שביתת הנשק, אך לא רצה להביא לשינוי במערכת היחסים בין ישראל לבין מצרים. הוויכוח היה על האמצעי, לא על המטרה: הוא דחה את דרכו של שרת לניהול המאבק בפעילות העוינת, שמקורה ברצועת עזה, וגרס שישראל צריכה להגיב עליה בפעולות תגמול.

נראה שבן-גוריון הציע את מה שהציע מכמה טעמים: הטעם הראשון והפשוט מכולם הוא, שאכן הוא הזדעזע מהרצח בפטיש בפרט, ומהאירועים לאורך הגבול בכלל, ואת זעמו הביע בהצעה נוקשה. בשעה שהציע את הצעתו, לא נשא בן-גוריון באחריות העליונה, והוא ידע שלהצעותיו אין רוב בממשלה, ומשום כך יכול היה להרשות לעצמו לבטא את זעמו ללא סייג.[13] יאיר עברון עמד אף הוא על פן זה בהתנהגותו של בן-גוריון:

״כמנהיג אחראי, חושש ומתלבט, העלה רעיונות שלא תמיד היה מוכן לממשם. וכשנתגבש רוב נגד ההצעות הנ״ל בקבינט, לא התעקש עליהן״.[14]

בנסיבות אלה דחיית הצעתו לכיבוש רצועת עזה לא הייתה כישלון בעיני בן-גוריון, והוא המשיך את מאבקו בשרת ובמדיניות הביטחון שנקט, בכל אותם חודשים, שבהם שירת תחתיו כשר ביטחון. זהו הרקע להצעתו באפריל להכריז על פרישתה של ישראל מהסכם שביתת הנשק עם מצרים וכן לדרישתו משרת להעביר את האחריות על ועדות שביתת הנשק ממשרד החוץ בחזרה למשרד הביטחון, בנימוק ״שזהו עניין ביטחוני וחסל״: זהו גם הרקע לנאומים שנשא ערב יום העצמאות השביעי וארבעה חודשים אחר כך, שבהם תקף בחריפות את מדיניות שרת.[15]

 

הוויכוח על מדיניות הביטחון - דיין-בן-גוריון, מאי-ספטמבר 1955

 

לעימות בין בן-גוריון לשרת יש מקום מרכזי בהתפתחותה של מדיניות הביטחון של ישראל בשנות החמישים, וכל מי שעסק בנושא לא יכול היה שלא להתעכב עליו במידת פירוט זו או אחרת.[16] עימות זה האפיל על עימות אחר, שהתפתח באביב-סתיו 1955, ושלא תואר במחקר - בין בן-גוריון לדיין. עימות זה היה סמוי ומשתמע, ולא התנהל באופן חזיתי. לכאורה אפשר לפרש את מאבקו התוקפני של בן-גוריון בשרת - כפי שאכן פירשו חוקרים, כנאמר לעיל - כהסכמה שלו לייזום מהלך צבאי כנגד מצרים. פרשנות זו היא בעייתית לא רק משום שבן-גוריון לא רצה במלחמה כזו, אלא גם משום שבאותה שעה אכן התגבשה בקרב פיקוד צה״ל הדעה, שאין לפסול על הסף את האפשרות, שתפרוץ מלחמה בין ישראל לבין מצרים, אף ביוזמתה של ישראל. מחלקת התכנון במטכ״ל עסקה כבר ביוני 1953 בנושא של מלחמת מנע יזומה והכינה תוכנית למלחמה כזו. ראש מחלקת תכנון, סא״ל יובל נאמן, הציג את מטרותיה האפשריות של מלחמה יזומה –

״שיפור גבולות ישראל-מצרים מבחינה ביטחונית וכלכלית״, או ״השגת חוזה שלום עם מצרים״.

על סמך בחינת תנאי הזירות השונות בגזרה הישראלית-מצרית, סיכם נאמן כי לגבי כיבוש רצועת עזה,

״באם אין אפשרות בטוחה להעברת הפליטים הערביים לארץ ערבית, שליטה על הרצועה איננה כדאית, לא מבחינה ביטחונית ולא מבחינה כלכלית״.

לעומת זאת המליץ נאמן לבחון את האפשרות לכבוש את מצרי טירן ואת

״חצי האי סיני עד הגדה המזרחית של תעלת סואץ״.[17]

התוכניות נדונו בתוך צה״ל ולא הגיעו לדיון ברמה המדינית, אך במהלך 1954 גברו בצה״ל הקולות שקראו ליזום מלחמת מנע, בעקבות השינוי שחל בעיני ישראל במעמדה האסטרטגי של מצרים - על רקע הדיונים שהתקיימו בין ממשלות מצרים ובריטניה על פינוי הבסיסים הבריטיים מהתעלה. דיין היה המוביל בהתפתחותה של הגישה, שמלחמת מנע היא אופציה רצויה לישראל. באוטוביוגרפיה שלו מביא דיין רישום של שיחה, שניהל ביוני 1954 עם בן-גוריון - שפרש באותה תקופה לשדה בוקר - שיחה שבמהלכה הציג את דעתו על מצבה הביטחוני של ישראל:

״אמרתי לו, שאני שואף למדיניות אקטיביסטית יותר, [ובן-גוריון] הפסיקני בחקירת שתי וערב: ׳מה זה אקטיביזם? מה אתה רוצה, מלחמה?׳ ניסחתי את גישתי. איני בעד מלחמה יזומה מצדנו, אך אני נגד ויתורים שלנו באיזה שטח שהוא, ואם הערבים בגלל זה ירצו במלחמה - איני מתנגד ... התפיסה כיום היא [ממשיך דיין], בממשלה שבהנהגתו של שרת, כי השאלה הקודמת לכל הינה האם אנו בעד מלחמה?׳. וכאשר התשובה שלילית המסקנה היא - שאם כן יש לוותר בכל דבר, אשר הגשמתו עלולה, בגלל התנגדות הערבים, להביא לידי מלחמה״.[18]

עילות אפשריות לייזום מלחמה היו ההתנגשויות לאורך הגבול, שכאמור הלכו והחריפו בשנים 1954-1955, וכן ההסגר הימי שהטילו המצרים על מצרי טירן. ביוני 1955 אכן הביע דיין נכונות ורצון לצאת למלחמה, על מנת להבטיח ״ביטחון בגבולות״ ולפרוץ את ההסגר על מצרי טירן.[19] עניין ההסגר כמניע למהלך צבאי ישראלי עלה ונדון מראשית שנות החמישים, כאשר המצרים חכרו מערב הסעודית את איי סנפיר וטירן שבמבואות מפרץ אילת, והציבו עליהם כוח צבאי. המצרים הבטיחו שכל כוונתם בתפיסתם את האיים היא להבטיח שלא ייגרם להם נזק, והתחייבו שלא יפריעו לתעבורה הימית ולא ימנעו מעבר אוניות דרך מפרץ אילת.[20] במשך מספר שנים הם אכן עמדו בדיבורם, אך מינואר 1954 החלו הכוחות המצריים המוצבים באיים להפריע לתעבורה הימית לישראל. אוניות שהיו בדרכן לנמל אילת נעצרו על-ידי משמרות מצריים ונערכו עליהן חיפושים.[21] המצרים אומנם אפשרו מעבר של אוניות לנמל, אך צה״ל החל להיערך לאפשרות, שיהיה צורך לפרוץ את ההסגר בכוח. למעשה הרמטכ״ל העדיף אפשרות זו. הוא קיווה, שהממשלה תאפשר לצה״ל לנהל מהלך צבאי לפתיחת מצרי טירן החסומים, גם אם משמעות הדבר תהיה מלחמה. הוא העלה את הרעיון כבר בינואר 1954, בפגישת שרי מפא״י, שבה השתתפו גם ראש הממשלה ושר הביטחון, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות גורפת של המתכנסים. כאמור ביוני 1955, על רקע החרפת המשבר לאורך הגבול עם מצרים, שב דיין והביע הערכה שיש לפעול לפריצת המצור על אילת ולהבטחת השקט בגבולות - גם אם משמעות הדברים היא מלחמה.[22]

בצה״ל ניסו אם כן לקדם את הרעיון, שאירועי הגבול ובעיות הביטחון השוטף יביאו את ישראל למלחמה. אפשרות זו נדונה גם בצמרת משרד הביטחון, והשיקולים בעד ונגד נבחנו בכובד ראש. מנכ״ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, ידע להצביע על נימוקי המחייבים מהלך שכזה ועל נימוקי השוללים.

המחייבים טענו שפעולה כזו תביא להפסקת ההסתננות לישראל,

בעוד ששולליה טענו, כי תגרור את ישראל למלחמה כוללת עם מצרים.[23]

גם אם אכן התכוון דיין להחריף את תגובות ישראל לאירועי הביטחון השוטף בגבול מצרים, ולא הסתייג מהאפשרות שבשל כך תתלקח מלחמה, הוא לא הצליח לשכנע את בן-גוריון להסכים לדעתו ולגישתו. למרות עמדתו הלוחמנית בוויכוחיו עם שרת, לא רצה שר הביטחון לדרדר את תקריות הגבול לכלל מלחמה. בן-גוריון נותר דבק במדיניות הביטחון, שהייתה מבוססת על קיום הסטטוס-קוו וניהול יחסי ישראל עם שכנותיה בהתאם להסכמי שביתת הנשק. הוא היה מודע להשלכות האפשריות של מאבקו במדיניות הביטחון של שרת ולכך, שפעילותו עשויה להתפרש על-ידי פיקוד צה״ל כתמיכה בשאיפתם להגיע להתנגשות צבאית כוללת עם המצרים. על מנת להעמיד דברים על דיוקם הזהיר בנאום, שנשא באוזני מפקדי צה״ל בקיץ 1955 מפני האפשרות, שתקריות הגבול יתפתחו למהלך מלחמתי מלא, והתריע

ש״פעולה חלקית נגד מסתננים, נגד פולשים, או התקפה נגד איזה מוצב של ירדן ומצרים יכולה להתפתח למבצע מלחמתי. עלינו להגן על עצמנו ואסור שנירתע. אבל אסור שלא נראה מראש, לא נתכונן ולא נשקול את כל התוצאות האפשריות העלולות להיות קשורות בפעולה יותר רצינית״.[24] ובמקום אחר הוא הצהיר מפורשות כי ״אין בתוכנו מישהו החושב על מלחמה יזומה״.[25]

באותה עת הביע במכתב פרטי את דעתו באשר לייזומה של מלחמת מנע:

״נניח שהיינו יוצאים במלחמה יזומה על ידינו נגד הערבים, והיינו מנצחים אותם, גם אילו אנגליה, אמריקה ורוסיה היו עומדות נגדנו. כשם שייתכן סיבוב שני, ייתכן גם סיבוב שלישי. אנחנו לא נשמיד הערבים גם אם ננצח אותם ... כלום אתה סבור, שאם מתוך יוזמתנו אנו נילחם בערבים ונכה אותם, ייהפכו לידידים שלנו? ואם נכבוש ארצות נוספות, מה נעשה לערבים היושבים בתוכם, ואם נגרש אותם איך נחזיק שממות נוספות, כשאין לנו די יהודים ליישב גם את השממה שבידינו? ומה יאמר העולם להתקפה על הערבים, ולגירושם ולהשמת הארץ״?[26]

בהקשר זה מעניינת אבחנתו של איסר הראל, שהיה ראש ה״מוסד״, לגבי היחסים בין דיין לבן-גוריון, כפי שמביאהּ שרת ביומנו:

״איסר הרבה לספר ... על הבנת בן-גוריון את המצב ועל נכונותו לרסן את הרמטכ״ל מכמה בחינות, חוץ מבעניין המדיני. דווקא בתחום המדיניות מוכן בן-גוריון לתת לרמטכ״ל יד חופשית ולא רק משום שהוא תמים דעים איתו, אלא זהו הפיצוי שהוא מעוניין לתת לו תמורת המגבלות, שהוא עומד להטיל עליו בעניינים הצבאיים ממש״.[27]

ואכן בן-גוריון סבל את התבטאויותיו הלוחמניות של הרמטכ״ל, אך כשנדרש לאשר את שנגזר מהן היה זהיר הרבה יותר.

היה גורם נוסף במערכת השיקולים באשר למלחמה יזומה, ואף הוא לא נעלם בוודאי מעיניו של בן-גוריון. כיבוש רצועת עזה היה מביא את ישראל לעימות ישיר עם המעצמות החתומות על ״הצהרת השלוש״, שהעניקה ערבות לקווי שביתת הנשק. בן-גוריון ידע בוודאי, שמעצמות אלה צפויות היו להגיב על פגיעה בקווי שביתת הנשק, אם כי לא ברור אם הוא ידע את פרטי תוכנית הפעולה, שהוכנה ב״מועצה לביטחון לאומי״ של ארצות-הברית למקרה שכזה. על-פי תוכנית זו, פעולה צבאית מצד אחת ממדינות המזרח התיכון כנגד שכנתה אמורה הייתה לגרור את הסנקציות האמריקניות הבאות:

מניעת סיוע כלכלי לתוקפן והטלת אמברגו מסחרי עליו,

מניעת העברת כספים מארצות-הברית אל התוקפן

וייזום מהלך דיפלומטי לשילובן של מדינות נוספות בנקיטת צעדים אלה.

והיה וצעדים אלה לא יועילו, תכננה ״המועצה לביטחון לאומי״ לנקוט מהלכים צבאיים כנגד התוקפן:

להטיל עליו הסגר

ולהשתמש בכוחות צבא כדי לאלצו לסגת מתחומי כיבושו.[28]

כוונות אמריקניות אלה לא היו מילים ריקות; זה לא כבר העניק הממשל האמריקני סיוע פעיל להדחת משטרים עוינים בגואטמלה ובאירן.[29] על אופיה של מדיניות הביטחון של בן-גוריון ועל כוונותיו ניתן ללמוד מתגובתו לאירועים, שהתרחשו על גבול רצועת עזה, ושראשיתם בתקרית חריפה, שהתפתחה ב-22 באוגוסט 1955. סיור של צה״ל, שעבר באותו יום בדרך הפטרולים הותקף באש מאחד המוצבים באזור מפלסים. הכוח המותקף הסתער על המוצב, כבש אותו, הרג באנשיו ונסוג.[30] באותה העת התנהלו שיחות בין נציג ישראל לנציג מצרים, ושני הצדדים פעלו במסגרת זו להרגיע את המתיחות, ששררה לאורך הגבול מאז מרס.[31] בעקבות תקיפת המוצב המצרי הודיע נאצר על ביטול השיחות, מאחר שלדבריו ההתקפה נועדה לאכוף על מצרים את עמדתה של ישראל באשר לאופי ההסדר שעליו דנו גוהר ותקוע.[32]

האירוע שבגללו נפסקו השיחות התרחש לאחר תקופה ארוכה של רגיעה יחסית, והוא לא היה יזום מראש על-ידי מי מהצדדים. הסיור לא תכנן לתקוף את המוצב, והרמטכ״ל ביקר חריפות את מפקדיו של מפקד הסיור, שהורו לו לתקוף את המוצב, שממנו ירו עליו. לדברי דיין הפעולה עמדה בניגוד להוראות הפיקוד העליון להימנע מיצירת עילה להתחממות הגבול. הוא טען, שברור לו, כי מפקד הסיור לא היה במצב, שחייב אותו להגיב על-ידי כיבוש המוצב, ואף ששיבח את אופן תפקודו של הקצין, דחה את עצם ההחלטה לפעול בדרך זו:

״מצטיירת תמונה ולפיה הייתה [לסיור] אפשרות לחלץ את הכוחות ... מבלי לכבוש את המוצב״.[33]

נראה שגם הירי מצד המצרים היה יוזמה מקומית, ולא על-פי הוראות מלמעלה. במוצב לא היו חיילים סדירים, אלא אנשי ״המשמר הלאומי״; אלה איישו לראשונה מוצב גבול והיו חסרי ניסיון בהתמודדות עם שגרת אירועי הגבול.[34]

לאחר ״פעולת עזה״ הבטיח נאצר, שצבאו יגיב על התקפה נוספת על חייליו, וכך אכן אירע. ב-26 באוגוסט שוגרו לפחות אחת-עשרה חוליות פדאיון לביצוע התקפות רצח וחבלה בשטח ישראל. מן ההתקפה הראשונה ועד ה-3 בספטמבר בוצעו לפחות חמש-עשרה התקפות, ובהן נהרגו אחד-עשר תושבים ישראלים ונפצעו שמונה-עשר. בכל אותה עת הומטרה אש תותחים ישראליים לעבר רצועת עזה.[35] הפעולות בוצעו על-ידי אנשי ״המשמר הלאומי״, שהופעלו בידי המודיעין המצרי ברצועת עזה בראשות הקולונל מוצטפא חאפז. ״המשמר הלאומי״ מנה כשבע מאות איש, שאורגנו בשלושה מחנות ברצועת עזה. ביחידה שירתו חיילים סדירים, כמו גם עבריינים; חלקם היו מקומיים, וחלקם הובאו ממצרים, שם נטלו חלק במאבק המזוין, שהתנהל כנגד הבריטים באזור התעלה בשנים 1954-1952; חלקם עברו אימונים צבאיים מלאים במצרים, וחלקם קיבלו אימון שטחי ברצועת עזה. מקרב יחידה זו בחר המודיעין המצרי אנשים, שיצאו לבצע פעולות חבלה ורצח בישראל, ואלה הוצגו כפדאיון - מקריבי נפשם. על-פי הערכות מודיעין ישראליות לא נשלחו למשימות חבלה חיילים מצריים סדירים, וכל הפדאיון גויסו במיוחד למשימה, שאליה נשלחו. הם שוגרו בחוליות, שמנו בין שלושה לשבעה איש, שלפחות אחד מהם היה תושב לשעבר של ארץ-ישראל. הם קיבלו תדרוך קצר בדבר המשימה המוטלת עליהם מפי מפקד הפדאיון, ונשלחו לדרכם במסלול, שנקבע עבורם מראש. החדירה לישראל נעשתה מנקודות קבועות - אם ברצועת עזה, שם היו שתי נקודות חדירה, אם דרך גבולות ירדן וסוריה; גם בארצות אלה גויסו פדאיון, והם הופעלו על-ידי הנספחים הצבאיים המצרים במקום.[36]

המצרים לא הסתירו את אחריותם לחוליות. מקורות מצריים, ובהם גם נאצר עצמו, הודו, שההתקפות בשטח ישראל בוצעו בפקודת הצבא המצרי, כתגמול לתקיפת המוצב המצרי ב-22 באוגוסט.[37] גם התקשורת המצרית פרסמה בגאווה את מעללי הפדאיון. רדיו קהיר פיאר את פעולות אנשי הפדאיון, והודיע, שפעולות אלה

״ייזכרו בהיסטוריה כי הן ראויות לכך״. הרדיו ראה במעשי הפדאיון הפגנה של ״עוצמתה ויכולתה של מצרים להושיט ידה עד תל-אביב״.

עם זאת, הרדיו הציג מפורשות את פעילות הפדאיון, כתגובה להתקפת ישראל על המוצב המצרי.[38]

התקפות הפדאיון תפסו את ישראל בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלה חדשה, לאחר הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ב-26 ביולי 1955. מפא״י איבדה בבחירות אלה חמישה מושבים בכנסת וזכתה רק בארבעים, ובן-גוריון תלה זאת במדיניות הביטחון של שרת. עדות למשקל השיקול הביטחוני בתוצאות הבחירות הייתה הצלחתה של ״אחדות העבודה״ האקטיביסטית, שהתייצבה לראשונה לבחירות וזכתה בהן בעשרה מנדטים.[39] בן-גוריון התמודד בבחירות אלה כמועמד מפלגתו לראשות הממשלה, וב-31 ביולי, עם היוודע תוצאות הבחירות, הציג בפני חברי מפא״י בממשלה את עיקרי תפיסת הביטחון שתנחה את ממשלתו החדשה:

״קיום קפדני מצדנו של הסכמי שביתת הנשק,

חתירה לשלום עם שכנינו,

שלילת כל שאיפה לכיבושים טריטוריאליים,

אם הצד השני יפר חוזי שביתת הנשק בכוח - נענה בכוח בכל מקום שכוחנו מספיק״.[40]

בן-גוריון עיגן אפוא את מדיניות פעולות התגמול במצעה של ממשלתו, והדברים נועדו בעיקר לאוזני אלה מחברי הממשלה, שהתנגדו מסורתית למדיניות הביטחון המוצהרת, שביקש בן-גוריון להנהיג. אולם בן-גוריון גם שב והבהיר, שאין בכוונתו לנהל מדיניות של תגמול בכל מחיר.

התגובה הישראלית להתקפות הפדאיון מלמדת על אופיה האמיתי של פעילותו של בן-גוריון מאז פברואר 1955. האירוע היה חמור ביותר. הייתה זו הפעם הראשונה, שבה ממשל ערבי שכן שולח במכוון ובמוצהר את אנשיו לבצע פגיעות בקרב תושבי ישראל. ואף-על-פי-כן, בן-גוריון לא ניצל את ההזדמנות לכאורה שנקרתה לידיו, ולא הורה לצה״ל לתקוף את המצרים ברצועת עזה או במקום אחר מעבר לגבול. התגובה הישראלית תאמה את עקרונות מצע ממשלתו החדשה של בן-גוריון ואת האופן, שבו נענו שאר תקריות הגבול עד כה: על-ידי פעולת תגמול. הוא חיפש אומנם כל הזמן הזדמנויות לנגח את שרת, אך בשעת מבחן פעל בדרך האפשרית וההגיונית. גם בשעה זו עדיין חשב שר הביטחון, שעל ישראל להיצמד לסטטוס-קוו, והתגובה לחדירות המצריות האלימות הייתה לפיכך פעולת תגמול, שנועדה להניע את המצרים לשנות את דפוסי התנהגותם, אך לא להפוך את מערכת היחסים ההדדית על פניה. לא בשעה זו. ומכל מקום דיין ציין, שפעולת חאן יונס אכן שכנעה את המצרים ל״הפסיק להשתמש״ בנשק הפדאיון, שבסך הכול היה לדעתו נשק מוצלח מבחינת מצרים.[41] לאחר שפעולת התגמול התבצעה, ומשטרת חאן-יונס פוצצה, הסכימה ישראל להפסקת אש. גם המצרים הסכימו, מפקד הצבא המצרי ירד לרצועת עזה, על מנת לפקח אישית על ביצוע הפסקת האש, וחוליות נוספות שוב לא נשלחו. בכך לא הסתיימו תקריות האש, שכן בישראל עדיין סבבו חוליות, שבהיעדר אמצעי קשר עמן לא קיבלו את ההודעה על הפסקת האש. בין ה-1 בספטמבר ועד ל-3 בו אירעו עוד שלושה מקרי חבלה, שבוצעו על-ידי פדאיון.[42] בעקבות אירועים אלה שב בן-גוריון לבחון הרעיון לכבוש את רצועת עזה - את כולה או את חלקה הצפוני בלבד. גם הפעם לא פעל בן-גוריון להוציא את הרעיון אל הפועל, אך דומה היה, שמלחמה תפרוץ בכל מקרה. תגבורות של הצבא המצרי חצו את תעלת סואץ בדרכו לעבר גבול ישראל ולרצועת עזה. בישראל גויסו מילואים, גם על-ידי קריאה פומבית ברדיו, ותוגבר סדר הכוחות מול הרצועה; דובר משרד החוץ בישראל מסר, שהגיוס נעשה בתגובה לתגבור הכוחות המצריים ברצועת עזה.[43] עם זאת שני הצדדים לא היו מעוניינים להסלים את המצב, והם פעלו להורדת המתח. שרת הבטיח, שישראל לא תחדש את פעילותה לאורך הגבול אם מצרים לא תעשה כן, וראש אמ״ן, אל״מ בנימין ג׳יבלי, הודיע, שהיערכות כוחות צה״ל מול רצועת עזה נעשתה כצעד מנע נוכח תגבור כוחות הצבא המצרי בקדמת סיני.[44] באותה עת שהה בישראל הקוויקר אלמור ג׳קסון והוא התבקש על-ידי שרת ובן-גוריון (בשתי פגישות נפרדות) לצאת לקהיר ולהודיע לנאצר, שישראל מוכנה כעת להיענות להצעות להפסקת אש, בתנאי שמצרים תיטול על עצמה אחריות ותפעל בתקיפות למנוע את הפרות הסכם שביתת הנשק, כולל תקריות הגבול והמיקושים. הם הציעו גם להפגיש שוב את נציגי שני הצדדים לדון בדרכי אכיפת הסכם שביתת הנשק. תגובתו של נאצר לרעיון הייתה צוננת,[45] ב-4 בספטמבר הוא הודיע להנרי ביירוד, שגריר ארצות-הברית בקהיר, שכל יחידות הפדאיון חזרו וכי הוא יוצא לחופשה.[46] עוד קודם לכן מנע נאצר ביצוע פעולות תגמול, שביקש מפקד הצבא המצרי לבצע, בתגובה להתקפה על משטרת חאן-יונס (31 באוגוסט).[47]

באוקטובר 1955 שבה ועלתה האפשרות, שישראל תיזום מלחמה כנגד מצרים. מקורות תהליך זה היו שונים באופן יסודי מאלה שתוארו לעיל. ב-27 בספטמבר הכריז נאצר על עסקת נשק, שחתמה ארצו עם צ׳כיה, עסקה ששינתה באופן יסודי את מאזן החימוש במזרח התיכון ובעקבותיו את מדיניות הביטחון של ישראל. גם עתה נמשך העימות בין בן-גוריון לבין דיין, כשבן-גוריון מוכן לבחון אפשרות ליזום מהלך צבאי לפתיחת מצרי טירן, בעוד שדיין מבקש להגיע למלחמה,

בין אם באמצעות מהלך במצרים

ובין אם על-ידי דרדור פעולות תגמול למלחמה.

גם כעת, כפי שאירע בחודשים הקודמים, לא אישר בן-גוריון בסופו של דבר לצה״ל ליזום מלחמת מנע.[48]

 

סיכום

 

תדמיתו הציבורית של בן-גוריון, כמו גם תדמיתו במחקר, עוצבה במידה רבה על-ידי גילויים חיצוניים של פעילותו בתחומי מדיניות החוץ והביטחון ובפרט על-ידי האופן, שבו ביטא את עמדותיו בשעה שהיה נתון בוויכוח, בעיקר עם שרת. בן-גוריון, בהיותו אישיות מורכבת, לא הקל על חוקרים וסטודנטים של ההיסטוריה הישראלית החדשה מאחר שהציג בהקשרים שונים פנים שונים. הפולמוסן החריף ואף הפזיז, שהתבטא בלשון בוטה וחריפה, היה מדינאי ואיש ביצוע שקול הרבה יותר מתדמיתו.

עיון מדוקדק בפועלו ואף בהתבטאויותיו של בן-גוריון מלמד, שהוא בהחלט הציב לעצמו סייג של זהירות ומתינות. הוא ניהל מאבק מדיני עם שרת, ולא היסס לתת לו גוון אישי, אך תוך שהוא צועד על סף תהום ביטחוני, בלם את הצבא, שמפקדיו חשבו שהם מכוונים לדעתו, כאשר הם מציעים ליזום מלחמת מנע.

קרבתו הרבה לדיין,

התרחקותו משרת,

הסכמתו לשילוב ישראל במלחמת 1956,

כל אלה סייעו לגיבוש תדמיתו המיליטנטית. זאת ועוד, שרת, שלא חס על עצמו ועל דימויו ביומנו, לא חס גם על שותפו הבכיר להנהגה, ובדומה לשאר יריביו הפוליטיים של בן-גוריון, תרם להתגבשות תדמיתו הנוקשה.

את בן-גוריון ההססן, המתלבט, המבקש לבסס את ביטחונה של ישראל למען תושביה, רווחתם, חינוכם, פעילותם המדעית והתעשייתית - שאיפה שבעיניו די היה בה כדי להוריד את הרעיון של מלחמה מהפרק - אי אפשר למצוא באיש הווכחן והפולמוסן הסוער. אולם בפועל מתברר, שבמוקד פעילותו המדינית והביטחונית באמצע שנות החמישים עמדה השאיפה לבסס את קיומה של ישראל בגבולות שהותוו בהסכמי שביתת הנשק ולדבוק בסטטוס-קוו הטריטוריאלי והדמוגרפי, שהתגלם במשטר שביתת הנשק. בתוך כל זה לא היה מקום למלחמת מנע, בוודאי לא בנסיבות ששררו בין ישראל לשכנותיה עד שלהי 1955.

 

הערות:

[1] וראה דברי דיין על בן-גוריון: מ׳ דיין, אבני דרך, תל-אביב 1976, עמ׳ 137. בתו של דיין, יעל, תיארה את תחושות ״ההערצה, הכבוד והאהבה״, שרחש אביה לבן-גוריון. י׳ דיין, אבי, בתו, ירושלים 1986, עמ׳ 82.

[2] עניין זה יידון בגוף החיבור, אך ראה בין השאר: מ׳ דיין (שם), עמ׳ 122, 137, 145-144, 150, 153. מעניין שבן-גוריון כמעט ואיננו מזכיר כלל את דיין בתארו בזיכרונותיו את קורות השנים 1956-1953. ראה: ד׳ בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, תל-אביב 1969.

[3] מ׳ גולני, ״פעולת עזה - המשך או שינוי במדיניות הביטחון הישראלית?״, הרצאה בכנס של מוסד הרצל - 35 שנה ל״פעולת עזה״, 5 במרס 1990. תודתי לד״ר גולני על שהעמיד לרשותי את עותק ההרצאה.

ion andRelations with the Arabs: Ben-Gur :s׳Conflicting Approaches to Israel" ,A. Shlaim

Sharett, 1953-1956", MEJ, (Spring 1983), p. 189.. בני מוריס דבק אף הוא בגרסה זו:

. Morris, Israel's Border Wars, 1949-1956, Oxford 1993, p. 332B

[4] מ׳ שרת, יומן אישי, א, תל-אביב 1978, עמ׳ 47 (24 באוקטובר 1953).

[5]  שרת מנע תגובות תגמול במקרים הבאים:

בעקבות נפילתו בשבי של איש הצנחנים י׳ ג׳יבלי, ביוני 1954, ביצעו הצנחנים פשיטות לשם לכידת בני ערובה ירדנים, שתמורתם יוחלף ג׳יבלי. באוגוסט, לאחר שלוש פשיטות, מנע שרת את המשך ההתקפות על ירדן. ראה: מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 132;

בספטמבר 1954 נגנב עדר מקיבוץ עין השופט ודיין ביקש לבצע פעולת תגמול. תחילה אישר שרת את הבקשה, אך לאחר שהירדנים הביעו נכונות להשיב את העדר חזר בו שרת מהסכמתו, והפעולה בוטלה. ראה: שרת (לעיל, הערה 4), ב, עמ׳ 594-592 (מכתב שרת אל א׳ אילת ואחרים, 26 באוקטובר 1954);

בינואר 1955 נרצחו שני חקלאים ממבואות ביתר. שרת אישר פעולת תגמול, אך ירדן הודיעה ב-22 בינואר, כי תפסה כמה מן הרוצחים, ושרת שוב ביטל את הפעולה. ראה: שם, ג, עמ׳ 676-670 (18, 22, 23 בינואר 1955).

ב-18 באפריל פוצץ בית במושב זכריה. בן-גוריון (שחזר למשרד הביטחון בסוף פברואר) ביקש להגיב על ידי תקיפת מבנה בכפר צוריף הסמוך, עוד לפני יום העצמאות הקרב ובא. שרת התנגד, והפעולה אכן לא בוצעה. ראה: שם, ד, עמ׳ 950 (20 באפריל 1955).

[6] אג״מ/מודיעין, דו״חות יומיים לחודשים פברואר-אפריל 1954, אמ״י, חץ/12/ 82428; מזכר שהכין עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב, דרום אסיה וענייני אפריקה אל מזכיר המדינה, 7 באפריל 1954,

NA, RG, 59, 684A/4-754; מכתב תקוע אל משלחת ישראל בוושינגטון ועוד, 11 באפריל 1954. אמ״י, חץ/2951/3; מזכר י׳ תקוע, ״תקריות לאורך רצועת עזה לפני חטיפת החייל הישראלי״, 5 במאי 1954, אמ״י, חץ/2951/11.

[7] על יוזמת ישראל לקיים מפגש בדרג בכיר עם נציג מצרי ועל כישלונה ראה: מברק דאלס אל שגרירויות ארצות-הברית בקהיר ובתל-אביב, 9 באפריל 1954, NA, RG, 59, 684A/4-954; רפאל אל שר החוץ, ״השתלשלות הפנייה למצרים״, 4 במאי 1954, אמ״י, חץ/2436/7 ב. על בקשתו של דיין לבצע פעולת תגמול ברצועת עזה, בספטמבר 1954, ועל דחייתו של שרת את הבקשה ראה: מ׳ שרת אל א׳ אילת (ואחרים), 26 באוקטובר 1954, בתוך: שרת (לעיל, הערה 4), עמ׳ 591. על ניסיונות שרת לפעול להרגעת הגבול באמצעות הממשל האמריקני ראה: מברק הממונה על שגרירות ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 10 בספטמבר 1954,

NA, RG, 59, 674A/9-1054; מברק הממונה על שגרירות ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 1 באוקטובר 1954,         RG, 59, 674.84A/10-154 NA,.

[8] שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 800 (27 בפברואר 1955).

[9] שם, עמ׳ 875-874 (29 במרס 1955). עמ׳ 894 (4 באפריל 1955); יומני בן-גוריון, 6 באפריל 1955, אב״ג; מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 143. נאצר טען, בשיחה עם שגריר ארצות-הברית בקהיר, ביירוד, שמצרים איננה מעורבת ברצח בפטיש, והעריך שהפעולה בוצעה על ידי אנשי המופתי; ראה: מברק שגריר ארצות-הברית במצרים אל מזכיר המדינה, 5 באפריל 1955,

674.84A/4-555 NA, RG, 59, .

[10] שליים (לעיל, הערה 3), עמ׳ 189; מוריס, שם, עמ׳ 332.

[11] גולני, שם.

[12] פרוטוקול ישיבת מרכז מפא״י, 16 בספטמבר 1954, אב״ג.

[13] בר-סימן-טוב סבור, שהצעת בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה בעקבות הרצח בפטיש הייתה ״רגשית ואימפולסיבית״, אך הוא איננו דוחה את האפשרות, שבן-גוריון אכן התכוון להוציאה אל הפועל. ראה:

Bar-Siman-Tov, "Ben-Gurion and Sharett: Conflict-Management and Great Power Constraints in Israeli Foreign Policy", MES, 24 (July 1988), p. 336;

מ׳ בר-זוהר וי׳ עברון סבורים אף הם, שבן-גוריון לא התכוון לממש את הצעותיו. ראה: מ׳ בר-זוהר, בן-גוריון, ג, תל-אביב 1977, עמ׳ 1141. וראה גם בהערה הבאה.

[14] י׳ עברון, ״מדיניות החוץ והביטחון: היבטים מבניים ואישיים, 1956-1949״, הציונות יד (1989), עמ׳ 227.

[15] הצעת בן-גוריון להודיע על ביטול משטר שביתת הנשק עם מצרים ראה: שרת (לעיל, הערה 4), ג, עמ׳ 899-895 (3 ו-4 באפריל 1955). דרישתו להחזיר למערכת הביטחון את האחריות על ועדות שביתת הנשק: שם, עמ׳ 744.

וראה עוד: שם, עמ׳ 748, 907-906. ד. עמ׳ 920-919, 922, 943-939, 957-956, 968, 982, 990, 1014-1012, 1023, 1055-1054. נאומים חריפים כנגד שרת ומדיניות הביטחון הנקוטה בידו ראה: ״בן-גוריון: אידן יודע שגבולות ישראל לא ישונו לרעתנו בלי מלחמת דמים״, הארץ, 28 באפריל 1955, עמ׳ 1; נאום בן-גוריון בישיבת מרכז מפא״י, 8 באוגוסט 1955, אב״ג.

[16] מבין המחקרים הרבים, שנגעו בעימות בן-גוריון שרת, יוזכרו כאן רק המאמרים שהתמקדו בעניין זה: א׳ ביאלר, ״דוד בן-גוריון ומשה שרת – התגבשות שתי אוריינטציות מדיניות-ביטחוניות בחברה הישראלית״. מדינה וממשל, א, 2 (תשל״ב), עמ׳ 89-71; עברון (לעיל, הערה 14); ג׳ שפר, ״שרת, בן-גוריון ומלחמת הברירה ב-1956״, מדינה, ממשל ויחסים בין לאומיים, 27 (חורף תשמ״ח), עמ׳ 27-1; בר-סימן-טוב (לעיל, הערה 13); שליים (לעיל, הערה 3).

[17] דו״ח סא״ל י׳ נאמן, ״הערכת מצב: גור 1״, 1 ביוני 1953, א״צ, 678/67 תיק 7.

[18] מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 122.

[19] וראה: דברי דיין, פרוטוקול ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 1 באוגוסט 1955. א״צ, 847/62 תיק 30. וכן מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 145.

[20] מסמכי נ״ה הווארד, 28 בינואר 1950Missouri ,Independence ,Truman Library.

[21] תלונת ישראל למועצת הביטחון של האו״ם, 28 בינואר 1954,

UN document S/3168 UN Archives, New York

[22] שרת (לעיל, הערה 4), ב, עמ׳ 332-331 (31 בינואר 1954). וכן ראה ״המערכה על חופש השיט בתעלת סואץ ובמצרים״, א״צ, 626/57 תיק 4; מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 145. בראשית 1955 טען א׳ הראל באוזני שרת, שלמעשה מתנגד דיין לשליחת אונייה דרך מצרי טירן. הוא נימק את התנגדותו בכך, שקשה להגן על האונייה מפני אש תותחים על-ידי הפצצה מהאוויר, והאירוע כולו עלול לסחוף את ישראל למלחמה. ביוני 1955 הסביר דיין את הסיבה לכך, שבזמנו הוא התנגד להצעת משרד החוץ להעביר אונייה דרך תעלת סואץ בכך שהוא, דיין, לא שקל עד תום את תוצאות התנגדותו. שרת הסיק משינוי זה בדעת דיין, שהצעותיו שנה קודם לכן נועדו רק לניגוח אנשי משרד החוץ, מבלי שהתכוון להוציא את רעיונותיו לפועל. שרת (שם), ג, עמ׳ 681 (25 בינואר 1955); ב, עמ׳ 369 (22 בפברואר 1954). הדברים נאמרו בפני אנשי חיל המודיעין ביוני 1955. פרוטוקול ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 1 באוגוסט 1955, א״צ, 847/62 תיק 30.

[23] טדי קולק אמר את הדברים ליועץ שגרירות ארצות־הברית. ראה: מברק שגרירות ארצות-הברית בישראל אל מחלקת המדינה, 10 ביוני 1955,  1055-6 NA, RG, 59, 684A.00/.

[24] דברי שר הביטחון בכנס הפיקוד הגבוה, 5 ביולי 1955, אמ׳׳י, ג 5565/7.

[25] ישיבת מרכז מפא״י, 8 באוגוסט 1955, אב״ג.

[26] בן-גוריון אל י׳ גלינר, 14 באוגוסט 1955, תיק תכתובת כללי, אב״ג. בן-גוריון נתן ביטוי לחרדותיו מפני מלחמה עם מדינות ערב יותר מפעם אחת.

[27] שרת (לעיל, הערה 4), ד, עמ׳ 925 (11 באפריל 1955).

[28] Statement of Policy by the National Security Council (NSC), 207th meeting,

22 July 1954, NA, RG, 203..

[29] על התערבות ממשל אייזנהאואר באירן כנגד ממשל מוסדק ראה:

B. Rubin, Paved with Good Intentions, Oxford 1980, pp. 54-90.

על מעורבות ממשל אייזנהאואר ביוני 1954 בסילוק משטר בעל נטיות קומוניסטיות בגואטמלה, תוך מתן סיוע פעיל לפעילותו הצבאית-המרדנית של בעל ברית של ארצות-הברית, ראה:

R.J. Caridi, 20th Century American Foreign Policy, New Jersey 1974, pp. 315-319;

Faces of power, New York 1968, pp. 140-141 The S. Brown,.

[30]  פרוטוקול ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 29 באוגוסט 1955, א״צ, 847/62; תיק ״פעילות כנופיות מצריות״.

אמ״י, חץ/2951/10.

[31] לדיווחים על השיחות ועל התקדמות בהן ראה: אמ״י, חץ/2454/1.

[32]  מברק ברנס אל מזכ״ל האו״ם, 24 באוגוסט 1955,

1-.1/2.2.5.2.0 United Nations Archives, New York, DAG

[33] פרוטוקול ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 29 באוגוסט 1955. א”צ, 847/62 תיק 30.

[34] אמ״ן, הפעילות בגבולות, דו״ח מס׳ 8, אוגוסט 1955, ארכיון מחלקת היסטוריה, תל-אביב; מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 22 באוגוסט 1955, 8-2255/NA, RG 59,674.84A. ימים מספר אחר כך הודיע אל״מ ש׳ רמתי לשגריר לאוסון, שבמהלך הפשיטה על המוצב נתגלו ראיות לכך, שהוא אכן היה מאויש באנשי ״המשמר הלאומי״; ראה: מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 28 באוגוסט 1955, 8-2855/NA, RG 59, 674.84A.

[35] דו״ח אלוף ח׳ לסקוב, ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 19 בספטמבר 1955, א״צ, 847/62 תיק 30; ״פעילות כנופיות מצריות״, אמ״י, חץ/2951/10; מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 150; הארץ, 28, 29 ו-30 באוגוסט 1955.

[36] סיכום אל״מ י׳ הרכבי, ראש אגף מודיעין, 7 באוקטובר 1955, אמ״י, חץ/7/0442/; מזכר הנספח הצבאי

האמריקני אל שגריר ארצות-הברית בישראל, 10 באפריל 1956, 4-1256/NA, RG 59,674.84A;

מ׳ דיין, יומן מערכת סיני, תל-אביב 1965 עמ׳ 11; הרצאת א׳ יערי בסמינריון מכון שילוח: ״יהודה, שומרון ועזה מאז 1949״, 31 בדצמבר 1980.

[37] מברק שגריר ארצות-הברית במצרים אל מזכיר המדינה, 25 באוגוסט 1955, 8-2855/NA, RG 59, 674.84A.

[38] מברק תקוע אל נציגויות ישראל, 8 בספטמבר 1955, אמ״י, חץ/2952/2.

[39] בר-זוהר (לעיל, הערה 13), ג, עמ׳ 444; י׳ זיו, 1958-1948: עשר השנים הראשונות, תל-אביב 1958, עמ׳ 276.

[40] יומני בן-גוריון, 31 ביולי 1955, אב״ג. וראה עוד: בן-גוריון (לעיל, הערה 2), עמ׳ 468-466.

[41] פרוטוקול ישיבת המטה הכללי של צה״ל, 19 בספטמבר 1955, א״צ, 847/62 תיק 30.

[42] ש׳ טויל אל י׳ תקוע, ״המצב בגבול ופעולות תגמול ישראליות מעבר לקו בשנת 1955״, אמ״י, חץ/2440/7.

[43] מ׳ דיין, (לעיל, הערה 1), עמ׳ 152; מברק הנספח הצבאי האמריקני בישראל אל מזכיר המדינה, 3 בספטמבר 1955,  9-355/NA, RG 59,674.84A; מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 3 בספטמבר 1955, שם; מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 4 בספטמבר 1955, שם,

 9-455/NA, RG 59,674.84A; מברק הנספח הצבאי בישראל אל מזכיר המדינה, 4 בספטמבר 1955, שם.

[44] מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 1 בספטמבר 1955,

NA, RG, 59, 674.84A/9-155; מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 5 בספטמבר 1955. שם,

NA, RG, 59, 674.84A/9-555.

[45] מברק שגריר ארצות-הברית בישראל אל מזכיר המדינה, 1 בספטמבר 1955, שם. ג׳קסון מסר ללאוסון את הגרסה הזו לאחר שיצא מפגישתו עם שרת ובן-גוריון. בספרו מציג ג׳קסון גרסה שונה. הוא טוען, ששרת ובן-גוריון הציעו שנאצר ייפגש עם אחד מהם, ובן-גוריון אך הביע נכונות להיפגש עם נאצר בקהיר. ראה:

E. Jackson, Middle East Mission, New York 1983, pp. 44-49.. לתגובתו של נאצר ראה גם במברק שגריר ארצות-הברית במצרים אל מזכיר המדינה, 3 בספטמבר 1955,  NA, RG, 59, 674.84A/9-355.

[46] מברק שגריר ארצות-הברית במצרים אל מזכיר המדינה, 4 בספטמבר 1955 (לעיל, הערה 43).

[47] מברק שגריר ארצות-הברית במצרים אל מזכיר המדינה, 4 בספטמבר 1955 (לעיל, הערה 44).

[48] מ׳ דיין (לעיל, הערה 1), עמ׳ 176-156.

 

העתקת קישור