״וספרים וגווילים בזִקנה רגילים״: מבט חדש על מסמכים ציוניים מרכזיים
מק"ט
3026 תח
מחבר/עורך
מוריס בני
title
״וספרים וגווילים בזִקנה רגילים״: מבט חדש על מסמכים ציוניים מרכזיים
שנת הוצאה
1996
נושאים/תקציר
על שכתוב ("שיפוץ") מסמכים בתנועה הציונית כדי לשמר תדמית חיובית, מתוך: אלפיים 12
ספרות עזר
+
תוכן

 

 

וספרים וגווילים

בזקנה רגילים

אך מול זו הסופה

אפסות מילים...

 

וצורות לטושות

של זמירות חדשות

מבשילות בן-בזק

והנה ישישות...

 

מתוך שלושה שירי גוזמאות, נתן אלתרמן

 

 

ברצוני להודות לד״ר מיכאל הימן, לשעבר מנהל הארכיון הציוני המרכזי (אצ״מ) ועובדים אחרים בארכיון; לאורי אלגום, מנהל ארכיון צה״ל (אצה״ל); ולעובדי ארכיון דוד בן-גוריון (אב״ג) בשדה בוקר; עובדי ארכיון השומר (א״הש) בכפר גלעדי, ובפרט ליהודית עורקבי; עובדי ארכיון מדינת ישראל (אמ״י); ועובדי ארכיון השומר הצעיר (אה״ה) בגבעת חביבה - שעזרו לי רבות באיתור החומרים.

גרסה ראשונה של החלק הראשון של מאמר זה - העוסק ב-1937 - הופיעה בעיתון הארץ ב-4 בפברואר 1994, וגרסה ראשונה של חלקו השני - על מסמכי 1948- הופיעה בשבועות האחרונים

ב- Journal of Palestine Studies.

 

בניסיון ליצור או לשמר תדמית ללא דופי, יש שתנועות פוליטיות ואומות משכתבות לא רק את ההיסטוריה של עצמן, אלא גם את המסמכים, שעליהם מתבססת ההיסטוריוגרפיה שלהן. התנועה הציונית היא אולי מן המיומנות ביותר באמנות מוזרה זו.

במקרה זה נסב השכתוב על העניין הרגיש ביותר בהיסטוריה הציונית - הסכסוך עם הערבים, ובייחוד אירועים וקווי מדיניות, שהצד הציוני חשב או פעל בהם בדרך שאפשר לראותה כלא-מוסרית. בעשור האחרון בוטל החיסיון על רוב מסמכי המדינה והמפלגות הפוליטיות מלפני ארבעים וחמישים שנה, דבר המאפשר להיסטוריון לבחון מחדש את המסמכים והרשומות ההיסטוריים הציוניים.

מבחר מסמכים מהשנים 1937 ו-1948 ייבחנו כאן. מסמכים אלה הם מרכזיים בהיסטוריוגרפיה הציונית ומטילים אור על מאורעות חשובים. השנים שנבחרו הן קריטיות בתולדות המפעל הציוני ויש בהן כדי לעמוד על אופי העימות עם הערבים הפלסטיניים והעולם הערבי הרחב.

 

1937

 

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי (״המאורעות״, בשפת הפקידות הציונית) נגד שלטון המנדט הבריטי ונגד יישובה של ארץ-ישראל על-ידי היהודים. פורעים ערבים

רצחו יהודים,

ארבו בדרכים לכלי רכב בריטיים ויהודיים,

תקפו יישובים יהודיים וחקלאים בשדות.

המניע העיקרי היה להפסיק את הפיכתה של פלשתינה לארץ יהודית, וביתר דיוק, לבלום את העלייה היהודית המסיבית ממזרח אירופה וממרכזה ואת קניית הקרקעות על-ידי היהודים. הערבים ראו את יתרונם הדמוגרפי נשחק בהתמדה וחששו, שמרגע שייעשו היהודים לרוב - רק כפסע יהיה בינם לבין הקמת מדינה יהודית.

בסוף 1936, בהפוגה במרד (שדוכא כליל בידי הבריטים רק ב-1939), שיגרה ממשלת בריטניה לפלשתינה ועדת חקירה מלכותית בראשות הלורד ויליאם רוברט פיל (Peel), שר לשעבר לענייני הודו, כדי לחקור את הסיבות להתפרצות ולהמליץ על פתרונות. ב-7 ביולי 1937 פרסמה הוועדה את המלצותיה: חלוקת המדינה לשלושה אזורים -

מדינה יהודית (שתורכב מהגליל ורוב מישור החוף, מחיפה עד אזור ראשון לציון);

מדינה ערבית (הנגב, מישור החוף הדרומי והגדה המערבית), שתאוחד עם עבר הירדן;

ומובלעת בריטית, שתכלול את ירושלים, בית לחם, ופרוזדור ביניהן לבין הים התיכון, ביפו.

שתי המדינות היו אמורות להיות מחוברות באיחוד כלכלי.

כדי להבטיח את ההומוגניות של המדינה היהודית המוצעת ולמנוע תופעות אירידנטיות, הציעה הוועדה שכ-225,000 ערבים, היושבים באזורים שהוקצו למדינה היהודית, יועברו למדינה הערבית המוצעת או למדינות ערב מעבר לירדן. הוועדה העדיפה שטרנספר זה - ממישור החוף ומעמק יזרעאל, הירדן ובית שאן - ייעשה מתוך רצון, ועם פיצוי הולם עבור המועברים, אך אם לא - אזי בכפייה. בדו״ח כונה הטרנספר המוצע, כדי לסבר את האוזן, ״חילופי אוכלוסין״ - ובו יועברו, ״תמורת״ אותם 225,000 הערבים, גם 1,250 יהודים, שגרו באזורים שיועדו למדינה הערבית, כגון גוש עציון, למדינה היהודית.

בחודשים הבאים התנהלו ויכוחים מרים לגבי סעיף הטרנספר בקרב היהודים עצמם, ובאופן עקיף בינם לבין הערבים והבריטים. לבסוף נגנז רעיון הטרנספר יחד עם עיקרו של הדו״ח - המלצת החלוקה - על-ידי ועדת וודהד (Woodhead), שפרסמה את מסקנותיה ב-1938. בעקבות וודהד, ממשלת בריטניה דחתה וגנזה את המלצותיו של פיל.

רעיון החלוקה הצית מחלוקת חריפה ביישוב, וזו אף חצתה קווים מפלגתיים. רבים מן המחויבים ל״שלמות הארץ״ ביניהם זאב ז׳בוטינסקי, ברל כצנלסון ומנחם אוסישקין, התנגדו לחלוקה. אבל רעיון הטרנספר התקבל ביישוב בהסכמה כמעט כללית (למרות שרבים פקפקו אם אכן הבריטים יוציאוהו לפועל). יתרה מזאת, מנהיגים שונים ערכו מסע שתדלנות (לובינג) בנושא הטרנספר בקרב חברי ועדת פיל טרם גיבשו אלה את המלצותיהם.[1] בין השתדלנים ובראש התומכים בהמלצות הוועדה בנושא החלוקה ובנושא הטרנספר, עמד דוד בן-גוריון אך, בדומה לרוב המנהיגים הציונים, היה בן-גוריון מודע מאוד לרגישות הנושא: מיעוטים בחלקים מסוימים באירופה, בפרט בבלקנים, אומנם הועברו בכפייה מארץ לארץ שנים מספר קודם-לכן, אך זה נשאר אמצעי מפוקפק מבחינה מוסרית על-פי מושגי האתוס הסוציאליסטי ההומניסטי, שדגלה בו ציונות הזרם המרכזי, כמו גם בעייתי מבחינה פוליטית.

ידוע היה כי רעיון הטרנספר לא יהיה קביל בעיני מרבית הערבים בתוך ארץ-ישראל ומחוצה לה, ולא בעיני פקידים בריטים שונים. לכן, מנהיגי הציונות הבינו, שאל להם להיראות כהוגי הרעיון ואל להם להיראות כאילו דוחפים את הבריטים למעשה. בן-גוריון, חיים וייצמן ומנהיגים ציונים אחרים ביטאו בדרך-כלל את דעתם בנושא זה בפורומים ציוניים סגורים כמו ישיבות הנהלת הסוכנות היהודית. גם לאחר שהרעיון זכה לברכה באורח פומבי מוועדת פיל, בדרך-כלל נזהרו בן-גוריון וחבריו לא לתת למחשבותיהם פומבי פן יתנו תחמושת בידי מתנגדי הציונות. במקרים המועטים בהם בכל זאת דיברו בזכות הטרנספר בפורומים חצי-סגורים, דאגו בן-גוריון וחבריו בהנהלת התנועה לצנזר את פרסום הדברים ואת הדוקומנטציה הרלוונטית, אפילו ממרחק של עשרות שנים. התוצאה הייתה לעתים לא רק שכתוב ההיסטוריה הציונית, אלא במידת-מה גם שכתוב התיעוד הציוני.

קרוב לוודאי, שהמשכתב החשוב ביותר של ההיסטוריה הציונית היה בן-גוריון עצמו. מחונן במודעות חריפה להיסטוריוגרפיה, הוא השאיר אחריו מצבור ענק של תעודות - מכתבים, תזכירים, ומעל לכול יומנים - כמו גם כרכים של זיכרונות, נאומים, מכתבים ו״היסטוריוגרפיה״. במשך עשרות שנים, כאשר רוב התיעוד הראשוני היה עדיין חסוי בגנזכים, היסטוריונים כותבי כרוניקות ועיתונאים השתמשו בכרכים אלה כחומר ראשוני. בשנים האחרונות, עם פתיחת הגנזכים, ניתן להיסטוריונים לבדוק את אסופות דבריו וחיבוריו של בן-גוריון אל מול החומר הראשוני.

אך לפני-כן, ראוי לבחון את תגובותיו של בן-גוריון לתוכנית החלוקה ואת תפישתו לגבי הקשר בינה לבין רעיון הטרנספר. ב-5 באוקטובר 1937, כתב לבנו עמוס:

״ההנחה שלי היא - ומשום כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו - כי מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה. כשאנו רוכשים אלף או עשרת אלפים דונמים אנו שמחים, ואין הרגש נפגע שלא רכשנו על-ידי כך את כל הארץ. כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה - [אלא] על-ידה אנו מגבירים את כוחנו. וכל תגבורת כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת המדינה - אפילו חלקית - היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו. והיא תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה״[2]

הווה אומר, בן-גוריון, באורח פרטי הצדיק את קבלת החלוקה על-פי פיל כצעד טקטי, שייתן בידי היהודים מכשיר ״רב-כוח״ - מדינה. עם קבלת החלוקה, בן-גוריון לא זנח את מטרתו המסורתית, והיא ״ארץ-ישראל השלמה״.

אך שלושה חודשים לפני-כן, ב-27-28 ביולי, כתב בן-גוריון לבנו עמוס את הדברים הבאים:

״הצעת הטרנספר (העברה) של הערבים מתוך העמקים שלנו: אנו לא יכולים ורשאים להציע דבר כזה, כי מעולם לא רצינו לנשל את הערבים. אבל מכיוון שאנגליה מוסרת חלק של הארץ, אשר הובטח לנו, למדינה ערבית, אין זה אלא מן היושר, שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי״.[3]

כלומר בן-גוריון מקבל את רעיון הטרנספר, אך טוען, שאם נגזר על היהודים לקבל רק חלק (קטן) מארץ-שראל, הרי לפחות שיזכו באותה כברת ארץ נקייה מערבים.

למעשה, בן-גוריון תמך הן בטרנספר והן ב״ארץ-ישראל השלמה״, אך בו-בזמן, כלפי חוץ, צידד בחלוקה - אך רק כשלב בדרך להגשמת החזון הציוני בכל חלקי הארץ. קבלת החלוקה הייתה בעיניו רק צעד כדאי זמני, חלק מתוכנית שלבים. אולם בן-גוריון הצדיק טרנספר בנימוק של קבלת החלוקה והשלמה עם אובדן חלק מהארץ.

במקביל, רצוי לעיין במה שהשמיט בן-גוריון ממכתבו לעמוס מה-5 באוקטובר 1937, כאשר פרסם אותו כעבור שלושים שנה, ב-1968. במכתבים אל פולה ואל הילדים. במקור כתב בן-גוריון, שאם אכן יימָסר הנגב למדינה הערבית, תכבוש אותו בסופו של דבר המדינה היהודית בכוח הנשק.

״כן, כי לא נוכל לסבול, ששטחי אדמה גדולים בלתי-מיושבים היכולים לקלוט רבבות יהודים יישארו ריקים ..״. והוא הוסיף וכתב: ״ואם נצטרך להשתמש בכוח נשתמש בו בלי היסוס - אם כי רק כשלא תהיה לנו ברירה אחרת. אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם. כל שאיפתנו בנויה על הנחה, שהתאמתה במשך כל פעולותינו בארץ - שיש די מקום לנו ולערבים בארץ. ואם [ז״א, אך אם] נצטרך להשתמש בכוח, לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר הירדן, אלא למען הבטח לנו הזכות המגיעה לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו״.[4]

את הקטע הזה, שממנו ניתן ללמוד על זכותה של המדינה היהודית העתידה לכבוש את הנגב ואת עבר הירדן, השמיט בן-גוריון מגרסת המכתב, שיצא לאור כעבור שלושים שנה.

מחיקה דומה, ששיקוליה ככל הנראה שונים במידת-מה, עלתה בגורל הפִּסקה הבאה במכתב. בן-גוריון כתב, כי כיבוש כזה של הנגב ועבר הירדן והתיישבות שם, עלולים בהחלט לדרבן את מדינות ערב השכנות להיחלץ לעזרת הערבים המותקפים. אבל היהודים, הנעזרים בתגבורת מהגולה - הוא ניבא - ינצחו, בזכות העדיפות שבארגון, במוטיבציה ובכוח אדם.

״כמובן, הרפתקנים וכנופיות של ערבים מסוריה או מעיראק או מארץ ערבית אחרת עלולים לבוא. אבל אלו לא ישתוו לרבבות ולמאות האלפים מהנוער היהודי, שארץ-ישראל בשבילם היא לא רק עניין של ׳רגש׳ אלא שאלת חיים אישית ולאומית כאחת״.[5]

גם קטע זה הושמט ממכתבים אל פולה -

אולי מכיוון, שנאמנות עמי ערב לערביי ארץ-ישראל הוצגה כעניין ל״הרפתקנים וכנופיות״:

או אולי משום שנבואתו של בן-גוריון, ביחס לבואם של רבבות ומאות אלפי יהודים מהגולה לעזרת מדינת ישראל, לא ממש התממשה ב-1948.

התערבות כזאת בתיעוד, למרות שנעשתה בידי המנהיג הציוני המרכזי של המאה, אפשר לראותה כ״אישית״. אך שִכתוב הפרוטוקולים של הקונגרס הציוני ה-20, שנערך בציריך ב-21-3 באוגוסט 1937, היה בוודאי מאמץ קיבוצי. כאן התנועה הציונית, ולא מנהיג זה או אחר, ניסתה לסבר באוזני הדורות הבאים את רישום הדברים שנאמרו.

הצירים דיברו בגרמנית, יידיש, עברית ואנגלית.

קצרנים וקצרניות רשמו את מה שנאמר בישיבות המליאה, שהיו סגורות לעיתונאים שלא מחברי התנועה.

מתורגמנים נטלו את פנקסי הקצרנות והדפיסו תעתיק בעברית ובגרמנית (השפות ה״רשמיות״ של הקונגרסים).

הפנקסים המקוריים אינם עוד, אבל חלק גדול מהתעתיק בעברית, שהודפס במכונת כתיבה, נשתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[6] יומיים או שלושה לאחר השמעתם, הודפסו הנאומים, לכאורה במלואם ומילה במילה, בעיתון הקונגרס (להלן העיתון), שיצא לאור בציריך בגרסאות בעברית ובגרמנית במשך הקונגרס מדי יום או יומיים. עורך העיתון היה משה קליינמן, שהיה גם עורכו של שבועון ההסתדרות הציונית, העולם. בפרסומיו בעיתון הסתמך קליינמן, ככל הנראה, על העתקי המכונה בעברית. ייתכן שגם קיבל לידיו גרסאות של הנאומים המקוריים מהנואמים עצמם. קליינמן ועוזריו עברו על הטקסטים ושפצום מבחינת לשון וסגנון.

אך רבים מהנאומים עברו עריכה וצנזורה פוליטיות רציניות בין השמעתם מעל הדוכן ועד לפרסומם בעיתון. אפשר להיווכח בכך במהירות, כאשר משווים את העתק המכונה העברי המקורי עם הנאומים, כפי שהופיעו בעיתון. יש לשער שאת עריכת התוכן והצנזורה עשו מנהיגי התנועה או הנואמים עצמם בעצת מנהיגי התנועה - או קליינמן בהדרכת מנהיגי התנועה. אין להעלות על הדעת, שקליינמן, או אדם אחר, היה משנה, למשל, את תוכן נאומיהם של בן-גוריון, יו״ר הנהלת הסוכנות, וחיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, ללא אישור משני האישים.

בחודשים הבאים הכין ראש מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית, ליאו (אריה) לאוטרבך, את הנאומים לפרסום בכרך, על-פי הנוהג מאז הקונגרסים הראשונים. לאוטרבך, שהסתייע במשה גורדון, פקיד בסוכנות היהודית, הסביר באוטוביוגרפיה שלו משנת 1966, הנקראת ״שירותִי בהסתדרות הציונית (עובדות ובעיות), 1919-1956״ (שנכתבה באנגלית ומעולם לא פורסמה), כי מטרתו הייתה ״להבטיח את שלמות המקורות״.[7] הכרך אכן הופיע בתחילת 1938 בעברית ובגרמנית, בהוצאת הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, תחת הכותרת הקונגרס הציוני ה-20 והמושב החמישי של מועצת הסוכנות היהודית. ציריך 21-3 באוגוסט 1937. דין וחשבון סטנוגרפי (להלן הקונגרס). ברור מהטקסט שלאוטרבך לא הסתמך על מחברות הקצרנות המקוריות או התעתיקים, שנעשו במכונת כתיבה, אלא ליקט את הנאומים מתוך העיתון, תיקן שגיאות דפוס, ופרסם. הנאומים שמופיעים בעיתון ובהקונגרס זהים.

הקונגרס ביקש להיות ״דין וחשבון סטנוגרפי״ כלומר, רישום מילה במילה של הדברים שנאמרו בקונגרס. למעשה, הנאומים כפי שהופיעו בהקונגרס (כמו בעיתון) שונים במקרים רבים שוני משמעותי מהנאומים כפי שנישאו וכפי שמופיעים בהעתקי המכונה ששרדו. ההבדלים העיקריים מתמקדים בהתייחסות התנועה הציונית לערבים ולמדיניות כלפיהם, בעיקר בנוגע לנושא הטרנספר. יש לציין כי הקונגרס שימש עד כה המקור העיקרי או הבלבדי של היסטוריונים לדברים שנאמרו בקונגרס ה-[8].20 אבל בהקונגרס הושמטו לגמרי קטעים שלמים מהנאומים המקוריים, וקטעים אחרים שונו בתכלית. כך, במקרים רבים, הוסתרה מהקורא ושובשה כוונת הדוברים ומהות הדברים.[9]

ככלל, משפטים ופסקאות הנוגעים לנושא הטרנספר פשוט הושמטו. אבל באופן מוזר העורכים-הצנזורים לא פעלו בעקביות מוחלטת: מספר התייחסויות לטרנספר - כמו של מנחם אוסישקין, מאבות הציונות ויו״ר הקרן הקיימת לישראל - נשארו בהקונגרס. אולי אוסישקין ואחרים עמדו על כך, שדבריהם לא יצונזרו; אולי שלטה כאן יד הטעות.

השינויים החשובים ביותר נעשו בנאומיהם של מנהיגי התנועה. וייצמן הביע אהדה ותמיכה בהמלצת ועדת פיל לטרנספר, כנראה בנאומו המדיני ב-4 באוגוסט. לרוע המזל, הגרסה הקצרנית והעתק המכונה של אותו נאום לא נשתמרו, אך יש התייחסויות חוזרות ונשנות להכרזתו של וייצמן בעניין הטרנספר בנאומיהם של אחרים, שכן נשתמרו בהעתק המכונה ולפעמים אף בעיתון ובהקונגרס (דבריו של וייצמן הובנו בצורה שונה על-ידי אנשים שונים - או שאולי אמר דברים שונים בנושא הטרנספר במהלך הקונגרס). למשל, בנאומו במליאה ב-9 באוגוסט, אמר ד״ר משה גליקסון, ממייסדי המפלגה הציונית הדמוקרטית, לימים ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ועורך הארץ:

״ערפל כבד רובץ על עניין הטרנספר. ועל כן לא נתפלא אם נמצאו בינינו נלהבים המאמינים, שאפשר יהיה להוציא את מאות אלפי הערבים מן המדינה היהודית, אחת שתיים שלוש, על רגל אחת ממש. ד״ר וייצמן, שהוא הרבה יותר זהיר מרבים התומכים בהצעתו אמר כאן, [ש]לדעתו אפשר יהיה להעביר במשך 20 שנה 100 אלף ערבים למדינה הערבית, כלומר 5,000 נפש לשנה״.

אך ״5,000 לשנה״ לא יפתרו את הבעיה הדמוגרפית נוכח שיעור הילודה הגבוה בהרבה של הערבים, קבע גליקסון. כמובן, הוסיף, יש

ש״מאמינים באפשרות של טרנספר שלם ומלא במשך זמן מועט ...״.

גליקסון נקב בשמו של שמואל זוכוביצקי (זקיף), מראשי ההתיישבות החקלאית.

ש״ביקש אפילו מד״ר וייצמן, שלא יתנהג חלילה במידת הרחמים״

בעניין זה. וגליקסון הסביר:

״ד״ר וייצמן סיפר לנו על התוכנית ליצירת קרן להתיישבות גדולה. היהודים יכניסו לקרן זו [שלושה מיליון פונט] ... [אך] נראה לי שיש לחשוש ... [כי] לא יימצאו הרבה פלחים ערבים, שיסכימו לעזוב את המדינה היהודית. בדרך כפייה לא נוכל להוציא את הערבים מן המדינה היהודית ושום תוכנית של התיישבות לא תעודד את הפלחים הערבים לעזוב את המדינה היהודית ולצאת לעבר הירדן העני״.[10]

עורכי הקונגרס הותירו את מרבית הקטע הזה, אך השמיטו את ההערה-בקשה שיוחסה לזוכוביצקי, שוייצמן יטפל בעניין הטרנספר ״ללא רחמים״.[11]

גם דוברים אחרים במליאה התייחסו לדברי וייצמן על הטרנספר. אוסישקין, שבעבר תמך בטרנספר, אמר ב-10 באוגוסט:

״כאשר שמעתי את דברי הראש וראשון בתנועתנו ... ד״ר וייצמן, על הטרנספר של 300 אלף ערבים מחוץ למדינה היהודית ... אמרתי לעצמי: אלי שבשמים, עד כמה פשטה פסיכוזה זו גם בין האנשים הגדולים ביותר! ... פתאום יעזוב מוחמד את המדינה שלנו, מדוע? ... האם יש תקווה שהערבים היושבים בארצנו יסכימו מרצונם הטוב למסור לנו את מיליונים הדונמים האלה? שנית, אם הם לא יסכימו, היש איזו תקווה שהיא, תקווה הפעוטה ביותר, שנכריח אותם על-ידי מישהו [כלומר, הבריטים] לצאת את הארץ ולהשאיר את הקרקע ליהודים?״[12]

גולדה מאירסון (מאיר) דיברה בנימה דומה. אף-על-פי שתמכה בטרנספר, חשה כי אינו ניתן לביצוע באותה תקופה. אולם נאומה בעניין זה עבר שינויים ניכרים בין השמעתו לבין פרסומו בעיתון ובהקונגרס. כדאי להביא במלואן את שתי הגרסאות. בדיון ב-9 באוגוסט, במליאה, היא אמרה:

״סיפרו לנו על העברת הערבים למקומות אחרים, והוסיפו, שהאדמה אשר תעבור לידינו כתוצאה מהעברה זו היא האדמה הפורייה ביותר. אולם אל לנו לשכוח, שגם הערבים יודעים זאת. האם כבר הסכימו הערבים למסור לנו את מיטב קרקעותיהם? האם הודיעו שהם מוכנים לנהל משא ומתן על כך? כל הדיבורים האלה הם אילוזיות שווא. ודאי היה זה מן היושר לו היו הערבים, עשירי קרקע וארצות, מוותרים על ארץ-ישראל לטובתנו. אבל לזה נחוצה לנו הסכמתם ורצונם הטוב. האפשר להעלות על הדעת שערבי היושב ברחובות ימכור את נחלתו מרצונו הטוב ויאמר שלום וילך לו לעבדאללה, לארץ המדבר? לי קשה לתאר לעצמי דבר כזה. וכלום רוצים לומר לנו, שאנגליה תוציא זאת אל הפועל? אותה האנגליה שלא הייתה מוכשרת להגן עלינו מפני כנופיות ערביות?״[13]

וכך מופיע קטע זה בעיתון ובהקונגרס:

״סיפרו לנו על העברת הערבים למקומות האחרים. האם בעבר הסכימו לזה הערבים? האם הודיעו שהם מוכנים לנהל משא ומתן על כך? כל הדיבורים האלה הם אשליות שווא. אין ספק שהיה זה מן היושר אילו היו הערבים, עשירי הקרקע והארצות, מוותרים על ארץ-ישראל לטובתנו. אבל לזה נחוצה לנו הסכמתם ורצונם הטוב״.[14]

אך את הסילוף הבוטה ביותר של המקורות השיגו עורכי העיתון והקונגרס בהשמיטם מנאומו של בן-גוריון ב-7 באוגוסט, כל אזכור של נושא הטרנספר. על-פי העתקי המכונה המקוריים, הכריז בן-גוריון:

״חובה עלינו לבחון היטב את השאלה אם העברה אפשרית, אם היא נחוצה, אם היא מוסרית, ואם יש בה תועלת. אין אנו רוצים לנשל. [אך] העברת אוכלוסין הייתה קיימת גם עד עתה, בעמק, בשרון ובמקומות אחרים. ידועה לכם פעולת הקק״ל בנידון. עתה תצטרך העברה להיעשות בהיקף אחר לגמרי. בחלקים רבים של הארץ לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית חדשה, אלא על-ידי העברת הפלחים הערבים. הוועדה טיפלה ברצינות בשאלה זו וחשוב שהתוכנית הזו באה מטעם הוועדה ולא מאיתנו. לנו לא היו מאמינים [בטוהר כוונותינו?] ... העברת האוכלוסין היא שמאפשרת תוכנית התיישבותית מקיפה. לאושרנו יש לעם הערבי שטחי קרקע עצומים ושוממים. הכוח היהודי בארץ ההולך וגדול יגדיל גם את אפשרויותינו להוציא לפועל את ההעברה בהיקף גדול. עליכם לזכור, כי שיטה זו מכילה גם רעיון אנושי וציוני חשוב. להעביר חלקים של עם לארצם הם וליישב אדמות שוממות [הכוונה להעברת הערבים לעבר הירדן ואולי אף לעיראק]. אנו מאמינים שגם הפעולה הזאת תקרבנו יותר להסכם עם הערבים״.[15]

הכרזה ברורה זו הושמטה לחלוטין מהנאום, כפי שפורסם בעיתון ובהקונגרס. קיימים הבדלים נוספים בין הגרסה המקורית בהעתק המכונה לבין הגרסה המשופצת, בעיתון ובהקונגרס, בכל הנוגע לנושא הערבי: בנאומו המקורי הצהיר בן-גוריון

ש״אנו נראה לעולם איך צריך להתייחס למיעוט״ (אותו מיעוט, שבן-גוריון התכוון להעביר, אם צריך בכוח, לארצות ערב). ״לא יהיו אצלנו כל חוקים נגד הערבים. יהיו גם שוטרים ערבים ...״.[16]

בעיתון ובהקונגרס בן-גוריון שקד להרחיב פסקה זו, וכך היא הופיעה:

״שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300 אלף ערבים בקרב 400 אלף יהודים ...? והעם היהודי ... לא יוכל לשכוח את לקח 2,000 שנות הגולה ואת גורל בניו בניכר ... [במדינה היהודית תהיה] חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר צדק, אהבת רע, שוויון אמת. המדינה היהודית תהיה מופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר ... שוטר ערבי שייתן יד לפורעים מבני עמו ייענש בכל חומר הדין, כאשר ייענש בכל חומר הדין שוטר יהודי, אשר לא יגן על ערבי מפני חוליגן יהודי, אם חלילה יהיה חוליגן יהודי בתוכנו״.[17]

אך נוכח עמדתו המחייבת טרנספר, יש לראות בפסקה בעיקר מס-שפתיים לערכים הומניסטיים ותעמולה גרידא (אפשר לתת לדברים אלה פרשנות נדיבה יותר ולומר, שבן-גוריון התייחס כאן לאותו מיעוט ערבי, שייוותר במדינה לאחר ביצוע הטרנספר ההמוני - אך לא כך נראים הדברים, כי דיבר במפורש על מיעוט ערבי בן ״300,000״ נפשות, וזה היה מספרם במדינה היהודית על-פי פיל ללא טרנספר).

ד״ר ארתור רופין, מהמדינאים הוותיקים והנכבדים וחבר הנהלת הסוכנות, תמך גם הוא במשך השנים בפתרון של טרנספר לבעיה הערבית במדינה היהודית העתידה. הוא חזר וביטא את דעותיו בקונגרס ב-6 באוגוסט:

״תחילה יש להכין במדינה הערבית קרקע מתאימה בשביל האיכרים, ורק אז צריך לנסות להביאם לשם, ככל האפשר מתוך רצון ורק אם לא תימָצא דרך אחרת - בדרך האקספרופריאציה [הכוונה, בקונטקסט, היא בדרך הכוח]״. ללא העברת הערבים יהיו למדינה היהודית החדשה ״קשיים עצומים איתם [עם הערבים]

מבחינת הפוליטיקה הפנימית (הגנת המיעוטים),

מבחינת הפוליטיקה החיצונית (קשרי הערבים בארץ-ישראל עם מדינות ערב)

ומהבחינה הכלכלית (בהיותנו נאלצים לתת להם אז זכויות שוות)״.

רופין המשיך והרהר בקול רם:

״מהיום הראשון לשבתי בארץ-ישראל, ראיתי בשאלה הערבית את הפרובלמה המרכזית שלנו ... [אבל] איני מאמין, שערבים יסכימו מרצונם הטוב לעזוב את מקום מושבם. כאן מדובר על 300 כפרים בערך. אין כאן עניין של העברת אנשים בודדים ... בכל ארץ וארץ קשה הדבר להעביר את האיכר ממקום אחד למקום שני ...״.[18]

קטעים אלה, שהשתמע מתוכם, שצריך יהיה להעביר את הערבים בכוח ושאין רופין בוחל באמצעי זה, הושמטו במלואם מהעיתון ומהקונגרס. לקוראים אף לא נרמז, שרופין, אשר בשנות ה-20 היה בין מייסדי ״ברית שלום״ ותמך במדינה דו-לאומית, התייחס כלל בנאומו לנושא הטרנספר.

יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, היה בין הבודדים, שדיבר בקונגרס נגד רעיון הטרנספר. בנאומו ב-6 באוגוסט תקף את הצירים על ש״מדברים בקלות כזו על הוצאת ערבים מהארץ״, והעלה את בעיית התרחבותה העתידה של המדינה היהודית הקטנה לאחר שמיליוני עולים יזרמו לתוכה:

״כי מה נציע אחר-כך? לעשות טרנספר חדש? להרחיקם [ז״א, את הערבים] עוד יותר? לשלוח אותם לנהר פרת ואנחנו נשב במקומם?״[19]

בגרסה שהופיעה בעיתון ובהקונגרס נעלמה פסקה זו לחלוטין והוחלפה, למרבה התמיהה, בקטע שונה בתכלית:

״ביקורת על ה׳אימפריאליזם׳ הבריטי הרוצה להשאיר את הציונות כ׳עבד נרצע׳ בתוך גבולות צרים״.[20]

האם הייתה ידו של חזן בסילוף זה של נאומו המקורי?

במידת-מה שלא כצפוי, יצחק טבנקין, ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית האקטיביסטית וממתנגדי הצעת החלוקה, הוא שיצא נגד המלצת הטרנספר, ואמר כי ״הערבים מתוך רצון טוב לא יזוזו״ מהמדינה היהודית וכי אפשר יהיה להעבירם רק ״דרך האלימות״. מדבריו השתמע, כי התנגד לטרנספר כפוי או לפחות סבר, כי אינו ניתן לביצוע.[21] (סביר להניח, שהתנגדותו בקונגרס לטרנספר הייתה טקטית ונבעה מהתנגדותו ל״חבילה״ של פיל בכללותה, שבמרכזה עמד רעיון החלוקה, שלו התנגד נמרצות). עורכי העיתון והקונגרס פשוט השמיטו את כל הפִּסקה.

 

1948

 

אם 1937 הייתה שנה חשובה בהתפתחות הציונות ובתולדות הסכסוך, 1948 הייתה שנה מכריעה, מהפכנית. מלחמת הקוממיות, שפרצה בסוף נובמבר 1947 והסתיימה באופן רשמי בקיץ 1949, שינתה את הכול ובאופן רדיקלי.

הבריטים עזבו את ארץ-ישראל:

העולם הערבי ניגף, ובצורה מבישה;

מדינת ישראל קמה ובהקמתה הפכה את המצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון;

החברה הפלסטינית נרמסה ובחלקה הגדול איבדה-כול ויצאה אל הגלות.

1948 הניבה מסמוך רב - כמעט כולו מהצד המאורגן והמשכיל יותר - הצד הציוני. מאז, עיתונאים, כותבי כרוניקות והיסטוריונים, הנפיקו ספרות שלמה על אודות מאורעות תש״ח; חלק מהם אף עשו שימוש במסמוך סלקטיבי. אך הרוב המכריע של המסמכים נשאר חסוי ובלתי-נגיש עד שנות ה-80, שבמהלכן נפתחו בהדרגה הדברים לעיון (חלק קטן מהמסמך, כולל קטעים חשובים מתרשומות ישיבות הממשלה ומסמכים צבאיים מסוימים וכן תיעוד מודיעיני רב, נשאר חסוי עד עצם היום הזה).

בין המסמכים החשובים יותר מאותה שנה, שהיום פתוחים לעיון, ישנם שלושה יומנים - של יוסף ויץ, דוד בן-גוריון ויוסף נחמני. בכוונתנו להשוות בין הגרסאות השונות של היומנים שראו אור במהלך השנים לבין הגרסאות המקוריות; בין מה שנרשם ביומנים ובין מה שהתרחש ״באמת״, נעיין בקצרה גם בפרוטוקולים או תרשומות משתי ישיבות חשובות - של הממשלה הזמנית ב-16 ביוני ושל הוועדה המדינית של מפ״ם, מה-11 בנובמבר.

 

יומנו של יוסף ויץ

 

יוסף ויץ, שנולד ברוסיה ב-1890 ועלה ארצה ב-1908 והיה לדמות מרכזית במפעל הציוני בכל הנוגע לקניית קרקעות והתיישבות, בשנים 1932-1967 ניהל את מחלקת הקרקעות של הקק״ל ומ-1950 היה חבר בדירקטוריון של גוף זה. ב-1948 היה אחד משני נציגי הקק״ל בוועדת ההנהלות של המוסדות הלאומיים והיה גם יושב הראש של ועדת הנגב, וב-1937-1938 ושוב ב-1948-1949, היה בין חברי ועדות הטרנספר, שדנו בגורלם של ערביי ארץ-ישראל.[22]

ויץ כתב יומנים, בסדרה של מחברות קטנות, מ-1927 עד 1964. מדי יום או יומיים, תיעד את מחשבותיו, שיחותיו ומעשיו. ב-1965 פרסם את היומנים בחמישה כרכים, תחת הכותרת יומני ואיגרותי לבנים.[23] הכרכים גדושים חומר בנושאי קניית אדמות, התיישבות ופעילות הקק״ל והסוכנות היהודית, והיו שביקרו את פרסומם בשל גילוי-הלב (היחסי) שהפגין המחבר. מאז, עיתונאים והיסטוריונים עושים בכרכים שימוש רב.

המחברות המקוריות, כתובות בעט נובע, נפתחו בפני חוקרים באמצע שנות ה-[24].80 אפילו מבט שטחי מגלה שינויים מהותיים בין הכתוב במחברות לבין היומנים שראו אור.[25] בהכינו את היומנים לדפוס, תיקן ויץ משפטים ופסקאות מבחינת סגנון והשמיט פרטים לא חשובים. אך הוא גם צנזר את היומן מבחינה פוליטית, ורבים מהמשפטים והפסקאות שעסקו במדיניות היהודים כלפי הערבים ב-1948, ובמיוחד דברים הנוגעים לנושא הטרנספר, הושמטו לחלוטין או שונו ללא הכר בדרך לבית-הדפוס.

בהכינו את היומנים לפרסום, דאג ויץ (שהעביר קווים דרך מילים ומשפטים ושם במקומם, מעליהם, מילים ומשפטים חדשים, משופצים) להשאיר את הכתוב המקורי נגיש ומובן לקריאה. ויץ היה ידוע כאיש ישר ופתוח ולא מן הנמנע, שרצה להשאיר את המשפטים והפסקאות אשר שינה או מחק ברורים וקריאים; אולי אפילו חשב על ההיסטוריונים, שביום מן הימים יגיעו אל המחברות וירצו לדעת מה ״באמת״ כתב. רצוי להתחקות אחר אחדים מההבדלים בין היומנים המקוריים והיומן שהתפרסם, בשל האור שהם שופכים

הן על מאורעות תש״ח

והן על גלגולי התיעוד מאותה מלחמה.

בין הבעיות הראשונות שויץ טיפל בהן לאחר פרוץ הקרבות, הייתה זו של האריסים הערבים, שישבו על אדמות בבעלות יהודית בשנות המנדט. לעתים קרובות מנעו השלטונות מהיהודים לפנות אריסים מעל אדמות, שנמכרו לקק״ל על-יד בעלים ערבים. מעשי האיבה שפרצו בסוף 1947, כך נראה לויץ, יצרו הזדמנות פז לפתור את הבעיה. פעילותו של ויץ בתחום זה הייתה חלק מתפישתו הכוללת בזכות טרנספר כפתרון לבעיה הערבית. כך, מחמת רגישות הנושא, במחברות ישנן התייחסויות רבות לנושא פינוי האריסים, אך בכרכי היומן שראו אור, הנושא כמעט נעלם כליל.

ב-12 בינואר 1948, שישה שבועות לאחר פרוץ המלחמה בין תושביה היהודים והערבים של הארץ, שוחח ויץ עם יהודה בורשטיין, איש הש״י (שירות הידיעות של ההגנה), על

״שאלת פינוי אריסים מיקנעם ומדליה [ז״א דלית א-רוחה] באמצעים המקובלים היום. העניין ניתן בידי אנשי הביטחון [ז״א, ההגנה]. ואחר-הצהריים דיברתי עם סגנו של המפקד האזורי״.[26]

כל הקטע הושמט מהיומן שיצא לאור. כן הושמט כל אזכור של שיחתו ה״נוספת ומסכמת״ של ויץ - כנראה עם עובדי הקק״ל בצפון -

״בשאלת פינוי קרקעות שלנו ביקנעם, דליה [דלית א-רוחה], ו[ברכתז] רמדאן והדרכים שעלינו לנקוט בהן״.[27]

בעיה דומה צצה מצפון לחיפה, בעמק זבולון, שם ישבו משפחות בדואיות משבט הע׳וארינה על אדמות הקק״ל ליד הקיבוצים עין המפרץ וכפר מסריק. באי-כוח מכפר מסריק הגיעו אל ויץ בתל-אביב והתלוננו ב״התפלאות״, שהבדואים עוד לא פונו מהמפרץ. מייד ״כתבתי למפקד [ההגנה] שם וכן ל[מרדכי] שכביץ [נציג הקק״ל באזור] למהר בעשייה זו, רשם ויץ ביומנו ב-14 באפריל.[28] כשבוע לאחר-מכן, שככיץ הודיע לויץ כי

״הע׳וארינים-הבדואים במפרץ יצאו ברובם, אך נשארו כ-20-15 גברים לשמור [על הרכוש]. דרשתי [ז״א, ויץ דרש] גם את פינוים של אלה וחרישת האדמה, שלא יישאר כל זכר להם״.[29]

שוב, אין זכר לדברים אלה בגרסת היומן שיצא לאור.

הלחצים של ויץ (שתאמו את האווירה המיליטנטית הגוברת והולכת ביישוב בכלל), במהרה נשאו פרי. ב-26 באפריל רשם, כי החלק הצפוני של עמק זבולון כבר נוקה לגמרי מבדואים, ושצריפיהם נהרסו ושדותיהם נחרשו. אך בחלקו הדרומי של העמק

״עוד יש לסיים את הפעולה. [ב]מלחמה - כבמלחמה״.

ויץ ראה לנכון לכלול את הדברים האלה ביומנו המתפרסם,[30] אך השמיט את המשפט הבא:

״עלינו להיפטר מהסחטנים ומוצצי זכויותינו״.[31]

למחרת ציווה ויץ על נציגי שני הקיבוצים להשלים

״את העבודה ... בתוך 5 ימים״.[32]

פקודה זו לא נכללה ביומן המתפרסם. כחודש לאחר-מכן, במכתב ליו״ר הקק״ל, אברהם גרנובסקי (גרנות), כתב ויץ כי המפרץ סוף-סוף נקי מבדואים ולא נותר כמעט זכר מאלה שהשיגו גבול על אדמות הקק״ל.[33]

ויץ נקט בקו דומה בקשר לעמק בית שאן, שם היו אדמות בבעלות יהודית, שעליהן ישבו ערבים וכמו כן אדמות מדינה ואדמות בבעלות ערבית שהקק״ל חמדה אותן זה עשרות שנים. ב-4 במאי התלונן ויץ בפני מנהיגים יהודים מקומיים, כי העמק שורץ אויבים ואמר-ציווה כי

״פינויו של העמק הוא צו שעה זו״.[34]

הקטע כולו הושמט מהיומן שהתפרסם.

ביוני הקדיש ויץ מרץ רב לוועדת הטרנספר, שהוא ייסד במאי ועמד בראשה.[35] מטרתה של הוועדה הייתה להבטיח, שהערבים אשר פינו את האזורים היהודיים ועזבו את הארץ לא יוכלו לשוב לבתיהם - ובמידת האפשר גם לעודד את בריחתם של ערבים נוספים. הוועדה תפקדה כשדולה (לובי) כלפי חברי הממשלה וזרועותיה, כולל צה״ל, ובה-בעת גם ארגנה בעצמה פעולות שונות המכוונות לאותן מטרות (כולל הריסתם של כפרים שזה עתה ננטשו). ויץ עמל במשך שבועות להשיג מהממשלה גושפנקה רשמית לקיומה ולפעילותה של הוועדה - אך בן-גוריון השתהה. הוא הסכים עם מטרות הוועדה ובשיחות אישיות אף סמך ידיו על פעולותיה השונות, אך נרתע מלתת לה הכרה והיתר פעולה רשמי. סביר להניח, כי בן-גוריון לא רצה, שממשלת המדינה היהודית תזוהה באופן ברור, ישיר ורשמי עם מדיניות של גירוש - וגם דאג שהוא עצמו לא יזוהה עם אלה.

כך קרה, שבאותם תאריכים, שבהם סדר היום של ויץ וסדר היום של בן-גוריון הצטלבו, ישנם חסרים משמעותיים ביומני השניים. בן-גוריון, ער כתמיד להיסטוריון הנושף בעורפו, שביום מן הימים יעבור על יומניו, הפעיל צנזורה עצמית בעודו רושם את דיווחיו ומחשבותיו; ויץ, איש פחות זהיר ומתוחכם, הותיר את הסינון והשכתוב לשנות ה-60, כשהכין את מחברות היומן לדפוס.

שני האישים נפגשו בבוקרו של ה-5 ביוני בלשכת ראש הממשלה בתל-אביב. ויץ הגיש לבן-גוריון תזכיר, ״טרנספר בדיעבד (סכימה לפתרון שאלת הערבים במדינת ישראל),״[36] שבו הציעו חברי ועדת הטרנספר - ויץ, עזרא דנין (ממקימי הש״י) ואליהו ששון, ראש מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ - שורה של צעדים, שמטרתם למנוע את שובם של הפליטים הערבים, כדי לסלול את הדרך ליישובם מחדש בארצות ערב, ולעודד הגירה של ערבים נוספים מהארץ. בין הצעדים המוצעים היו

״חיסול כפרים״ ערביים,

מניעת ״עיבוד קרקע ... לרבות קציר, איסוף, מסיק״ ע״י הערבים,

שיפוץ כפרים מסוימים ויישובם ביהודים,

יישוב יהודים בשכונות הערביות הנטושות בערים,

ו״תעמולת הסברה בכיוון אי-חדירה״ של פליטים.

הוועדה גם הציעה

לקנות אדמות מערבים המוכנים לעזוב את הארץ,

פתיחת משא ומתן עם מדינות ערב בנוגע ליישובם של הפליטים בתחומיהם

ועריכת אומדן לגבי הערך של הרכוש שננטש, כנראה במטרה להציע לפליטים פיצויים.

על-פי הרישום המקורי ביומנו של ויץ מה-5 ביוני, הוא יידע את בן-גוריון על כך, שכבר נתן

״הוראות להתחיל פה ושם בחיסול כפרים״.[37] בגרסת היומן שהתפרסמה, תיקן ויץ וכתב: ״כבר נתתי הוראות להתחיל פה ופה ב׳שיפור׳ כפרים״ (המרכאות סביב המילה שיפור - במקור).[38]

בשתי הגרסאות נאמר, כי בן-גוריון ״אישר״ את מלאכת ההריסה. על-פי ויץ, בן-גוריון סמך את ידיו על ״הקו כולו״ דהיינו, הצעדים המוצעים בתזכיר - אך הציע, שהפעולות בתוך ישראל (הרס כפרים, מניעת הקציר, יישוב יהודים בנקודות הנטושות) צריכות לקבל קדימות על פני המאמצים המכוונים ליישובם המסודר של הפליטים בארצות ערב (משא ומתן עם ארצות ערב, הערכת גובה הפיצויים, וכו׳). כוונת בן-גוריון הייתה, שעל היישוב קודם-כול להבטיח את חסימת הדרך בפני שובם של הפליטים (משמעות הריסת הכפרים הייתה, שלפליטים פשוט לא יהיה לאן לחזור): בשלב מאוחר יותר, אולי, תוכל ישראל לדאוג לארגון פיצויים ושיקומם של הפליטים בארצות גלותם.[39]

זאת, על-פי יומנו של ויץ, הייתה תגובתו של בן-גוריון להצעות ועדת הטרנספר - ואין סיבה להטיל ספק במהימנות הדיווח. ואיך תיאר בן-גוריון ביומנו את אותה פגישה?

ויץ ״מציע לבוא בדברים עם ממשלות ערב על עזרה להתיישבות ערבים אלה בארצות ערב. דבר זה מוקדם ושלא בעתו. אולם יש לדאוג מעכשיו לעיבוד ויישוב הכפרים האלה עד גמר המלחמה ...״. יש להקים ״גדוד עבודה״ לשם ״ניקוי היישובים האלה, עיבודם ויישובם״.

בן-גוריון העדיף, שעבודה זו תאורגן בידי ועדה לא-ממשלתית (המורכבת מאנשי הקק״ל והסוכנות) על פני גוף ממשלתי.[40] ברישומו של בן-גוריון אין כל אזכור של שלוש מההצעות המרכזיות של ועדת הטרנספר -

הריסת הכפרים,

מניעת עיבוד וקציר של השדות בידי ערבים,

וקניית קרקעות מערבים (במטרה לעודד את הגירתם).

ובעצם, גם אין שום אזכור, אפילו מרומז, לקיומה או פעילותה של ועדת הטרנספר.

כה גדולה הייתה זהירותו של בן-גוריון, שלא להשאיר עקבות מעורבותו בפעולות ועדת הטרנספר, שב-16 ביוני הוא ציין ביומנו את הריסתם - בעבר הקרוב ובהווה - של שורת כפרים ערביים (״מע׳ר, על-יד גדרה, פג׳ה, ביר-עדס ... במיסכה ובבית דגן ... בחולה ... חווסה על-יד חיפה, סמריה על-יד עכו וגעתון (על-יד נהריה), מנשיה ... על-יד עכו. נהרסה דלית א-רוחה. עומדים לעבוד בבוטימת וסברין״) - בלא לציין את מקור המידע, מי אחראי להריסה ובאיזה הקשר מתבצעת העבודה (ברור מיומניו של ויץ וממסמכים אחרים, כי רוב הכפרים האלה נהרסו על-ידי שליחיה של ועדת הטרנספר ושהמידע על כך הגיע אל בן-גוריון מוויץ עצמו.)[41]

דפוס שכתוב דומה עולה, כאשר בוחנים את הפגישה החשובה במשרדו של בן-גוריון ב-18 באוגוסט.[42] הפגישה נועדה לדון בבעיית הפליטים ובאמצעים למנוע את חזרתם. נכחו בה ראש הממשלה, שר החוץ - משה שרת, שר האוצר - אליעזר קפלן, שר המיעוטים - בכור שיטרית, מפקד הממשל הצבאי - האלוף אלימלך אבנר וחבורה של פקידים בכירים, כולל ויץ ודנין. בן-גוריון הקדיש לפגישה דפים שלמים ביומנו.

ויץ חזר על המלצותיו מה-5 ביוני ודיבר בזכות הריסת הכפרים, ״כדי שלא ימשכו את פליטיהם לשוב״;

ליישב יהודים בכפרים נטושים אחרים;

לעבד אדמות ערביות נטושות;

ובאופן כללי, למנוע את שובם של הפליטים.

שיטרית וּויץ דיברו בזכות קניית אדמות מערבים. שיטרית אמר:

״יש הרבה ערבים הרוצים לעזוב - יש למוצאם ולקנות [את אדמותיהם]״.

קפלן ומנכ״ל משרדו, דוד הורוביץ, התנגדו להרס כפרים (כנראה מטעמים כלכליים), וקפלן גם הביע הסתייגות מיישובם של יהודים בבתים של ערבים. בן-גוריון הצהיר, כי עדיף שכמה שיותר ערבים לא יחזרו.[43]

תיאור אותה פגישה ביומנו של בן-גוריון משמיט לגמרי כל אזכור

של ההצעות להרוס כפרים או למנוע קציר על-ידי ערבים;

המלצות לקנות קרקעות, כדי לעודד הגירת ערבים;

וכמובן, את אמירתו שלו, שיש לשאוף לכמה שפחות פליטים חוזרים.[44]

בגרסת יומנו שיצאה לאור, השמיט ויץ כמעט בעקביות את אשר כתב במקור בדבר ארגון הריסת הכפרים הערביים. תחת זאת, סיפק הכללות ורמיזות דקות - שהמבין יבין. לדוגמה, ב-10 ביוני כתב ביומנו:

״בינתיים ממשיכים אנו בפעולות. [יואב] צוקרמן [נציגו של ויץ באזור גדרה] סידר היום את החיסול במע׳ר, שיתחיל מחר בבוקר״.[45] בגרסה שיצאה לאור קוּצר קטע זה כך, שנאמר רק: ״בינתיים ממשיכה הוועדה הזמנית [ז״א, ועדת הטרנספר] בפעולות״.[46]

דיווחי ההתקדמות, של דנין וצוקרמן, על הריסת הכפרים פג׳ה ומע׳ר מופיעים במחברות היומן מדי כמה ימים,[47] אך הושמטו לחלוטין מגרסת היומן שראתה אור.[48] באופן מוזר, ויץ כן ראה לנכון לפרסם פסקה אחת על אודות ביקורו במע׳ר ב-15 ביוני שבה תיאר בפרוטרוט את הרס הבניינים בידי שלושה טרקטורים.[49] נראה כי בפרסום יומניו, נאבקו בתוככי ויץ היצר להסתיר נושאים לא נעימים, שיכלו אולי לספק תחמושת לאויבי ישראל, והיצר לחשוף את האירועים ואת תרומתו הוא לבניין המדינה במהלך תש״ח. בדרך כלל, גבר היצר התעמולתי, אך לא תמיד.

פעולותיו של ויץ ב-1948 לא הצטמצמו בניסיון להבטיח את אי-חזרתם של הפליטים. הוא גם עשה מה שיכול היה לגרום לכך, שפלסטינים נוספים ייצאו לגלות (אם כי, יש להבין, כוחו במישור זה היה מוגבל עד מאוד). ב-29 באוקטובר, בשומעו על תחילת מבצע חירם (שבו כבש צה״ל את הגליל המרכזי-הצפוני), העביר ויץ מייד פתקה ליגאל ידין, ראש המבצעים של צה״ל, והודיע לאלוף על הצורך

״לסדר שהפליטים [ייתכן שכוונת ויץ הייתה גם לפליטים שישבו באותו אזור וגם לכפריים ששכנו בו דרך קבע] יזרמו משם והלאה [ז״א, אל מחוץ לא״י״.[50]

הקטע הושמט מהיומן שהתפרסם.

גם בנובמבר עסק ויץ בנושא זה. דנין דיווח לו, כי התנהגות צה״ל באזור שנכבש במבצע חירם התאפיינה בחוסר קו מנחה:

אחדים מהמפקדים גירשו כפריים,

אחרים הותירו אותם במקומם.

מה שהתרחש היה חסר היגיון ועקביות. באותם ימים הייתה ביישוב ציפייה לכך, שצה״ל יכבוש גם את הגדה המערבית. לדעת דנין, הכרחי היה, שצה״ל יקבע מראש את מדיניותו כלפי התושבים בגדה. ״החלטנו [לדון בדבר] בישיבתנו הקרובה״, כתב ויץ.[51] כל הקטע הושמט מהיומן כפי שהתפרסם.

 

יומנו של בן-גוריון

 

יעקב שמעוני, פקיד בכיר לשעבר במשרד החוץ, תיאר פעם פגישה עם בן-גוריון בשנות ה-50 המוקדמות בזו הלשון:

״ישבת מולו ודיברת, וכל מה שראית היה את החלק העליון של ראשו, עם שתי שיחי-השיער הלבן נעות שמאלה וימינה. פניו רכנו מעל הנייר והוא כתב וכתב. ברגע שהפסיק לרשום והרים את ראשו, ופניו נגלו, ידעת שהפגישה הסתיימה״.[52]

כך חיבר בן-גוריון את יומניו, רישומים כמעט יומיים בזמן-אמת על מאורעות: מחשבות ופגישות שקיים במשך כחמישים שנה. מחברות היומן סיפקו לחוקרי הציונות, תולדות מדינת ישראל ותולדות המזרח התיכון חומר רב למחקר. אוצר להיסטוריון, הדעת נותנת, אך האומנם כך הוא באמת?[53]

כבר ציינו מספר חסרים ביומנים של 1948: נאמרו דברים בנוכחותו של בן-גוריון או על ידו, או התרחשו דברים לידו, ואין להם זכר ביומנים או שהם מופיעים בצורה מעוותת. הדברים נכונים לגבי מספר נושאים רגישים, ובמיוחד בכל הנוגע לגירוש והרג ערבים ובאופן כללי לגבי היציאה הערבית מא״י. אין ביומן כמעט מילה אחת מחוקה - שום דבר, כמעט, לא תוקן או שונה ביומן ברגע הכתיבה או לאחר-מכן. הדיסקרטיות של בן-גוריון הייתה כזאת, שפקידי ממשלת ישראל, שבשנות השבעים והשמונים באו לפתוח את היומנים לחוקרים, מצאו מעט מאוד, שהיה חייב בחיסיון. סך הכול, באלף עמודי היומן מ-1948, ישנם רק כתריסר רישומים (items), שנחשבו לראויים לסודיות ונגנזו. רובם נוגעים לשמות של מרגלים או של פקידים, שנחשדו במעשים פליליים. פה ושם מילים בודדות - כנראה משתלחות - נמחקו. רק בשלושה או ארבעה מקומות מצאו הפקידים פסקאות שלמות הראויות לצנזור. ככלל, בן-גוריון הפעיל צנזורה עצמית יעילה בעת כתיבת דפי היומן, עשרות שנים לפני שהגיעו אליו הפקידים מטילי החיסיון.

(מילה או שתיים בנוגע לצנזור היומנים על-ידי פקידי ארכיון המדינה וארכיון צה״ל בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים. רוב הרישומים שצונזרו נוגעים לענייני מודיעין וקניית נשק בחשאי דרך מדינה שלישית. הפקידים הונעו על-ידי רצון להגן על זהותם של מקורות מידע מודיעיני ועל קשרי החוץ של מדינת ישראל. כך, בדפי היומן מה-30 בינואר 1948, שנגעו לקנייה אפשרית של תותחי נ״מ מתוצרת אורליקון מאזרח שווייצרי, ששימש קונסול חבש בציריך, הושמטו פרטים מזהים (שם האיש וכו׳).[54] וכך, שמות של מרגלים פוטנציאליים בביירות ובאיטליה הושמטו מדפי היומן של ה-26 במרס, שנפתחו לעיון החוקרים.[55]

הפקידים-הצנזורים גם העלימו פִּסקה, מה-17 באוגוסט 1948, המספרת, כי ממשלת בולגריה גבתה מהתנועה הציונית $30 עבור כל יהודי שהורשה לעלות ארצה (כאשר ״שני תינוקות נחשבים [מבחינת התשלום] לאיש אחד״).[56] הפקידים כנראה חששו, שהפרסום יפגע ביחסי ישראל-בולגריה או בהמשך העלייה מארצות בגוש המזרחי. הפקידים-הצנזורים גם מחקו שתי פִּסקאות מה-9 וה-20 בדצמבר, הנוגעות לענייני ביון.

בפִּסקה הראשונה מצוטט שליח ישראלי בפריס, אליהו ששון, כשהוא אומר, שראש ממשלת לבנון, ריאד א-סולח, ״מוכן לעבוד בשבילנו״;

בשנייה, ארתור בן-נתן, ראש המבצעים של ״המחלקה המדינית״, הארגון שמתוכו צמח, לימים המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, סיפר על הקמת רשתות ריגול ישראליות

ב״איטליה, צרפת, הולנד, צפון אפריקה, בלגיה, צ׳כוסלובקיה, גרמניה, אוסטרליה״

ועל עזרה שהושיטו למחלקה המדינית שירותי הביון של צרפת ואיטליה.[57]

לבסוף, פִּסקה שהושמטה לגמרי בעותק היומן הפתוח לעיון בארכיון בן-גוריון ובחלקה הגדול ביומן המלחמה. הרישום ל-16 בנובמבר, עוסק בשיחה בין בן-גוריון ודוד ארנסט ברגמן, מחשובי הכימאים בא״י וראש חיל-המדע של צה״ל (ולימים יו״ר הוועדה לאנרגיה אטומית). אפשר לשער, שהמשפטים שצונזרו עסקו בתשובתו של ברגמן לשאלת בן-גוריון בנושא ייצור נשק לא-קונבנציונלי בכלל, ואולי פצצות אטום בפרט. המשפט האחרון בפסקה - אשר פורסם ביומן המלחמה, אך נשאר חסוי בארכיון בן-גוריון - אומר:

״פרופ׳ [יואל] רקח [מבכירי הפיסיקאים הגרעיניים בישראל] היה בחו״ל - נוצרה קבוצה לפעול בחקר האטום. ברגמן מציע לי להזמין פרופ׳ רקח בעניין זה״.[58]

יש להניח, שרקח ארגן קבוצה של מדעני גרעין אירופיים ו/או אמריקניים, בעלי סימפטיה לישראל, המוכנים לפעול לקידום תוכנית גרעינית ישראלית.

זהו, אפוא, אופיין של הפסקאות ביומנו של בן-גוריון, שהוטל עליהן חיסיון על-ידי פקידי ארכיון המדינה וארכיון צה״ל (ואשר ברובן הותרו לפרסום, מאוחר יותר, ביומן המלחמה בעריכת ריבלין ואורן ב-1982).

אך הבה נחזור לאותם מקרים בהם בן-גוריון הפעיל צנזורה עצמית, כשכתב את היומן.

בן-גוריון בילה את רוב ה-2-1 בינואר 1948 במפגש עם בכירי יועציו לעניינים ערביים (ולעניינים מדיניים וצבאיים קרובים). בין הנוכחים היו יעקב דורי, רמטכ״ל ההגנה; יגאל ידין, ראש המבצעים; ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה; יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח; משה דיין, מומחה לענייני ערבים בהגנה; משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות; ראובן שילוח, פקיד בכיר בסוכנות (ולימים ראש המוסד); עזרא דנין וגד מכנס, מומחה לענייני ערבים (ולעתיד מנכ״ל משרד המיעוטים).

המשתתפים הוזמנו, כדי לדון בהתפתחויות בקרב הערבים הפלסטינים ולייעץ בקשר לתגובות היישוב. קיימים שני מקורות עיקריים למפגש חשוב זה:

יומן בן-גוריון, שם הוקדשו כ-13 עמודים לדברים שנאמרו,

ודו״ח סטנוגרפי בן 81 עמודים, שלאחרונה נפתח לעיון בניירותיו של גלילי בארכיון הקיבוץ המאוחד באפעל.[59]

ההבדלים בין הדו״ח הסטנוגרפי ורישומיו של בן-גוריון ביומנו מעטים אך חשובים.

מכנס החל את הדיון באומרו:

״לפי דעתי, הערבים לא היו מוכנים. כאשר התחילו המאורעות, רוב הציבור הערבי גם לא רצה בכך״.[60]

בן-גוריון, ביומנו, כתב את אותם דברים כך:

״הערבים לא היו מוכנים״ - והשמיט לגמרי את דעתו של מכנס, כי ״רוב״ הערבים לא רצו במאורעות.[61] מכנס המשיך ודרש, שההגנה תשיב על פרובוקציות ערביות ב״הגבה ... חזקה ואכזרית״, הכוללת ״פגיעות בנשים וילדים״.

בן-גוריון כלל אמירה זו ביומנו. אבל הוא שאל:

״[גם] פגיעה באנשים מסוימים?״ ומכנס ענה: ״[כן,] גם פגיעה באישים מסוימים, אבל מתוך שיקול רב״.[62]

זאת אומרת, בן-גוריון שאל האם כדאי, שההגנה תוסיף התנקשות פוליטית לאמצעי התגמול בהם היא נוקטת, ומכנס ענה בחיוב מסויג. חילופי דברים אלה, שנמצאים בדו״ח הסטנוגרפי, הושמטו לגמרי על-ידי בן-גוריון מיומנו. סביר להניח, שהעדיף לא להשאיר אסמכתה, שמראה שהציע או אישר התנקשות פוליטית כדרך הגבה במאבק עם הפלסטינים. כך קרה, שבן-גוריון גם העלים מיומניו כל אזכור של אותה אמירה של יגאל אלון בהמשך הישיבה,

ש״חיסול כמה אישים [ערבים] בזמן הוא דבר חשוב מאוד״.

(אלון אף הזכיר בהקשר זה את הצעתו בעבר הקרוב להתנקש במנהיג פלסטיני מסוים - ג׳מאל חוסייני - כאשר הלה ביקר בצרפת).[63]

פה ושם גם ישנן תוספות ביומנו של בן-גוריון לגבי מה שנאמר (על-פי הדו״ח הסטנוגרפי) באותה ישיבה של ה-2-1 בינואר. למשל, בהרצאתו הארוכה, אליהו ששון, מנהל האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות, תלה את האשם להתפרצויות ערביות אלימות בפרובוקציות ומדיניות מוטעית מצד היהודים. אבל בחיפה, הוסיף, ההגנה

״ידעה לפעול כראוי ופגעה באשמים וניהלה את העניינים כמו שנחוץ. בלית ברירה הגיעה חיפה [הערבית] לשקט״.[64]

אבל בן-גוריון, ביומנו, הוסיף דבר-מה לדבריו של ששון:

״בחיפה פעלה ההגנה יפה, וניהלו הדברים כראוי, עד שהגיעו לידי שקט (עד מעשה אצ״ל)״.

התוספת של בן-גוריון התייחסה לפצצה, שזרקו אנשי האצ״ל ב-30 בדצמבר 1947 לעבר תחנת אוטובוס ליד בתי-הזיקוק, שבה נהרגו כחצי תריסר ערבים. בתגובה, הפועלים הערבים של בתי-הזיקוק התנפלו על העובדים היהודים וטבחו כ-40 מהם. תוספתו של בן-גוריון הייתה נכונה ומוצדקת - אך על-פי רישום הפרוטוקול הסטנוגרפי, ששון כלל לא אמר את המילים ״עד מעשה אצ״ל״. נראה כי בן-גוריון שם דברים אלה בפיו של ששון, כשעינו פקוחה לעבר ההיסטוריון בעתיד - אולי כדי שישתמש בדברים להכפיש את אויביו הפוליטיים מימיו של בן-גוריון.[65]

לענייננו, שני רישומים נוספים של בן-גוריון, ביומנו ב-1948, ראויים לבחינה. הראשון עוסק בפגישתו עם ויץ ב-26 בספטמבר (לפני מבצע חירם ומייד לאחר פרסום תוכניתו של מתווך האו״ם, הרוזן ברנדוט, שהציע להעניק לישראל את כל הגליל ולערבים את הנגב). ויץ העלה את בעיית הפליטים הערבים, שחנו בכיס הגליל המרכזי-הצפוני, שנשלט על-ידי צבא ההצלה הערבי של קאוקג׳י: לפליטים אלה, כ-100,000 איש, כך טען, יתווספו פליטים נוספים מסוריה, ירדן ולבנון, ואם האזור יועבר לשלטון ישראל - כפי שנקבע בתוכנית ברנדוט - אזי ישראל תצטרך לקלוט גם אותם (כלומר מספר גדול מאוד של פליטים). ויץ הציע, שפליטי הכיס בגליל, וכן פליטים נוספים באזור פלוג׳ה שבנגב, ״יוטרדו״ כך, שיברחו צפונה (ללבנון) ומזרחה (לתחומי הגדה המערבית). על מעשה ההטרדה, הציע, יפקח ראובן שילוח, כאשר הוא נעזר בוועדת הטרנספר של ויץ, ושההטרדה (בצפון) תבוצע בעזרת ז׳נדרמים סוריים ולבנוניים (שיקבלו שכר מישראל). על-פי ויץ, בן-גוריון

״רשם והבטיח לפעול בהתאם להצעתי״.[66]

אבל ביומנו של בן-גוריון אין רמז לכך, שראש הממשלה הסכים להצעתו של ויץ או התחייב לגשת לביצועה. כל מה שנכתב הוא:

״ויץ מבקש שאתן הוראות לשילוח״.[67]

כארבעה שבועות לאחר-מכן, ב-21 באוקטובר, דנין, שזה עתה נתמנה ליועץ מיוחד לענייני מזרח תיכון במשרד החוץ, בא לראות את בן-גוריון. לדנין הייתה הצעה: להקים בגדה המערבית מדינת חסות או

״בובה״ פלסטינית - כתחליף להכרה בריבונות ירדן על האזור. אך בן-גוריון לא היה מעוניין בזה. מספיק עם ה״אבנטורות״, אמר, ״לערביי ארץ-ישראל נשאר רק תפקיד אחד - לברוח״.

בזאת קם ה״זקן״ וקטע את השיחה.[68]

כוונתו הייתה ברורה. הוא לא היה מעוניין בהסכם כלשהו עם הפלסטינים בגדה המערבית. אולי ציפה שהאזור ייפול במהרה לידי צה״ל ושהאוכלוסייה פשוט תברח או תוברח לעבר הירדן. לשם מה, אם כך, להגיע להסכם עמם?

ביומנו התייחס בן-גוריון לפגישה עם דנין - אך הזכיר רק, כי דנין פגש זה עתה בנכבד ערבי מאזור טול-כרם ממחנה האופוזיציה. אין כל אזכור של הצעתו של דנין או של תגובתו הוא.[69]

 

יומנו של יוסף נחמני

 

יוסף נחמני, מעובדיו של יוסף ויץ, ניהל את משרד הקק״ל בגליל המזרחי מ-1935 עד למותו ב-1965. אגדה בחייו.

לפני מלחמת-העולם הראשונה היה מבכירי ארגון ״השומר״.

בשנות העשרים והשלושים היה ממפקדי ההגנה בגליל,

ומ-1927 עד 1950 ישב במועצת העיר טבריה.

לאחר מותו, ויץ - במחווה של חברות - עבר על ניירותיו של נחמני, וערך והוציא לאור ספר לזכרו בשם יוסף נחמני, איש הגליל (להלן נחמני).[70] הספר, על 310 עמודיו, מכיל מאמרים על נחמני, מכתבים ומאמרים מאת נחמני, ויותר ממאה עמודים שנלקטו מתוך היומן שרשם נחמני בין השנים 1935 ו-1965 ביומני-כיס שנתיים.[71]

היומן המקורי, ובמיוחד הרישומים מ-1948, הם אוצר של מידע על ההתרחשויות בטבריה ובגליל המזרחי בכלל, במהלך מלחמת הקוממיות.[72] לא כן הלקט שפרסם ויץ בנחמני. ויץ השמיט רישומים בעלי חשיבות וקיצר וצנזר רישומים אחרים כאשר, בבירור, הוא מודרך על-ידי שיקולים פוליטיים ותעמולתיים. התוצר הוא מסמך ש״כובס״ היטב. ב-29 בנובמבר 1947, העצרת הכללית של האו״ם העבירה החלטה בזכות חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית (כאשר אזור ירושלים-בית לחם יבונאם). ערביי ארץ-ישראל, או ליתר דיוק, מנהיגיהם, דחו את ההחלטה ופתחו בשביתה כללית ובמעשי איבה לאורך הדרכים ובערים המעורבות. כוחות המגן של היישוב, ובראשם ההגנה, אך גם האצ״ל והלח״י, השיבו מלחמה שערה, והארץ - אומנם עדיין באופן רשמי תחת שלטון בריטי - נסחפה למלחמת אזרחים.

ב-30 בדצמבר 1947, חוליה של אנשי אצ״ל השליכה פצצה לעבר תחנת אוטובוס ליד בתי-הזיקוק, צפונית לחיפה. כתריסר ערבים מתו או נפצעו. תוך מספר שעות, במעשה נקמה ספונטני, העובדים הערבים בבתי-הזיקוק התנפלו על העובדים היהודים ורצחו כארבעים מהם. בו ביום רשם נחמני ביומנו:

״ ... סיפרו [לי] על הפצצה שיהודים השליכו בהמון פועלים מבתי-הזיקוק ויש הרוגים. הערבים התנפלו על הפקידים היהודים ... והרגו חלק ... המקרה הזה דיכא אותי מאוד. הלא הערבים הכריזו שביתת נשק ולמה לגרום להריגת אנשים חפים מפשע ולהסעיר שוב את הערבים, שלא תהיה ברירה להם אלא לאחוז [ב]כל האמצעים כדי לענות ליהודים, והמעשה הוא בלי סוף ואת הקץ מי ישורנו ... הפעולות הבלתי-מרוסנות ובלתי-אחראיות תבאנה לידי אסון ויקים נגדנו את אלה שעמדו בצד ואלה שאהדו את מפעלנו״.[73]

בנחמני, ויץ השמיט את הקטע הזה (הוא הביא אומנם מהרישום של נחמני ביומן מה-30 בדצמבר, אך דברים בנושא אחר לגמרי). אך הוא כלל בנחמני חלק מהרישום של נחמני מה-31 בדצמבר, בזו הלשון:

״האסון שפגע בפועלי בתי-הזיקוק בחיפה דיכא אותי מאוד׳.[74]

הקורא הישראלי בשנת 1969 לא יכול היה שלא להבין, כי הרישום, כפי שהובא, מתייחס רק לטבח היהודים בבתי-הזיקוק ולא לרצח הערבים בתחנת האוטובוס ליד שער המפעל, שקדם לו. אך ברור מהרישום מה-30 בדצמבר, שלבו של נחמני נסער ודיכאון ירד עליו בגלל מעגל או שרשרת מעשי האיבה, שבמקרה הספציפי הזה פתחו בו היהודים, ולא בגלל או רק בגלל הטבח ביהודים.

עיקר עניינו ודאגתו של נחמני בחודשים הבאים היו מופנים למקום מגוריו, טבריה, עיר שאוכלוסייתה מעורבת, שבה 6,000 תושבים יהודים וכ-5,000-4,000 ערבים. בתקופה ינואר-מרס 1948, אש מנשק קל הוחלפה לעתים בקו התפר בין השכונות של שתי הקהילות. נחמני היה פעיל בניסיונות לשַמר או להחזיר את השקט. ביומנו כתב, כי בה-בעת, שהמנהיגים הערבים המקומיים ״פניהם לשלום״ והם הפגינו

״בגרות רבה וכנראה עדיין שולטים על הרחוב ... [ה] אנשים האחראים [בצד שלנו, ז״א מפקדי ההגנה] אינם מבינים את רצינות המצב. הרגש של התנצחות וכבוד מדומה מלווה אותם בפעולותיהם ואין להם שלטון על הרחוב שלנו וחושש אני, שדווקא היהודים יהיו הגורמים להתפרצות בטבריה״.

נחמני סיפר על התקרית האחרונה, שבה

״שלושה יהודים מעדות המזרח, שקצת היו בגילופין, נפגשו עם השומרים הערבים ברחוב השלום ולפי דברי הערבים רצו לחפש אותם [ז״א, בבגדיהם] ולקחת הנשק והתחילו יריות״.[75]

ויומיים לאחר-מכן, ב-6 בפברואר, כתב:

״קלות-הדעת של המפקדים [ז״א של ההגנה בטבריה], שאין להם כל ניסיון וסובלים מרגש של כבוד מדומה לא ימנעו את הבחורים הספרדים הפרועים מלהתגרות בערבים ... הרוח התוקפנית בטבריה בחוגי היהודים תביא לידי אסון אם לא יידעו לעצור בעדם״.[76]

״אנשים שלנו ממשיכים במעשים בלתי-אחראיים, שיגרמו להתפרצות דמים ...״. כתב ב-10 במרס,[77]

וב-17 בחודש הוסיף:

״אנשים שלנו מתרברבים ומתפארים ומפטפטים בלי הרף והיות ושפת דיבורם היא ערבית, כל הדיבורים שלהם וצורת ביטוים פוגע קשה בערבים. נחוצה הסברה בחוגים הפרימיטיביים האלו ... וערביי טבריה פניהם לשלום ... מאבקנו ... צריך להיות מוסרי. אם ברצוננו להקים מדינה עלינו להוכיח את סבלנותנו [ז״א סובלנותנו] וצריכה להיות לנו גישה של הבנה ולמנוע ככל האפשר מעשי נקם בלתי-מוצדקים ולא להשניא את עצמנו״.[78]

״בראש הביטחון [ז״א ההגנה באזור, עומדים] בחורים צעירים הלועגים למוות ובפניהם רק מחשבות ותוכניות צבאיות ... וכמו כן מזלזלים בצורך של שמירת יחסים עם שכנים ערבים ... לפי דעתם יש צורך לנצח בכל הדרכים ואחר-כך יסתדרו העניינים. המעניין, שדווקא אנשי השומר הצעיר, הדוגלים ביחסי שכנים טובים, הם הקיצוניים בנידון זה״, כתב ביומנו ב-22 במרס.

באותו יום רשם פרטים על התקפת הפלמ״ח על הכפר אל-חוסיניה, ליד אגם החולה, בליל ה-17-16 במרס, בו נהרגו עשרות מהתושבים. הוא סיפר שהפלמ״חניקים התנהגו בברוטליות מופלגת, שכלל את ״רצח המוחתאר הידידותי״, עות׳מן, וזה ״זיעזע אותי עד היסוד״.[79]

בימים האחרונים לפני כיבוש טבריה הערבית בידי ההגנה ב-18-16 באפריל, תיאר נחמני ביומנו את דחיית הפניות לשלום של מנהיגי טבריה הערבית על-ידי מפקדי ההגנה ואת ההתקפה על הכפר הקטן חרבת נסיר א-דין, ממערב לטבריה, בו - על-פי הידיעה - נטבחו מספר תושבים, כולל ילדים, בידי ההגנה.[80]

בקטעי היומן שפרסם ויץ בנחמני אין זכר ורמז לכל הדברים האלה - ללוחמנות היהודית ולהתגרויות ההגנה בטבריה, לששון אלי קרב של מפקדי ההגנה בגליל המזרחי, לרוח הרעה - על-פי נחמני - של הספרדים בטבריה, לדחיית ניסיונות הפיוס של ערביי טבריה, ולפעולות ההגנה באל-חוסיניה ובנסיר אדין.

בשעות האחרונות של טבריה הערבית, הנכבדים הערבים, שנותרו בעיר, יחד עם נחמני, ניסו נואשות להסדיר הפסקת אש. מִפקדת ההגנה הטילה על כך וטו. יהודי טבריה נצטוו על-ידי המִפקדה בתל-אביב להימנע משיחות שלום. לאחר הניצחון היהודי בעיר, ב-18 באפריל, עשה נחמני מאמץ אחרון לעצור את יציאתם ההמונית של הערבים בחסות בריטית. אך שוב הטילו מפקדי ההגנה וטו על כל פגישה עם הערבים.[81] מאורעות אלה אינם מוזכרים כלל בנחמני בעריכתו של ויץ. שם, למשל, ב-18 באפריל, נאמר רק, שערביי טבריה עוזבים את העיר. הבעת הצער של נחמני בגין זאת, שמופיעה ביומן המקורי, מושמטת.

שעות ספורות לאחר עזיבת הערבים, כתב נחמני,

״התנפל ההמון היהודי [על השכונות הנטושות] והתחיל לשדוד את החנויות ... איזו ירידה מוסרית״.[82] הביזה נמשכה ב-22 באפריל: ״עשרות-עשרות בקבוצות התהלכו היהודים ושדדו בבתים ובחנויות של הערבים ... אנשי ההגנה לא היה בכוחם להשתלט על ההמון אחרי שהם בעצמם הראו דוגמה רעה והשתתפו בשוד. הייתה התחרות של מחלקות שונות של ההגנה החונות במגדל, יבנאל, עין גב, שבאו במכוניות ובסירות והעמיסו כל מיני חפצים, מקררים, מיטות, וכו׳ ״. ולמחרת רשם: ״בעיר נמשך השוד בבתי הערבים. זקנים ונשים בלי הבדל גיל ומעמד, דתיים, כולם עסוקים בשוד ... בושה וכלימה מכסה את פני ויש רצון לירוק על העיר ולעוזבה״.[83]

אין כמעט צורך לומר, כי מילה מהדברים האלה לא מופיעה במובאות מהיומן בנחמני של ויץ. להיפך, במובאה מה-19 באפריל כתוב:

״במבואות העיר עומדים שומרים יהודים ומונעים מהיכנס העירה. יצאו כרוזים מהמִפקדה של ועד המצב וּועד הקהילה האוסרים איסור גמור לנגוע ברכוש הערבי והממשלתי ובמקומות הקדושים״.[84]

הבה נפנה לחלקה השני של המלחמה. במבצע חירם ב-31-29 באוקטובר 1948, צה״ל כבש את הכיס הערבי בגליל המרכזי-צפוני. המבצע התאפיין בסדרה של מעשי טבח נגד האוכלוסייה האזרחית. ב-6 בנובמבר נחמני ליווה את שר המיעוטים שיטרית בסיור בשטחים, שזה עתה נכבשו. עמנואל (״מנו״) פרידמן, נציג משרד המיעוטים באזור, דיווח לשניהם על ״מעשי האכזריות של חיילינו״, ונחמני רשם אותם, פרט לפרט, ביומנו:

״בספסף, אחרי ... שאנשיו הרימו דגל לבן אספו את הגברים לחוד ונשים לחוד, קשרו את הידיים לחמישים שישים פלחים וירו בם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד. וגם אנסו כמה מנשי הכפר. על-יד החורשה הוא [פרידמן?] ראה כמה נשים הרוגות וביניהן אישה כשהיא מחזיקה בזרועותיה את ילדה ההרוג. בעילאבון ובפרדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות ואחרי-כן [החיילים] ציוו על אנשי הכפר לעזוב בילדיהם [ז״א, את ילדיהם] ונשיהם [ו]כשהתחילו לטעון שזה בניגוד לכרוזים וההבטחות פתחו באש ואחרי שנהרגו כשלושים איש התחילו להוביל את השאר ברגל למירון [לכיוון] ... לבנון. בסאליחה, שהרימה דגל לבן, עשו שחיטה ממש. הרגו גברים ונשים בערך 70-60 איש. מאין לקחו מידת אכזריות כמו הנאצים[?] למדו מהם. קצין אחד אמר לי [ב.מ., כנראה לנחמני], שבעיקר הצטיינו אלו שבאו מהמחנות. סיפורי מעשי הזוועה עשו רושם קשה מאוד על שיטרית, [גד] מכנס ואחרים. האם אין דרך יותר אנושית להרחיק את התושבים, אלא בדרכים כאלה ואחר-כך לשדוד את רכושם[?]״[85]

אין זכר לדברים האלה בנחמני בעריכת ויץ. יתר על כן, אין אזכור כלל של הכפרים הכבושים בגליל. ויץ העדיף לפרסם קטע אחר מיומנו של נחמני מה-6 בנובמבר כדלהלן:

״[סיירנו] מעדיסה עד מלכיה [בכפרים שנכבשו בלבנון ע״י צה״ל במבצע חירם]. בעדיסה פגשנו מאות מטיילים יהודים מעמק החולה, שגם הם באו לראות את הכפרים. ערביי עדיסה ביקשונו, שצבא ישראל לא יעזוב את הכפרים שנכבשו ונכנעו להם, היות ואינם רוצים לחזור לשלטון לבנון״.[86]

זאת אומרת, ויץ מגיש לקורא לא את תיאורו של נחמני את מעשי הטבח של צה״ל (שהוא חלק הארי של הרישום ל-6 מנובמבר), אלא מעשה בתחינות ערביי לבנון להישאר תחת שלטון ישראל.

(אך, למען הצדק, אין לומר שויץ ביצע בשלמות את מלאכת הטיוח וההעלמה. למשל, הוא כָּלל בנחמני את מרבית קטעי היומן מה-13 ו-14 בנובמבר בהם תיאר נחמני את שתי פגישותיו עם הנשיא המיועד חיים וייצמן, שנפש אז בטבריה. וייצמן, שכנראה שמע על מעשי צה״ל בחלק מכפרי הגליל, היה ״מדוכא מאוד״ ושאל בעצתו של נחמני. לנחמני לא היה מה לומר. שני האישים הסכימו, שהם חסרי-אונים להשפיע על התנהגותו של צה״ל, שהיה בתחום אחריותה של הממשלה, כלומר של שר הביטחון בן-גוריון).[87]

 

פרוטוקולים מישיבות מדיניות

 

אֶבחן עתה סוג שונה של מסמכים - פרוטוקולים או תרשומות מישיבות חשובות של שני גופים מדיניים:

ישיבת הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948

וישיבת הוועדה המדינית של מפ״ם, המפלגה השנייה בגודלה ובחשיבותה בממשלה, מה-11 בנובמבר.

עד סוף 1994, התרשומות של ישיבות ממשלות ישראל נשארו חסויות וסגורות לעין החוקר. בפברואר 1995 נפתחו לראשונה תרשומות של ישיבות ממשלה - התרשומות של ישיבות הממשלה הזמנית ממאי 1948 עד מרס 1949. ארכיון המדינה מתעתד להמשיך ולחשוף את התרשומות ממרס 1949 והלאה לפרקים, כנראה כל חצי שנה או שנה.

אך תרשומות מאי 1948-מרס 1949 לא נפתחו בשלמותן. חושפי החומר מטעם ארכיון המדינה ומטעם ועדת שרים מיוחדת לחשיפת חומר חסוי מצאו לנכון להמשיך ולהטיל חיסיון על עשרות עמודים. כמעט כל החומר שנשאר חסוי עוסק בהרחבה

בגירוש ערבים,

בהרס כפרים ערביים

ובמעשי ביזה, שוד, אונס ורצח על-ידי חיילי ההגנה וצה״ל.

שרים הגישו שאילתות בנושאים אלה, בן-גוריון ענה (או לא ענה), השרים נאמו והתווכחו, ועדת חקירה מיוחדת (ועדה של חוקר יחיד, היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא) חקרה את מעשי הטבח שבוצעו באוקטובר 1948 והגישה את מסקנותיה לממשלה בדצמבר והממשלה דנה בהן - וכל אלה נשארו חסויים. בהטלת החיסיון הזה, עובדי הארכיון הוסיפו נדבך נוסף וחשוב למלאכת הטיוח והטשטוש של ההיסטוריה ולשכתוב או שיבוש המסמכים מ-1948 שבהם אנו עוסקים.

ניגש לישיבת הממשלה הזמנית מה-16 ביוני, שהייתה אחת הישיבות החשובות ביותר במהלך מלחמת הקוממיות. בישיבה זאת הוחלט על-ידי 13 השרים, בהדרכת בן-גוריון ושר החוץ שרת, למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים לארץ. ההחלטה - שנוסְחה כתקפה עד תום הקרבות - למעשה סתמה את הגולל על אפשרות שובם של 700,000 הפלסטינים, שכבר הפכו לפליטים או שעמדו להפוך לפליטים בהמשך המלחמה, ובכך השאירה לדורות הבאים, של ישראלים ופלסטינים, את הבעיה הכמעט בלתי-פתירה שנקראת ״בעיית הפליטים הפלסטינים״.

ההחלטה בהחלט גרמה לאי-נוחות מסוימת בקרב מתווי ומבצעי מדיניותה של ישראל. כמו כן, היא והנאומים שקדמו לה אולי לא עלו בקנה אחד עם הנורמות ההתנהגותיות והמוסריות המקובלות באותם ימים בקרב הקהילה הבינלאומית, או לפחות בקרב חבר העמים הדמוקרטיים.

זאת כנראה הסיבה שהממשלה מעולם לא פרסמה את החלטתה;

זאת כנראה גם הסיבה לכך, שבשנים לאחר 1948 בן-גוריון ראה לנכון לפרסם רק חלקים מסוימים מנאומו ומשאר הנאומים בישיבה (ובגרסאות שונות);

וזאת כנראה הסיבה לכך, שהחושפים של תרשומות הממשלה הזמנית ב-1994-1995 החליטו להטיל חיסיון מתמשך על חלקים מנאומו של בן-גוריון באותה ישיבה.

בן-גוריון עצמו פרסם שתי גרסאות מנאומו ב-16 ביוני 1948 -

הראשונה ב-1952, בהילחם ישראל,[88]

והשנייה ב-1969, במדינת ישראל המחודשת.[89]

גרסה שלישית התפרסמה ביומן המלחמה, בעריכת ריבלין ואורן.[90]

הגרסה הכמעט מלאה נפתחה בארכיון מדינת ישראל בפברואר 1995 - אך חלקים מהנאום עדיין נסתרים מעין הציבור.

את הישיבה פתח שר החוץ שרת, שנשא נאום ארוך ובו תיאר את

״התרוקנות היישוב הערבי״ כדבר ״יותר מפתיע מאשר הקמת המדינה העברית״. אי-אפשר יהיה להחזיר את תושבי יפו לעירם. קבע: ״אנחנו רואים איזה גיס חמישי זה היה. ואחרי שחיסלנו את הפגע הרע הזה, להחזיר את יפו לסוברניות זרה, שיש להניח הייתה אויבת רבת-השנים - זאת שאלה חמורה מאוד ...״. יהיה צורך, אמר, להסביר לאזרחי ישראל ״את החשיבות העצומה של [יציאת הערבים] מבחינת ההתיישבות, מבחינת הביטחון, מבחינת איתנות המבנה של המדינה ופתרון בעיות סוציאליות חיוניות ומדיניות חמורות מאוד, שהטילו את צלן על כל עתיד המדינה״.

שרת הזכיר את מלחמת תורכיה-יוון בשלהי מלחמת-העולם הראשונה.

״האם אנחנו מתארים לעצמנו שיבה לסטטוס קוו אנטה, או שאנחנו מקבלים את המצב כמצב קיים ונלחמים עליו?״ שאל. וענה: ״אנחנו נשלם בעד נכסים וקרקע וזה ישמש להתיישבותם [של הפליטים] בארצות האחרות. אבל הם אינם חוזרים, וזוהי המדיניות שלנו: הם אינם חוזרים״.

אחריו נאם בן-גוריון והצהיר, כי החלטת החלוקה מנובמבר 1947 למעשה בטלה ושגורלה של ארץ-ישראל וגבולות מדינת ישראל ייקבע במהלכים צבאיים. הוא גינה את הביזה, שאפיינה את כיבוש הכפרים והערים הערביים, אך זה היה החסר המוסרי היחיד שהוא זיהה בהתנהגות לוחמי ישראל. הוא כינה את היציאה הערבית כאחד המאורעות העיקריים במלחמה ואמר:

״אנחנו מוכרחים להתחיל לעבוד ביפו [ז״א, לשפץ וליישב את העיר ביהודים] ... ויפו תהיה עיר יהודית ... מלחמה היא מלחמה ... הם עשו את המלחמה. יפו עשתה מלחמה עלינו ... ואינני רוצה שהם יעשו עוד הפעם מלחמה ... האם מוכרחים להביא חזרה את האויב כדי שעוד הפעם יעשה מלחמה בנו בבית שאן? לא! ... אינני מחויב לקיים את בית שאן ... [יש למנוע את שובם של הפליטים בזמן המלחמה ו]אני אהיה בעד זה, שלא יחזרו גם אחרי המלחמה, אבל אני אהיה בעד זה שתהיה ברית בינינו ובין המדינות הערביות ... היוונים והתורכים היו אויבים זה לזה יותר מארבע מאות שנים - ולאחר המלחמה האחרונה, שבה ניצחו התורכים וגירשו היוונים מאנטוליה - נעשו ידידים וכרתו ברית שלום, וזה ייתכן גם בינינו ובין הערבים״.

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין הגרסאות של נאומו, שפרסם בן-גוריון ב-1952 וב-1969.

בגרסת 1952 השמיט את הצהרתו מ-1948, כי הוא בעד, שגם אחרי המלחמה הפליטים הערבים לא יורשו לחזור לבתיהם.

לעומת זאת, בגרסת 1969 לא הביא את אמירתו - שהופיעה בגרסת 1952 - כי יפו תהפוך ל״עיר יהודית״ וגם לא הזכיר את ההקבלות שעשה (בגרסת 1952) בין מלחמות יוון ותורכיה ומלחמת ישראל-ערב ובמשתמע בין גירוש היוונים מאנטוליה ויציאת הערבים מאזורי מדינת ישראל.

בשלוש הגרסאות שראו אור ב-1952, ב-1969 ו-1982 - השמיטו העורכים את הכרזתו-ציוויו של בן-גוריון (בנאומו ב-16 ביוני 1948), שיש להרוס את כפר ה״פורעים״ הערבי אבו כביר, ליד יפו, כדי שתושביו לא יוכלו לחזור אליו. קטע זה נסגר לעיון הציבור גם על-ידי חושפי תרשומות ישיבות הממשלה ב-1995 (בקטע שנפסל גם גיבה שרת את בן-גוריון בנושא גורלו הרצוי של אבו כביר). כמו כן, החושפים-הצנזורים של 1995 מצאו לנכון למחוק את המשפט, שבו ערך בן-גוריון הקבלה, במשתמע, בין גירוש היוונים על-ידי התורכים ויציאת הערבים מאזורי מדינת ישראל ב-1948, וכן את הצהרתו של בן-גוריון, שיפו תהיה ל״עיר יהודית״.

בבהילחם ישראל הביא בן-גוריון רק קטעים מנאומו הוא בישיבת ה-16 ביוני 1948. בגרסה שהופיעה במדינת ישראל המחודשת, הביא גם מדברי שרים אחרים - אך ראה לנכון להשמיט קטע ארוך (וחשוב) מדבריו של שר החקלאות אהרון ציזלינג. הדברים של ציזלינג, שלא הופיעו בגרסת נאומו במדינת ישראל המחודשת הם כלהלן:

״אני רוצה לומר במאמר מוסגר: אין לי ספק כלשהו, שבתקופה זו איננו צריכים להחזיר לידי הערבים, במידה שנמשכת המלחמה, מחוט ועד שרוך נעל. אם יש לי ערעור הרי הוא רק על מקומות שהשארנו אותם [ז״א, שהשארנו בהם ערבים] ולא היינו צריכים להשאיר אותם. כי זה מסכן את השלום ... בעניין זה אין לי הסתייגות כלשהי, ואני רואה את הדברים במצב של מלחמה ... [אך] בעניין הערבים לאחר המלחמה ובעניין העיר והכפר והרכוש הערבי בימי המלחמה - אנחנו מתייצבים על הדרך המסוכנת ביותר לכל תקווה של ברית ושלום עם כוחות שיוכלו להיות לנו בני-ברית במזרח התיכון. מאות אלפי ערבים, שיהיו מנושלים מארץ-ישראל, גם באשמתם, שיהיו תלויים באוויר ... הם גדלים בתור שונאים לנו ... בני הארץ הערבים ייהפכו עכשיו בכל המזרח התיכון לאלמנט שנושא את המלחמה נגדנו ... כשם שאנחנו ינקנו את הרגשת הצורך במלחמה מהייסורים - כן הם יישאו בקרבם את שאיפת הנקם והשילם והחזירה. הם יהיו המעוררים את ההמונים [בארצות ערב] למלחמה נגדנו ... אין זה חילופי אוכלוסין. בימים שהעניין של טרנספר היה עניין אסור [ז״א, אסור היה לדבר עליו בגלוי], העזתי להגיד בפומבי שאני חושב את סיסמת הטרנספר לאיוולת, שמבחינה פוליטית אסור לאחוז בה. אך כאן לא מדובר על טרנספר [מוסכם ומסודר]. כיוון שבעד העניין הזה ישלמו יהודים ... מאות אלפי יהודים בארצות ערב וגם בארצות אחרות ... זאת תהיה אמתלה לפגוע בהם [ז״א׳ ביהודים בארצות ערב] ... לכן האוריינטציה של איסור חזרת הערבים [עד כדי] ... סגירת הארץ ומניעה שוב [ז״א, גם] אחרי המלחמה, זה מוכרח להיות לרועץ לנו״.[91]

התוצאה של הנפקת הגרסאות השונות של נאומו של בן-גוריון מה-16 ביוני 1948 - ב-1952 ב-1969, וב-1982 - והחשיפה הלא מלאה של הנאום באמ״י ב-1995, מהווה שיבוש של המקורות - ובהכרח מביא לידי עיוות של ההיסטוריוגרפיה של 1948.

בחלקו הראשון של מאמר זה נסינו להראות שהגרסה המקורית של נאומים חשובים שנישאו בישיבות הקונגרס הציוני ה-20 ״כובסו״ ושופצו בדרך לפרסומם ברבים. אך לעתים - כפי שבן-גוריון ערך וצינזר את יומניו בזמן כתיבתם - גם הרשמים והמשתתפים בישיבות מדיניות חשובות ב-1948 ניקו דברים תוך כדי הישיבות עצמן - בזמן אמת. עניינים רגשיים פשוט לא הצליחו לחדור לתרשומות בזמן כתיבתן (כנראה כתוצאה מהוראות של מנהלי הישיבה למזכירות הרושמות).[92]

דוגמה טובה לכך היא הישיבה של הוועדה המדינית של מפ״ם בנובמבר 1948. המשתתפים שוחחו בתחילה על העלייה לישראל מצפון אפריקה וממזרח אירופה, והצורך בהקמת מסגרות ציוניות להגנה עצמית במזרח אירופה, בעיקר ברומניה. לאחר-מכן, דנו במעשי הזוועה שביצעו חיילי צה״ל במבצע חירם בצפון ובמבצע יואב בדרום בחודש הקודם. התרשומת הסטנוגרפית מאותה ישיבה[93] מחסירה הרבה ממה שנאמר. למרבה המזל, אחד המשתתפים, אהרון כהן, רשם לעצמו רשימות מהישיבה, כנראה בזמן שהתקיימה.[94] מרישומיו אנו למדים על הדברים הנוספים שנאמרו, אשר לא הצליחו להסתנן לתוך התרשומת (הכביכול ״סטנוגרפית״) הרשמית.

ב-29 באוקטובר, גדוד 89, מחטיבה 8, כבש את הכפר דווימה, בשיפולי הר חברון, וטבח עשרות (ואולי מאות) מבין תושביו (מקורות שונים - או״ם, צה״ל, וערביים - נוקבים במספרים שונים, הנעים בין 70 ל-1,000 הרוגים).[95] ישראל גלילי, ממנהיגי מפ״ם ולשעבר ראש המטה הארצי של ההגנה, הסביר (על-פי הרשימות של כהן):

״[במבצעים האחרונים היו] כמה חזיונות חמורים כלפי שבויים, נשים וכיוצא בזה ... [מח״ט חטיבה 8] יצחק שדה התהלך בבאר שבע, החזיר שעונים, האכיל אנשים. [מצד שני] תיק [אולי ותיקי?] החטיבה דווקא התנהגו נוראה בכיבוש דווימה. אך שם רבים מהלח״י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה ...״.

גלילי המשיר בסקירתו ודיבר על ״הגליית צ׳רקסים רבים״ על-ידי חטיבה 7 בגליל, ועל חקירה בידי מפקד החזית, משה כרמל, של שני מקרים בהם ״לוחמים יועמדו לדין״.[96]

בתרשומת הרשמית מהישיבה קטע זה מופיע כך:

״במערכות האחרונות אירעו חזיונות חמורים מאת בקשר להתנהגות חיילים כלפי שבויים, נשים וכיוצא בזה ... יצחק שדה הסתובב בעיר והחזיר לערבים שעונים שנגנבו. בחטיבה הזאת יש לח״י, מרוקנים וצרפתים״.

הן נושא הטבח בדווימה והן נושא הגליית הצ׳רקסים, הושמטו כליל מהתרשומת (הסטנוגרפית), וגלילי מצוטט כשהוא אומר:

״משה [כרמל] סיפר, שהיו שני מקרים חמורים, והאחראים כבר הועמדו לדין [ב.מ. הדגש שלי]״.[97]

מרדכי בנטוב, שר העבודה, סיפר, כי הייתה

״הזדעזעות איומה״ בממשלה, ״פרט לבן-גוריון ושרתוק [שרת]״ ושנבחרה ועדת שרים לחקור את האירועים. היו ״גירוש ערבים ומעשי זוועה, שחיטת כפרים, [שחיטת] בודדים. שבויים ...״.

משפט אחרון זה, שמצוטט מרשימותיו של כהן, לא מופיע בתרשומת הרשמית.

ההשמטות מתוך דבריהם של בני מרשק, קצין בכיר בפלמ״ח, ושל מאיר יערי, ממנהיגי המפלגה, בולטות עוד יותר. הן נוגעות להקשרים, שמתחו חלק מהנוכחים בין מה שקרה במבצע חירם ובמבצע יואב לבין התנהגות הנאצים באירופה הכבושה. מרשק (על-פי כהן) אמר:

״שברו בבורג׳-ג׳מיל [בית ג׳ימאל?] פסל וצלב ולחרות [ז״א חרתו] מגן דוד וציון באבן ... בחור [ז״א, אחד החיילים] הסביר: השמידו שישה מיליון יהודים ורציתי לנקום״.

יערי:

״איזה שקר ונבלה שזה נקם על  6,000,000... הניתן למנוולים להסתתר מאחורי שישה מיליון, לרצוח ערבי בודד, חסר מגן, בלי מוסר-כליות...?״[98]

על-ידי השמטות אלה, התרשומת ״הסטנוגרפית״ של אותו דיון למעשה החסירה את הקישורים שעשו חלק מהמשתתפים - בצדק או שלא בצדק - בין מעשי הזוועה של צה״ל כלפי הערבים לבין מעשי הנאצים כלפי היהודים באירופה. אך, למרבה ההפתעה, קישור אחד הושאר על כנו, אם כי בדרך השלילה. בני מרשק מצוטט כאשר הוא אומר:

״[אני] מציע, שלא נשתמש בביטויים כגון ׳מעשים נאציים׳ [כשאנו מתארים את מעשי הזוועה של צה״ל]״.[99]

אך ההשמטה הגדולה ביותר בתרשומת הרשמית היא התיאור המפורט, אם כי לאקוני, של מעשי הטבח שבוצעו במבצע חירם. התרשומת הרשמית (״הסטנוגרפית״) אומרת:

״[משה] ארם: מוסר פרטים שקיבל ממעשים שנעשו ע״י הצבא״.[100]

אהרון כהן רשם את דברי ארם כך:

״ספסף - 52 גברים נקשרו בחבל, שולשלו לתוך בור וירו בהם. 10 נהרגו. נשים ביקשו רחמים. 3 מקרי אונס, 1 נתפס ושוחרר [אולי מבין מבצעי האונס?]. ילדה בת 14 נאנסה. עוד 4 נהרגו. טבעות [הורדו עם?] סכינים. ג׳יז [צריך להיות ג׳יש - ז״א גוש חלב] - אישה ותינוק נהרגו. עוד 11 [נהרגו?]. חי״מ [חיל משמר] מוריד הכול [הכוונה לשוד תכשיטים?] הקיבוצים משתתפים בביזה. כפר גלעדי. עגילים נקרעים גם [עם?] אוזניים. בירם [כפר ברעים?] - כנ״ל. סעסע מקרי רצח המוניים. אלף הרימו דגלים לבנים. סידרו זבח לצבא. גירשו את כל הכפר. 94 בסאליחה פוצצו עם הבית. מע׳ר: קאוקג׳י התנקם בהם - אנו גירשנום. וזו כבר הפעם הרביעית״.

על-פי רשימותיו של כהן, ארם המשיך ותיאר את הגירושים, שבוצעו מבאר-שבע, ואת ביקורו של בן-גוריון בעיר המתרוקנת; ואת הפקודה שניתנה לגרש את הערבים, שנותרו במג׳דל (אשקלון), פקודה אשר, בסופו של דבר, לא בוצעה.[101] אך דבר מכל הדברים האלה, מפי ארם, לא מופיעים בתרשומת הסטנוגרפית של הישיבה.

 

דברי סיכום

 

בדקנו כאן סוגים אחדים של מסמכים - מכתבים, תרשומות מישיבות מדיניות, ויומנים של אישים ידועי-שם, שנכתבו במהלך שנתיים חשובות בהתפתחות התנועה הציונית ועימותה עם העולם הערבי. ראינו שכולם - מי מעט, מי יותר - עברו עריכה מצנזרת, או בזמן כתיבתם או (לעתים תכופות יותר) בדרכם אל מכבשי הדפוס. המטרה תמיד הייתה להסתיר דברים, שהתרחשו או נאמרו, ולהשאיר לדורות הבאים גרסה משופצת ומזוקקת של העבר. השתדלתי להשוות בין מסמכים ״מכובסים״ אלה לבין גרסתם בטרם שיפוץ או למסמכים אחרים ומהימנים יותר הכוללים עדויות על אותם אירועים ושיחות.

עבור היסטוריונים שכמוני, שחונכו על ברכי האמונה, שהיסטוריוגרפיה טובה חייבת להיות מושתתת על תיעוד, תרגיל זה בהשוואת מקורות ייתכן וגורם לאי-שקט מסוים. אך אינני בא לטעון פה, שאמונה זו מוטעית: תעודות חייבות להישאר במרכזה של כל חקירה של העבר הבתר-ארכיאולוגי. אך קטעי המקורות, שציטטתי לעיל, מצביעים על החובה לגשת למסמכים בזהירות ובתבונה. כאשר מדובר בנושאים רגישים, סביר להניח שהחוקר עלול למצוא חוסר התאמה בולט בין ״המציאות״ ומה שנכתב והתפרסם אודותיה, או במילים אחרות, בין מה שנאמר או התרחש לבין מה שנכתב על כך בזמן אמת או פורסם מתוך המסמכים שנים לאחר-מכן. פוליטיקאים ופקידים, כפי שהראינו, עיוותו מסמכים, גם בזמן כתיבתם וגם לאחר הכתיבה הראשונית, ושיפצו את המסמכים בצורה שתשרת את מטרותיהם האישיות או הלאומיות - ואלה בהחלט אינן מטרותיו של ההיסטוריון האובייקטיבי.

בדברים הנ״ל יש שיעור מאלף לאלה שכותבים על תולדות הציונות, ישראל והמזרח התיכון. וייתכן ששיעור זה ישים, במידה שווה, גם עבור היסטוריונים של תנועות פוליטיות אחרות ועבור אלה העוסקים באזורים אחרים של כדור-הארץ. ״תיעוד בעל-פה״ - זאת אומרת, זיכרונות שנדלו ממשתתפים, שנים ולעתים שנים רבות, לאחר מעשה - בהכרח יישאר פחות אמין מתיעוד מזמן אמת. אבל אותו תיעוד, בצורתו המקורית, או כפי שהתפרסם ברבים לאחר שנים, אף הוא בהכרח, ישאיר אותנו מלאי חשדות ותהיות.

 

הערות:

[1] אבי שליים, Collusion Across the Jordan (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1988), עמ׳ 58; ונור מסלחה, the Palestinians of Expulsion (המכון ללימודים פלסטיניים, 1992), עמ׳ 52-60. ייתכן מאוד כי השתדלנים היהודים שכנעו את חברי הוועדה, כולל הפרופ׳ רג׳ינלד קופלנד, בזכות הטרנספר גם בעזרת הטיעון, כי אם לא תיכלל בהצעת החלוקה הצעה לטרנספר, המתונים בקרב התנועה הציונית ידחו את כל החבילה (ראה יצחק גל-נור, ושבו בנים לגבולם: ההכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית, מרכז למורשת בן-גוריון, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, הוצאת מאגנס, 1995, עמ׳ 199).

[2] ד. בן-גוריון לע. בן-גוריון, 5 באוקטובר 1937, אצה״ל, התכתבות בן-גוריון. קטע זה נמצא בשלמותו בגרסת המכתב בד. בן-גוריון, מכתבים אל פולה ואל הילדים, עם עובד, 1968, עמ׳ 211. על קבלת תוכנית פיל כשלב ראשון ב״תוכנית שלבים״, שתסתיים בכיבושה של כל ארץ-ישראל על-ידי התנועה הציונית, ראה גם את מכתבו של בן-גוריון אל משה שרת, 3 ביולי 1937, המצוטט בגל-נור, ושבו בנים, עמ׳ 99.

[3] ד. בן-גוריון אל ע. בן-גוריון, 28-27 ביולי, 1937, אב״ג. קטע זה גם נמצא בשלמותו בבן-גוריון, מכתבים אל פולה, עמ׳ 184. אך ישנו הבדל בין הגרסה המקורית של המכתב ובין הגרסה שהופיעה במכתבים אל פולה: במקור גידף את הלורד הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ-ישראל, שהתנגד לתוכניתו של פיל, כ״פחדן ובוגד״: בגרסה שראתה אור, דברים אלה הושמטו.

[4] ד. בן-גוריון אל ע. בן-גוריון, 5 באוקטובר 1937, אצה״ל, התכתבות בן-גוריון; ובן-גוריון, מכתבים אל פולה, עמ׳ 213. ישנה בעיה נוספת עם הקטע הזה. בנקודה מסוימת בין השנים 1937 ושנות ה-70, מישהו - וכנראה לא בן-גוריון עצמו - ״חיבל״ במכתב המקורי (הכתוב בכתב-יד) ומחק בקשקוש בדיו את השורה וחצי הראשונות כך שהקטע מתחיל במילים: ״אנחנו צריכים לגרש ערבים ולקחת מקומם. כל שאיפתנו ...״ אצה״ל. בהשתמשו בטכנולוגיה מודרנית, העלה מחדש את המילים המחוקות, כפי שנכתבו על-ידי בן-גוריון, וכך יש בידינו את הנוסח המקורי, הנכון. אך במהלך השנים, היסטוריונים כמו שבתי טבת עשו שימוש בנוסח ה״חבול״ של המכתב וציטטו ממנו ראה, למשל, טבת, עמ׳ 189,

1985 ,Ben-Gurion and the Palestinian Arabs, Oxford UP

מעניין לציין, שבנוסח העברי של הספר (שוקן, 1985, עמ׳ 314) הציטוט מופיע בצורתו המקורית, הנכונה. חבל שטבת הפיץ בעולם הרחב, באנגלית, את הנוסח המוטעה - ״אנחנו צריכים לגרש ערבים ...״).

[5] ד. בן-גוריון אל ע. בן-גוריון, 5 באוקטובר, 1937, אצה״ל. התכתבות בן-גוריון; ובן-גוריון, מכתבים אל פולה, עמ׳ 213.

[6] אצ״מ, בתיק 5-1543 S.

[7] אצ״מ, A 166-35, עמ׳ 57.

[8] ראה, למשל, טבת, קנאת דוד ג׳, עמ׳ 466, הערות 2 ,4 ,6, ועמ׳ 467 הערות 2, 10 ו-11. גל-נור כמעט לכל אורכו של ושבו בנים, נסמך על הנאומים כפי שמופיעים בהקונגרס, ואף קובע (עמ׳ 199), כי ״כמעט כל השוללים [של הצעת החלוקה] ורוב המחייבים התנגדו לטרנספר״ - קביעה שלא עומדת במבחן התעתיקים של הנאומים המקוריים. נראה כי לא עיין לפחות בצורה יסודית בנאומים כפי שמופיעים באצ״מ, 5-1543 S ורק בשני מקומות (עמ׳ 200, הערה 79; ועמ׳ 208, הערה 113) מתייחס להבדל בנוסחים ולהשמטות.

[9] דרך אגב, The New Judea (כרך XIII, 12-11 אוגוסט-ספטמבר 1937), הדו-חודשון של המשרד המרכזי של ההסתדרות הציונית בלונדון דיווח, אומנם בקצרה, על חלק מהנאומים. בחלק מדיווחים אלה ישנם אזכורים של נושא הטרנספר (אזכורים שחסרים בעיתון ובהקונגרס). מסלחה, Expulsion, עמ׳ 71-2, ו-89, היה החוקר הראשון ששם לב להבדלים אלה.

[10] אצ״מ, 5-1543 S.

[11] הקונגרס, 164-165.

[12] הקונגרס, 188. מסלחה Expulsion, עמ׳ 91, העיר על האזכורים בנאומו של אוסישקין של נושא הטרנספר בנאומו של וייצמן ובצדק ניחש ש״הפרוטוקולים [ז״א הקונגרס] נערכו [ז״א, שופצו] בכל הנוגע לפרטים רגישים ואמירות בעייתיות״. אך הוא נמנע מלחפש - או לפחות לא מצא - את התעתיקים המקוריים, בכתב מכונה באצ״מ, 5-1543 S.

[13] אצ״מ, 5-1543 S.

[14] הקונגרס, 148.

[15] אצ״מ, 5-1543 S.

[16] אצ״מ, 5-1543 S.

[17] עיתון, 12 אוגוסט 1937; הקונגרס, 109-10. כדאי אולי לשים לב להבדלה שבן-גוריון עושה במשתמע בין ה״גר״ הערבי וה״אזרח״ היהודי.

[18] אצ״מ, 5-1543 S.

[19] אצ״מ, 5-1543 S.

[20] עיתון, 10 באוגוסט 1937; הקונגרס, 86.

[21] אצ״מ, 5-1543 S.

[22] ראה 4 Morris, 1948 and After (Oxford University Press Revised Edition, 1994), Chapter; ויוסי כץ, ״דיוני ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין: 1938-1937״, ציון, (1988,53/2), עמ׳ 167-89.

[23] הוצאת מסדה, רמת גן.

[24] באצ״מ, 246 A.

[25] ראה ב. מוריס, ”1948-9 osef Weitz and the Transfer Committees“Y", 

ב- 22/4  ,Middle Eastern Studiesאוקט׳ 1986.

[26] אצ״מ, 246-12 A, 2,290.

[27] אצ״מ, 246-13 A, 2,315-6, 22 בפברואר 1948.

[28] אצ״מ, 246-13 A, 2,354, 14 באפריל 1948.

[29] אצ״מ, 246-13 A, 2,354, 23 באפריל 1948.

[30] אצ״מ, 2,367, 246-13 A; ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 273.

[31] אצ״מ, 2,367, 246-13 A.

[32] אצ״מ, 2,367, 246-13 A, 27 באפריל 1948.

[33] אצ״ מ, 53-437 S, ויץ אל גרנובסקי, 25 במאי 1948.

[34] אצ״מ, 246-13 A, 2,374, 4 במאי 1948.

[35] ראה מוריס, ״Yosef Weitz...״.

[36] עותק מהתזכיר, ללא תאריך, בחתימתם של שלושת חברי ועדת הטרנספר נמצא בארכיון מדינת ישראל (אמ״י), משרד החוץ, 2564/19.

[37] אצ״מ, 246-13 A, 2,411.

[38] ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 298.

[39] אצ״מ, 246-13 A, 2,411; ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 298.

[40] יומניו של בן-גוריון לתקופת מלחמת הקוממיות ראו אור בשנת 1982 בשלושה כרכים, תחת הכותרת יומן המלחמה, מלחמת העצמאות, תש״ח-תש״ט, בעריכת גרשון ריבלין ואלחנן אורן, בהוצאת החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור. בהערה על אותה פגישה - הערה 11, עמ׳ 487 - כתבו העורכים: ״מאז ׳תוכנית פיל׳ בשנת 1937 חזרו ונידונו תוכניות לחילופי אוכלוסין, והעברת ערבים מישראל. במלחמת העצמאות החלו להתייחס ליציאת הערבים כאל ׳טרנספר בפועל׳ ... בפגישה זו הציע י. ויץ להרכיב ועדת שלושה ללימוד הנושא: א. ששון, ע. דנין וי. ויץ״. בהערה שתי טעויות או הטעיות: (א) הוועדה כבר קמה ופעלה ביוני 1948, ו-(ב) תכליתה, על-פי ויץ, לא הייתה ״לימוד הנושא״, אלא ארגון והפעלת אמצעים להבטיח, שהטרנספר יישאר על כנו ולעודד הגירה נוספת של ערבים.

[41] יומן בן-גוריון, 16 ביוני 1948, אב״ג.

[42] קיימים ארבעה מקורות לישיבה חשובה זו: רשימותיהם של בן-גוריון וויץ ביומניהם מה-18 באוגוסט; תזכיר בן ארבעה עמודים מאת פקיד משרד החוץ יעקב שמעוני, שנכח בפגישה ״תמצית דברים בישיבה במשרד ראש הממשלה על בעיות הפליטים הערבים ושובם, 18.8.1948״, אמ״י, משרד החוץ, (2444/19); ושמעוני (תל-אביב) לאליאס ששון (פריס), 19 באוגוסט 1948, אמ״י, משרד החוץ 2570/11.

[43] .׳תמצית ..., אמ״י, משרד החוץ 2444/19. ברישומו המקורי של ויץ ביומנו (אצ״מ, 246-13 A, 2,464) נאמר, שעיבוד האדמות הערביות והרס הכפרים הערביים - או יישובם ביהודים - היו בין הנושאים העיקריים בדיון. אך בגרסת היומן שראתה אור (ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 331) אין כל אזכור של רעיון הרס הכפרים הנטושים.

[44] יומן בן-גוריון, 18 באוגוסט 1948, אב״ג.

[45] אצ״מ, 246-13 A, 2,415.

[46] ויץ, יומני, ג׳, 301.

[47] אצ״מ, 246-13 A, 2,418 , 14 ביוני 1948.

[48] ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 302.

[49] ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 303.

[50] אצ״מ, 246-14 A, 2,511.

[51] אצ״מ, 246-14 A, 2,522, 9 בנובמבר 1948.

[52] ריאיון עם יעקב שמעוני, 1985.

[53] כבר בשנות ה-80, מספר היסטוריונים ישראלים העלו ספקות לגבי מידת הדיוק ביומניו של בן-גוריון. אניטה שפירא, במפיטורי הרמ״א עד פירוק הפלמ״ח. סוגיות במאבק על ההנהגה הביטחונית תש״ח (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1985), עמ׳ 23, מעלה מספר השגות לגבי הדיוק בתיאוריו של בן-גוריון ביומנו בכל הקשור למאבק על השליטה בהגנה/צה״ל במהלך המלחמה ולמשברים הפוליטיים שנסובו סביב הנושא. ראה את תשובתו של אלחנן אורן לטענותיה של שפירא, ב״יומן המלחמה של בן-גוריון כמקור היסטורי למלחמת העצמאות״, קתדרה, 43, מרס 1987, עמ׳ 173-92.

[54] בן-גוריון, יומן המלחמה, א׳, עמ׳ 195; ויומן בן-גוריון, 30 בינואר 1948, אב״ג. אומנם הקטע נשאר חסוי ביומן באב״ג, אך הוא מובא במלואו ביומן המלחמה, שיצא לאור כארבע שנים לאחר שהחושפים אסרו על העיון בקטע בארכיון.

[55] יומן בן-גוריון, 26 במרס 1948, אב״ג. אך השמות פורסמו ביומן המלחמה, א׳, עמ׳ 321.

[56] אך הקטע מופיע ביומן המלחמה, ב׳, עמ׳ 651.

[57] שני הקטעים מובאים במלואם ביומן המלחמה, ג׳, עמ׳ 870 ו-888.

[58] יומן המלחמה, ג׳, עמ׳ 827.

[59] ״סטינוגרמה טיוטה פרטי-כל מהישיבה בענייני שם, 1-2.1.1948״. ארכיון הקיבוץ המאוחד, אפעל.

[60] ״סטינוגרמה ... ״, 1.

[61] יומן בן-גוריון, 1 בינואר 1948, אב״ג.

[62] ״סטנוגרמה ... ״, 3-4.

[63] ״סטנוגרמה ... ״, 46.

[64] ״סטינוגרמה ... ״, 15.

[65] יומן בן-גוריון, 1 בינואר 1948, אב״ג. ייתכן, אבל ללא סבירות מרובה, כי הדברים אכן נאמרו על-ידי ששון, ונשמרו כראוי על-ידי בן-גוריון, אך ״פוספסו״ על-ידי מי שרשם את הדו״ח הסטנוגרפי.

[66] ויץ, יומני, ג׳, עמ׳ 344.

[67] ראוי אולי להוסיף, כי עורכי יומן המלחמה, ריבלין ואורן, ראו לנכון להוסיף ״הסבר״ לדבריו של ויץ, בזו הלשון (ג׳, עמ׳ 721, הערה 3): ״הפליטים שהגיעו לכפרי הערבים בגליל, לא נקלטו בהם בגלל קשיי אכסון, מזון ומים. ויץ הציע לעורר את תושבי הכפרים, וכן את הסורים והלבנונים שב׳צבא ההצלה׳, לשלוח את הפליטים לעורף״ (המילה ״עורף״ כנראה שוות-ערך, בעיני עורכים אלה, ל״חוץ-לארץ״). מעניין כי כל הקטע הנוגע להצעתו של ויץ להטריד את הפליטים כדי לעודד את בריחתם נשאר חסוי ביומן באב״ג - למרות שפורסם במלואו לפני למעלה מעשור ביומן המלחמה.

[68] דנין (תל-אביב) אל ששון (פריס), 24 באוקטובר 1948, אמ״י, משרד החוץ, 2570/11.

[69] יומן בן-גוריון, 21 באוקטובר 1948, אב״ג.

[70] מסדה, רמת גן, 1969 (להבא ויץ, נחמני).

[71] יומן יוסף נחמני (להבא יי״נ), ארכיון השומר, כפר גלעדי.

[72] למרבה הפליאה, קהיליית ההיסטוריונים התעלמה מהיומן, למרות שוויץ פרסם קטעים מתוכו בנחמני כבר ב-1969. ב-1993 עברתי על היומן בארכיון השומר וב-1994 פרסמתי את ״יוסף נחמני והשאלה הערבית ב-1948״, מאמר המבוסס ברובו על היומן, במוריס, and After 1948 (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, מהדורה מורחבת) עמ׳ 211-159.

[73] יי״ן, 30 בדצמבר 1947.

[74] ויץ, נחמני, עמ׳ 246.

[75] 75. יי״ן, 4 בפברואר 1948.

[76] יי״ן., 6 בפברואר 1948.

[77]  יי״ן.

[78] יי״ן.

[79] יי״ן, 22 במרס 1948.

[80] יי״ן, 9 ו-12 באפריל 1948.

[81] יי״ן, 16-18 באפריל 1948.

[82] יי״ן, 18 באפריל 1948.

[83] יי״ן, 22-23 באפריל 1948.

[84] ויץ, נחמני, עמ׳ 248

[85] יי״ן, 6 בנובמבר 1948.

[86] ויץ, נחמני, עמ׳ 251.

[87] ויץ, נחמני, עמ׳ 252.

[88] הוצאת מפא״י, עמ׳ 127-31.

[89] עם עובד תל-אביב, 1969.

[90] יומן המלחמה, ב, עמ׳ 524-526.

[91] אמ״י, תרשומת... 16 ביוני 1948. באמ״י ישנן מספר גרסאות של תרשומות ישיבות הממשלה הזמנית, כאשר גרסה אחת נחשבת ליותר ״סופית״ מהאחרות (אם כי ההבדלים בין הגרסאות קטנים מאוד). גרסה זאת היא ששימשה בסיס לחושפי התרשומות ב-1994-1995 והיא זאת שפתוחה היום (ברובה) לעיון הציבור. אך ייתכן שבן-גוריון, בהכינו את בהילחם ישראל (1952) ומדינת ישראל המחודשת (1969), השתמש באחת הגרסאות האחרות. בצטטי מתוך נאומיהם של שרת ובן-גוריון, התבססתי בעיקר על התרשומות שעתה פתוחות לקהל באמ״י, בשילוב עם קטעים מתוך גרסאות בבהילחם ישראל ומדינת ישראל המחודשת, שאינם נמצאים בתרשומת ה״סופית״.

הקטע המצוטט מנאומו של ציזילינג נמצא כולו בגרסת התרשומת מה-16 ביוני, הפתוחה עתה לעיון הציבור. אך חושפי התרשומות, השגריר לשעבר פנחס אליאב וסגן מזכיר הממשלה לשעבר מיכאל ניר, ראו לנכון לפסול לעיון קטע אחר מדבריו של ציזלינג באותה ישיבה - קטע שעסק בהחרבת הכפרים הערביים, ובעיקר בית שאן.

[92] ריאיון טלפוני עם יצחק בן-אהרון (שהיה חבר בוועדה המדינית של מפ״ם ב-1948), 3 בפברואר 1994.

[93] אה״ה, 90.66 (1), פרוטוקול של ישיבת הוועדה הפוליטית, 11 בנובמבר 1948. הפרוטוקול קיים בשתי גרסאות (זהות), האחת במחברות בכתב-יד, והשנייה בתעתיק מכונת כתיבה (שכנראה הועתק מהמחברות).

[94] אה״ה 10.95.10 (6), רשימות בכתב-יד של אהרון כהן (שהיה מנהל המחלקה הערבית של מפ״ם ב-1948) על הדיון של הוועדה הפוליטית מה-11 בנובמבר 1948.

[95] פירוט נוסף נמצא במוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1949-1947 (עם עובד, 1991), עמ׳ 295-298.

[96] אה״ה 10.95.10 (6), רשימות אהרון כהן.

[97] אה״ה 90.66 (1), פרוטוקול ... 11 בנובמבר 1948.

[98] אה״ה 10.95.10 (6), רשימות אהרון כהן.

[99] משפט זה לא מופיע ברשימותיו של אהרון כהן. כנראה, לא הספיק לרשום אותו או העדיף, מסיבה כלשהי, לא לרשום אותו. אפשרי - אך מאוד לא סביר - שמרשק כלל לא אמר את המשפט והוא הומצא והוכנס על-ידי המזכירה הרושמת.

[100] אה״ה 90.66 (1), פרוטוקול ...11 בנובמבר 1948.

[101] אה״ה 10.95.10 (6), רשימות אהרון כהן.

 

מילות מפתח
וגווילים, בזקנה
העתקת קישור