שמרנות או תמורה בעולם הערבי - העדפות סותרות בהנהלה הציונית 1948-1946
מק"ט
3024תב
מחבר/עורך
נמרוד יורם
title
שמרנות או תמורה בעולם הערבי - העדפות סותרות בהנהלה הציונית 1948-1946
שנת הוצאה
1993
נושאים
דיון באוני׳ ת״א. מתוך קתדרה 67, מרס 1993
מילות מפתח
שמרנות, תמורה
תוכן


 

נוסח מעובד ומעודכן של מאמר שיראה אור ב-IJMES.

 

מראשית המאבק המחודש על ארץ-ישראל, אחר מלחמת העולם השנייה, הייתה הליגה הערבית מסגרת התייחסות לערביי ארץ-ישראל.[1] הליגה הערבית הייתה מפולגת ומסוכסכת, ומעצבי המדיניות בבריטניה, בארצות-הברית ובהנהגה הציונית תהו על טיבו של הפילוג בליגה. בהיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות ניתנה הדעת על משמעותו של פילוג זה בטרם נחשפו למחקר המסמכים הפנימיים, והסתמנו בה שתי גישות סותרות.

האחת, השגורה, באה לביטוי ממצה בספר שהוציאה לאור מחלקת ההיסטוריה של צה״ל:

״מלחמת ׳פלשתינה׳ נתנה לערבים, ולליגה הערבית במיוחד, את ההזדמנות הראשונה להפגין, כלפי חוץ וכלפי פנים, שהערבים הם כוח פוליטי וצבאי מלוכד. אולם הסכסוכים האישיים, התחרות בין מנהיגים ומפקדים, ניגודי אינטרסים בין מדינות הליגה השונות וכו׳ - הם שמנעו תיאום והפעלה מרכזית של הכוחות הפועלים״.[2]

כלומר, אחדות המטרה למנוע את ייסודה של מדינה יהודית לא עמדה במבחן.

על-פי גישה אחרת, שמייצגה המובהק הוא יעקב שמעוני, לא הייתה כלל אחדות מטרה. מלכתחילה לא היה בדעתן של מדינות הליגה, למעט עבר-הירדן, להתערב התערבות צבאית ישירה בארץ-ישראל, והן נסחפו לכך בכוח המאורעות.[3]

כהיסטוריון, חמש-עשרה שנה אחר מעשה, עיקר ההסבר של שמעוני הוא זה:

״הטרגדיה הערבית הייתה ...

שמדינות ערב ניהלו מדיניות בלתי קונסטרוקטיבית ובלתי רציונאלית מחד גיסא, ולא היו מוכנות לשום פתרון של פשרה ... והתחשבות במצבו, רצונו וכוחו של היריב,

אך מאידך גיסא לא הכינו עצמן למאבק אלים, שהוא בשורה אחרונה, הברירה היחידה לפשרה.

במידה לא מועטת הייתה זו השפעת מנהיגיהם של ערביי ארץ-ישראל, שמנעה את מדינאי ערב מלהעלות מחשבה קונסטרוקטיבית יותר ולהציע פשרות. אולם, עוד יותר מכך הייתה זו בוודאי תוצאה של אותה הפרדה מוזרה ובלתי מודעת בין עולם ההצהרה והמליצה המקובלת, שהכל מסכימים לה מהשפה ולחוץ, ובין עולם המעשה, שאותה הצהרה אינה חלה עליו כלל - הפרדה העוברת כחוט השני בכל חיי הציבור של הערבים לארצותיהם״.[4]

אם כן, היה לכאורה נתק בלתי ניתן לגישור בין התרבות הפוליטית הערבית לבין זו המערבית, ולא היה כל טעם בהידברות. למעשה, גם שמעוני עצמו לא הסיק מסקנה זו לפני ההכרעה בשנת 1948.

במערך המודיעין של היישוב היהודי בשנת 1948 היה לשמעוני מעמד של מעריך ההתפתחויות בעולם הערבי, והוא גם מי שהציג את ממצאיו בפני מקבלי ההחלטות. ב-7 במאי כתב שמעוני:

״עבדאללה לא יבקש להימנע מהתנגשות. אדרבא, אף שבלבו היה רוצה לכבוש רק את החלק הערבי של ארץ-ישראל, הרי ההתנגשות דרושה לו, כדי שיוכל להופיע כ׳מציל׳ הארץ וגואל ערבייהָ.

מצד שני לא מן הנמנע, שעבדאללה ישתדל לצמצם את ההתנגשות עם היהודים, בקרבות קטנים וחסרי חשיבות ... ברם: הברירה בין פלישת צבאות סדירים ובין שביתת נשק נוחה, שהעסיקה לראשונה [במאי] את כל מדינאי ערב, גרמה להתגבשות חדשה של מחנות מתחרים בעולם הערבי. לפי כל הסימנים מעדיף הגוש המצרי-סעודי-סורי שביתת נשק, בעוד שעיראק ועבר הירדן מעדיפות פלישה״.[5]

שמעוני נקט עמדה מפורשת עוד יותר בראיון, שבו נשאל לפשר תקצירי המודיעין שהגיעו ב-12 במאי 1948 למטה ה״הגנה״:

״אמרנו למטה ולבן-גוריון, יש החלטה לא לפלוש״

אם תתקבל ההצעה האמריקנית להפוגה,[6] על יסוד הערכה זו גובשה המלצה להקים את מוסדות המדינה, אך לא להכריז על כך לפני ה-1 באוקטובר 1948, המועד שנקבע בהחלטת עצרת האו״ם II/181.

על סמך מידע גלוי ניתן היה כבר במלאת חצי יובל להכרזת המדינה, ובטרם נפתחו הארכיונים, להגיע במידה רבה של ודאות למסקנה הבאה:

״המנהיגות הציונית הייתה ערה ומודעת לתחרות הפנימית בקרב מדינות הליגה והסיקה מכך מסקנות אופרטיביות, שרב היה חלקן בקביעת תוצאות המלחמה ... האופציות היו מגוונות, ובחלקן אלטרנטיביות. הידועה ביניהן היא ההידברות עם אמיר עבר-הירדן, שההסכמה עמו התממשה תוך כדי פלישה ערבית ... אופציה שנייה הייתה להגיע להסכם עם מצרים וערב הסעודית [על יסוד] מניעת הפלישה הערבית״.[7]

היריבות בין גושים, ממשלות ומפלגות בצד הערבי העסיקה תדיר את מעצבי המדיניות הציונית ואת המחלקות, שהיו מופקדות על איסוף מידע בהנהלת הסוכנות וב״הגנה״. בישיבתה האחרונה של מינהלת העם, ב-12 במאי 1948, קיבל הרוב את עמדתו של אליעזר קפלן - בניגוד לדעת בן-גוריון - שיש מקום לניסיון נוסף של הידברות עם הגוש המצרי-הסעודי בהנהגת מזכיר הליגה הערבית.

״אני מוכן״, אמר קפלן ״לקחת את הסיכון מתוך הרבה שיקולים״.[8]

קפלן לא פירט את שיקוליו, אולם מהוויכוח שניהל עם בן-גוריון בצבצה מחלוקת, שפילגה את הנהלת הסוכנות מאז התכנסותה בפריס באוגוסט 1946. הוחלט אז, לבקשת נחום גולדמן ולמורת רוחם של בן-גוריון ומשה סנה, ליזום שיחות על חלוקה מדינית של ארץ-ישראל.[9] ההחלטה חוללה מפנה חד במדיניות הציונית: פרידה מ״תוכנית בילטמור״, שלא הכירה במדינות הערביות כשותפות להסדר מוסכם בארץ-ישראל. גולדמן יצא בשליחות הסוכנות לוושינגטון, ובמקביל החלה פעילות דיפלומטית פורייה בבירות ערביות שונות. תהליך גיבושה של פעילות זו כלפי מצרים וכלפי מזכירות הליגה הערבית הוא נושא הרצאת הדברים כאן.[10]

 

* * *

 

אליהו ששון, מנהל האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות, כתב בשלהי 1946 תזכיר לשרתוק על התפתחויות בעולם הערבי, שיש בהן ״כדי להפריע, לעכב ולהילחם, במפעלינו בארץ״. במנותו אחת לאחת התפתחויות אלה - מיסוד הליגה ועד תוצאות הבחירות בסוריה ובלבנון - הוא ציין, שכולן משקפות תהליך האחדה בעולם הערבי. אליבא דששון, זו הייתה התפתחות שלילית, ותוצאתה:

״הופעת העולם הערבי במלוכד ומאוחד, ובעל קו מדיני אחיד בוועידה הארץ-ישראלית בלונדון [ספטמבר 1946], בארגון האו״ם ובמוסדות בין-לאומיים אחרים״.[11]

לדעת מחבר התזכיר, ניתן להטות תהליכים בעולם הערבי, ומה שקורה אינו גזירה:

״עד כה נתנו לדברים להתפתח בעולם הערבי, שלא לפי רצוננו והאינטרס שלנו. גם לא ניסינו את כוחנו להביא שינויים בעולם הערבי, בחלקו או בכולו, [אשר] יסייעו לו ... להתקרב למטרתנו״.

ששון הביא כמה ״דוגמאות״ לאפשרויות לחולל שינויים בעולם הערבי:

סיוע לחלוקת לבנון,

סיוע לגיבוש האשמי של סוריה רבתי,

הוצאת צפון-אפריקה מהשפעת הליגה הערבית

ועידוד מיעוטים להתקומם.

כל ההצעות האלו התאימו, לדעתו, לאינטרסים של בריטניה, אשר תובטח לה

״השמירה על האינטרסים שלה במזרח, והיא תוכל להמשיך ולהחזיק את הצבא הדרוש לה בחלק זה של העולם״.

ששון שיווה לנגד עיניו אינטרס בריטי מסוים על-פי התפיסה השמרנית והמסורתית של היחס בין מזרח למערב, וספק אם היה מודע לניגודי האינטרסים בלונדון או להבדלי האוריינטציות בהנהלה הציונית, שנגזרו מכך. תחום התמחותו היה העולם הערבי, ובתחום זה התמיד לדווח על ניגודים פנימיים מעמיקים והולכים במשך כל שנת 1947 ובעיקר בחודשים הראשונים של שנת 1948.

״אין זה סוד״, כתב ששון להנהלת הסוכנות, ״כי בין המנהיגים הערבים בארצות השכנות יש שאינם מזדהים עם ההתנגדות המרה של חבריהם הפלשתינאים, והם מוכנים לעיין בתוכנית החלוקה״.

ששון הוסיף, שהקושי הפנים-ערבי כרוך לא רק בהתנגדות למדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, אלא

״בעיקר באי הסכמה כללית לגבי גורלו של החלק הערבי״.[12]

ראיותיו לכך תואמות ממצאים, שהתגלו בארכיונים ממלכתיים של ארצות-הברית ובריטניה.

אם הפיצול הפנימי בעולם הערבי היה כה עמוק, והוא חפף גם עמדות בשאלת השלום והמלחמה - מהו המכניזם הפנימי שהכשיל בשנת 1948, כבשנת 1938, את מצדדי הפשרה עם הציונות? המפגש עם המערב והשילוב בשוק העולמי הולידו במזרח ניצנים של תנועת רפורמה. אולם הניגוד הפנימי בעולם הערבי היה שושלתי, ומעיקרו לא היה רלוונטי למגמת הרפורמה והשינוי. משנתלה בו הניגוד האנגלו-אמריקני בין שינוי לשמרנות, החלה להתהוות סימביוזה בין יסודות שמרניים במזרח ובמערב ליסודות רפורמטוריים בשני הקטבים. בחירת האוריינטציה של העולם המערבי, והעדפת אחת משתי המגמות הסותרות במזרח, נעשתה מורכבת יותר - כפי שהראה ז׳ בז׳ז׳ינסקי - דווקא כאשר סימביוזה זו הייתה בשלב מתקדם[13], התנועה הציונית מצאה לפניה שני מחנות יריבים, אך לא מגובשים די הצורך לרסן התפרצויות ספונטניות. הבחירה עם מי לפעול במשותף הייתה איפוא בידה.

השאלה אינה רק אם נעשתה בחירה וכיצד, אלא מה הייתה השפעתה על הדינמיקה הפנימית של המגמות, שהתרוצצו בחברה הערבית. מחקרים, שהוזכרו כאן, מלמדים, שפלישת הצבאות הסדירים לארץ-ישראל לא הייתה מוסכמת, לא הייתה מתוכננת ובוודאי לא הייתה מתואמת. הפלישה לא הייתה פועל יוצא של ההחלטה מכ״ט בנובמבר כשלעצמה. משהגיעה שעתן של מדינות הליגה להכריע אם להיגרר אחר המלל של עצמן או לעמוד על משמר האינטרסים החיוניים להן, השפיע על הכרעתן גם האופן שבו פעל היישוב היהודי, כדי לממש את חלוקת השלטון בארץ-ישראל. על כן, דיון בנסיבות ההכרעה, שנפלה במאי - נגד הפוגה ובעד פלישה - מחייב עיון בריב האוריינטציות, שפילג את ההנהלה הציונית בשנה שקדמה להמלצת האו״ם על חלוקת הארץ תוך קיום אחדות כלכלית.

יש לחזור, איפוא, ולעיין בעמדות הערביות בנקודת המוצא של הדיון - שליחות של נחום גולדמן לוושינגטון לפי החלטת הסוכנות היהודית, ב-5 באוגוסט 1946. כאשר דיווח ששון להנהלת הסוכנות ב-30 במאי 1949 על מנהיגים ערבים המוכנים ״לעיין״ בפתרון של חלוקה, הוא השתמש בלשון המעטה. בשנה שקדמה לדיווח נקטו שני ראשי מדינות ערבים יוזמה למימוש תוכנית חלוקה: איסמעיל צדקי, ראש ממשלת מצרים, ועבדאללה, שליט עבר-הירדן.[14]

צדקי תמך בחלוקה מתוך שכנוע פנימי שלו, שקדם לפגישותיו עם באי כוחה של ההנהלה הציונית. באפריל 1946 נועד צדקי עם רונלד קמפבל, שגריר בריטניה במצרים, ואמר לו, כי ״מאז ומתמיד״ היה סבור שחלוקה היא הפתרון הנאות לבעיית ארץ-ישראל. השגריר, שהיה עוין לחלוקה ולתנועה הציונית בכללה, הזכיר לו, כי פתרון זה כבר נדחה בעבר. אולם צדקי היה איתן בדעתו: ערביי ארץ-ישראל יעדיפו שיתוף-פעולה (משיחות מאוחרות יותר ברור, שלא ראה במופתי ובתומכיו נציגים של ערביי ארץ-ישראל). הוא הביע התפעלות מהישגי היהודים, והדגיש את כוונתו להיעזר בהם. למצרים, כך טען, דרוש שקט בארץ-ישראל וסחר חופשי. השגריר סיכם את הדו״ח ששלח אל ארנסט בווין בעקבות הפגישה:

״יש לציין, שלצדקי אין יד על הדופק הערבי והרבה מעסקיו הוא עושה עם יהודים״.[15]

רמזים מחשידים, כביכול, על עסקיו של צדקי, שהיה נשיא התאחדות התעשיינים במצרים לפני ואחרי כהונותיו בממשלה, חזרו מדי פעם בניסיונות להסביר את עמדתו העקבית בעד חלוקה. אולם לשיטתנו, אינטרס אישי בעולם העסקים והמדיניות אינו נדון במושגים של שבח או גנאי, אלא הוא נבחן על-פי תוכנו הקונקרטי. ובמקרה שלפנינו עלה האינטרס האישי בקנה אחד עם החתירה לתיעוש, למודרניזציה ולשלום בין-עדתי. סביר מאוד להניח, שהקשר הישיר בין הסוכנות לראש ממשלת מצרים נוצר באמצעות התאחדות התעשיינים, והחוליה החזקה שלה, קבוצת בנק מיצר.

בתקופת כהונתו של צדקי, וכן בחלק ניכר של כהונת יורשו, אחמד נוקראשי, שמרה ממשלת מצרים על מעורבות מעטה בפעילות הבין-ערבית בשאלת ארץ-ישראל ונקטה עמדה ממתנת בגיבוש טיעוני הליגה הערבית בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, בוועידה בלוזאן ובכינוסים אחרים.[16]

לגבי ממשלת מצרים, כמו לגבי ממשלות ערביות אחרות, השאלה של שיתוף-פעולה או אי-שיתוף-פעולה לשם השגת פתרון של הסכסוך בארץ-ישראל בדרכי שלום, הייתה שאלה של יחסי כוחות פנימיים ושל אפשרות הישרדות מול אופוזיציה. דווקא משום כך, ובשל החולשה היחסית של האינטרס ברפורמה ובתיעוש בחברה הערבית, הייתה חשיבות רבה לסיוע שיינתן לבעלי האינטרס - כאשר עלה בקנה אחד עם הסדרי שלום - מצד מעצמות תעשייתיות מפותחות. האפשרות שהסיוע ייעשה באמצעות התנועה הציונית לא הייתה חידוש במצרים, וסימניה קדמו לשתי מלחמות-העולם.[17] צדקי לא שגה במיתוס על עוצמת היהודים, אלא צידד בה.

וייצמן וארלוזורוב בשעתם,[18] כגולדמן בשנת 1946, הבחינו באפשרויות שצופן אינטרס זה בעולם הערבי, קלוש ככל שיהיה. כבר בפברואר 1946 טען גולדמן, שיש לחזור לפתרון החלוקה וליצור שותפות כלכלית-מדינית לא עם ערביי ארץ-ישראל בלבד, אלא במסגרת רחבה של תוכניות פיתוח, אשר תכלולנה את עבר-הירדן. במכתב ממאי 1946 הודיע גולדמן לשרתוק על החלטת הקבינט האמריקני לגייס הון לתוכניות פיתוח משותפות, וסיכם

״אני עדיין סבור שהגיע הזמן לנסות ולהתחיל שיחות עם ערבים, ואתקשר עם כמה מהם כאן בוושינגטון״.[19].

באווירה הקוסמופוליטית של מסדרונות האו״ם בניו-יורק ושל מסיבות שגרירים בוושינגטון לא היה קושי ביצירת קשר, והחוט נשזר בשיחה, או בשיחות, עם ד״ר חאפז אל-עפיפי, הוגה דעות מודרניסטי, מהבולטים בזירה המצרית. בשנת 1946 יצא עפיפי לארצות-הברית בשליחות דיפלומטית. מלבד תפקידו בשירות הממשלתי שימש עפיפי יושב-ראש הקבוצה התעשייתית-הפיננסית של בנק מיצר, שבה נשתלבה גם הפעילות העסקית של ראש הממשלה צדקי ושל בני משפחתו.[20]

בשבוע השני של אוגוסט 1946, מייד לאחר שהתירה הנהלת הסוכנות בפריס לדון בחלוקה, יצא ששון לקהיר לדון עם מדינאיה במעורבות מצרים ביישוב הסכסוך בארץ-ישראל. הוא שוחח עם ראש הממשלה צדקי, עם מזכיר הליגה הערבית עזאם פאשא, ועם מדינאים אחרים, ובהם חברי ממשלה. צדקי הבהיר בשיחה את האינטרס החיוני של ממשלתו. הוא ציין, כי

״האנגלים לא יצאו את מצרים כל עוד שאלת ארץ-ישראל ... משמשת מקור להפרת הסדר״,

והם רוצים לארגן בה את הצבא הבריטי שיחנה במזרח. מתוך הכרה זו הוא ביקש לסייע ולברר מהו סף הוויתורים של התנועה הציונית.

״על מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, אין מה לדבר, אך על חלוקה, על מדינה דו-לאומית, על מדינה פדראלית, בהחלט כן״.[21]

צדקי ביקש מששון, שהסוכנות תפעיל יהודים באנגליה ובארצות-הברית למען הצלחת משא-ומתן מצרי-אנגלי בשאלות פינוי מצרים ועתיד סודן. כמו-כן ביקש לדעת מה טיב העזרה הכלכלית, שתוכל התנועה הציונית להושיט לעולם הערבי. על כך ביקש תזכיר מפורט, כדי שיוכל להציגו לפני שרי החוץ של הליגה, שעמדו להתכנס תוך ימים ספורים.[22]

שיחה עם מזכיר הליגה, עזאם, לימדה את ששון, שלמזכיר עמדה שונה לחלוטין מזו של הליגה, שבראשה עמד. ״יש רק פתרון אחד״, אמר עזאם לששון, ״והוא חלוקה״. הוא הסביר, שבעצמו אינו יכול ליזום פתרון כזה, אך יתמוך בו, אם מדינה ערבית תביא אותו בפני מועצת הליגה, או אם יבקשוהו האנגלים לתמוך בפתרון כזה.[23]

הבריטים הבחינו מייד במתרחש. מגמתו של צדקי הייתה ידועה להם מכבר, ועתה שמעו ממקורותיהם על תוכן שיחותיו של ששון בקהיר ועל המלצתו של צדקי, שירתום גם את עבדאללה לתוכנית משותפת. [24] מלכתחילה נמנע צדקי מלהעמיד זה כנגד זה שיתוף-פעולה ציוני עם מצרים או עם עבר-הירדן. להיפך, הוא ביקש לשלב את מצרים בפעילות קיימת, ועל-ידי כך לקבוע את אופיה של הפעילות ולסגלה לצרכיה של מצרים.

עם שובו דיווח ששון על מסעו לקהיר ולעמאן לשרתוק, שהיה במעצר בלטרון. ב-18 באוגוסט 1946 מסר לו שרתוק הנחיות לסיבוב שיחות נוסף עם צדקי ועם עבדאללה. עיקרן נסבו על עתידו של חלק הארץ שייוותר בידי הערבים.

״נדמה לי״, סיכם שרתוק, ״כי הקווים ברורים, ואם תבדוק היטב, תראה כי אינם מנוגדים״.

ברור מכאן, כי שרתוק ראה עין בעין עם צדקי את הצורך בשילוב עבר-הירדן בהסדר.[25]

מאותו מכתב עולה גם, ששרתוק הכין טיוטה לדו״ח שביקש צדקי. תוך ימים ספורים נתחולל מפנה במדיניות הערבית של הסוכנות, והמחלקה המדינית החלה בפעילות קדחתנית.

דוד הורביץ הכין תזכיר על דרכי ניתוק המטבע המצרי מגוש השטרלינג;

זאב שרף הודיע למשרד הציוני בלונדון, שמאמצי ששון במצרים מחייבים עיתונות אוהדת לעניין המצרי באנגליה ובארצות-הברית;

מעבדות המחקר של בית-החולים הדסה והאוניברסיטה העברית נתבקשו לסייע בהדברת מגיפת הכולרה שפרצה במצרים.[26]

קפלן סיכם במברק ללונדון, כי ששון הגיע במגעיו עם ראש ממשלת מצרים, עם יועצו המשפטי ועם שר החוץ המצרי לסיכום ״חצי רשמי״ למימוש תוכנית חלוקה מוסכמת עם הבריטים ועם ההאשמים. הוא ציין, כי על בסיס זה סבורים המצרים, שיש להשעות את הדיונים בעניין ועידת שולחן עגול בלונדון, על-מנת לאפשר הכנתו של המהלך החדש. קפלן ביקש לדווח על כל זאת לחברי ההנהלה בפריס, ״ובעיקר לגולדמן״, ולהיפגש במהרה עם בווין, כדי לבשר לו על ההתפתחות.[27]

באמצע ספטמבר מסר ששון לצדקי תזכיר על פעולותיה של הסוכנות ברוח הסיכומים, שנערכו בשיחותיהם. בתזכיר מפורטים מגעים רמי דרג, שנערכו עם חברי הממשלה ועם חברי האופוזיציה בלונדון בכוונה לשכנעם באחדות האינטרסים

שבין פתרון שאלת ארץ-ישראל בשיתוף עם המצרים

לבין ההיערכות האסטרטגית של בריטניה באזור לעתות מלחמה ושלום.

מחברי התזכיר עמדו על התפצלות העמדה הבריטית

בין אלה, ״המפקפקים ביכולתו של צדקי פחה להגיע במשא-ומתן לשלב החתימה והאישור״,

לבין בווין, שסבר ״שאין זה לטובת הנוגעים בדבר, להפריע למאמצי צדקי, וכי יש לתת לו הזדמנות״.[28]

אולם, לדברי מחברי התזכיר, אנשי הסוכנות לא הצליחו לשכנע את בווין לנקוט יוזמה ולהכריז במפורש על זיקתן ההדדית של בעיות ארץ-ישראל ומצרים.

לעומת זאת הסכים בווין, שיש להיפגש עם כל אחת מהמשלחות הערביות לוועידת לונדון בנפרד, כדי לעמוד על השקפתה האמיתית.

בתזכיר הודגש, כי אם ינקוט ראש המשלחת המצרית בשיחות עמדה חיובית כלפי החלוקה, יהא בכך אות לבווין, שדבריהם על כוונתו ועל יכולתו של צדקי באמת יסודם. צדקי נתבקש, איפוא, על-ידי ההנהלה הציונית להורות לראש המשלחת, השגריר עבד אל-פתאח עאמר, ולמזכיר הליגה עזאם לפעול כדי לשכנע את בווין.[29]

בשיחתו הרביעית עם ראש ממשלת מצרים הגיע ששון למידה רבה של תיאום. השיחה, כך דיווח,

״הייתה גלויה ולבבית להפליא. נדמה היה לי כי אני יושב עם אחד החברים שלי במחלקה, ואנו מטכסים עצה״.

הוסכם בין השניים, שששון, אשר היה בדרכו ללונדון, יעלה שם נימוקים

בזכות פינוי הצבא הבריטי ממצרים

והאינטרס המצרי בסודן.

צדקי הודה לששון על העמדות שנקטו הציונים בלונדון, כפי שאישרו הדיווחים מאנשיו. הוא הסביר, כי לדעתו, הקשיים בשיתוף עם הבריטים נבעו מאי-הבנתם את התמורות שהתחוללו באותה עת במזרח. לדבריו, היועצים המדיניים לענייני המזרח

״הזדקנו בגיל וגם בהשקפות. יש להם דעה קדומה וקו מדיני מסורתי, וממנו אינם רוצים לזוז״.

אף הוא סבר, שמשרד החוץ שגה בכך שזימן יחדיו את כל המשלחות הערביות לוועידת לונדון, אם לא התכוון מלכתחילה ליצור מצב, שאיש מהנציגים הערבים לא יעז לדרוש פחות משדורשים ערביי ארץ-ישראל.[30]

לכאורה הוכשרה הזירה בשיחות עם צדקי, עם עבדאללה ועם עזאם להשגת פתרון, שיהא מוסכם על דעת יהודים וערבים בעלי מעמד בכיר בקהילותיהם. יתרה מזאת, התוכנית אמורה הייתה ליישב את הסכסוך היהודי-הערבי לא על יסוד שלהוב סכסוך פנים-ערבי אלא על בסיס הסכמה פנימית בין הפלגים העיקריים. על-פי התחייבותה הפומבית של ממשלת בריטניה, היא אמורה הייתה לסייע להשגת פתרון כזה.[31] אך דווקא בהתחייבות זו היה נעוץ הקושי העיקרי, מפני שכל כנופיית טרור מדיני, זעירה ככל שתהיה, יכולה הייתה לסכל כל הסכם ולסייע בפעולתה למתנגדיו בכל אחד משלושת הצדדים המתדיינים. שרתוק עמד על בעיה זו ממקום מעצרו.

בראשית ספטמבר 1946 החליט שרתוק לחשוף את המשא-ומתן המתקדם עם מצרים לפני ועידה סגורה של מפא״י. החשיפה הייתה חיונית, משום שלא נדם עדיין במפלגה הפולמוס על המפנה הפנימי, שחולל גולדמן בהנהלת הסוכנות בשאלת החלוקה. במכתב ארוך, שהוברח מלטרון, כתב שרתוק ״לחברים״, כי

״פרשת הפעילות של השבועות האחרונים, על יסוד המצע החדש, בקהיר וברבת-עמון, הוכיחה מחדש את האפשרויות שם, ואולי פתחה פתח לבירות נוספות משם״. על כן מוצדקת הייתה, לדבריו, החלטת פריס ״להביא לידי הגשמה מהירה של משאת נפשנו, ולו גם בקיצוץ שטח ... הניסיון נעשה כלפי וושינגטון, לונדון וקהיר. לגבי קהיר היה לי חלק ישיר באחריות לביצועו, על-ידי הסכמתי לעקרונות, ועל-ידי משלוח הוראות מפורטות״.[32]

בין חברי ההנהלה בלטרון הייתה סברה, שההישגים במגעים עם מצרים ומזכירות הליגה הערבית מצדיקים הצטרפות מיידית לשיחות לונדון, אפילו בלי להתנות את הדבר בשחרורם מן המעצר - כה רבה הייתה התרוממות רוחם על פריצת הדרך. אולם עד-מהרה נעשה הטון מינורי יותר. שרתוק קיבל דיווחים ראשונים על תגובות בווין להודעת הסוכנות, שהושגה הבנה בדבר חלוקה. הוא פירש תגובה זו כהתנגדות להסכם יהודי-ערבי, שלא יעלה בקנה אחד עם תוכנית בריטית, שהוכנה מראש.

״עלינו לטכס עצה״, כתב שרתוק לגולדה, ״כיצד לפרסם למועד הנכון ... את פרשת המאמץ הכביר הזה שהוכתר בהצלחה כה מפתיעה, ואת הקו שנקטה הממשלה להכשילו״.

כעבור ימים אחדים כתב בהנחיות לששון ולשילוח לקראת מסע נוסף לקהיר:

״איננו רואים סיכויים להסכם, ולא בגלל הערבים אלא בגלל הבריטים״.[33]

ואומנם, משרדי החוץ והמושבות החניקו את יוזמתו של צדקי ואת נכונותו של עזאם בעודן באבן. לאחר שהוברר לבווין ממקורותיו, שהמידע אשר קיבל מהסוכנות נכון, הורה לברר את תגובות הממשלות הערביות עליו ולהעריכן. נראה שעמדתו שלו הייתה חיובית, אולם הפקידים שהיו מופקדים על ענייני המזרח-התיכון, ובעיקר ו׳ בקסטר וה׳ בילי, ניסחו את ה״שאלון״ לממשלות כך שיובן, כי בריטניה אינה מעוניינת, ואינה מתכוונת מצדה ליזום חלוקה.[34]

אין תימה שעזאם, כאחרים, הגיב בשלילה על הצעת החלוקה; דבריו לששון היו, כאמור, חד-משמעיים - הוא לא יתמוך בחלוקה, אם לא יתבקש לעשות כן על-ידי הבריטים. אך הבריטים ידעו, שתמורת הסכמתו יבקש מהם עזאם תמיכה בעצמאות לוב ושאר ארצות צפון-אפריקה.[35] מסעודיה הודיע השגריר גרפטי-סמית, שעמדת מצרים אומנם אינה משקפת את העמדה הסעודית, אולם

״אין זאת אומרת, שאבן סעוד לא יצטרף ליוזמה תקיפה במידה מספקת ברוח הצעה שתוגש במועצת הליגה״.[36]

מן המקורות הבריטיים אין ללמוד על תהליך גיבוש עמדתם של הבריטים כלפי המפנה, שחוללו צדקי ועזאם במשוואה הארצישראלית. אי-שביעות-הרצון משתקפת בבירור, אך דרוש תיעוד נוסף כדי לפסוק אם וו נבעה מהערכה, שבריטניה לא תוכל להסתבך ביוזמה שהייתה תלויה על בלימה, ועלולה הייתה להסעיר נגדה את ״הערבים״. כנגד הערכה כוללנית זו יש משקל גם להערכה, שההתנגדות נבעה דווקא מהחשש, שצדקי יצליח - כלומר שהוא ועזאם יוכלו להציג בפני הליגה הערבית הסכם עם התנועה הציונית להחשת תהליך הדה-קולוניזציה ולייצוב היחסים של המזרח-התיכון עם אנגליה, עם צרפת ועם ארצות-הברית על יסוד חדש. ליסוד חדש זה הייתה פרוגרמה מפורשת - מודרניזציה. בניגוד לדעתו של בווין, מרבית הפקידות המסורתית בחלה במודרניזציה במזרח. כלומר, ההתנגדות ליוזמת צדקי שיקפה מחלוקת בממסד הבריטי על עתיד האימפריה ולא על עוצמת ההתנגדות הערבית.[37]

בשיחותיהם עם חברי הממשלה הבריטית הבחינו אנשי הסוכנות, שבווין, יותר מאשר שר המושבות ג׳ורג׳ הול, נוטה לקבל את נוסחת החלוקה כבסיס לדיוני ועידת לונדון. הם סברו, שהתמורה המסתמנת בעמדת מצרים וראשי הליגה והנכונות האמריקנית לסייע להסכם יהודי-ערבי משפיעות על שיקוליו.[38] עד-מהרה נכונה להם אכזבה; בריגדיר אילטיד קלייטון (הדיפלומט ששימש איש-קשר של משרד-החוץ הבריטי עם מזכירות הליגה הערבית ומוסדותיה), הבהיר בשיחה עם ששון, כי בווין מתנגד באופן מוחלט לקישור של בעיית ארץ-ישראל עם בעיית מצרים, וכי הוא סבור, שהסוכנות ייחסה חשיבות רבה מדי לשיחות עם צדקי.[39]

ככל הנראה, אנשי הצבא והפקידות המסורתית של משרדי החוץ והמושבות הם שהכריעו את הכף נגד סטייה מהתוכנית האנגלו-אמריקנית לקנטוניזציה של ארץ-ישראל. (39*: תוכנית זו, שכונתה על שם מחבריה, תוכנית מוריסון-גריידי, עוּבְּדה בעקבות המסקנות של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית בשנת 1946. פילדמרשל מונטגומרי, שנתמנה בשנת 1946 לתפקיד ראש המטה הקיסרי, סייר ביוני באותה שנה במצרים. מסקנתו הייתה, שאם יפנו צבאות בריטניה את רצועת הנילוס,

״יש לשמור על מלוא זכויותינו בארץ-ישראל״.[40]

תפיסה זו משתקפת גם בתגובת ראשי המטות על דו״ח הוועדה האנגלו-אמריקנית. בתזכיר, שהגישו לקבינט, הודגשה חשיבות הנפט העיראקי, שלא ניתן להגן עליו בלי אחיזה בארץ-ישראל.[41]

ממשלת צדקי נפלה ב-8 בדצמבר 1946 על רקע הקשיים בשיחות האנגלו-מצריות, בעיקר בשאלת עתיד סודן. אולם הדו-שיח בין הנהלת הסוכנות לצמרת המצרית לא היה אפיזודה חולפת. צדקי עצמו והאישים, שהיו עמו בעצה אחת, המשיכו לתמוך בהסכם, והייתה לכך חשיבות במערך הפוליטי הפנימי של מצרים. גם יורשו של צדקי, פהמי נוקראשי, צידד בהסכם.[42]

קשיים במהלך המשא-ומתן נערמו מכל עבר.

חלקם נבעו ממחלוקת על המדיניות הערבית בהנהלה הציונית,

ועיקרם - מליבוי שנאת זרים בצד הערבי, שהייתה עקרה מבחינת עיצוב המדיניות.

לתופעות כאלה של ״האחים המוסלמים״ במצרים וגילויי קנאות דומים בארץ-ישראל לא היה יעד מדיני קונקרטי, בהיותן מכוונות נגד זרים בכלל. דווקא משום כך ניתן היה להפעיל עליהן בנקל מניפולציה חיצונית. עמד על כך בחריפות מזכיר הליגה, עזאם, בשיחותיו עם אנשי הסוכנות היהודית בקיץ 1947.[43]

בצד היהודי, מעידה הדחתו של גולדמן מייצוג הנהלת הסוכנות בפני הממשל בוושינגטון על עומק המחלוקת. בשיא הצלחתו הורחק גולדמן מהזירה לתפקיד שולי. לכאורה, היה גולדמן קורבן ההסכמה בין אבא הלל סילבר לבן-גוריון - שהושגה בקונגרס הציוני הכ״ב, אשר נערך בדצמבר 1946 - להדיח את וייצמן ואת עוזריו. אך רוב משתתפי הקונגרס לא ידעו דבר על פעולתו החשאית של גולדמן. החלטת הקונגרס ביטלה את החלטת פריס מן ה-5 באוגוסט, ואסרה על הנהלת הסוכנות לחזור ולהציע חלוקה של ארץ-ישראל.[44] אילוצי דיפלומטיה חשאית במגע עם ערבים מנעו ממחנה וייצמן-גולדמן-שרתוק להתגונן על-ידי חשיפת ההקשר הממשי של האיסור וההדחה - הצלחתם במשא-ומתן עם צדקי וחבריו. משעלה בידי גולדמן לקרב את האדמיניסטרציה הדמוקרטית בארצות-הברית אל המצדדים בחלוקה, על יסוד הסכם עם ערבים, הכביד סילבר - שהיה בעל מעמד בכיר במפלגה הרפובליקנית - את המערכה נגדו.[45]

בעיני ששון, הייתה התערבותו של גולדמן במגע עם הערבים מטרד. הוא התלונן, כי לגולדמן יש

״רצון עז״ להיפגש עם ערבים ״אך לא כדי להקשיב ... ולהשתדל למצוא שפה משותפת איתם, אלא בעיקר, כדי להתפאר בזאת אחר-כך״.[46]

על סמך מידע מוטעה, שלפיו ממשלת צדקי נפלה, קבע ששון, שגם לשיחותיו שלו עצמו עם צדקי ״אין ערך ממשי״. (46* מכתבו של ששון (לעיל, הערה 11) נכתב בסוף ספטמבר בעוד שממשלת צדקי נפלה בנובמבר). שרתוק וגולדמן ייחסו חשיבות רבה לשיחות הללו, וגולדמן ביקש מממשלת ארצות-הברית לשמור על קשר עם צדקי ולהאזין לדעתו גם לאחר התפטרותו.[47] באמצע נובמבר, כלומר בעוד צדקי מכהן כראש ממשלה, הציג ששון תוכנית לפעולה מדינית בעולם הערבי, שהייתה מבוססת על שאיפת עבדאללה לכינונה של סוריה רבתי. לפי התוכנית עתידים היו החלק המוסלמי של לבנון והחלק הערבי של ארץ-ישראל להיות מצורפים אל הכתר ההאשמי, שימשול בעמאן ובדמשק. ובצד הממלכה הערבית תקומנה מדינה יהודית בארץ-ישראל ומדינה נוצרית בחלק מהלבנון. במצרים הציע ששון להדק את הקשרים עם יריבֵי צדקי ולהישען בעיקר על סיוע מצד הוואפד.[48] מה הניע את ששון

להתנכר לצדקי בעיצומן של השיחות ביניהם,

לדחות את גולדמן

ולעמוד על כך שבן-גוריון ישותף בהערכת תוכניתו?[49]

מדוע פעל כך דווקא כאשר דרך כוכבו של צדקי והוא הצליח לקדם עד הסכם את המשא-ומתן על פינוי הצבא הבריטי ממצרים ועל סודן - משא-ומתן שהוכשל כעבור שלושה שבועות על-ידי תכסיס של הוואפד?

דומה שהתשובה על כך מצויה בהצגת הדברים על-ידי ששון עצמו. הוא סיים את ההסבר לתוכניתו בציינו, כי ברור שהתוכנית עשויה לעורר מחלוקת בהנהלה, והבהיר, שאין בה

״כל מזימה נגד הבריטים או נגד מעצמה אחרת. היא טובה לפעולה תוך הסכם והבנה עם אנגליה, ובלעדיהם״.

משמע, הוא ציפה להכרת תודה ״בריטית״ על הסיוע להכשלת ניסיונות התמורה במזרח הערבי.

אפשטיין, לעומת זאת, דיווח על פניית המהדי מסודן לקבל סיוע מן הסוכנות נגד נוקראשי, והמליץ על נייטרליות.[50] נייטרליות בהקשר זה משמעותה הייתה פשרת מחדל בין תפיסות יריבות.

המחלוקת לא תמה עם נפילת צדקי. בראשית ינואר כינס שרתוק בלונדון את המחלקה המדינית לשלושה ימי דיון - לראשונה מאז צאתו מהמעצר ושובו מהקונגרס הציוני. בפתיחת הדיונים הדגיש שרתוק, כששון בתזכירו, את הצורך לחולל מפנה במדיניות הערבית, אך היעד שהציג היה שונה. ששון תכנן במפורש

לחזק את הציר ההאשמי,

להחליש את מצרים ואת סעודיה,

לעודד פילוגים והתקוממות מיעוטים

ולערער את הליגה מבפנים.

שרתוק, לעומת זאת, קבע, שיש לעודד אינטגרציה של המזרח, אך על בסיס חדש ותוך שינוי הליגה מבפנים.

״מטרתנו היא להשפיע בכיוון של אחדות טריטוריאלית (ליגה של המזרח התיכון) ולא אחדות גזעית (ליגה ערבית) בה משתלט הרוב הסוני על כל המיעוטים״.[51]

בפועל, המפנה נעשה כבר קודם לכן. בכינוס שזימן שרתוק ואנשי האגף הערבי במחלקה, ניהלו שיחות אינטנסיביות עם אישי ממשל וציבור בכל המדינות הגובלות בארץ-ישראל. ששון עצמו ניהל שיחות עם אישים יריבים על יסוד הנחות סותרות. שרתוק, שהדריך שיחות אלו מלטרון, ניסה עתה לגבש ביתר תוקף קו אחיד.

הוויכוח בכינוס לא נסב על עקרונות מופשטים - גם כאשר דובר באופן כללי, אם איחוד ערבי רצוי אם לאו. שרתוק הסתייג מעמדתו של ששון, שצידד באיחוד על יסוד סוריה רבתי. האופק של ששון צומצם בדרך כלל לאינטריגות-נגד מול האינטריגות שזוממים היריבים:

״עלינו להחליש את החזית הערבית נגדנו על-ידי הגברת הסכסוכים הפנימיים במחנה הערבי בשאלת סוריה רבתי, המארונים וכו׳. חשיבות רבה נודעת היום לקשרינו עם הצרפתים המתנגדים כמונו להשתלטות הליגה הערבית והנכונים לשתף פעולה איתנו בענייני אפריקה הצפונית״.[52] 888

על יסוד פרוגרמה כזו לא היה אפשר, כמובן, לצפות להמשך שיתוף-הפעולה עם עזאם ועם החוגים שמתוכם באו צדקי ויורשו, נוקראשי (עזאם החשיב יותר מהאחרים את שחרור צפון-אפריקה, וביקש סיוע התנועה הציונית לכך). בדיון השתתפו רבים מאנשי הצוות. חלקם נטה לצד ששון וחלקם לצד שרתוק. שרתוק ביטא הסתייגות מהגישה הצרה לנושא:

״אם כי שום גורם ערבי של ממש אינו פסול בעינינו משום אופיו הסוציאלי, אין זאת אומרת שאנו חסרים מדיניות מרחיקת ראות [מבחינה] חברתית במזרח״.

שרתוק לא הצליח בגיבוש הקו האחיד, והדבר ניכר בדברי הסיכום שלו לשלושת ימי הדיונים:

״אין לנו אפשרות לקבל קו מדיני אחד, אלא עלינו ללכת לפעמים בדרכים שונות בבת-אחת ואי-אפשר למנוע סתירות״.[53]

מקורן של הסתירות היה אומנם במציאות הפוליטית של המזרח ושל המעצמות, אך השתקפותן בהנהלה הציונית מנעה גיבוש אוריינטציה על גורמים חברתיים דינמיים.

האווירה האופטימית בשיחות עם המצרים, שאפיינה את קיץ 1946, לא חזרה בשיחות ובקשרים העקיפים, שנמשכו בשנת 1947, ונקטעו סמוך להחלטת העצרת בכ״ט בנובמבר, אם-כי גם אז לא פסקו לחלוטין. אחד המברקים, ששיגר שרתוק מניו-יורק לגולדה בירושלים, נוסך אור על טיבה של המערכת:

״במהלך העצרת, אפשטיין ואנוכי שוחחנו שוב ושוב עם פאוזי ולעתים השתתף גם עזאם. הראשון הציע המשך המפגשים לבירור הבעיות. הצעות מעורפלות דומות הגיעו אלינו מחוגי העיראקים והסורים ... יחסינו לשתי ההצעות היו הסכמה מיידית. כתוצאה מכך הציע פאוזי פגישה בינו, עזאם, אפשטיין וביני וקיבלנו זאת. אולם אחר התייעצויות נוספות בחוגיהם הודיע פאוזי שרק טובה מועטה עשויה לצמוח מכך שכן הם ייאלצו לדבוק ב׳מצע לונדון׳ [שהכתיבו החוסיינים למשלחות הערביות בספטמבר 1946]. בתנאים אלה חושב שהמוצא היחיד הוא פתרון כפוי שהם עשויים לקבלו - אך שום הסכם מוקדם אינו אפשרי״.[54]

המברק היה בבחינת הודעה, שהקו ששרתוק המליץ עליו - ונכלל בו בין השאר שינוי מבנה הליגה בתיאום עם המזכיר שלה - לא יוכל לשמש עוד הנחיה אקטואלית.

הניסיונות לחזור ולגבש קו זה לא פסקו, ובייחוד כאשר מצד ממשלת מצרים - שהייתה מופקדת על חברה קרועה ושסועה בניגודים עמוקים - באו איתותים חדשים על הצורך בעזרתה של ההסתדרות הציונית. בעבר הציעה הנהלת הסוכנות לסייע למצרים במימוש תביעותיה לשותפות בשלטון בסודן ובעיקר במאמציה להשיג מימון לתוכניות פיתוח, וזאת על-ידי קירוב עניינה של מצרים לתודעתם של מעצבי מדיניות ודעת הקהל בארצות-הברית. ממשלת נוקראשי ביטאה ביחסה העוין לבריטניה, ובהיאחזותה בארצות-הברית כבעוגן הצלה, צורך כמעט נואש להתגבר על העוני ועל הפערים הסוציאליים באמצעות תוכניות פיתוח בחקלאות ובתעשייה. האמונה, שפיתוח מתוכנן ורב-היקף עשוי להציל את מצרים, היכתה שורשים באינטליגנציה הצעירה.[55]

ביולי 1947 זימן ראש ממשלת מצרים, נוקראשי, את רבה של קהילת מצרים, הרב נחום, וביקש באמצעותו, שההסתדרות הציונית תביע בפני הציבור האמריקני תמיכה בתביעות מצרים. לפחות, כך ביקש, שיפסיקו לתקוף בעיתונות. שרתוק העמיד את הפנייה העקיפה במבחן הנכונות לדיון ישיר. הוא ציין שנוקראשי, שעמד לצאת לארצות-הברית, יוכל לבוא שם בדברים עם נציג ההנהלה בוושינגטון, אפשטיין. ששון יצא למצרים, והשיג באמצעות אנשי הקשר הסכמה של נוקראשי להיפגש עם אפשטיין, שקיים דרך קבע קשרים עם פאוזי.[56]

לקראת הפגישה העתידה עם נוקראשי, הורה שרתוק לאפשטיין:

״הסבר לו את הדעות השונות המתרוצצות בארה״ב בקשר לסכסוך האנגלו-מצרי. רצוי שתסביר לו בכנות את הקשיים בהגשת תמיכה בעיתונות מחמת העמדה האנטי-מצרית בארה״ב בקשר לסודן והעמדה האנטי-יהודית של מצרים בארץ-ישראל״.[57]

אפשטיין ערך את ההכנות הדרושות לפגישה עם נוקראשי, ועם הגיעו לארצות-הברית שיגר אליו מכתב. אך לגוף העניין הוא השיג על הקו של שרתוק. אפשטיין סיים באותה עת סדרת שיחות עם אישים במשרד המלחמה, והבחין שאנשי הפנטגון צידדו בעמדת בריטניה בשאלת סודן מטעמים של היערכות גלובלית. לעומתם אנשי משרד החוץ היו רגישים יותר לעניין הערבי, וביקשו להתרחק מזיהוי עם בריטניה. הוא המליץ בפני שרתוק להכניס עובדות אלו למערכת שיקוליו. אפשטיין היה סבור, על-פי שיחותיו עם רוברט מקדואל, ששיקולי הפנטגון עדיפים מבחינת העניין הציוני.[58]

הפגישה בין נוקראשי לאפשטיין לא יצאה לפועל. נראה כי שוב גברו השיקולים, שהיו כרוכים בהעמדת הפנים המשותפת לעולם הערבי, והימנעות מהסיכון הפיזי שהיה כרוך בהפרתה. מסעו של נוקראשי לוושינגטון ולניו-יורק נסתיים בכישלון כפול.

מצרים לא זכתה להכרת האו״ם בעניין סודן

ולא לקידום של ממש ביחסיה עם ארצות-הברית, מאחורי גבה של בריטניה.

נוקראשי ביקש מלוות דולריים, מחוץ להסדרי גוש השטרלינג, ונענה רק בהבטחה שבקשתו תישקל ״באהדה״.[59] מלכתחילה העריך נוקראשי, שהשפעת אישים בקהילה היהודית בעניין זה עשויה להיות קריטית, ורתיעתו מהסתייעות בשירותיו של אפשטיין תרמה לכישלונו.[60]

הדיפלומטיה המצרית נעה במסלולים הנפתלים של הפוליטיקה המזרח-תיכונית, שנהגה לפי סטנדרטים, שאינם הולמים יחסים בינלאומיים מודרניים. בכך הקשו אישים כצדקי ונוקראשי, שביקשו לחלץ את מצרים מנחשלותה, דווקא על אותם פקידים ומדינאים במערב, שהזדהו עם מטרתם זו.[61]

במקביל לכך, הגבירה התנועה הציונית את פעילותה לקראת השגת הסדר מדיני, שיהא מקובל על רובה - חלוקה. המלצות ועדת האו״ם לארץ-ישראל (unscop), שפורסמה בסוף אוגוסט 1947, השרו יתר ביטחון בהנהלה הציונית, שהחלוקה אכן תבוצע, והותירו בידי הערבים את הברירה אם הביצוע יהא בדרכי שלום או מלחמה. שרתוק ביקש לחדש את הקשר עם מצרים, כדי למנוע מה שהשתמע מניתוק המגע במאי - חלוקה בתנאי משבר.

למחרת פרסום ההמלצות הורה שרתוק במכתב לגולדה:

״על אליאס [ששון] לחזור לקהיר וכעבור זמן קצר לטוס משם לניו-יורק. דווקא משום שהשעה היא שעת עליית הכף שלנו בדיפלומטיה חובה עלינו שוב לנסות דבר אל העולם ההוא, וזאת לעשות או בקהיר כלפי עזאם או באמריקה כלפי נוקראשי, בשורה הראשונה. כן יש להתחקות היטב אחר הנעשה במחנה ההוא, ולקשור קשרים ככל האפשר. ייתכן שיהא צורך בצעדים חצי-רשמיים גם כלפי המשלחות האחרות. דעת בן-גוריון אינה כדעתי. הוא סבור כי על אליאס לצאת לדרום (!SIC) אפריקה, ולא נורא אם יגיע לניו-יורק בעוד חודש. הוא הסכים שאני אכריע בדבר״.[62]

מהתעודות העומדות לרשות המחקר אין אפשרות לדעת

להיכן נסע ששון בסופו של דבר,

אם המשיך במגעיו עם המצרים,

ומה היה עניינו בדרום-אפריקה.

ככל הנראה, כוונת בן-גוריון הייתה לצפון-אפריקה, שם פעל ששון בכיוון מנוגד לזה של עזאם.[63]

ככל הידוע לנו קיים ששון בחודשים האחרונים של שנת 1947 מגעים עם שליחיו של עבדאללה.

הפגישה האחרונה בין עזאם לנציגי הסוכנות התקיימה בלונדון ב-19 בספטמבר 1947, שבועיים לאחר שביקש שרתוק לקיימה. נטלו בה חלק, מצד הסוכנות, שני המקשרים עם ועדת האו״ם, דוד הורוביץ ואבא אבן.

״על אף האווירה האישית ההוגנת והלבבית, שבה התנהלה השיחה״ כתב הורוביץ בזיכרונותיו מקץ ארבע שנים, ״חשנו כולנו במלוא משקלה ההיסטורי״. לדברי הורוביץ, ״תקיפותו וקנאותו של עזאם עשו עלינו רושם קשה. היה בה משהו מדטרמיניזם ביולוגי של תורת גזע. ומשהו מעין מרכסיזם מסולף ... התיאור שתיאר כל ניסיון לפשרה או שלום כאשליה תמימה, לא השאיר כל פתח לתקווה״.[64]

הורוביץ ציטט באריכות מדו״ח שרשם אבן על הפגישה, ומסקנתו אכן עולה מהקטעים שציטט. תיאור השיחה על-ידי הורוביץ והסברו לנסיבותיה מאששים לכאורה פירוש דטרמיניסטי של מאיר פעיל למעורבות הליגה בענייני ארץ-ישראל. פעיל מציין

ש״ההנהגה הציונית הצליחה בדרך חשיבה הגיונית לקלוע אל העתיד ולהעריך נכונה את ההתפתחות הנגזרת באופן אובייקטיבי״. כלומר אף שהחלטות הליגה היו נגד פלישה בצבאות סדירים, ״הצליחה ההנהגה הציונית לפענח את מה שתעשנה המדינות הערביות בעתיד עוד לפני שהליגה הערבית סיכמה את ראשית מהלכיה לקראת פלישה״.[65]

ברם, פרשנות זו מתעלמת לחלוטין ממאמציה של אסכולה יריבה בהנהגה הציונית ליצור תנאים, שיחזקו את שוחרי ההסכם בצד הערבי, ומהכשלת המאמצים הללו במאבק הפנימי. עיון בדו״ח המקורי, בשלמותו, משאיר פתח למסקנות אחרות.[66] הורוביץ תרגם, קיצר, ואף שינה את סדר המשפטים, בהתאמה למסגרת ספרו. אולם בכך אבד משהו מהקונוטציות שבדברי עזאם. עזאם הסכים ללא סייג לדברי אבן, שאין סכסוך ״ממשי״ בין היהודים לערבים. הוא הרחיב ואמר, שאין סכסוך של ממש עם האנגלים, משום שהאנגלים כבר התחייבו לפנות את מצרים,

״והלאומיות הערבית מצליפה על סוס מת״.

בהקשר זה סיפר כיצד ניסה למנוע מבנו להשתתף בהפגנת המונים, ומן הדברים עולה משמעות הפוכה מזו שבסיפור המובא אצל הורוביץ.

עזאם אמר לשניים:

״בשבילי אתם עשויים להיות עובדה קיימת - אך עבורם אינכם עובדה כלל״.

שוב ושוב הוא הדגיש את ההבדל בין מה שהוא עצמו מסוגל להבין ולהסכים לבין מה שמניע את ההמון, ואין לו כל שליטה על כך. על רקע השיחות הקודמות, שהיו לעזאם עם אנשי הסוכנות במשך שנים רבות, חשובים הדברים שאמר לו, אז הורוביץ:

״זהו פסימיזם לתפוס את ההיסטוריה במושגים של פרה-דסטינציה ביולוגית. בוודאי יש יסוד בחירה בפוליטיקה, המאפשרת לעמים לפעול בהתאם לאינטרסים של עצמם״.

ההבדל בין הורוביץ המדינאי, החושב בחלופות, לבין הורוביץ, המעלה זיכרונות, ומתייחס אל החלופה כאל אשליה, אופייני לעניין הנדון כאן. עזאם השיב לטענתו זו של הורוביץ בנאום ארוך הניתן לכמה פירושים:

א. נילחם בכם, וההכרעה בינינו תיפול במלחמה, כי זו דרך העמים - זה פירושו של הורוביץ, ועל-פיו עזאם עצמו הוא התגלמות הקיצוניות הערבית.

ב. לא נוכל להגיע לידי פשרה עד אשר תעמידו את הערבים בפני עובדות הנובעות מעוצמתכם הצבאית - לפירוש זה יש אחיזה בטקסט, וכך יש להבין את אמירתו של עזאם, כי אין הוא מזדהה עם הקיצוניות הערבית אלא אנוס על-ידה וחובתו לבטאה.

ג. הפירוש השלישי אחיזתו בטקסט רופפת, אך המכניזם שנרמז בו אינו זר לדרכי הפוליטיקה: עליכם להניע את המעצמות לעצור בנו. ובלשונו של עזאם:

״אינכם יכולים לבקש ממני את הנגב בטענה שהוא ריק. אתם יכולים לעשותו שלכם רק על-ידי נטילתו. אם אתם די חזקים כדי לעשות זאת, או אם תגייסו שותפים חזקים, בריטניה, ארה״ב, רוסיה או או״ם - אתם עשויים להצליח, אך בשום נסיבות לא תקבלו הסכמה ערבית״.

בעבר דיבר עזאם על הנסיבות, שבהן תיתכן הסכמה ערבית למדינה יהודית.

שנאת זרים הייתה בעיניו ״הצלפה בסוס מת״, ולא היה כלום בינה לבין התפיסה הלאומית שלו.

במאי 1947 הוא קטע, כזכור, את השיחות עם אפשטיין, ושרתוק הסיק שאין מנוס מהסכם על סף משבר.

נראה שזאת בדיוק ניסה עזאם לומר להורוביץ ואבן. בחודשים הבאים, ובעיקר במאי 1948, פעל בדרך המאשרת פירוש זה.[67]

חלילה לו להיסטוריון לדמיין מה היה קורה, אילו יחסי הכוחות בהנהגה הציונית היו שונים. אולם אפשר לקבוע בוודאות, שהייתה מחלוקת על יעדי המדיניות כלפי הצד הערבי, ולמחלוקת זו היו תוצאות מעשיות. זה ארבעה דורות אסכולות יריבות בציונות אינן מתות, הן רק מחליפות צורה. האוריינטציה של שרתוק על כוחות התמורה במזרח לא דעכה גם לאחר שהחלו פעולות האיבה של הערבים בדצמבר 1947. אדרבה, היריבות בהנהגה הציונית, ולאחר מכן בממשלת ישראל, על עיצוב המדיניות כלפי הליגה בהנהגת מצרים החריפה, והגיעה לשיאיה בשני מועדים סמוכים: ערב הכרזת המדינה במאי 1948 ובעת שיחות לוזאן בקיץ[68].1949

 

הערות:

[1] המחקר המפורט ביותר בעניין הליגה כמסגרת התייחסות של הפלסטינאים הוא מחקרה של ס׳ ספקטור-דנון, דרכו הפוליטית של הוועד הערבי העליון והכנותיו הצבאיות לקראת מלחמת 1948, עבודת גמר לקבלת התואר  מוסמך באוניברסיטה העברית בירושלים, 1986. המחקר מבוסס בעיקרו על ארכיון הוועד הערבי העליון, השמור בגנזך המדינה בירושלים.

[2] צה״ל - ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל-אביב 1959, עמ׳ 71; א׳ גורן, הליגה הערבית, תל-אביב 1954.

[3] המחקרים לפי סדר הופעתם: י׳ שמעוני, ״הערבים לקראת מלחמת ישראל-ערב, 1948-1945״, המזרח החדש. יב׳ ד׳ (1962), עמ׳ 211-189; מ׳ פעיל, ״הפקעת הריבונות המדינית על פלשתין מידי הפלשתינאים על-ידי ממשלות ערב״, הציונות, ג (תשל״ה), עמ׳, 439-489; י׳ נמרוד, ״החלטת הליגה הערבית להילחם״, מחקר שהוגש באוני׳ תל-אביב 1973 (עבודה סמינריונית); י׳ נבו, עבדאללה וערביי ארץ-ישראל, תל-אביב 1975; י׳ אמיתי, מדיניות ערב ומלחמת א״י, 1948-1945, חיפה 1976.

[4] שמעוני (שם), עמ׳ 208.

[5] ראה: סקירתו של שמעוני, בטרם, סט (7 במאי 1948).

[6] הודעת ״טנא״ למטה, 12 במאי 1948, אב״ג, ובאותו עניין, ראיון עם שמעוני, 27 בינואר 1983.

[7] נמרוד, לעיל, הערה 3.

[8] מדינת ישראל - גנזך המדינה, מנהלת העם; פרוטוקולים, 18 באפריל-13 במאי (הוצאה פקסימילית), ירושלים 1978, עמ׳ 99; דברי קפלן במזכירות מפא״י, 4 באפריל 1948, אמ״ע. הנסיבות והתוצאות של ויכוח האוריינטציות באותה ישיבה נבחנו במאמר ״הדחליל״ בספרי, מפגש בצומת, אורנים 1986, עמ׳ 141-127.

[9] צ׳ גנין, ״שליחות ד״ר גולדמן לוושינגטון, קיץ 1946״, הציונות, ה (1978), עמ׳ 99; מ׳ שרתוק, סקירה מדינית במרכז מפא״י, 26 ביוני 1947, אמ״ע.

[10] י׳ גלבר, ״מגעים דיפלומטיים טרם התנגשות צבאית - המשא ומתן בין הסוכנות היהודית למצרים וירדן, 1946-1948״, קתדרה, 35 (ניסן תשמ״ה), עמ׳ 162-125. בהערת פתיחה למחקרו מבהיר גלבר: ״אין בכוונתנו לבדוק את הפוליטיקה הפנימית, יהודית או ערבית, שעמדה מאחורי מגעים אלה״. גישה זו מאפיינת גם את ההערות, המעניינות מאוד כשלעצמן, של ת״ש מאיר למאמרו של גלבר, ״לשאלת המגעים החשאיים בין מנהיגים מצריים ושליחים ציוניים בשנות הארבעים״, קתדרה, 37 (תשרי תשמ״ו), עמ׳ 192-189. אותו חיסרון מורגש גם במחקרים הבאים: א׳ סלע, ״מגעים מדיניים בין הסוכנות היהודית לבין ממשלות עבר הירדן ומצרים בדבר הסכם על חלוקת ארץ-ישראל, 1946״, הציונות, י (1985), עמ׳ 278-255; א׳ מילשטיין, ״המאבק על המטרה״ (תולדות מלחמת העצמאות א), תל-אביב 1989, עמ׳ 124-96. במאמרי זה, שגרסתו הראשונה הופיעה בגיליון מיוחד של ״על המשמר״ ליום העצמאות תשמ״ג, אני מתמקד בעיקר בהיבטים אלה של קבלת החלטות.

[11] א׳ ששון, בדרך לשלום, תל-אביב 1978, עמ׳ 382-378; התזכיר המקורי, מיום 20 בנובמבר 1946, אצ״מ,. 25/3016 S.

[12] תזכיר לחברי ההנהלה, 30 במאי 1947, ששון (שם), עמ׳ 390-388.

[13] Z. Brzezinski, ‘The Politics of Underdevelopment‘, Journal of World Politics (October 1956)

[14] דו״ח ששון מיום 30 במאי 1947, לעיל, הערה 12; על עבדאללה כיוזם הסכם ראה מחקרי. ״גולדה מאיר בין בן-גוריון ועבדאללה - שתי פגישות, שני דגשים חליפיים״. י׳ נבו וי׳ נמרוד (עורכים), הערבים אל מול התנועה הציונית והיישוב היהודי, אורנים. טבעון 1987. עמ׳ 105-59.

[15] (1946 PRO, FO 371/52521/E4984 (26 April. לצדקי היו קשרי חברה גם עם היישוב בארץ-ישראל, והוא נהג להתארח בבית הבראה יהודי בחיפה. ראה: דו״ח פנימי של האגף הערבי במחלקה המדינית, 26 בפברואר 1946, גנזך, 2567/4/חץ.

[16] אמין אל-חוסייני, חקאיק ען קד׳ית פלסטין (האמת על בעיית פלסטין), קהיר 1947, עמ׳ 174, בדו״ח של אישיות פלסטינאית בכירה בהיררכיה של הוועד הערבי העליון אודות המתרחש במחנה הפלסטיני צוין, כי ״נוקראשי צידד בפתרון בעיית פלסטין על-ידי משא ומתן״, אולם נלחץ על-ידי המופתי ו״האחים המוסלמים״. ראה: דו״ח אישיות, 9 באוגוסט 1951, גנזך, 2566/13/חץ. ראה גם: אמיתי (לעיל, הערה 3), עמ׳ 33.

[17] ראה, למשל, מאמר של העורך באל-אהראם, 19 בפברואר 1913; שיחת נימר אל-פארס, עורך ״אל-מוקאתם״ (במצרים), עם נציג הסוכנות בקהיר, דו״ח מיולי 1938, גנזך, חטיבה 68, תיק מס׳ 23.

[18] ראה מכתבו הפרוגרמטי של וייצמן לג׳ בלפור, מיום 30 במאי 1918, ואזכור מכתבו במכתב של ח׳ ארלוזורוב לוייצמן מיום 30 ביוני 1932, ג״ו. וראה דיון על כך במאמרי,

Reflections on Palestinian History’, The Jerusalem Quarterly, 25 (1981), pp 33-45

[19] מכתבי גולדמן לשרתוק מ-20 בספטמבר ו-3 במאי 1946, אצ״מ, 6/18/15 Z; והשווה: מכתב גולדמן אל ד׳ ניילס, יולי 1946, שם, 6/17/15 Z.

[20] E. Levi, The Egyptian Bourse, Cairo 1960, pp. 520, 805, 850, 852

[21] מכתב ששון לשרף, 9 באוגוסט 1946, ששון (לעיל, הערה 11). עמ׳ 365-364.

[22] שם.

[23] שם; וראה: א׳ אילת, במאבק על המדינה, א, תל-אביב 1979, עמ׳ 441.

[24] א׳ קירקבייד אל א׳ בווין על שיחות ששון בקהיר ועמאן, 16 באוגוסט 1946, PRO, FO 371/52553/E8106

[25] מכתב ל״עטרה״ (ששון), 18 באוגוסט 1946, אצ״מ, 25/3959 S. כיוון שההידברות עם מצרים התנהלה כאשר שרתוק היה במעצר, קיימת מערכת דיווחים והנחיות מתועדת בפירוט נדיר. על נסיבות אלה ראה: מילשטיין, לעיל, הערה 10.

[26] מברק של שרף אל י׳ לינטון, 31 באוגוסט 1946, אצ״מ, 25/1554 S. על פניות ל״הדסה״ ראה דיווח פנימי, שם, 25/9031 S.

[27] ״אליעזר״ ללינטון, 30 באוגוסט 1930, שם, 25/1544 S. במברק צוינו שלוש פגישות עם צדקי בחודש אוגוסט. אך תיעוד נותר רק מאחת מהן. שר החוץ בממשלת צדקי היה אברהים אל-האדי. אל-האדי כיהן גם בממשלת נוקראשי, ונתמנה לראש ממשלה לאחר רצח נוקראשי בדצמבר 1948.

[28] טיוטת תזכיר שהוגש ללא חתימה לצדקי סמוך ל-16 בספטמבר 1946. על הטיוטה העברית חתום א״ש ראה: אצ״מ, 25/9032 S. סביר שהמקור הוא שרתוק.

[29] שם; במסמכים הבריטיים לא נתגלו עקבות להיענות המצרים בלונדון לבקשה זו. אשר לעזאם, הוא לא חזר על העמדה שנקט בשיחות עם הסוכנות, כאשר נשאל על-ידי השגריר הבריטי. ראה דו״ח השגריר, 26 באוגוסט

PRO, FO 371/52553/E8106

[30] תמצית השיחה מיום 16 בספטמבר 1946, ששון (לעיל, הערה 11), עמ׳ 374-373. צדקי ראה באור חיובי את בווין ואת הנהגת הלייבור, ותלה בהם תקוות. ציטוט מדבריו ב-3 באוגוסט 1945, ראה:

E. Monroe, ‘Mr. Bevin’s Arab Policy’, A. Hourani (ed.), Middle Eastern Affairs, no. 2, London 1961, p. 12

[31] נ׳ גולדמן, זיכרונות, ירושלים 1972, עמ׳ 218;

A. Bullock, Ernest Bevin, Foreign Secretary, 1945-1951; London 1981, p. 446

[32] מכתב שרתוק ל״חברים״, 3 בספטמבר 1946, אצ״מ, 25/10015 S.

[33] מכתב לגולדה, 6 בספטמבר 1946, ולא׳ ששון ולר׳ שילוח, 10 בספטמבר 1946, שם.

[34] הדבר נלמד בנקל מעיון ומהשוואה של הטיוטות של בקסטר ובילי,  PRO, FO 371/52553/E8217.

[35] 196-199 .M. Cohen, Palestine: Retreat from the Mandate, New York 1978, pp

וראה: מכתבו של קמפבל למשרד החוץ, 3 בספטמבר 1946, PRO, FO 371/52642/E8796

והשווה: מברק ״אליעזר״ ללינטון, 30 באוגוסט 1946, לעיל, הערה 27.

[36] מברק מג׳דה, 22 באוגוסט 1946, PRO, FO 371/52554/E8498.

[37] כמה מן ההערכות נטו לכיווץ זה, וחלקן נזכרות אצל כהן, לעיל, הערה 35; מסמכים אחדים, שבהם נזכר ששון בעצם הימים ההם, מצויים ברשימת מסמכי PRO שבוערו. לגבי ממשלת צדקי עצמה השאלה המרכזית הייתה חוסנה ויכולת עמידתה מול אופוזיציה פרלמנטרית וחוץ-פרלמנטרית. על ממשלת צדקי ונפילתה ראה:

J. Marlow, A History of Modern Egypt, New York 1954, pp. 338-343.

מונרו מלגלגת על בווין, ששגה באשליה בעניין המודרניזציה ונתן אמון בצדקי כמי שמייצג פנים חדשות למזרח. ראה: מונרו (לעיל, הערה 30), עמ׳ 12, 46. הערכה חיובית לתוכניות בווין בפרסום צ׳טהאם האוס:

The World Today, November 1946, pp. 485-488.; וכן:

R. Hinden, ‘The Labour Party and the Colonies’, New Republic, 18 November 1946

[38] גולדמן אל ד׳ אצ׳יסון, 30 באוגוסט 1946, אצ״מ, 6/17/15 Z; מכתב ל׳ גלבר לגולדמן על הבנה שהושגה בין שרי החוץ של ארצות-הברית ובריטניה בקשר לחלוקת ארץ-ישראל, 18 בדצמבר 1946, שם. והשווה: פעיל (לעיל, הערה 3), עמ׳ 193, הערה 18; מההשוואה מתבקש עיון באמביוולנטיות בתוככי מחלקת המדינה ביחס לתוכנית חלוקה תוך קיום אחדות כלכלית. וראה: נמרוד (לעיל, הערה 8), עמ׳ 85-81.

[39] דיווח לגולדה, 29 בספטמבר 1946, אצ״מ, 25/9032 S.

[40] לורד מונטגומרי, זיכרונות (תרגם י׳ גולדמן), תל-אביב תשי״ט, עמ׳ 372. מצוטט ומבואר אצל אמיתי (לעיל, הערה 3), עמ׳ 16. וראה גם: ע׳ אילן, אמריקה, בריטניה וארץ-ישראל, ירושלים 1979, עמ׳ 204.

[41] דו״ח ראשי המטות, 10 ביולי 1946, PRO, FO 371/52538/E6501;

והשווה: דו״ח לבווין מיום 6 באפריל 1947, PRO, FO 371/61874/E2932.

[42] תזכיר גולדמן אל ג׳ מריאם, במחלקת המזרח-התיכון במשרד החוץ בוושינגטון, 18 בדצמבר 1946, גנזך, 2273/45.

[43] דיון בשיחות עזאם עם שרתוק, אפשטיין, הורוביץ ואבן, להלן.

[44] אילן (לעיל, הערה 40), עמ׳ 258, 246.

[45] באותו הקשר ראה מכתב בשבח גולדמן ובגנות סילבר, מאת א׳ גאס אל קפלן. 25 בנובמבר 1946, אצ״מ, 53/2517. גאס התאונן על סילבר המחבל מטעמים מפלגתיים בקשרים של גולדמן עם הממשל הדמוקרטי. הרפובליקניות של סילבר כמכשול עלתה תדיר בדיווחי גולדמן, וראה מכתבו מן ה-3 במאי 1946, לעיל, הערה 19: מכתבו מן ה-30 באוגוסט 1946, לעיל, הערה 38.

[46] מכתב למחלקה המדינית. 30 בספטמבר 1946, ששון (לעיל, הערה 11), עמ׳ 376-375. שיקול הדעת של גולדמן, כך התברר לימים, היה עדיף. חלפו חודשיים מאז הפלישה, וכבר דוּוַח מהשגרירות הבריטית בקהיר, שבחצר המלך שוקלים להחזיר את צדקי לראשות הממשלה, משום ש״צדק פעמיים: בעניין החוזה [עם סודאן] ובעניין פלסטין״. PRO, FO 141/1247.

[47] גולדמן להנדרסון, 14 בדצמבר 1946, גנזך, 2273/45. לימים התברר שהייתה זו עצה במקומה.

[48] ״הצעת תוכנית״, 20 בנובמבר 1946, ששון (לעיל, הערה 11), עמ׳ 382-378. נוסח מקורי בהבדלים קלים, אצ״מ,

25/3016 S.

[49] ששון (לעיל, הערה 11), עמ׳ 386.

[50] מברק מאפשטיין לגולדה, 3 בספטמבר 1947, אצ״מ, 25/1696 S.

[51] ״ישיבות המחלקה המדינית בימים 8-6 בינואר 1947״, אצ״מ, S 25/458.

[52] שם, עמ׳ 2. שמעוני אישר, בראיון שנערך עמו ב-27 בינואר 1983, את דבר המחלוקת, ואף קבע, כי ששון. ״צדק״. לדבריו, אותו ויכוח נמשך ״עד היום״ בין מעצבי מדיניות. הייתה אשליה כאילו ניתן להשתלב ״בעולם השלישי״.

[53] שם, עמ׳ 7.

[54] המברק מיום 29 במאי 1947, אצ״מ, 25/3967 S. מ׳ פאוזי היה ראש המשלחת המצרית הקבועה לאו״ם. קודם לכן היה קונסול מצרים בירושלים, והרבה להיפגש עם שרתוק ואפשטיין. ראיון עם אליהו אילת (אפשטיין).

[55] אופייני להלך-רוח זה הוא פרסום עבודת הדוקטור של גריטלי על תכנון התיעוש במצרים:

A.A.I. Gritly, ‘The Structure of Modern Egypt’, L‘Egypte Contemporaine, 241-242 (1947), pp. 363-582.

על התפתחות יחסי קרבה של נוקראשי עם ארצות-הברית, בניגוד ליחסים עם אנגליה, ראה דיווחים בתיקי מצרים משנת 1947: 883.03  ,883.20,  Washington ,National Archives.

[56] השחזור על-פי מברקים מחודש יולי 1947, אצ״מ, 25/1695 S. וראה גם במכתב לא חתום לשרתוק, יולי 1947, שם, 25/3960 S.

[57] שרתוק לאפשטיין, 24 ביולי 1947, אצ״מ, 25/1695 S.

[58] אפשטיין לשרתוק, 18 באוגוסט 1947, גנזך, 92/35; אפשטיין העריך נכון, שהמחלוקות הבין-משרדיות באו לידי ביטוי בשיחות עם בריטניה על ענייני האזור (המכונות ״שיחות הפנטגון, 1947״), אך טעה בהערכת טיבן. ראה:

,U.S. Department of State, Foreign Relations of the United States, Diplomatic Papers, 1948, V

.Part 2 (Washington, 1976), pp 485-626  [להלן, פרו״ס].

[59] פרו״ס 1947, עמ, 812-811. לפי התרשמות השגריר האמריקני במצרים, חזר נוקראשי מאוכזב מהיחס האמריקני. השגריר המליץ על סיוע למצרים להיחלץ ממצוקתה הכלכלית, שם.

[60] על השפעתם של בעלי הון יהודים על החלטות בעניין מלוות חוץ ראה: אילן (לעיל, הערה 40), עמ׳ 232-231.

[61] ראש אגף מצרים במשרד החוץ הבריטי העיר על כך בשיחה עם שגריר ארצות-הברית בלונדון, פרו״ס, 1947, עמ׳ 779-778.

[62] 7 בספטמבר 1947, אצ״מ, 25/5991 S.

[63] לדברי שמעוני, השיחות עם עזאם היו רציניות, והיה ויכוח על בקשתו מהתנועה הציונית לסייע לליגה הערבית בעניין צפון-אפריקה. אולם, ״ששון הציע לתמוך בעמדת צרפת, וצדק בכך. כל הרעיון של שיתוף עם מה שנקרא ״עולם שלישי״ היה רעיון כושל של שרתוק ואני נכוויתי בכך ... גם ב-1956 צדקו אלה שהלכו עם צרפת״. ראיון עם שמעוני, 27 בינואר 1983. ששון כתב ב״הצעת תוכנית״ (לעיל, הערה 48), עמ׳ 382: ״בצפון אפריקה עלינו למנוע הצטרפות תוניס אלג׳יר ומרוקו לליגה ערבית״.

[64] ד׳ הורוביץ, בשליחות מדינה נולדת, תל-אביב 1950, עמ׳ 258.

[65] פעיל (לעיל, הערה 3), עמ׳ 486.

[66] דו״ח אבן מיום 19 בספטמבר 1947, גנזך, 2266/38.

[67] על התנגדות עזאם לפלישה במאי יש עתה מקורות רבים ואני מזכיר רק ניתוח ראשון, של שמעוני, במחקרו שצוטט לעיל, הערה 3.

[68] על מאבק אוריינטציות במינהלת העם ערב הכרזת המדינה ראה במאמרי ״הדחליל״ (לעיל, הערה 8). מחקר על ועידת לוזאן מצוי עמי בכתובים.

 

העתקת קישור