דוד בן-גוריון ומשה שרת - התגבשות שתי אוריינטציות מדיניות-ביטחוניות בחברה הישראלית
מק"ט
3021ל
מחבר/עורך
ביאלר אורי
title
דוד בן-גוריון ומשה שרת - התגבשות שתי אוריינטציות מדיניות-ביטחוניות בחברה הישראלית
נושאים

מתוך: מדינה וממשל 2, א׳ תשל״ו

מילות מפתח
התגבשות, אוריינטציות
תוכן


 

תפיסת המציאות של אדם, הינה מרכיב חיוני להבנת תגובותיו. אדם מגיב למציאות כפי שהוא רואה אותה ולא כפי שהינה. זוהי נקודת המפתח לניתוח תפיסות ודימויים בכלל ולניתוח השקפות עולם של קובעי מדיניות בפרט. הספרות המקצועית בנושא של אישיות ופוליטיקה, או תפיסות מדיניות וקביעת מדיניות היא מצומצמת בעיקרה בשל הקושי לקשר בין פוליטיקה ואישיות,[1] מהבחינה הפסיכולוגית. עם זאת, נעשו כבר מספר מחקרים שמיקדו עצמם לא בהקשר הפסיכולוגי של הבעיה, אלא סביב הנושא של תפיסות כמרכיב רב-חשיבות בקביעת מדיניות.[2]

מאמר זה בא לעסוק בניתוח תפיסות של שני מנהיגים בתקופת זמן מצומצמת: דוד בן-גוריון ומשה שרת בתקופה של ערב הקמת המדינה 1948-1946. מוקדי הניתוח יהיו שניים -

התפיסה הבינלאומית

והתפיסה ה״ערבית״ שלהם.[3]

 

התפיסה ה״ערבית״ של בן-גוריון

 

לתפיסה ה״ערבית״ המקובלת על ההנהגה הציונית ערב הקמת המדינה, שקראה לשלום בין העמים תוך אי-ויתור על הגשמת החזון הציוני, מצטרפים גילויים מיוחדים של בן-גוריון כדי ליצור תפיסה כוללת על נושא הערבים והיישוב היהודי במזרח-התיכון.

אחת התופעות הבולטות בהתייחסויותיו של בן-גוריון לבעיה הערבית, היא המטען הרגשי והשכלי השלילי המתלווה אליהן. תפיסת הערבי כאויב הנלחם ביישוב היהודי מושרשת בו היטב.[4] תודעת העוינות הערבית לוּוְתה אף בהערכה שלילית לגבי כיוונם התרבותי, חברתי ופוליטי של הערבים במזרח-התיכון. הערכה שלילית זו נובעת, בין השאר, מהכרה ברורה בעליונותו המוחלטת של היישוב בארץ על שכניו:

״קיים אי-שוויון ושוני מבחינת המנטליות וההשקפה הסוציאלית, מבחינת הרוח הציבורית, הכוח הפנימי ומכמה וכמה בחינות אחרות... יש כמובן הבדל בין עם החי במאה העשרים ובין אנשים השרויים עדיין במאה החמש-עשרה וחלק מהם אפילו במאה השביעית״[5]

(מעניינת כאן, אולי, הסמנטיקה של עם ואנשים);

״אף אחת מהמדינות-לא הצליחה וגם לא ניסתה לבער... את העניות... של ההמונים, את הבערות, התחלואה, הניצול והעבדות שהם מנת חלקם של עמי ערב... יש להוסיף לכך את התחרות המתמדת בין מפלגות וחבורות שליטות הקוראות לעצמן בלי יסוד בשם מפלגות פוליטיות ושאין לאף אחת מהן משען עממי ודמוקרטי...[6]

הזרות לעולם המזרחי וחוסר הנוחות בעובדת הימצאות היישוב היהודי באזור, בולטים אף הם בין השורות בהתבטאויותיו של בן-גוריון, והגדרה זו שלי אינה בודדת -

״מולדתנו תקועה בחלק עולם המוקף כולו עמים דוברי ערבית...״[7]

בעוברי על מקורות שונים בתקופה זו לא מצאתי אף התבטאות המציינת זהות רגשית או תרבותית למזרח, ולעובדה זו יש, לדעתי, משמעות לגבי יחסו הכללי לערבים.

כגישה כללית וכמסגרת לתפיסות ספציפיות יותר של בן-גוריון הייתי מסכם את התדמית הכללית לגבי הערבים כיריב. יריב עוין וזר הנחוּת מכל הבחינות ביחס ליישוב היהודי. תפיסה כללית זו משפיעה על מערכת תפיסותיו לגבי בעיות מוקד בשאלה של יחסי היישוב היהודי והערבים.

בצורה ברורה אפשר לזהות גישה כללית זו בתפיסתו של בן-גוריון לגבי השאלה - מהו, למעשה, מרכז ותוכן הקונפליקט בין היישוב ושכניו הערבים?

״עצם הסכסוך בינינו ובין הערבים, הם אינם רוצים שאנחנו נבנה וניצור מה שעדיין אינו קיים...[8] הערבים אינם זקוקים לשינוי. להם טוב המצב הקיים. הם מסתפקים בכך, אנחנו לא...[9] הם רוצים להקפיא את הארץ, אבל גזירה היא מלפני ההיסטוריה, היוצרים והבונים חייבים לנצח״.[10]

השאיפה הציונית-יהודית לקדמה שתושג במסגרת מדינה יהודית, עומדת לפי תפיסתו של בן-גוריון בהתנגשות עם כוחות ריאקציה הפועלים בסטטוס-קוו של הפיגור. זהו המוטיב העיקרי של הקונפליקט. אין הוא רואה בכך התנגשות של שאיפות לאומיות, אלא בעיקר ניגוד של קדמה וריאקציה שיוכרע לאור ההיסטוריה לטובת הקדמה.

תפיסה זו, שאיננה מנסה לחדור לעומק העמדה של הצד השני, היא אופיינית לבן-גוריון ועומדת בניגוד מעניין לתפיסה של שרת, שעוד אדון בה.

התפיסה של בן-גוריון לגבי הטוטאליות של כוונות ההשמדה הערביות והעובדה כי מנהיגים ערביים מסוימים שיתפו פעולה עם היטלר במלחמת העולם השנייה מסבירים אולי את המוטיב החוזר בהרבה מנאומיו של בן-גוריון באותה תקופה;

״... (עם עזיבת הבריטים את הארץ) ייווצר ואקום פוליטי ואז נעמוד פנים אל פנים עם חברים, תלמידים... של היטלר היודעים דרך אחת, ורק אחת, לפתור את הבעיה היהודית - השמדה טוטאלית״.[11]

בן-גוריון תופס את העוינות הערבית כלפי היהודים ואת כוונת ההשמד שלהם כמקבילות לתופעה הנאצית והוא מזהה באיסלאם תופעות דומות:

״... הארמנים נשחטו ואף אחד לא פצה פה וצפצף, שכנינו כבר רגילים לכך, וזוהי הפילוסופיה הדתית שלהם. יש דבר על הדגל שלהם וזו החרב - ההבעה של הפילוסופיה הדתית-המוסלמית. רק בהחלשת המוסלמים לא ניתן להם להגשים זאת בכמה ארצות, ואני יודע על כמה חלקים בעם היהודי שנשחטו על-ידי מוסלמים״.[12]

זיהוי זה של העולם המוסלמי עם הצורר הנאצי מוצא לו חיזוק בתפיסה של בן-גוריון לגבי טיב המלחמה שמנהלים הערבים ביישוב:

״... והיה זה עיוורון אם לא נראה את הסכנה האורבת ליישוב מהטכניקה החדשה שפוּתחה על-ידי גרמניה

הנאצית... לשלוח מארצות שונות חילות לא במדים, אלא אזרחים כביכול לעשות בזמן הדרוש את ה׳מלאכה׳ ״.[13]

אחד האלמנטים המעניינים בתפיסותיו המדיניות של בן-גוריון היא תפיסת העולם הזה - הגוי הצורר.

במספר מקומות נתגלה כיצד תופס בן-גוריון את העוינות הערבית ביישוב ה״מועלים״ מהספירה של מלחמה מקומית לרמה של מלחמה שונה. התפיסה היא של אנטישמיות כלל-עולמית החוברת עם אנטי-יהודיות ערבית:

״הוכרזה עלינו מלחמה, מלחמה כפולה.

אחת, מלחמת דמים גלויה על-ידי שליטים ומנהיגים פרו-נאציים בארצות ערב.

השנייה מלחמה פוליטית מוסווית ודו-פרצופית של ממשלת בווין

ויש קשר בין שתי המלחמות...״[14]

״תורת היטלר לא עברה לשווא בשביל העולם הערבי, ואני חושב שהיא לא עברה לשווא גם לעולם המצוי באירופה״.[15]

כיצד תופס בן-גוריון את העולם הערבי המקיף את היישוב? מהי התכונה המאפיינת והחשובה של אותה מערכת?

בן-גוריון מכיר בקיום ניגודים פנימיים בעולם הערבי, אך לגביו, בתקופה זו, זהו גוש מונוליטי לפחות מבחינת האיבה ליישוב, וזוהי התכונה החשובה בעיניו.[16] אין בן-גוריון מאמין ביכולת לתקוע טריז בעולם אחיד זה ולכך יש כמובן חשיבות רבה לעניין של קביעת מדיניות.

׳׳זהו עולם ערבי גדול, כאשר מתוארת התמונה מהטאורוס ועד גיברלטר, זהו עולם חד-לאומי וחד-גוני, ואנו נכניס בו טריז? העולם הנוצרי אינו קיים, הוא נלחם בתוכו, אבל העולם המוסלמי הוא מציאות והוא יעמוד כולו מאחורי הערבים. ראינו דוגמה, הפרסים הם פחות מוסלמים מכל עם מוסלמי אחר, יש ניגודים דתיים ביניהם לבין האיסלמיזם, ואף-על-פי-כן, היה מוכרח נציגם לעמוד עם הערבים״.[17]

תפיסתו של בן-גוריון את מהות הסכסוך וכוונות הצד השני היא תפיסה פסימית.[18] כאן משתלבת תפיסה מיוחדת לגבי הצורך ומהות הפתרון לקונפליקט.

הדימוי הפסימי של המציאות עומד כאן בצד הבנה בצורך חיוני של היישוב להגיע לשלום עם הערבים. מצב זה מביא לתפיסה מעניינת של בן-גוריון לגבי זהות האויב. הוא מפריד ומחלק את מושג הערבי העוין לשניים:

ה״עם הערבי״

וה״מנהיגות הערבית״.

״... הוכרזה עלינו מלחמה מבלי שהעם הערבי אשר בשמו כאילו היא נעשית ולא נשאל. הנזקים הקשים שהתקפות אלה יגרמו לערבים לא ישפיעו על המנהיגות פה ובארצות השכנות, לא אכפת להם אם ההמונים יסבלו עוד פי כמה, כל קיומה תלוי במלחמה זו״.[19]

״אנו רואים בערבים הלוחמים בנו קורבן הסתה ונרגנות ולא אויב היסטורי״.[20]

ההפרדה הזו טומנת בחובה, לגבי בן-גוריון, את אחד הפתחים למוצא וממתנת מעט את הפסימיזם לגבי הבעיה הערבית.

בן-גוריון איננו מאמין בפתרון לסכסוך לפני קום מדינה יהודית. משמעה של מדינה בהקשר זה לגבי בן-גוריון הוא הפעלת כוח. למוטיב זה חשיבות רבה בהרבה מתפיסותיו של בן-גוריון, ובייחוד בשאלת הערבים:

״... אנו מאמינים כי כאשר נוכיח בכוחנו אנו, שאי-אפשר להשמידנו ולא ישמידונו רק כאשר נוכיח בכוחנו אנו, בכוח יהודי, שזה בלתי אפשרי, שאי-אפשר לעשות לנו מה שעשו לנו במשך דורות בפולין ובליטא, אז יבוא שינוי בעולם הערבי״.[21]

בכל התבטאויותיו בתקופה זו ישנם סימנים ברורים לאקטיביזם הביטחוני שהיה ממאפייני מדיניות הביטחון של בן-גוריון אחרי קום המדינה.

הפעלת כוח יהודי שיוכיח בעליל את יכולת העמידה היהודית היא השלב הראשון של הפתרון לפי תפיסתו של בן-גוריון.

השלב השני מגלה את החשיבות שהוא מייחס לגורם ההיסטורי-חברתי בפתרון הסכסוך.

לפיו, הרי שהעולם הערבי והמדינה שתוקם יעמדו בפני עובדות יסוד היסטוריות שיובילו בעתיד לקראת שיתוף ושלום.

״... יש גם עובדות היסטוריות בעולם הערבי, אם נתבונן בעובדות אלה לא נבוא לייאוש באפשרות של שיתוף פעולה, עובדות יסוד אלו הן הצרכים ההיסטוריים של עמי ערב ושל ארצות ערב. עובדת יסוד היסטורית היא מפעלנו בארץ, החייב לשמש למעוז לכל הארצות השכנות״.[22]

תפיסתו ההיסטורית של בן-גוריון מוצאת את הפתרון בעתיד כתוצאה מהעובדה הבסיסית של קיום גוש תרבותי וכלכלי העולה בהרבה על סביבתו והמחייב את הסביבה לבוא לידי שיתוף עם אותו גוש. נשאלת, כמובן, השאלה ההגיונית מדוע אין רואים אותם כוחות היסטוריים בפעולה? תשובתו של בן-גוריון מבוססת על ההפרדה בין ״מנהיגות״ ו״עם״ ערביים.

״לא תמיד באים צורכי העם לידי ביטוי, לא תמיד דואגים אלה המדברים בשם העם לצרכיו, אבל אי-אפשר לדכא עמים לאורך ימים, הם מתבשלים ומגיעים לידי ביטוי ויכולת סיפוק״.[23]

כשיבואו אותם שינויים כלכליים וחברתיים תשתנה התמונה והכוח ההיסטורי עליו מדובר אכן ישפיע.

הפתרון לפי תפיסתו של בן-גוריון הוא פתרון ששני הצדדים חייבים לשאוף אליו, אבל המפתח הוא בידי הערבים. היישוב היהודי נעדר כוח לשנות מציאות משום שכל ויתור יהיה משום איום על עצם קיומו. מקומה של השאיפה לשלום במערכת החשיבות האופרטיבית של בן-גוריון איננו בעל עדיפות ראשונית. התפיסה ההיסטורית שלו צופה תהליך פנימי שיתחולל בארצות ערב, שיוליך אל השלום, בעוד אשר עמדת היישוב חייבת להישען על כוח.

תפיסה זו של חוסר אמונה בכוח עצמי לשינוי בסביבה וכן האקטיביזם הביטחוני ביחס לערבים, היא תפיסה בן-גוריונית מובהקת באותה תקופה, שהשאירה חותמה על התקופה של אחרי קום המדינה.

 

משה שרת והבעיה הערבית

 

ניסיונם השונה של בן-גוריון ושרת עם הערבים חשוב להבנת ההבדלים בתפיסות ובדימויים וביחס הכללי שלהם לבעיה.

גישתו של שרת לערבים היא אוהדת, נעדרת רגשות זרות וניכור, ואופטימיות לגבי אפשרות פתרון.

בכך עומדת היא בניגוד גמור לתפיסתו של בן-גוריון.

יש להבין שוני בגישה כללית זו גם בעובדה רבת-החשיבות כי לבן-גוריון לא היה מגע קרוב עם הערבים. אומנם בן-גוריון ניהל מגעים קרובים עם מנהיגים ערביים באמצע שנות השלושים, אך מעולם לא חרגה היכרות זו ממסגרות חיצוניות ורשמיות.[24] משה שרת התגורר בצעירותו שנתיים בכפר ערבי, היה מקורב לתרבות הערבית ושלט היטב בשפה.

ההבדל של ניכור לעומת היכרות קרובה מטביע חותם על התפיסה הכללית ובולט בהתייחסויות ותפיסות ספציפיות במכלול הבעיה הערבית.

הבנת השוני בתפיסות שני מנהיגים מצריכה עיון בנקודות ההסכמה המשותפות להם.

גם בן-גוריון וגם שרת מזדהים עם התפיסה של חוסר ויתור על המטרה הציונית-מדינית, ורואים בהקמת המדינה בחינת מטרה נעלה ובלתי מתפשרת בתפיסתם המשותפת.

הקרבה הנפשית של שרת לערבים אינה מקרבת אותו מבחינת התפיסות והדימויים לבובריסטים או למפלגות השמאל של אותה תקופה.

ההסכמה של שרת ליעדי הציונות המדינית היא מוחלטת ומהבחינה הזו יש בינו לבין בן-גוריון זהות רעיונית.

ייחודו של שרת מוצא ביטוי בזיהוי והעמדת הקונפליקט היהודי-ערבי במזרח-התיכון.

בעיית היהודים בארץ-ישראל אינה הבעיה היחידה במזרח-התיכון. זוהי בעיה הנובעת מגילוי לאומי הפורץ בד-בבד עם גילוי הלאומנות הערבית, בה הוא מכיר ואינו מזלזל:

״הבעיה היהודית איננה היחידה הבלתי-פתורה במזרח-התיכון. שאלת הערבים היא על סדר היום. המסקנה מהשאיפה לעצמאות ואיחוד של הערבים היא הבאת הקונפליקט בין היהודים לערבים לנקודת מוקד״.[25]

הקונפליקט במזרח-התיכון, אליבא דשרת, נובע מתהליך היסטורי רחב יותר של התעוררות לאומית-כללית. התפיסה הזו שונה בצורה בולטת מתפיסתו של בן-גוריון, שאיננו מכיר בלאומיות הערבית המתעוררת בתקופה זו. בראשי-פרקים לנאום שלא נישא באמצע 1947, מסביר שרת בגילוי-לב את תפיסתו לגבי הקונפליקט היהודי-ערבי ומבליט את ההבדל בינו לבין תפיסתו של בן-גוריון:

״התקופה תקופת התרוצצות בין מדיניות החזון ומדיניות המציאות.

מדיניות החזון - זכות העם היהודי לשוב, זהו אינטרס המתבסס על העתיד;

מדיניות המציאות - זכות הערבים לשלוט, זהו אינטרס המתבסס על ההווה״.[26]

יש אצל שרת הכרה והבנה של הצד הערבי בקונפליקט. הוא אינו יכול לקבל את העמדה הערבית המתנגדת לעצם הרעיון הציוני, אבל ההכרה בה מדגישה את הייחוד שבתפיסתו.

שרת מודע, כמו בן-גוריון, לכוונות הערביות בסכסוך, אלא שלא כמוהו, אין הוא מפריד בין ״המונים״ ו״מנהיגות״, ואין בתדמיתו אותו פתח לפתרון פשטני נוסח בן-גוריון:

״לא נוכל לומר כי נציגי הערבים היום אינם מדברים בשם העם״.[27]

שרת מכיר בעוינות הערבית ובכללותה הלאומית, אך הדימוי שלו חריף בהרבה פחות מדימויו של בן-גוריון.

ההבדל המכריע בתפיסות השניים מתמקד סביב ציר ההתייחסות לבעיית הפתרון. בנקודה זו יש להסביר תפיסה מיוחדת של שרת, הקשורה מהותית לנושא זה, והיא תפיסת ״המדינה שבדרך״ כחלק אורגני של המזרח בכלל ושל אזור המזרח-התיכון בפרט.

בניגוד לבן-גוריון, ראה משה שרת את העם היהודי כעם אסיאתי שהינו חלק מסביבתו, הפועל להעמקת הקשר עם הסביבה האורגנית שלו (תפיסה מיוחדת זו של שרת מעניינת לאור היכרותו הטובה עם התרבות המערבית שלכאורה הייתה צריכה ליצור נטיית קרבה ושייכות שונה. בן-גוריון לעומתו, שהיה מודע פחות לתרבות המערבית ראה את העם היהודי קשור הרבה יותר למערב ולתרבותו וראה באי-נוחות מסוימת את עובדת מיקומו של היישוב).[28]

בתפיסתו של שרת, מוצאת הקונצפציה הערבית מקום במסכת הכללית של ההשתייכות למזרח:

״... אנו עם אסיאתי החוזר הביתה, אנו הופכים עצמנו לחלק בלתי נפרד של אסיה המודרנית אליה אנו

משתייכים כעם אסיאתי. אנו שורפים את האוניות אחרינו... אנו באותו גורל של סביבתנו״.[29]

תפיסת שייכות זו היא אלמנט רב-חשיבות להבנת הצורך המיוחד שרואה שרת בהתקרבות לשלום עם העולם הערבי בחלק זה של היבשת האסיאתית, ולכך השפעה על טיב האחריות לחיפוש פתרון לקונפליקט.

נקודה נוספת היא השוני בתפיסת הסביבה של דוד בן-גוריון ושל שרת. כזכור, תופס בן-גוריון את הסביבה של המזרח-התיכון כגוש מונוליטי עוין, שרת, לעומתו, מוצא דווקא בגיוון ובחוסר האחדות את המאפיין של הסביבה ולתפיסה זו יש השלכות לגבי היישוב:

״האומנם הננו גוף יוצא-דופן בקרב הרקמה הכללית של המזרח-התיכון? חלילה, המזרח-התיכון הוא ממילא שעטנז של לאומים והוא שסוע על-ידי ניגודים דתיים ולאומיים... בתוך הרקמה המציאותית המשקפת נאמנה את המציאות הלאומית של המזרח-התיכון, תובעים גם אנו את מקומנו...״[30]

חוסר האחדות, לפי תפיסתו של שרת, פותחת פתח לפעולה באזור הטומנת אפשרויות:

״יש קבוצות גדולות הנושאות אלינו עיניהן לתפקיד המוביל שלנו במזרח-התיכון ותובעים תמיכתנו. יש לנו קשרים טובים עם ראשי הקהילה המרוניטית בלבנון המוכנים לנטול עמדה ברורה, יש קבוצות דומות בפרס ובעירק וכן במקומות אחרים במזרח-התיכון..."[31]

תפיסתו של שרת לגבי פתרון הסכסוך שונה מתפיסת בן-גוריון בשני נושאים מרכזיים:

האחד - פתרון הכוח.

השני - מידת האופרטיביות של הפעולה היהודית לקידום שלום וטיבה.[32]

גם בן-גוריון וגם שרת ראו בהקמת המדינה צורך חיוני ושלב חשוב בדרך לפתרון הסכסוך. שרת היה מודע לעובדה כי הקמת המדינה תהיה כרוכה בהפעלת כוח נגד הערבים ובמאבק מזוין, אלא שלא כבן-גוריון, חשש הרבה יותר מהעימות עם הערבים, הן עקב הערכתו את כוחותיהם, והן עקב תפיסה רחבה יותר של רתיעה מהפעלת כוח.

שרת לא ראה במלחמה אותן ההזדמנויות שראה בה בן-גוריון. הוא לא צפה כיבושים וסירב לקבל את הרעיון כי הערבים שברחו בראשית המלחמה לא יחזרו. [33]

תפיסת הפעלת הכוח נגד הערבים של בן-גוריון עומדת לדעתי, מול תפיסת כוח יותר ״פסיבית״ של שרת, שראה במיזוג של הרתעה - המושגת לא בהכרח על-ידי עצם הפעלת הכוח - ופעילות מדינית, דרך לפתרון.

״הגנה מדינית פועלת כהגנה גשמית, בראש ובראשונה זוהי השפעה מרתיעה מפני אלימות ובכך כוללת דרך לשלום״.[34]

״לא בכוח נכריע את הכף, השאלה היא הרושם המדיני שכוחנו עושה ולא ההכרעה בכוח ממש״.[35]

הבדל זה בתפיסות ובהדגשים ביחס לבעיה הערבית מתגלה בתקופה זו בצורה פחותה בהרבה מהתקופה שלאתר קום המדינה, ויחסי השניים סביב בעיה זו, שמוּקדה בשנות ה-50 בשאלת פעולות התגמול, הביאו הבדלי התפיסות להתנגשות חריפה.[36]

שוני מהותי נוסף בתפיסות השניים מתמקד סביב שאלת האחריות להשגת פתרון והשינוי במצב הקונפליקט הנוכחי. שרת ראה חשיבות עליונה במאמצים פנימיים בקרב המדינות הערביות. כיוון הפעולה לשינוי במצב הקונפליקט לפי תפיסתו, מדגיש דווקא את הצד היהודי.

״איזה אורח חיים, איזו צורה של פעולה משותפת מוכרחים לבוא לעולם... זהו תהליך שיופעל על-ידי המדינה היהודית ואך ורק על ידה״.[37]

״לאור המצב במזרח-התיכון ניתן להגדיר את תוכנית הפעולה במילים אלה - להכשיר את המזרח-התיכון לקראת קבלת המדינה היהודית לתוכו, ואל יחשוב מישהו שמדינה יהודית תקפוץ לעולם לפני שתכשיר את הקרקע לכך״.[38]

תפיסתו של שרת, הרואה בפעולה יהודית אקטיבית חשיבות עליונה לפתרון הסכסוך, אינה מטילה, דוגמת תפיסתו של בן-גוריון, את עיקר נטל חיפוש הפתרון על הצד השני, ואינה מוצאת את הפתרון בעתיד ההיסטורי עם הבשלת תנאים פנימיים מסוימים בארצות ערב.

 

התפיסה הבינלאומית של בן-גוריון (״ישראל בעמים״)

 

חוקר הבא לבדוק תפיסות מדיניות של מנהיגות יהודית בארץ בתקופה זו ובתקופות אחרות חייב לזכור עובדה בסיסית המסבירה חלק ניכר מהשקפת העולם: הפריזמה היהודית דרכה עוברים ומסוננים תפיסות ודימויים.

הגילוי הראשון המבליט נקודה זו קשור לשאלה הבסיסית, מהו אותו עולם חיצוני אליו מתייחס בן-גוריון? מהו הדימוי של הזירה הבינלאומית ומה היא כוללת? כאן יש דימוי מוגדר של אדם שעמד בראש המדינה שבדרך:

״כאשר אומרים ׳כל העולם׳, זו קצת גוזמה, אף פעם לא חושבים על הודו או סין או עוד מדינות דומות, כי אם על אותן ארצות אשר בהן חיו וחיים יהודים״.[39]

היקף המערכת הבינלאומית נגזר בצורה ברורה על-ידי העניין היהודי ומוציא למעשה חלק ממנה מתחומי ההתייחסות שלו.

מוטיבים בולטים בתפיסת העולם הלא-יהודי הם, הדגשת העוול שנעשה משך מאות שנות היסטוריה על-ידי העולם הנוצרי והמוסלמי לעם היהודי, ההימנעות המרבית בתלות שהיא בעולם הזר והעוין, והדגשת האכסקלוסיביות של העם היהודי בקהילייה הבינלאומית. בן-גוריון מזהה בתקופה שלפני הקמת המדינה תקופת ריב שאינו חדש מצד ״העולם הגדול התקיף והשבע״, שאינו חש באסון היהדות.[40]

העולם הזה הוא עולם עוין שיש להימנע מכל מגע של תלות בו.

האמרה הבן-גוריונית כי -

״אומר יהודי פיקח, ששני גויים גרועים מאחד, ובלי גוי לגמרי טוב...״[41] -

היא טיפוסית לדרך מחשבתו, ומוצאת לה סימוכין בכתובים רבים.

תפיסה זו היא רבת-עניין בייחוד בתקופה זו, בה הפכה שאלת הציונות תלויה בעולם החיצוני, שבו אין בן-גוריון נותן אמון. בן-גוריון גם איננו מאמין באפשרות של שינוי במהות העולם, במצב בו העוינות ליהודים תגבר תמיד על שיקולי הצדק (״אינני מאמין כי מחר יהיה לב חדש, עולם חדש״).[42]

בנתחו הצעות נאמנות זמנית לפלשתינה בראשית 1948, מגלה בן-גוריון את הלקח ההיסטורי-היהודי של התלות בהבטחות הגוי:

״... יש לנו ניסיון מה זה ׳זמנית׳, לנו, יהודי רוסיה,  שזוכרים את ה׳הוראות הזמניות׳ ולנו היהודים הבריטים שזוכרים את הכיבוש ה׳זמני׳ של מצרים על-ידי הבריטים״.[43]

תפיסת הייחוד של העם היהודי בעולם, תוך חזרות שונות על המוטיב של ״אור לגויים״, בולטת בהתבטאויותיו של בן-גוריון באותה תקופה. תפיסת הייחוד שלו מדגישה בעיקר מוטיבים של ייחוד היסטורי, עצמאות מחשבתית והייחוד החלוצי של הפיכת עם-סוחרים לעם החי על אדמתו.[44]

תפיסת הייחוד היהודי והחשדנות מול העולם הזר הביאו לסקפטיזם אופייני של בן-גוריון נוכח סיכויי הצלחה מדיניים באו״ם. גם כאשר חל השינוי המפתיע בעמדת ברית-המועצות כלפי היישוב היהודי בארץ ביוני 1947, וגם כשהתקבלה ההצעה ההיסטורית בנובמבר 1947, לא חל שינוי בעמדתו של בן-גוריון כלפי עולם זה.[45] בן-גוריון לא ייחס ערך רב לדיפלומטיה ולארגון הבינלאומי של האו״ם באותה תקופה. אין הדבר אומר כי הוא לא ראה את התועלת שניתן להשיג בפעילות מדינית בינלאומית, אך חשיבות הזירה הזו הייתה ודאי משנית לגביו.[46]

הסקפטיזם שלו לגבי חשיבות הדיפלומטיה בכלל, מוצאת לה חיזוק באבחנתו את החולשות של הארגון הבינלאומי של האו״ם שבפניו הועלתה בעיית פלשתינה:

״... לאו״ם אין עדיין, ומי יודע מתי יגיע לכך, לא הסמכות, לא המסורת, לא הכישרון, לא התוקף ולא הניסיון

להכריע בבעיות מסובכות הכרוכות בניגודים בין מעצמות שונות. האוריינטציה ה׳בינלאומית׳ של האו״ם עלולה להכזיב לא פחות מהאוריינטציה של אנגליה או מעצמה יחידה אחרת״.[47]

בעולם החיצוני לא נותן בן-גוריון אמון, ורואה כיסוד הפתרון להקמת המדינה את גילויי הכוח העצמאי של היישוב. אחת ההערכות המפתיעות כשלעצמן במציאות היישובית של 1947 היא הערכת עמדת הכוח של היישוב באזור המקנה לו מעמד של חשיבות גם בעניינים גלובליים.[48]

תפיסתו של בן-גוריון היא, כי החזון הציוני יוגשם בהקמת מדינה יהודית תוך גילוי כוח ועמדה עצמאית והוא שולל כל רמז של גילויי ביטול עצמי בפני העולם, ורואה בו סכנה לעצם החזון הציוני.[49] הכוח, לפי בן-גוריון, מעניק ממד שונה לדיפלומטיה ולמדיניות הצרופה. המהלכים המדיניים-דיפלומטיים שהוא אינו סומך עליהם ואינו תולה בהם חשיבות מקבלים משמעות שונה כאשר מאחריהם יעמוד כוח שיפנה להיגיון אותו מקבל בן-גוריון - ההיגיון הצבאי, הֶגיון הכוח.[50]

בנקודה זו משתלבת תפיסה נוספת אופיינית לבן-גוריון. הוא מוצא במלחמה כזו כמה נקודות חיוב, והייחוד שבתפיסה היסטורית זו שלו בולט:

״אין מגישים מתנות לעמים, עם צריך לדעת להגן בכוח על זכותו ורק אז מוכר הוא במשפט העמים״[51]

״זהו המבחן העליון של עם, עם שאינו יודע לעמוד במבחן זה, סופו: כיליון. מלחמה זה לא רק מבחן של כוח, אלא יותר מזה, מבחן של רצון״.[52]

בן-גוריון הפרגמטיסט, שראה במלחמה עם הערבים בחינת הזדמנויות לתיקון עוולות,[53] גילה בהזדמנויות שונות גם את התפיסה ההיסטורית הרחבה יותר שלו לגבי משמעות מלחמה בהיסטוריה לאומית:

תקופת המאבק המדיני באו״ם העמידה את המדינה שבדרך בפני אחת הבעיות הקשות בשטח הדיפלומטיה (ובשטחים אחרים גם-כן) - הצורך בקביעת מעמד במאבק הבינגושי. צורך זה העמיד דילמה בפני קובעי המדיניות היישובית לאור תמיכת שני הגושים בתוכנית החלוקה ולאור המאבק להשגת תמונה מרבית בעצרת. כיצד תפס בן-גוריון את מקומו של היישוב במסגרת הגלובלית של השפעת שתי המעצמות? הוא מכיר בעובדה כי העולם נמצא למעשה תחת השפעה של שני כוחות עיקריים, מה שנקרא בפיו - ״שני דובים חזקים בעולם״.[54] והקו המדיני שהוא קבע, שהפך לקו המדיני של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הוא - ״... אני חושב שתנועתנו צריכה לקבוע כיסוד מוסד שהאוריינטציה שלנו היא עכשיו לכל הממלכות...״.[55]

לבן-גוריון הייתה הערכה מוגדרת לגבי שתי המעצמות הגדולות: גילויים מילוליים רבים ליחסו לבריה״מ קשה למצוא בתקופה שחייבה משנה-זהירות במה שנוגע לנושא זה, אך מלבד ראיונות אישיים[56] שחיזקו את הסברה כי בן-גוריון סלד מהקומוניזם הרוסי, היו כמה גילויים שביטאו את הערכתו לארצות-הברית כמעצמת הכוח הגדולה בעולם שאליה יש לפנות בעתיד:

״אין ביטחון שאם רוסיה הסובייטית הייתה נגד, שלא רק הבלוק הסובייטי אלא גם מדינות אחרות היו נמנעות. מה שברור בהחלט שבלי עזרת ארה״ב לא היינו יכולים להגיע אפילו ל׳רוב פשוט׳ ״.[57]

יש להניח, כי להתבטאותו של בן-גוריון במרכז מפא״י לגבי זהות הצד שאליו יפנה היישוב בעתיד, הייתה כוונה חד-משמעית:

״אולי בעוד שנה או שנתיים ניקח מקומנו בעולם, ואם יהיה צורך, נשנה אותו...״.[58]

התפיסה הבינלאומית של בן-גוריון בתקופה זו הייתה תפיסת יהודית סקפטית בכל מה שקשור לתלות בעולם זר, תפיסה שהדגישה אלמנטים של כוח עצמי וחוסר ביטול בפני כוח כופה, תפיסה שקבעה יסודות במדיניות החוץ היישובית בשאלת היחסים לשני הגושים, ועיצבה למעשה קווים ראשוניים למדיניות החוץ של המדינה.

 

תפיסתו הבינלאומית של משה שרת

 

כדי להבין חלק מתפיסותיו הבינלאומיות של שרת, יש להכיר שתי עובדות רקע.

ראשית עובדת חינוכו האנגלו-סכסי. שרת קיבל חינוך אוניברסיטאי באנגליה והכיר היטב את התרבות הזו. זהו אחד המקורות לקרבתו בכל מה שקשור ביחסיו המדיניים אל המערב.[59]

העובדה השנייה היא התפקיד אותו מילא שרת משך תקופה ארוכה קודם לכך - יושב-ראש המחלקה המדינית של הסוכנות.

במסגרת תפקיד זה עמד במגע שוטף עם בעיות החוץ של היישוב והחל מראשית 1947 שהה יותר זמן מחוץ לגבולות הארץ מאשר בה.

אין אנו מוצאים בהתבטאויותיו באותה תקופה את החותם של הפריזמה היהודית בכל מה שקשור ליחסים בינ״ל ולמקומה של ישראל בעמים. גישתו משוחררת יותר, אבל לא בלתי זהירה וספקנית. ספקנות וזהירות זו של שרת אינן נובעות, כספקנותו של בן-גוריון, מחשד יהודי בעולם גויי, אלא מהיכרות ממושכת עם הסיבוך והמורכבות של יחסים מדיניים בינלאומיים ומהערכות אופייניות של אינטלקטואל. תפיסותיו אינן מדגישות באותה צורה, כפי שעושות זאת לתפיסותיו של בן-גוריון, את המוטיב ההיסטורי ואת ייחודו של העם היהודי בעולם.[60]

באופן-כללי, ניכרות בתפיסותיו של שרת היכרות עם הבעיות של יחסים בינלאומיים וכמו-כן מוטיב חוזר של התימה - ״מה יאמרו הגויים״.[61]

שרת לא רק כולל אותו עולם מזרחי שבן-גוריון מתעלם ממנו עקב העניין היהודי, אלא אף מדגיש את חשיבותו המיוחדת למדינה שבדרך.[62]

הפעולה המדינית באו״ם חיזקה בו את ההכרה בחשיבות אותו עולם מזרחי, בייחוד עקב הקשיים להשגת תמיכה בינ״ל לרעיון החלוקה. שרת תפס הרבה יותר מבן-גוריון את חשיבות הנושא המשותף של אנטי-אימפריאליזם[63] למדינות המתפתחות ובדיווחיו להנהלת הסוכנות ניכרת היטב הבנה בפרובלמטיקה של היחסים הבין-לאומיים של המדינה שבדרך.

״צריך להבין שיש כמה מעגלים קונצנטריים, זה מתוך זה. באו״ם יש מעגל ערבי, יש מעגל אנטי-אימפריאליסטי שהוא רחב וכולל את היישוב הרואה עצמו בו, ויש מעגל של גזעים מגוונים וסולידריים, מעגל רחב המקיף. את ליבריה, הפיליפינים והאיטי. המעגלים הללו יוצרים חטיבות של סולידריות שהן מאוד פעילות ומאוד ממשיות״.[64]

תפיסת ישראל בעמים של שרת מדגישה הרבה יותר מתפיסתו של בן-גוריון את ההתחשבות בעולם המקיף את המדינה שבדרך. לנטיות הללו יש גילויים ברורים בשטח של קביעת עמדות בתקופה-זו.[65]

בניגוד לבן-גוריון הראה שרת נכונות רבה יותר ללכת לקראת פורומים בינלאומיים לפתרון בעיית ארץ-ישראל ולקבל הכרעתם. אין לומר שלא הכיר בסכנות הטמונות בעצם התהליך הזה, אך בו ראה שרת פתרון.[66]

בתקופת שהותו בארצות-הברית, תקופת היכרות קרובה עם הארגון הבינ״ל של האו״ם, פיתח שרת גישה אוהדת וחיובית למוסד. הוא הכיר כמדינאי בחולשות המיוחדות לו ולא התעלם מהן, אלא תפס את הגדולה והייחוד של המכניזם המכנס נציגי מדינות ומדגיש אלמנט מאוד רגיש לו בעצמו - דעת הקהילייה הבינלאומית:

״הניסיון הקצר של פעילות האו״ם הוכיח בכמה הזדמנויות שמדינה גדולה ואדירה, ולפעמים אפילו ברית-המועצות, איננה יכולה להתעלם מהלך-רוח השורר באסיפה. סוף-כל-סוף, עניין זה של האו״ם בא כתוצאה של איזה הסכם בין כוחות גדולים בעולם, הוא נחוץ להם... אי-אפשר לשבת כך ולהתעלם מהלך-רוח השורר בציבור הזה״.[67]

״המושב הזה הוכיח... דבר אחד ושמו דעת קהל עולמית הנוצרת בעליל כאשר יושבים נציגי חמישים-וחמש מדינות״.[68]

תפיסת האו״ם כגוף הקובע עובדות והאחראי לביצוע החלטות, עמדה בניגוד לסקפטיזם היישובי, ובייחוד בניגוד לתפיסתו של בן-גוריון (בסיסמה ״בעצמנו נסתדר״)״.[69] לתפיסה זו היו גילויים רבים.[70]

תפיסתו של שרת לגבי היחס בין דיפלומטיה וכוח שונה מתפיסתו של בן-גוריון. האחרון מעמיד את הדיפלומטיה על בסיס של כוח וביצוע ייחודי תוך גילוי עצמאות. שרת מדגיש יותר את ענק הדיפלומטיה - המערכה המדיניות. הגורם של הביצוע והכוח איננו הגורם הראשון.[71] בניגוד לתחושת הכוח היהודי באזור המזרח-התיכון בולטת אצל משה שרת תחושת החולשה בפני אדירי העולם״.[72] לדימוי העצמי השונה הזה יש השלכות בהכרעות של ערב הכרזת המדינה.

הכיוון המדיני שהכריע בו בן-גוריון ״לכל הממלכות״ היה אף הכיוון שנטה אליו שרת. תפיסת התלות של שרת בצד האמריקאי אינה מקבילה לתפיסת התלות של בן-גוריון. האחרון ייחס חשיבות לארצות-הברית כמעצמת כוח צבאי ופוליטי וסירב לקבל את ההיגיון של הליכי קבלת החלטות בארגון הבינ״ל, שחייבו פעולה דיפלומטית אצל הרבה משלחות על-מנת להשיג קולות. שרת, לעומתו הבין היטב את החשיבות של המכניזם הזה, העריכוֹ מאוד וכיווֵן מרצו ופועלו לאפיקים שלא הובילו רק לארצות-הברית.[73]

תפיסתו הבינלאומית של שרת מגלה היכרות קרובה עם עולם הדיפלומטיה, התחשבות רבה בדעת קהל בינלאומית וארגונים בינלאומיים, ומדגישה פעולה מדינית כחשובה יותר מפעולה ממשית של כוח בקביעת עובדות. בנקודות אלו זו תפיסה השונה לחלוטין מתפיסתו הבינלאומית של בן-גוריון. הניגוד בתפיסות אלו בולט בהכרעות מדיניות של השניים בראשית שנות החמישים, ולחוקר שיצליח להגיע למקורות נותרה המשימה לוודא באיזו מידה הטביעו תדמיות ותפיסות אלו של שרת ובן-גוריון חותמם בהתנגשותם של השניים בשנים הקריטיות שלאחרי קום המדינה.

 

הערות:

[1] Fred Greenstein, Personality and Politics, Markham Public com. Chicago, 1969, pp. 123-127.

[2] Brccher M., Elite Images and Foreign Policy Choices, India and warld Politics, Oxford v. Press, 1969.

[3] חלק מהמקורות שברשותי לא יצוינו במלואם בהרבה מקרים, מסיבות אשר לצערי אינן תלויות בי.

[4] ראה למשל בדבריו לטבנקין במושב הוע״פ הציוני ב-8.4.1948, הארכיון הציוני.

[5] נאום בפני ועדת חקירה של האו״ם, העולם, 10.7.1947.

[6] נאום במסיבת מוזמנים, 21.1.1948, בספר ״בהילחם ישראל״, הוצ׳ מפא״י, 1950 עמ׳ 39.

[7] נאום באסיפת הנבחרים, 2.10.1947, ״במערכה״, הוצאת ״עם-עובד״ 1957, כרך ה׳, עמ׳ 236.

[8] נאום באסיפה פומבית, 10.6.1946 ״במערכה״, ה׳, עמ׳ 110.

[9] נאום ללא תאריך, כנראה באמצע 1947, בארכיון הציוני.

[10] נאום באסיפה פומבית, 10.6.1946, שם.

[11] נאום במרכז מפא״י, 18.9.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[12] נאום בוועד-הפועל הציוני בציריך, 26.8.1947, הארכיון הציוני.

[13] בוועידה הפוליטית של הקונגרס הכ״ב, 18.12.1946, ״במערכה״, ה׳, עמ׳ 155.

[14] במועצת מפא״י, 6.2.1948, ארכיון מפלגת העבודה.

[15] נאום בוועד-הפועל הציוני בציריך, 26.8.1947, הארכיון הציוני.

[16] מעניין השינוי שחל בתפיסה זו כמה שנים לאחר-מכן; בתקופה שלאחר קום המדינה מדבר בן-גוריון על חוסר מונוליטיות במזרח-התיכון, תוך הדגשה על פרס ותורכיה, מתוך כוונה לחזק את צידוק קיומו של עם לא ערבי באזור.

[17] נאום במזכירות מפא״י, 18.9.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[18] מעניין להשוות תפישה זו של האויב לתפישה דומה אצל דאלס במאמר של

 O.R.Holsti, "Cognitive Dynamics and Images of The Enemy", in Finaly G. Holsti or Fagen B. R. - Enemies in Politics, Chicago 1967 ch 2

[19] במועצת מפא״י, 6.2.1948, ארכיון מפלגת העבודה.

[20] מכתב ל״אשמורת״, במערכה ה׳, עמ׳ 286.

[21] בוועד-הפועל הציוני, ירושלים, 8.4.1948, הארכיון הציוני.

[22] במושב אסיפת הנבחרים, 2.10.1947, הארכיון הציוני.

[23] בפני אסיפת הנבחרים, 2.10.1947, הארכיון הציוני.

[24] בראיון עם אליהו ששון ב-27.4.1971.

[25] Main Factors in Zionist Frontier, Jewish Frontier, August, 1947.

[26] בארכיון הציוני.

[27] בישיבת המחלקה המדינית של הסוכנות, לונדון, 8.1.1947.

[28] בשיחה עם דוד הורביץ, 14.3.1971.

[29] בישיבת הנהלת הסוכנות, ניו-יורק, 8.4.1947, הארכיון הציוני.

[30] בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית, 26.3.1946, הארכיון הציוני.

[31] בישיבת הנהלת הסוכנות, ניו-יורק, 8.5.1947, שם.

[32] בשיחה עם דוד הורביץ, 14.3.1971.

[33] במברק מניו-יורק לאליהו ששון, 14.4.1948, הארכיון הציוני.

[34] בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית, 26.3.1946, הארכיון הציוני.

[35] בכנס מסבירים של מפא״י, 17.3.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[36] ראה שלמה אהרונסון ודן הורוביץ - אסטרטגיה של תגמול מבוקר - הדוגמה הישראלית, מדינה וממשל, כרך א, חוברת 1, עמ׳ 99-77.

[37] בפני ועדת חקירה של האו״ם, 17.6.1947, הארכיון הציוני.

[38] בכנס מסבירים של מפא״י, 27.2.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[39] בוועד הפועל הציוני, ירושלים, 6.4.1948, הארכיון הציוני.

[40] בפני מועצת מפא״י, ״במערכה״, ה׳, עמ׳ 81.

[41] מתוך נאום ללא תאריך, כנראה סוף 1947, הארכיון הציוני.

[42] בישיבת הנהלת הסוכנות, ניו-יורק, 13.5.1947, שם.

[43] בפני הוועד-הפועל הציוני, ירושלים, 6.4.1948, שם.

[44] ראה, למשל, דבריו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית ב״דבר״ ב-12.3.1946 ונאום פומבי שלו ב״דבר״, 1.1.1947.

[45] ראה למשל בסקירה המדינית בפני הנהלת הוועד הלאומי ב-2.4.1947 (הארכיון הציוני) ובהצהרה ב״דבר״ ב-11.6.1947.

[46] ראה בהנהלת הסוכנות ירושלים, 1.2.1948; ״בהילחם ישראל״, עמ׳ 51; וכן בפני הוועד-הפועל הציוני בציריך, 26.8.1947, הארכיון הציוני.

[47] בפני הנהלת הוועד-הלאומי, 1.4.1947, שם.

[48] ראה למשל במסיבת פועלי ההגנה, 5.1.1948, ״בהילחם ישראל״, עמ׳ 35; ובמועצת מפא״י, 1.4.1946, ב״מערכה״, ה׳, עמ׳ 70. תפיסה זו אושרה על ידי משה יובל בראיון איתו ב-19.4.1971.

[49] ראה למשל פנקס רשימות בכתב ידו, 1947, הארכיון הציוני.

[50] בפני הנהלת הסוכנות, ירושלים, 1.2.1948, ״בהילחם ישראל״, עמ׳ 52.

[51] בכנס מגבית ההתגייסות, 17.2.1948, שם, עמ׳ 58.

[52] נאום ב-21.1.1948, שם, עמ׳ 39.

[53] ראה למשל דבריו באסיפת מועצת מפא״י, 7.2.1948, בארכיון מפלגת העבודה; ובפני הוועד-הפועל הציוני בירושלים, 6.4.1948, הארכיון הציוני. ״המלחמה תתקן אולי מה שעשתה הגישה הגלותית של היהודים...״.

[54] בוועד-הפועל הציוני בציריך, 26.8.1947, הארכיון הציוני.

[55] במרכז מפא״י, 3.12.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[56] למשל, בראיון עם זאב שרף ב-22.12.1970.

[57] במרכז מפא״י, 3.12.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[58] שם, שם.

[59] בראיון עם דוד הורביץ, 14.3.1971.

[60] בטיוטת נאום שלא פורסם באמצע 1947 מסביר שרת - ״היינו לעם, לא ל״העם״, הארכיון הציוני.

[61] חלק מתפיסה זו מוסבר על-ידי שרת עצמו כתפיסה הנובעת מעיסוק בענייני חוץ - ״טבעי הדבר שבשטח ענייני-חוץ יש הרבה יותר הרגשת אי-ביטחון, הרבה יותר נחיתות ודרך-ארץ בפני בקיאותם של אחרים״. מרכז מפא״י, 10.1.1946, ארכיון מפלגת העבודה.

[62] בהנהלת הסוכנות, ירושלים, 18.3.1947, הארכיון הציוני.

[63] שרת היה רגיש להאשמות של זרוּת באזור. באחד המכתבים ששיגר לנציבות היהודית באו״ם ב-18.4.1948, ביקש למצוא מועמדים לעבודה מדינית בחו״ל ממוצא מזרחי, שיפתרו בעין את ההאשמות הללו... (הארכיון הציוני).

[64] בהנהלת הסוכנות, ירושלים, 18.3.47, הארכיון הציוני.

[65] לדוגמה, בהנהלת הסוכנות בירושלים נערכו הצבעות חשובות בשאלת קביעת המדיניות בנוגע לתביעות מהאו״ם ב-18.6.1947. ייחוד תפיסותיו של שרת בתקופה זו מתבלט בהצבעותיו, כך למשל היה מהבודדים שהתנגדו להציג כתביעה את זכות העם היהודי על ארץ-ישראל והיה מהבודדים שסירבו להתנגד לתביעת נאמנות בינלאומית על הארץ בהימנעו מהצבעה, שם.

[66] למשל, הערכתו בפני הסוכנות בניו-יורק ב-12.3.1948: ״מעולם לא הפסדנו כשהצגנו עניינינו בזירה הבינלאומית״ - הארכיון הציוני.

[67] בכנס מסבירים של מפא״י, 27.3.1947, ארכיון מפלגת העבודה.

[68] במרכז מפא״י, 26.6.1947, שם.

[69] ההכרה בחשיבות העליונה של האו״ם בתהליך הקמת המדינה עומדת בניגוד מוחלט לתפיסתו של בן-גוריון. כך, למשל, הוא אומר בראיון עם חותמי מגילת העצמאות (שנערך ע״י א. וורטמן ב-1962, ושהסטנוגרמה שלו מצויה בגנזך המדינה) - ״אלמלא החלטת האו״ם לא הייתה קמה המדינה... להעזה היה סיכוי להגיע לממשות רק הודות להחלטת האו״ם״.

[70] למשל, בשיחת טלפון שנערכה בין שרת לבן-גוריון ב-30.9.1947, מודיע האחרון כי בנאום שיישא בפני מליאת הוועד-הלאומי יכריז, כי היהודים יוכלו להסתדר לבד. שרת מבקר זאת בחריפות ומתנגד להסרת האחריות מהאו״ם, ואי-הדגשת חשיבותו. ב-2.9.1947 שולח שרת מברק לגולדה מאירסון ובו ביקורת חריפה על הגישה הביקורתית בארץ לעובדה כי הייתה כוונה באו״ם לקצץ בגבולות הארץ. הוא טוען: יש להדגיש כי ״המדינה היא נושא לדיון בינלאומי ובשטחה יש התדיינות״ - הארכיון הציוני.

[71] בכנס מסבירים של מפא״י ב-27.3.1947 טוען שרת: ״בחשבון האחרון, השאלה היא שאלת הרושם המדיני שכוחנו עושה ולא ההכרעה בכוח ממש״ - ארכיון מפלגת העבודה.

[72] בוועד-הפועל הציוני בציריך ב-26.8.1947 מגלה שרת: ״בפנינו שאלה חמורה, היכן אנו בעולם זה? אתה פוחד לא רק לענות על השאלה, אתה פוחד אפילו להציגה כי אנו עלולים להישחק כהרף עין בין אבני הריחיים העצומות...״. הארכיון הציוני.

[73] במכתב לגולדה מאירסון ב-11.8.1947 הוא מסביר נקודה זו וטוען בפניה כי היה לו ויכוח נוקב עם בן-גוריון בשאלה זו - הארכיון הציוני. משה סנה, שהיה באותה עת בהנהלת הסוכנות-היהודית והכיר היטב את שרת, אישר בפני בראיון איתו ב-7.4.1971, נקודה זו.

 

העתקת קישור