אור חדש על פרשת כ״ד יורדי הסירה
מק"ט
4050 23
מחבר/עורך
משה עמי-עוז
title
אור חדש על פרשת כ״ד יורדי הסירה
שנת הוצאה
2012
תקופה
1941
נושאים
מתוך: עלי זית וחרב, כרך יב 
מילות מפתח
אור, הסירה
תוכן


 

המאמר נכתב בהשתתפותו הפעילה של סא״ל (במילואים) נרי אראלי, לשעבר ראש החטיבה לארכיונים קדם צבאיים במשרד הביטחון וחבר צוות החקירה של משרד הביטחון לפרשת כ״ד יורדי הסירה. לאחרונה ראה אור תקציר המחקר בעריכת משה ארנוולד (משה עמי-עוז ונרי אראלי, כ״ד יורדי הסירה, משרד הביטחון, תשע״א).

  

בבוקר 18 במאי 1941 הפליגה מנמל חיפה הספינה ״ארי הים״ ועליה 23 לוחמים מארגון ה״הגנה״ וקצין בריטי לכיוון נמל טריפולי שבלבנון, כדי לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי. משימתם מעולם לא בוצעה, והם נעלמו במצולות הים. פרשת היעלמם העסיקה שנים רבות

את הנהגת היישוב היהודי,

את ראשי ה״הגנה״,

את המערכת המדינית והצבאית

ואת הציבור הרחב.

לאחר קום המדינה המשיכו הבדיקות והחקירות בפרשה זו, שנודעה ביישוב בשם - ״כ״ג יורדי הסירה״. מקומו של הקצין הבריטי נפקד בדעת הקהל היישובית, והוא לא נכלל בנעדרים. מגעים בדרגים בכירים ביותר נערכו בין נציגי ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לבין אישים מרכזיים בצרפת, בבריטניה, באיטליה ועם נציגי ממשלות שונות בחו״ל, בכל עת שבה דומה היה, כי ניתן לדלות מידע חדש שיוכל להתחקות על גורלם. שנים רבות השקיע החוקר שלמה בן-אלקנה, שהיה קצין משטרה ואיש יחידת איתור נעדרים בצה״ל (יחידת אית״ן), עבודה מאומצת בחקירת הפרשה, אולם ללא הועיל.

בשנת 2000 גילה החוקר נרי אראלי בארכיון לתולדות ה״הגנה״ עותק מקורי בכתב יד של אחד הדוחות הראשונים שנכתבו על מציאת גופות בחוף טריפולי. קיומו היה ידוע לכל מי שעסקו בחקירת הפרשה עוד מתחילתה, אולם עד לאותה העת לא אותר המסמך בארכיונים. בעקבות גילויו החליט חיים ישראלי, המשנה למנכ״ל משרד הביטחון דאז, לחדש את החקירה ולמצותה עד תום. החקירה המחודשת נמשכה כשבע שנים.

עד לחידוש החקירה, מקור המידע היחיד היה המסמכים שנמצאו בארכיוני הארץ. מסמכים חלקיים אלה התבססו על שלושה דוחות עיקריים, שנכתבו זמן קצר לאחר היעלמם של הכ״ד, והתמקדו בעיקר בחיפושים אחריהם, ולא בנסיבות היעלמם. העדויות במסמכים אלה הצביעו על הגעת הספינה ״ארי הים״ לטריפולי, על תקרית אש עם אוניות צי או עם אנשי משמר, ועל נפילתם של אלה ששרדו את הקרב, בשבי כוחות וישי בלבנון.

אומנם החקירה המחודשת לא פתרה את סיבת היעלמם של כ״ד יורדי הסירה ואת מקום טביעתם, אך היא תרמה חידוש משמעותי לחקר הפרשה. החידוש העיקרי שהעלתה החקירה היה, שלילה חד-משמעית של ההנחה הבסיסית שרווחה שנים רבות, שלפיה הכ״ד היו מעורבים בתקרית אש או נפלו בשבי, ואף ייתכן שהוצאו להורג.

במאמר זה תיסקר השתלשלות החקירה המחודשת, ויוצג הניתוח של ממצאי חקירות העבר לאור הממצאים מהארכיונים הצרפתיים והבריטיים עד התגבשות התובנות לכדי מסקנה חלוטה. בחיבור תוצג לכידת שתי חוליות חבלה, שיצאו באותם הימים מארץ-ישראל בסירה ללבנון, ואנשיהן נפלו בשבי. למרות שלא היה קשר ישיר בין שתי החוליות הללו להיעלמות הכ״ד, הן הפכו במהלך החקירה לאבן דרך בהבנת האירועים, שפכו אור על פרשת יורדי הסירה והביאו להפרכת הסברה על מעורבות הכ״ד בתקרית אש עם כוחות אויב ועל נפילת חלק מהלוחמים בשבי. קביעה זו היא למעשה החידוש העיקרי בחקירה המחודשת.

 

רקע מדיני-צבאי

 

באביב 1941 היה צבא גרמניה במלוא התנופה נגד בעלות הברית באגן הים התיכון. גרמניה כבשה את מדינות מערב אירופה והמשיכה להשתלט על המדינות שסביב הים התיכון. מעמדה הצבאי של בריטניה באזור הלך ונחלש. ב-6 באפריל תקפו הגרמנים את יוגוסלוויה ואת יוון, וב-12 בו הגיעו לשערי מצרים במדבר המערבי. ב-22 בחודש כבש צבא גרמניה את אתונה, וב-24 בו נאלצה ממשלת צ׳רצ׳יל לפנות את חיל המשלוח הבריטי מיוון. בסוריה ובלבנון שלטה באותה העת ממשלת וישי הצרפתית. היא חתמה על הסכם שביתת נשק עם גרמניה, שיתפה עִמה פעולה ובפועל קיבלה את מרותה. ב-5 במאי חתמו ראש ממשלת צרפת ושגריר גרמניה בפריס על הסכם להיתרי טיסה, תדלוק וחנייה למטוסי קרב גרמניים בסוריה ובלבנון בדרכם לעיראק, וב-9 בו נחתו ראשוני מטוסי הגרמנים בסוריה. הבריטים חששו מהאפשרות שהגרמנים ישתלטו על סוריה ועל לבנון. בתחילת אפריל 1941 פרצה בעיראק הפיכה בראשות רשיד עלי אל-כילאני, וב-1 במאי מרד ראש ממשלת עיראק בבריטניה. קשריה של עיראק עם גרמניה הלכו והתהדקו.

ההתפתחויות הצבאיות באזור עוררו גל של שמועות וחששות ביישוב היהודי ובקרב ערביי ארץ-ישראל, ולראשי הסוכנות אף דווח על אווירת בהלה (פאניקה) בקרב התושבים.[1] מנהיגי היישוב ראו צורך לחזק את כושר ההתגוננות של האוכלוסייה היהודית, ולשם כך קיימו מגעים עם שלטונות בריטניה להרחבת שיתוף הפעולה ביניהם. משה שרתוק-שרת, ראש המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות היהודית, פעל להעלאת כושר ההתגוננות היישובי באמצעות פנייה אל גורמי הצבא והביון הבריטי בקהיר; ובה בעת פנה ד״ר חיים וייצמן, נשיא הנהלת הסוכנות, בעניין זה אל ממשלת בריטניה בלונדון.[2] בישיבת מזכירות מפא״י ב-1 אפריל דיווח שרת על ביקורו במצרים ועל פגישותיו עם מפקדי הצבא שם. שרת נסע למצרים לאחר שהתקבלה מלונדון ידיעה, כי המשא ומתן שהתנהל עם ממשלת בריטניה, בדבר הקמת כוח צבאי יהודי, הושהה לשישה חודשים. וייצמן הציע לשרת לנסות ולשכנע את ראשי צבא בריטניה בלונדון, והלה יצא ללונדון כשהוא מצויד בהצעות, ועל יסודן קיווה שאפשר יהיה לחדש את הדיונים על הקמת כוח צבאי יהודי. הדבר לא צלח בידו, ולטענתו ווייוול (Wavell), מפקד הזירה, היה המתנגד העיקרי לצבא היהודי.[3]

לעומת הצבא, מִנהלת המבצעים המיוחדים ושלוחתה בקהיר (S.O.E.) Operatios Executive Special, שהייתה כפופה למיניסטריון המלחמה הכלכלית - הראתה נכונות רבה יותר לשתף פעולה עם היישוב היהודי. יחידה זו התמקדה במבצעי חבלה, מודיעין ותעמולה, ומשום כך היה לה עניין בשיתוף פעולה עם מקומיים, שיכלו לסייע לפעילותה. בחסותה החלו לוחמי ה״הגנה״ להתאמן בימאות ובחבלה ימית בהדרכת קציניה. האימונים הצבאיים נערכו בגני התערוכה בתל-אביב, והפעילות הימית התנהלה בשפך הירקון ובחוף הים בקרבת סידני-עלי, מול קיבוץ שפיים.[4] מבחינת הנהגת היישוב נועד מבצע הכ״ד להיות גולת הכותרת של שיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית והגוף החדש ה-S.O.E.. בראש שלוחת ה-S.O.E. בקהיר עמד סא״ל ג׳ורג׳ פולוק (Pollock). גוף זה שיתף פעולה עם הנהגת היישוב, ובתיאום עִמה נשלחו כ״ד יורדי הסירה למבצע בלבנון.

חניכי הקורסים הימיים מארגון ה״הגנה״ החלו באימונים הצבאיים והימיים כשנה לפני המבצע, אך נוכח חוסר המעש נשקפה סכנה שהמסגרת הארגונית תתפרק.[5]

יצחק שדה, מפקד הפלמ״ח, תכנן את מבצע החבלה של כ״ד יורדי הסירה בבתי הזיקוק בטריפולי, במסגרת שיתוף הפעולה בין הבריטים לסוכנות היהודית.

צבי ספקטור, מהבולטים במפקדי הפלמ״ח, מוּנה למפקד המבצע.

מהצד הבריטי היה ה-S.O.E. הגוף שיזם ותיאם את המבצע,

ובתכנונו ייצג משה שרת, ראש המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות היהודית, את היישוב.

ראובן זסלני-שילוח היה הממונה על המגעים עם הבריטים מטעם המחלקה המדינית,

אליאס ששון פעל בתחום הערבי,

ודוד הכהן היה המקשר בין הסוכנות ה-S.O.E. בתחום הבריטי האנטי-גרמני.

ב-30 באפריל נועד שרת עם פולוק. במהלך פגישתם הביע שרת את הסכמתו למבצע החבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. כאשר העלה שרת את עניין אימון יחידות הנוטרים ואת הרחבת כושר ההתגוננות היהודית בארץ, השיב פולוק שיעביר את ההצעה לווייוול, וטען כי האימון וההרחבה תלויים בהצלחת המבצע בטריפולי. שרת ראה לנגד עיניו את הצורך בחיזוק כושר ההתגוננות של היישוב היהודי בארץ ותיאר אותו כ

״מבחן שבריטניה לא תוכל להצדיק את עצמה לפני העולם התרבותי ובית הדין של ההיסטוריה״.

לעומתו, פולוק ראה בהצלחת המבצע הצבאי חשיבות עליונה ותנאי לשינוי גישת בריטניה לצורכי היישוב.

״הרבה תלוי בהצלחת הפעולה בסוריה. אם נבצע בהצלחה את עניין טריפולי תיפתחנה לפנינו אפשרויות רבות״.[6]

 

סוגיית הנפילה בשבי

 

אחת הסוגיות המרכזיות והבעייתיות בחקירת היעלמם של כ״ד יורדי הסירה הייתה סוגיית הנפילה בשבי. משמעה היה שלפחות חלק מכ״ד יורדי הסירה לא טבעו בים ולא התרסקו מחומר נפץ, אלא נתפסו חיים; ואחרי-כן אבדו עקבותיהם. סברה זו, שהייתה ביסוד כל הבדיקות והחקירות שנעשו עד שנת 2000, עוררה את השאלות בידי מי נשבו (הצרפתים, האיטלקים)? באלו נסיבות? ומה עלה בגורלם אחרי-כן?

בארכיונים בארץ אותרו בעניין זה תשע ידיעות ממקורות שונים משנת 1941, שמידת אמינותן לא הייתה ברורה. כל תשע הידיעות עסקו בנפילת חלק מאנשי הכ״ד בשבי, והן שהִנחו את כיוון החקירות והבדיקות במהלך השנים. רשימת תשעת המקורות מובאת להלן:

3-1. שלוש ידיעות התבססו על עדויות ערבים מקומיים בלבנון שנאספו על-ידי יוסף דוידסקו (״גבעוני״).[7] המעידים היו - אִברהים בק עזאר הסורי, צ׳רקסי מלבנון ולבנוני בעל מוניטין מטריפולי בשם שישבאג׳.

5-4. שתי עדויות נוספות, שנמסרו על-ידי דוידסקו, נסמכו על שידורי רדיו מגרמניה, שנקלטו בארץ. לפי המידע הרדיופוני נלכדה ספינה בלב ים, ועליה 20 יהודים וקצין בריטי. את ידיעות הרדיו קלטו מאזין מקיבוץ יגור ובן משפחה של אחד מיורדי הסירה. רק הקַשָב מיגור ציין, שצוללת איטלקית לכדה את הסירה.[8]

6. דברי היועץ המשפטי הצרפתי בטריפולי, דה פאטה, המופיעים בדו״ח שחיבר יוסף פיין, מוכתר חניתה. פיין, שעסק בקניית קרקעות והפעיל רשת מודיעין בלבנון ובסוריה, נשלח מטעם ה״הגנה״ לחקור את פרשת הכ״ד כחודשיים לאחר היעלמם.[9]

7. עדות של חייל מלטזי בשם תומס קסטור, שחזר משבי באיטליה.

8-9. שתי עדויות מגורמי מודיעין בריטיים על רס״ן אנטוני פאלמר (Palmer), שהושאל ל-S.O.E. מהצבא ונמנה עם צוות הכ״ד. עדות אחת התקבלה מקצין בריטי, וו״ג פרקינס (Perkins), מפקד שלוחת ה-S.O.E. בירושלים, שכינויו היה - 91DH. העדות השנייה הגיעה מטורקיה, והיא הייתה גלגולה של הידיעה הראשונה המדברת על הימצאות פאלמר בפריס, לאחר ששהה באי ארואד.

 

הידיעות של דוידסקו על שלוש הסירות

 

דוידסקו היה מקור חשוב בחקירת סוגיית השערת הנפילה בשבי של כ״ד יורדי הסירה. הוא שמסר ידיעה על שלוש סירות שנלכדו בחוף לבנון, ביניהן סירה אחת, ועליה 20 בחורים יהודים ואנגלי אחד, שטענו שהם מעפילים.[10] הידיעה הראשונה של דוידסקו על שלוש הסירות נמסרה ב-20 ביוני 1941, כלומר חודש לאחר יציאת הכ״ד לבצע את משימתם. בידיעה המופיעה בסעיף אחד בלבד, בדיווח כללי של עמוד אחד על המצב בלבנון מ-22 ביוני, נכתב כלהלן:[11]

״לפני התחלת הפלישה לסוריה נתפסו ע״י שוטרי המכס של לבנון 3 סירות אנגליות - באחת היו כמה אנגלים וכן בשנייה; השלישית נתפסה זמן מה מוקדם יותר, מצפון מערב לצידון, ובה היו כעשרים בחורים יהודים עם אנגלי אחד; הם טענו שהינם מעפילים. שתי הראשונות נלקחו לביירות, אולם השלישית נלקחה ע״י האיטלקים, שהיו גם מעורבים בתפיסתה, למקום בלתי ידוע״.

בידיעה לא מוזכרת תקרית אש כלשהי, ולא מוזכרים הרוגים. לידיעה על תפיסת שלוש הסירות ערב פלישת בריטניה לסוריה וללבנון, שהחלה ב-8 ביולי 1941, נמצא אימוּת חלקי במסמכים בארכיונים הצרפתיים והבריטיים. האישור מתאר שתי סירות בלבד, שיצאו לפעילות חבלנית מארץ-ישראל ללבנון, ושלטונות וישי לכדו אותן. הידיעה על הסירה השלישית, ובה 20 בחורים יהודים ובריטי אחד, שטענו שהם מעפילים - אינה ברורה. כנראה היא השתרבבה מידיעה אחרת, שגם היא הגיעה מדוידסקו, ולפיה קַשָב רדיו מיגור קלט שידור מהרדיו הגרמני, בדבר תפיסת סירה רביעית שעליה היו 20 יהודים וקצין בריטי אחד. הידיעה של דוידסקו התייחסה ל-20 בחורים יהודים ולאנגלי אחד, שטענו שהם מעפילים, ואילו בידיעה מהרדיו הגרמני נמסר על 20 יהודים ועל קצין בריטי אחד.

לידיעות על ארבע הסירות הללו חשיבות רבה ביצירת ״רעשי המודיעין״ לגיבוש הגרסה שכ״ד יורדי הסירה נפלו בשבי. בגרסתו השנייה ציין דוידסקו ש״לידיעה זו יש להתייחס ברצינות״.[12] הערה זו נתמכת בעובדה, שהיא מופיעה במסמך נפרד, שנשא את הכותרת ״חקירה בעניין הסירה״, ובעקבות שתי הידיעות הרדיופוניות, שצוינו לעיל.[13]

על בסיס תשע הידיעות השונות, שהיו בידי הנהגת היישוב, השתכנע שרת שכ״ד יורדי הסירה נפלו בשבי, ושבכוונת שלטונות וישי להעבירם לצרפת.[14] אחרי-כן, כאשר התחיל קצין המשטרה שלמה בן-אלקנה לחקור את הפרשה, הוא אימץ את הסברה בדבר נפילת חלק מהכ״ד בשבי, והסיק מכך שהם הוצאו להורג לאחר משפט או מבלי שנשפטו. פניותיו הרבות לארכיונים הצרפתיים נענו בתשובה שלא נמצאה עדות כלשהי על הכ״ד. הוא פירש תשובה זו כהתחמקות וכהוכחה ״שלצרפתים יש מה להסתיר״,[15] ומכאן הגיע לכלל מסקנה, שהשבויים הוצאו להורג בידי כוחות וישי. בן-אלקנה לא הבין שתפקידם של ארכיונים להעמיד את החומר שברשותם לידי החוקרים, וכי הם לא נועדו לחקור בעצמם פרשיות היסטוריות.

מבדיקת הממצאים שנחשפו בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון, התברר, שעל חמש מתוך תשע הידיעות ניתן לומר בוודאות שהן בלתי מהימנות בכל הנוגע לנפילת הכ״ד בשבי. גם הידיעה שנשענה על עדות החייל המלטזי נשללה. מדובר בידיעות אלו:

1. הימצאותו של פאלמר באי ארואד;

2. הימצאות של פאלמר בפריס;

3. המידע משידור הרדיו הגרמני, שקלט הקשב מיגור;

4. המידע משידור הרדיו הגרמני, שקלט בן משפחת הכ״ד;

5. עדותו של החייל המלטזי - בשנת 1988 איתר בן-אלקנה את החייל המלטזי בסידניי, ונציג משרד החוץ הישראלי באוסטרליה תִחקר אותו. לאחר התחקור שלל בן-אלקנה את זיקת עדותו לפרשת הכ״ד.[16]

ארבע הידיעות הנותרות, שהסתמכו על מקומיים לבנונים היו ידיעות בעייתיות, אף שלא היה אפשר לשלול אותן על הסף. על מידת בעייתיותן עמדו אנשי ה״הגנה״ בניסיונם לתחקר את מקורותיהם בעת ביקורם בלבנון. דוד הכהן, שהשתתף בחלק מהחקירות עם פיין, ציין שפיין עצמו הסתייג מהידיעות (״הפטפוטים ששמע יוסף פיין מידידיו״, בלשונו של הכהן). הכהן הוסיף:

״העובדה שכל מידע נוסף לא הגיע, למרות הפיצויים שהובטחו, הם הוכחה נוספת שאין להגיע למסקנות נוספות״.

מכאן נותרה בעינה השאלה אם אכן חלק מאנשי הכ״ד נפלו בשבי.[17]

 

סוגיית הסירות הנוספות

 

את ארבע הידיעות שנותרו בדבר נפילת הכ״ד בשבי ניתן לבחון מנקודת ראות אחרת. במהלך החיפושים בארכיונים הצרפתיים והבריטיים נמצאו עדויות על שתי סירות חבלה ומודיעין נוספות שיצאו מארץ-ישראל ללבנון באותם הימים, ושנלכדו על-ידי שלטונות וישי.[18] אף שלשתי חוליות החבלה הללו אין קשר ישיר לפרשת הכ״ד, הן מילאו תפקיד חשוב בהפרכת הסברה על נפילת חלק מאנשי הכ״ד בשבי. פרשיות שתי הספינות הללו משמשות מודל להתנהגותם של שלטונות וישי כלפי חוליות חבלה ואנשי מודיעין שנשבו. מתברר כי קורות האסירים שהיו בידי שלטונות וישי השאירו חותמן במסמכים ובדיווחי מנגנוני השלטון, ולא נעלמו כפי שנעלמו הכ״ד. אנשי שתי החוליות שנתפסו שרדו את המלחמה, וחלקם שוחרר לאחר פלישת בריטניה ללבנון.[19]

בדיקת עניינן של שתי הסירות הללו מעלה ממצאים חדשים ודאיים, ולפיהם כ״ד יורדי הסירה לא הגיעו כלל לחוף טריפולי, אלא נעלמו בדרך אל היעד. בכך נשללת אחת מהנחות היסוד של כל החקירות שהתנהלו עד שנת 2000 בדבר תקרית אש כביכול ליד חוף טריפולי ונפילת חלק מאנשי הכ״ד בשבי.

מתברר איפוא, שבמהלך התקופה שבין יציאת הכ״ד לתקיפה ב-18 במאי 1941, ועד פלישת בריטניה לסוריה וללבנון ב-8 ביוני 1941, יצאו שתי סירות בריטיות נוספות מארץ-ישראל למשימות חבלה ומודיעין בלבנון, ושתיהן נפלו בשבי צרפת, מבלי למלא את משימתן. בצרפת אותרו מסמכים על סירתו של סגן אלפרד ליך (Leach) ועל שלושה אנשים נוספים, ובהם גם יונה בן-חיים. בבריטניה אותרו מסמכים על סירת סא״ל מרשל (Leiutenant Comandor Marshall) ועל שני קצינים בריטים נוספים.

לשתי הסירות הללו היה תפקיד מכריע בהתגבשות הסברה על נפילת הכ״ד בשבי. ״רעשי המודיעין״ שנוצרו בעקבות לכידתן והפרשנות שנתלוותה לכך בשלבי החקירה המוקדמים - יצרו את קונספציית נפילתם בשבי של הכ״ד. ״רעשי המודיעין״ הללו התחזקו בעקבות הידיעות בדבר לכידת סירה שלישית עם 20 בחורים יהודים ואנגלי שטענו שהם מעפילים, וכן ידיעה של דוידסקו שמסרה גם היא על לכידת סירה, ובה 20 יהודים וקצין אנגלי, כמוזכר לעיל. אירוע זה לא אירע בחופי לבנון, אלא בחופי לוב. על שתי סירות החבלה שנתפסו בחוף לבנון, וזו שנתפסה בחוף לוב, יש עדויות במסמכי הצרפתים והבריטים, ואילו על הסירה בעלת 20 בחורים יהודים ואנגלי אחד, שטענו שהם פליטים - לא נמצאה עדות נוספת במקורות אחרים.

בעקבות הידיעות על ארבע הסירות שנתפסו הסיק פיין, שכ״ד יורדי הסירה נפלו בשבי, והוא מיקד את כל מאמציו בסוגיה זו. במהלך ביקורו השני בלבנון, בסוף יוני 1941, נועד פיין עם יוסף קוסטיקה, מסתערב שישב בטריפולי בלבנון, והלה דיווח לו על קבורת שמונה גופות

״שיש לשער שמחציתן הם אנשי הכ״ד״.[20]

בשלב זה הִניח פיין, שיתר יורדי הסירה חיים ומוחזקים אי-שם בידי האויב.[21] בעדותו המאוחרת התלונן קוסטיקה, שפיין לא התעניין בגופות מפני שהיו לו ידיעות אחרות על נפילת אנשי הכ״ד בשבי.

״אני חיכיתי שיביאו את הארונות ושנלך ביחד עם הקברן להוציא את הגופות. אני רואה שבא אלי פיין בלי ארונות. [...] ראו אותם במאסר, ראו אותם בשבי במקומות אחרים. כנראה יוסף פיין מצא את הסיפורים האלה נותנים יותר תקווה, לכן הוא הזניח ולא טיפל יותר בתוצאות הממצאים״,

אמר קוסטיקה.[22]

 

חוליית סגן אלפרד ליך

 

אחת מארבע הסירות, שעליהן דיווח דוידסקו בעדותו, הייתה, כאמור, סירת הקצין הבריטי, סגן אלפרד ליך (Alfred Leach). הדיווח הראשון על מעצר ליך נמצא במסמך מודיעין מ-7 ביוני, שעליו חתום גנרל דנץ (Dentz), הנציב הצרפתי העליון בסוריה ובלבנון. הידיעה על מעצר ליך מוזכרת בקצרה במסמך:

״בבוקר חמישה ביוני נעצרו ליד צור שני אנשים, שנשאו שתי מזוודות מלאות חומר נפץ ומאיצים. על פי דבריהם אחד מהם הוא סגן בריטי והשני מבריח פלשתינאי. הם יצאו ערב קודם מאזור עכו והגיעו לצור בסירה. עד כה לא ניתן היה לגלות את היעד המדויק של שליחותם״.[23]

לכידת חוליית חבלה של שני אנשים בלבד, שלכאורה נראתה שולית וחסרת חשיבות, צוינה בדוח מצב של גנרל דנץ, שהיה הסמכות השלטונית הבכירה ביותר של ממשלת צרפת ללבנון ולסוריה. לעומת זאת, בדיווחיו האחרים של הגנרל דנץ לא נמצא אזכור כלשהו על לכידת הסירה ״ארי הים״ על 24 אנשי צִוותה או חלקם, או על ניסיון חבלה במתקני הנפט בטריפולי או אפילו על תקרית אש עם אנשי הכ״ד. מול היעדר מידע כלשהו במסמכי הארכיונים של צבא היבשה הצרפתי, היו בידנו תשע עדויות מפי מקורות ערביים שאסף דוידסקו בשליחותם של לוי אברהמי (״לבנון״), איש הש״י מחיפה, שהיה אחראי לקשר עם הבריטים, ושל יוסף פיין בסיוריו בלבנון. מאליה התעוררה השאלה כיצד מבצע חבלני כושל, מצומצם ונקודתי מצא ביטוי בדיווחים רשמיים, בשעה שמבצע חבלה בעל השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת כמבצע של הכ״ד - חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי - לא הוזכר כלל? המאמץ המחקרי מוקד בסוגיה זו.[24] שישה מסמכים שנמצאו גוללו את סיפורה של חוליית ליך במלואו. ליך ובן-חיים יצאו ב-4 ביוני מארץ-ישראל דרך הים ונחתו בחשאי בסביבת צור. הם נשאו עמם שתי פצצות השהיה ונפצים. ככל הנראה, הוטל עליהם לבצע פעולת טרור בביירות בסיוע משתפי פעולה מקומיים. סוכני המכס והבריגדה הניידת של דרום לבנון עצרו שני אנשים בלבוש אזרחי, שהסתתרו בגן של צור. בחקירה מסר ליך שסא״ל בארני (Barney)[25] הטיל עליו להגיע לצור בסירה של בן-חיים, שקיבל בתמורה עשר לירות פלשתינאיות. התלווה אליו נתין לבנוני, חוסיין מחפוז, שהיה אמור למסור את חומר הנפץ למבריח מצור, חסן שוגרי. את הסירה סיפק יוסף פיין, מוכתר חניתה, שכבר נידון פעמיים שלא בפניו לעבודות פרך על-ידי בית המשפט הצבאי של ביירות באשמת הפצת כרוזים גוליסטים.[26] חסן שוגרי וחוסיין מחפוז היו שניהם מלשיני שירותי הביטחון הכללי (Generale Surete), והאחרון הוא שמסר למפקח של שירותי הביטחון הכללי בתחנת בנת-ג׳ביל על הגעת חבריו.[27] ההליך המשפטי נפתח ב-12 ביוני,[28] ובתזכיר הפרקליטות הצבאית נכתב כלהלן:[29]

״בתאריך של היום [17 ביוני 1941] הורה הגנרל, מפקד העליון של הכוחות בלבנט, להגיש תביעה נגד:

1. אלפרד ליך (׳Alfred leach) סגן בחיל הנדסה של הצבא הבריטי.

2. יונה בן-חיים (Yona Ben Kaim) נתין פלשתינאי, ימאי המתגורר בחיפה.

3. חוסיין מחפוז (Hussein Mahfous) סוחר ירקות מצוֹר.

4. חסן שוגרי (Hassan Choughri) המתגורר בצור.

זאת בהאשמה של פעילות מכוונת העלולה לפגוע בביטחון הלאומי בעת מלחמה או שיתוף פעולה בפעילות מעין זו ובהחזקת חומר נפץ או שיתוף פעולה בהחזקת חומר נפץ״.

חוסיין מחפוז, שהיה מלשין של ה-A.M.B, גוף מודיעיני חדש שהופקד על כל שירותי הביטחון והמודיעין בלבנון, הוא שהזעיק את שירותי המכס, ואלה עצרו את שאר הנאשמים. מטעמי זהירות הומלץ להשאירו במעצר עד המשפט ולדאוג שלא יואשם.[30] ברשימת 13 האזרחים העצורים בידי הצרפתים בלבנון מאוקטובר 1941 צוינו שמות שני הערבים המלשינים, שהיו עם הסגן אלפרד ליך.

בסעיף נוסף באותו מכתב נכתב:

״באשר למכוּנה פאלמר [הרס״ן הבריטי מכ״ד יורדי הסירה] הוא לחלוטין בלתי ידוע בקרב גורמי מערכת המשפט הצבאית של הכוחות הצבאיים בלבנון״.[31]

ממכתב זה ניתן להסיק לגבי השאלה מה עלה בגורלם של אנשים שתפסו הצרפתים, כשניסו לבצע פעולות חבלה או הואשמו בריגול. ארבעת אנשי חוליית ליך הועמדו למשפט, שניים נידונו לתקופות מאסר ארוכות, ואף לא אחד מהם לא הוצא להורג. עקבותיהם נמצאו לאחר תום הקרבות, ודיווּח עליהם נמסר מהצרפתים לבריטים. הצרפתים לא ניסו להסתיר את רשימת שבויי הבריטים או האסירים האזרחים, כפי שטען בן-אלקנה, שחקר את הפרשה שנים רבות. אנשים שהיו מעורבים בפעילות חבלנית ונתפסו בידי הצרפתים - לא נעלמו, כפי שקרה עם כ״ד יורדי הסירה. לגבי הכ״ד נמסרו ממקורות לבנוניים, בשנת 1941, ידיעות אחדות, ולפיהן אלה ששרדו נלקחו בשבי לאי-שם או לַחֲלופין לצרפת.

 

זיהוי D/H27

 

ברשימה שמסרו הצרפתים לא הופיעו שמותיהם של סגן אלפרד ליך ויונה בן-חיים, ולפיכך לא היה ידוע, בשלב זה של החקירה, מה עלה בגורלם. העובדה ששמותיהם לא נמצאו ברשימות, שהבריטים ביקשו מהצרפתים, לימדה שכנראה שוחררו ממאסר לאחר ההכרזה על הפסקת האש ב-14 ביולי 1941; אולם השערה זו לא הוכחה. כמו כן טרם זוהה הימאי בן-חיים מחיפה, ולא נודע מה עלה בגורלו. הועלתה אפשרות שליך ובן-חיים השתמשו בשמות קוד, ולכן הוחלט לחפש בכיוון זה. הפתרון נמצא בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון, שבו נמצאו כמה ידיעות על היעדרותו ועל שביו של מר״ו ווסטול (M.R.O. Westall), שכינויו ב-S.O.E. היה - D/H27.

על היעדרות ווסטול למדנו לראשונה ממברק מ-14 ביוני 1941, שבו היה כתוב: ״ D/H27נעדר, נחשב לאסיר״.[32] ליד שם הקוד נכתב בכתב יד על המברק - ווסטול. עד מציאת המברק לא היינו מודעים כלל להיעדרותו של סגן ווסטול מה-S.O.E. בהמשך נמצא דיווח מלא יותר מאיש ה-S.O.E - פליקס גרוונר (שכינויו Edmond) אל מפקד ה-2 S.O.בלונדון מ-14 ביוני ובו פרטי היעדרותו של ווסטול. בסעיף השלישי בדוח נכתב:[33]

D/H27״ ושלושה אחרים נשלחו מחיפה, לפני כ-10 ימים, בניסיון נוסף לפוצץ את מתקני הנפט בטריפולי. במהלך ביקור בצוֹר לפני שלושה ימים סירתם נמצאה מוטלת בחוף צור והז׳נדרמריה המקומית דיווחה ש-D/H27 ואחד אחר נתפסו בזמן נחיתתם, הוחזקו כאסירים בצור, במשך ימים מספר ולאחר מכן נלקחו לביירות, מעט לפני הגעתם של הכוחות הבריטים לצור. ישנה תקווה שהוא ישוחרר כאשר נגיע לביירות בסופו של דבר״.

בתיק אחר נמצא השיבוץ של אנשי ה-S.O.E בארץ-ישראל, ובו רשימות שמיות ופיענוח שמות קוד של צוות ה-S.O.E בזירת הים התיכון. ברשימת סגל זו היה רשום בעיפרון השם ווסטול מעל הקוד D/H27.[34]. יצוין כי בסִפרֵי חרובי[35] וגלבר[36] דוּוַח בעבר על ההכנות לשגר סירה שנייה למשימה דומה לזו של הכ״ד ועל הלבטים סביב יציאתה, אך לא נמצא מידע מדויק על מועד יציאתו של ווסטול מחיפה. על פי הדיווח של גרוונר, השיגור היה סמוך ל-4 ביוני, ואת הסירה הנטושה מצאו הבריטים ב-13 ביוני. הדיווח של גרוונר תואם את דיווחי הצרפתים על לכידת אנשי הסירה של ליך בבוקר 5 ביוני, ובכך אושר שווסטול הוא ליך.[37]

 

יהונתן אברהמסון (יונץ)

 

בשלב זה של החקירה נותר הימאי היהודי מחיפה, יונה בן-חיים, היחיד מארבעת אנשי חוליית ווסטול שטרם זוהה, ועדיין לא נודע גורלם של יונה בן-חיים ושל ווסטול. האפשרות הסבירה שבן-חיים הוא שם קוד עלתה מחדש, אך מאמצי הפיענוח לא צלחו. היה לנו חשוב להוכיח, כי כל אנשי החוליה של ווסטול-ליך, שתפסו שלטונות וישי, נותרו בחיים ולא הוצאו להורג. חשיבות הפיענוח הייתה נחוצה לשם הבנת אותו דפוס פעולה (״מודל״) של כוחות צרפת, שהוזכר לעיל.

הוחלט להשקיע מאמץ נוסף בהתחקות אחר עקבותיו ולערוך בדיקה חוזרת בארכיונים בארץ. הפתרון נמצא בארכיון לתולדות ההגנה שם אותר תיק על מסתערבי הפלמ״ח, ובתוכו כתב יד לספר שלא הודפס מאת ירוחם כהן. כהן היה סגנו של יגאל אלון, שפיקד על המסתערבים בתקופת שיתוף הפעולה עם בריטניה.[38] בטיוטת הספר נמצאו פרטים על ביקור פיין בלבנון ועל ביקורו בבית הסוהר הצבאי לבירור תעלומת כ״ד יורדי הסירה. להלן הקטע הרלוונטי מהספר:[39]

״לאחר מכן הלך יוסף פיין בלוויית חנא סירחאן לבקר מכר בבית הסוהר הצבאי. המנהל הראה להם את ספר רשימת האסירים, ששהו בבית הסוהר במשך שלושת החודשים האחרונים. הם נתקלו בשמו של יהונתן אברהמסון, איש המושבה יבנאל, שנשלח ע״י המודיעין הבריטי ערב פלישת בנות הברית בלוויית קצין אוסטרלי לחבל במתקני תחמושת ודלק באזור ביירות. הם נחתו בסירה בחוף הים בין צור לצידון, אך נעצרו והושלכו לבית הסוהר. עם התחלת הפלישה והתקדמות כוחות בנות הברית לעבר ביירות, הועברו יונתן וחברו לבית הסוהר הצבאי בחלב, אך עם סיום הקרבות הוחזרו לביירות ושם שוחררו״.

על פי תיאור זה יהונתן אברהמסון הוא למעשה יונה בן-חיים, והוא עם חברו למאסר (ליך) נותרו בחיים ושוחררו, אף שהואשמו בריגול. כן התברר, שפיין

״הכיר היטב את המבריח, שהביאם בסירה קטנה והורידם בפרדס בין צור לצידון״.

מן הדין להזכיר כאן שאותו מבריח שפיין הכירו היטב, היה, כאמור, המלשין של שירותי הביטחון הצרפתיים, והוא שהסגיר את החוליה. הדבר מלמד ללא ספק על איכותם ועל אמינותם של הסוכנים שעמם נאלצו פיין ואנשי ה״הגנה״ לעבוד בלבנון. תיאור פגישתו של פיין עם מנהל בית הסוהר היה אומנם מוכּר מתחילת החקירה, שכן הוא הופיע בדוח על פעולת י״פ בעניין הכ״ג מ-18 באוגוסט 1941, ברם בדוח ציין פיין רק את שמו הפרטי של היהודי שנמצא ברשימת העצורים (יהונתן), ולכן לא קישרנו בין יהונתן ליונה בן-חיים.

תיאור פגישת פיין עם מנהל בית הסוהר משקף היטב כיצד מתערבבות שתי הפרשיות זו בזו. כאשר התקבלו ידיעות על אנשים הנמצאים בשבי, הן נתפסו כנוגעות

הן לפרשת כ״ד יורדי הסירה

והן לפרשיות ליך ומרשל.

דוגמה לכך היא ביקור פיין בצור ב-13 ביוני במאמציו לאתר את יהונתן אברהמסון מחוליית ליך. בספר הזיכרון לפיין, שהוצא בדגניה א׳, צירפו עורכי הספר קטע מיומנו של פיין מ-13 ביוני בשם ״שליחות בצור״, ובו נכתב, שכאשר הוא נתקל בקציני משטרה מארץ-ישראל, הוא מסר שהוא מחפש

״כמה מאנשינו שנמצאים באחד הכפרים באזור צור, וייתכן שהם בעיר צור עצמה״.[40]

עורכי ספר הזיכרון הוסיפו כיתוב בתחתית הדף ש

״הכוונה לסירת כ״ג אנשי ה׳הגנה׳ שיצאה בשליחות צבאית ועקבותיה נעלמו״,

אף שבטקסט המקורי אין לכך אזכור. יש הבדלים נוספים בין יומן פיין לבין ספר הזיכרון. פיין ציין ביומנו, שמחיר הסירה היה 150 ל״י, ובספר הושמט פרט זה. ידוע שמחיר סירת הכ״ד היה 6,000 לי״ש[41] ומשום כך ברור ללא ספק, שלא מדובר בסירת הכ״ד, ושהביקור בצור לא נועד לחקור את היעלמם, אלא לחפש את חוליית החבלה של ליך ויונתן אברהמסון.

לאור הידיעות שקיבל פיין מדוידסקו, וממקורות אחרים, הוא האמין שהכ״ד נפלו בשבי ונותרו בחיים. ביקורו בצור, המתואר בספר לזכרו, מוכיח ביתר שאת כי ביישוב בארץ שררו חוסר בהירות ובלבול בכל הנוגע

להיעלמות כ״ד יורדי הסירה

לבין לכידת חוליית ליך-אברהמסון.

ידיעות שהזכירו שבויים יוחסו לכ״ד יורדי הסירה, גם אם הכוונה הייתה למקרה אחר לחלוטין. לכן גם הידיעות שקיבל פיין, ולפיהן חלק מאנשי הכ״ד עדיין בחיים ושנפלו בשבי - מקורן היה למעשה בפרשת ליך ובפרשת לוטננט קומנדור מרשל. הצד השווה בכל הידיעות על יהונתן אברהמסון הוא שלא פיין, לא ירוחם כהן או רזיאל ממט הזכירו או ידעו שיהונתן אברהמסון הציג עצמו, בעת מעצרו בידי שלטונות וישי, בשם יונה בן-חיים. הם גם לא הזכירו את שמו של מפקד החוליה, ליך (ווסטול), או את שמותיהם של שני אנשי החוליה הערבים הנוספים. הודות לעבודת המחקר התחוור שיהונתן אברהמסון, שנקרא יונץ, הוא יונה בן-חיים. אף שאין הוכחה ממוסמכת שיונה בן-חיים הוא יהונתן אברהמסון, כל העדויות מלמדות בעליל, שמדובר באותו אדם.

מדוע לא סיפר יהונתן אברהמסון לאחר המלחמה את סיפורו? האם לא ידעו ביישוב על שליחותו?[42] התשובה ניתנת בספר הזיכרון לחללי יבנאל:[43]

״יהונתן אברהמסון נולד באחת המושבות בגליל התחתון: בבית גן. שם חונך וגדל. התנדב לפלוגות האש מיסודו של וינגייט. [...] בהתקרב צבא הפולש בשנת 1940 לגבולות הארץ, נשלח יהונתן מטעם ההגנה לשתף פעולה עם הבריטים בסוריה, בפעולות חבלה וריגול. אף משם חזר עטור ניצחונות, לאחר שניצל בנס מידי הסורים. [...] עזב את ביתו עם ראשוני המתנדבים והצטרף למלחמת השחרור. נפל חלל בכפר דרוזי ולא זכה לראות את המדינה״.

 

עדות אליהו בנאן

 

אנשי חוליית ליך שנעצרו, השאירו עקֵבות והוזכרו לא רק בדיווחי גורמי המודיעין, אלא גם בעדויות אנשים מקומיים בלבנון. מבית הסוהר דלפו ידיעות על אסירים בדרך זו או אחרת. חיים (חיימקה) לבקוב, מסתערב שפעל בסוריה ובלבנון, סיפר על פגישתו עם יהודי לבנוני ששמו אליהו בנאן, שהיה שותפם לתא המעצר בביירות של ליך ואברהמסון ואף הועבר עמם לבית הסוהר בטריפולי. מעדותו נלמד שאת השניים שחררו החיילים האוסטרלים בתום הפלישה.[44] עדות בנאן מראה בבירור, כי גם אסירים ביטחוניים לא נעלמו בלא להשאיר עקבות במסמכים ארכיוניים, ובעדויות אנשים שפגשו במקומות המעצר. ואכן בתחקיר לאחר השחרור מבית הסוהר העיד ליך, שכל אסיר שנכנס לבית הסוהר היה חייב לחתום בספר האסירים של המתקן, שבו שהה. שלטונות וישי לא הקפידו על בידודם של אסירים ביטחוניים משאר האסירים בבתי הסוהר שלהם. דבר זה אִפשר לקבל דיווחים עליהם מחבריהם למאסר.[45] הסיפור של לבקוב ממחיש, שגם במציאות הלבנונית דאז לא היה אירוע, שאפשר היה להסתירו בחשאיות מוחלטת. מבחינה זו עדותו של בנאן היא חיזוק נוסף להנחה, ששבויים לא הועלמו ולא הוצאו להורג בסתר, ומכאן נשללה מכול וכול התזה בדבר נפילת הכ״ד בשבי והוצאתם להורג.[46]

מסקנה זו חידדה את השאלה מדוע נעלמו כ״ד יורדי הסירה בלא להשאיר עקבות וללא שנמצא רמז כלשהו על אודותיהם במסמכי הצרפתים או בקרב האזרחים המקומיים?

 

חוליית לוטננט קומנדור מרשל

 

אירוע נוסף שנבדק במהלך החקירה היה מבצע התקיפה הימי בסירתו של לוטננט קומנדור מרשל. מלוח תאריכי הנפילה בשבי של חיילים בריטים עלה שהמודיעין הצבאי הבריטי (.R.G) שלח אף הוא באותם ימים סירה עם צוות של שלושה אנשים לפעולת חבלה ומודיעין בלבנון, בהרכב - לוטננט קומנדור מרשל (מפקד), קפטן סקפייה וסגן משנה ואן דאר בארג. לאחר שובם מהשבי נערך למרשל ולסקפייה תחקיר מפורט. לפי תחקיר זה הם יצאו מחיפה ונתפסו ליד צור בשעה 05:30 ב-18 ביוני 1941, יום פלישת בריטניה לסוריה וללבנון, לאחר שסירת המנוע שלהם נתקעה בסלעים וטבעה. מרשל נפרד מהקבוצה נתפס ביד מקומיים, ולאחר שהבהיר להם שהוא בריטי ולא יהודי הפך היחס כלפיו לבבי יותר.[47] תקופת השבי שלהם הייתה קצרה. הם שוחררו והוחזרו עם שאר שבויי הבריטים מטולון שבצרפת אחרי חתימת הסכם הפסקת האש ביולי 1941. גם אנשי חוליית החבלה הזו לא הוצאו להורג, אלא שוחררו בתום הקרבות. מכאן שבשני המקרים שרדו חוליות החבלה הבריטיות את השבי. גם שמותיהם של אנשי חוליית מרשל הופיעו ברשימת השבויים, שהצרפתים העבירו לבריטים, לעומת היעדרות שמותיהם של כ״ד יורדי הסירה, ששמם לא הופיע ברשימה כלשהי.

סירתו של מרשל הוסיפה אף היא ל״רעשי המודיעין״ סביב פרשת אובדן הכ״ד. תרומתה הייחודית נבעה מכך, שאנשיה הועברו לצרפת, ומשה שרת הסיק מכך, שגם אנשי הכ״ד הועברו לצרפת. בידיעות אחדות על נפילת הכ״ד בשבי דובר על העברתם לאי-שם. בידיעות אחרות צוין במפורש, שהם הועברו לצרפת. זו הייתה למעשה השתלשלות האירועים עם סירתו של לוטננט קומנדור מרשל, שיוחסה אף היא לכ״ד יורדי הסירה. ימים ספורים לאחר שוך הקרבות וחתימת הסכם הפסקת האש, הורו הבריטים לצרפתים להחזיר מייד את הקצינים שנפלו בשבי ושהועברו לצרפת.[48]

בדף ה״יזכור״ של חלל מערכות ישראל, אליהו רפופורט ז״ל, מסופר שמשימת הסירה ״מונה ליזה״, שמנתה שלושה חיילים בריטים וארבעה חיילים יהודים מארץ-ישראל, הייתה לנתק קווי טלפון בין ביירות לצור. רפופורט, מהלוחמים היהודים בצוות הקרבי, נספה ונעלם לאחר שהסירה שבה ירד מה״מונה ליזה״ התהפכה.[49] עדות זו לא נבדקה, ולא נבחן הקשר האפשרי בין מעשה זה לבין תפיסת סירתו של קומנדור מרשל.

 

סיכום

 

שתי חוליות החבלה של ליך ומרשל, מאירות את פרשת היעלמם של כ״ד יורדי הסירה באור חדש, שכן הן משמשות דגם, שממנו ניתן ללמוד על גורלם של אנשים, שנשלחו לבצע פעולות חבלה ונפלו בשבי כוחות וישי בלבנון. מסריקת החומר הארכיוני בחו״ל התברר, שניסְיון חבלה שאירע בשטחה של לבנון באותם הימים, גם אם מדובר היה באירוע ביטחוני שולי - תועד במסמכי מנגנוני הביטחון ואף של העומד בראשם, הנציב העליון. שתי החוליות שנתפסו הותירו אחריהן עקֵבות במסמכים אלה. על פרשת ליך נמצא מידע במסמכי הצרפתים ועל פרשת מרשל נמצא מידע במסמכי הבריטים.[50] לעומת זאת, על פרשת כ״ד יורדי הסירה לא דוּוַח ולא נמצאה להם עדות כלשהי במסמכים. הדבר אומר דרשני לגבי התרחשות אירוע כלשהו על אדמת לבנון ועל היתקלות בכוחות צרפתיים.

מנגנוני הביטחון הצרפתיים פעלו כמנגנונים ביורוקרטיים מסודרים, שעבדו על פי החוק והנהלים, ולא קיימו משפטי שדה אף לאנשים שבאו לבצע פעולות חבלה, ושהואשמו בריגול. אנשי חוליית ליך, שנתפסו בידי כוחות הביטחון של וישי - לא נעלמו ולא חוסלו, כפי שטען בן-אלקנה לגבי הכ״ד, אלא הועמדו למשפט ונדונו לתקופות מאסר שונות. בסופו של דבר, הם נותרו בחיים, ולאחר המלחמה שוחררו. כך גם לגבי חולייתו של לוטננט קומנדור מרשל.

שלטונות צרפת החופשית, שתפסו את מקום שלטונות וישי לאחר פלישת הבריטים לסוריה וללבנון, לא ניסו להסתיר אירועים שהתרחשו בתקופת וישי, והיו מוכנים לדווח לבריטים על אנשים שנעדרו מייד בתום הקרבות.

הסגן ליך שוחרר והמשיך לשרת בלבנון,

יהונתן אברהמסון שוחרר אף הוא,

וכך גם אנשי חוליית מרשל.

הצרפתים לא נמנעו מלדווח, ששני אנשי החוליה הערבים נידונו לפרקי מאסר ממושכים. נכונות כוחות הביטחון הצרפתים לסייע בפיענוח היעלמם של הכ״ד מצאה את ביטויה גם בחקירתנו. כל בקשותינו לעיין בתיקים המסווגים והסגורים של המודיעין הצבאי ושל שירותי הביטחון נענו בחיוב, פרט לתיקים הרפואיים הסגורים ל-120 שנה מפאת צנעת הפרט.

היעדר מִמצאים על כ״ד יורדי הסירה ברשימת האסירים בארכיון צבא היבשה הצרפתי תואם את עדותו של יוסף פיין על בדיקת רשימת האסירים, שערך כחודשיים לאחר היעלמם בבית הסוהר בלטקייה. גם בדיקות שערכו שלטונות צרפת, לבקשת הבריטים, לאתר את רס״ן פאלמר בין העצורים בבתי הסוהר בלבנון ובסוריה, לא העלו דבר. תשובת הצרפתים הייתה, כי לא נמצאה כל עדות על אודותיו. לעומת זאת, קצינים בריטים נעדרים אחרים אותרו על-ידי הצרפתים ודיווח עליהם הועבר לבריטים. מבחינת הצרפתים נותרה פרשת הכ״ד ״אירוע שלא קיים״. במסמכי הארכיונים הצרפתיים אין דיווח כלשהו על מעצרם או על תקרית אש עם הסירה ״ארי הים״, אין דיווח על ניסיון חבלה בבתי הזיקוק, וברשימות האסירים של בתי הסוהר הצרפתיים בלבנון אין כל רמז לכ״ד. בדיווחי הביטחון השוטף של מנגנוני הביטחון, ביומן המבצעים של דיוויזיית החי״ר 86, שהייתה מופקדת על גזרת טריפולי וביומני המבצעים של אוניות המלחמה והצוללות הצרפתיות - אין דיווח או אזכור על אירוע כלשהו שניתן לייחסו לכ״ד יורדי הסירה.

בנסיבות אלו ניתן להסיק, ש״ארי הים״ לא נקלעה לתקרית אש עם כוחות וישי ולא הגיעה לאזור טריפולי. הסירה לא נעלמה בדרכה ליעדה בגלל סיבות מבצעיות שקשורות לצרפתים, אלא

בגלל תנאי השָיט בים

או בגלל תקלה בסירה

או בחומר הנפץ הרב שנשאה עליה.

מהאמור לעיל נובע, כי יש זיקה בין פרשיות ליך ומרשל לבין היווצרות הסברה על נפילת חלק מאנשי הכ״ד בשבי. הידיעות על הנפילה בשבי, שיוחסו לכ״ד הוזנו למעשה מפרשיות אלה.

פרשת נפילתם בשבי של חוליות ליך ומרשל הטעו את החוקרים, אשר התוו כיוון חקירה שגוי על נפילת הכ״ד בשבי.

שתי ידיעות שהגיעו מדוידסקו, האחת על סירה ובה עשרים יהודים ואנגלי (פליטים לטענתם), וידיעה שנייה של הרדיו הגרמני על סירה רביעית ובה עשרים יהודים וקצין בריטי (בדיעבד סירה שנתפסה בחוף לוב) - חיזקו וביססו את הטעות.

זאת למעשה תרומתו החשובה של פיענוח פרשיות סירת ליך וסירת מרשל לחקירת היעלמם של כ״ד יורדי הסירה.

״ארי הים״ מעולם לא הגיעה לחוף טריפולי, לא הייתה מעורבת בתקרית אש, אנשיה לא נִשבו, לא הוגלו ולא הועמדו לדין. הם ירדו למצולות בטרם הגיעו לחוף, ומאז לא נודע גורלם.

 

הערות:

[1] פרטי כל ישיבת הוועד הפועל, תיק, 25/7254 S, 22.4.1941, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ״מ). מתוך: יואב גלבר, תולדות ההתנגדות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939-1942, א, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, עמ׳ 307.

[2] משה שרת, יומן מדיני: 1942-1940, ה, תל-אביב, עם עובד, 1979, עמ׳ 178.

[3] שם, עמ׳ 184-182.

[4] אלדד חרובי, המודיעין הבריטי ושיתוף הפעולה החשאי עם היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה, חלק ראשון, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 1992, עמ׳ 126 (להלן: חרובי, המודיעין הבריטי).

[5] שם, עמ׳ 130.

[6] תיק 25/2235 S, אצ"מ.

[7] יוסף דוידסקו מזיכרון-יעקב היה איש ניל״י לשעבר, ושיתף פעולה עם הבריטים מאז מלחמת העולם הראשונה. הוא הפעיל רשת מודיעין עבור הבריטים בשטח הערבי וגם סיפק ידיעות ל״הגנה״ ולאצ״ל. ב-1945 נרצח בידי אנשי הלח״י שחשדו בו, שהיה מעורב בהסגרת חבריהם לאחר רצח הלורד מוין. יואב גלבר, שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב 1947-1918, ב, תל-אביב, משרד הביטחון, 1992, עמ׳ 450, הערה 72, והערות 6 ו-8 בעמ׳ 452 (להלן: גלבר, שורשי החבצלת).

[8] תיק 25/6031 S, 24.6.1941, אצ״מ. בן-אלקנה קישר בין ידיעה זו לבין הידיעה שמסר החייל המלטזי באשר להימצאות אנשי ים יהודים במחנה שבויים באיטליה. בתשובת רמטכ״ל צבא איטליה לפנייתו של ח״כ רא״ל (במילואים) מוטה גור מ-30.9.1987, נמצא שבמאי 1945 לא פעלה צוללת איטלקית כלשהי באזור זה.

[9] על ביקור פיין בלבנון ראו: תיק 80/1872/52 הארכיון לתולדות ההגנה (להלן: את״ה): תיק 25/6031, S, אצ״מ.

[10] הידיעה שמסר מובאת בכמה גרסאות במסמכים השונים, תוך שינויים ותוספות קלות. הגרסה הראשונה מופיעה בתיק 25/8968 S, השנייה והשלישית נמצאות בתיק 25/6031 S, אצ״מ; והרביעית בדוח על פעילות י״פ (יוסף פיין) בתיק 1627/94 -27, 15.8.1941, ארכיון צה״ל (להלן: א״צ). עוד נמצא מברק פולוק מ-14.6.1941 למפקדת 2.S.O (מחלקת המבצעים במטה ה-S.O.E. בלונדון), תיק 7/217 HS, עמ׳ 1043, .A.N. (הארכיון הלאומי הבריטי, להלן: אל״ב); תיקו האישי של אנטוני פאלמר, 9/1138/8 HS, אל״ב.

[11] תיק 25/8968 S, סעיף 4/ב, אצ״מ.

[12] תיק 25/6031 S, אצ״מ.

[13] ידיעה זו נשללה על-ידי הבריטים זמן קצר אחרי-כן. תיק 7/217 HS, אל״ב. במסמך מתיקו האישי של רס״ן פאלמר נכתב, שהאירוע התרחש ליד פורט בארדיה במפרץ סאלום בחוף לוב (כ-10 מיילים מדרום לראס אל-מריסה). תיק 9/1138/8 HS, אל״ב.

[14] מכתבו של משה שרתוק ל״פ״, תיק 1627/94 -10, 28.7.1941, פיקדון בן-אלקנה, א״צ. הצרפתים העבירו חלק מהשבויים הבריטים לצרפת.

[15] שם.

[16] מכתב צבי גבאי, הקונסול הכללי בסידני, ליואל אלון, המשנה למנכ״ל משרד החוץ, תיק 1627/94 -7, 29.4.1988, פיקדון בן-אלקנה, א״צ.

[17] מכתב דוד הכהן לבן-אלקנה, 14.12.1976, תיק 1627/94 -7, פיקדון שלמה בן-אלקנה, א״צ.

[18] הידיעות על שתי החוליות הנוספות מתבססות על חומר מארכיון צבא היבשה הצרפתי (בעיקר החומר של המודיעין הצבאי), ארכיון משרד החוץ הצרפתי (המחזיק גם את ארכיון שירות הביטחון), ארכיון חיל הים הצרפתי והארכיון הלאומי הבריטי.

[19] שני אנשי החוליה הלבנונים לא שוחררו מאחר שנידונו לתקופות מאסר ארוכות. על הימצאותם בכלא נמסר דיווח לבריטים. מכתב מגנרל וורדילק, נשיא הנציגות הצרפתית בוועדת הפיקוח, לגנרל מ״ג קריסטל הבריטי, נשיא ועדת הפיקוח, תיק 1, מכל H-2924, מ-24.10.1941, ארכיון צבא היבשה הצרפתי בוונסן (להלן: אצי״צ).

[20] קוסטיקה דיווח על גופות שנפלטו בחוף טריפולי. בפועל דווח על שבע גופות ולא על שמונה, כפי שכתב פיין. תיק 1627/94 -27, א״צ.

[21] דוח יוסף פיין, תיק 25/6031 S, עמ׳ 2, 15.8.1941 אצ״מ (ראו: הערה 10).

[22] עדות יוסף קוסטיקה, תיק 363-352, עמ׳ 27, מראיינת: תימורה צור, מכון לבון.

[23] גנרל דנץ למפקדי הכוחות בסוריה ולבנון ולשר המלחמה בממשלת וישי, לקט מודיעין ודיווחים:

eme bureau2, מס׳ 968, תיק 1, מכל 274-H4, עמ׳ 3, 7.6.1941, אצי״צ.

[24] במסמך בתיק של שירותי הביטחון ״החלטות עד 17.7.1941״, מצוינת החלטה של גנרל דנץ על מעצר בית של מקומי, וביטול מעצר בית של שני מקומיים אחרים. מסמך זה מראה, שלפחות מבחינה פורמלית הנציב העליון של צרפת בסוריה-לבנון היה מעורה גם בנושאים שוליים. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעברו של דנץ, שמרבית הקריירה שלו הייתה בחיל המודיעין. תיק שירות הביטחון 1946-1941, ״מודיעין ועיתונות, החלטות, צווים, 1941-1937״, תת-תיק ״החלטות עד 17.7.1941״. מס׳ 1996, ארכיון משרד החוץ הצרפתי בננט. בארכיון האישי של גנרל דנץ אין עדות כלשהי על פרשת כ״ד יורדי הסירה. מכתב תשובה של עוזר ראש ממשלת צרפת לענייני דיפלומטיה, ביטחון לאומי ושיתוף פעולה לשגריר ישראל בצרפת, 22.3.1988, פיקדון בן-אלקנה, א״צ.

[25] ״סא״ל בארני״ היה כינויו של רב-סמל בארנס (Barnes), מדריך החבלה של המגויסים הארץ-ישראלים לעזרת ה-S.O.E.. במסמכים הבריטיים הוא צוין בשם הקוד - HB/D. תיק 3/144SH, אל״ב. בארנס, שהיה ממונה על קורסי הימייה והחבלה בארץ, נהג לבקר בקורסים שנערכו בחוף הירקון. אלכס דורון, סוף שבוע - מעריב, 6.10.1989.

[26] בסקירה מודיעינית של חשודים צוינה פעילותו של מוכתר חניתה, יוסף פיין, שנמצא תחת מעקב זה כמה חודשים על-ידי שירותי המשטרה. שירותי הביטחון הוזהרו מפני אפשרות שפיין יעביר מזוודה עם חומר נפץ מארץ-ישראל, וצוין ש״הנושא בטיפול״. תזכיר מודיעיני, תיק 3070, סעיף 9, 4.6.1941, המפקדה העליונה של כוחות הלוונט, המטה הכללי, הבירו [הלשכה] השלישית, אצי״צ.

[27] ״דוח חקירת אנשי החוליה״, תיק 3, מכל 276-H4, 11.6.1941, אצי״צ.

[28] ״דוח המעצר וזהות העצירים״, תיק 8.8.56/JM, 17.6.1941, אצ״יצ. לפי ממט, החוליה הייתה אמורה לחבל במתקני תחמושת ודלק באזור ביירות. רזיאל ממט, שלום על הרובים, תל-אביב; משרד הביטחון, תשמ״ו, עמ׳ 257-255 (להלן: ממט, שלום על הדובים).

[29] המסמך חתום בשם ראש המטה הכללי, והוא מיועד למשטרה הצבאית, לשירותי הביטחון, ללשכת MRE ולמודיעין הצבאי. המפקדה העליונה של הכוחות בלוונט - מבצעים, תיק 2, מכל 274-H4, 17.6.1941, אצי״צ.

[30] מסמך ה-A.M.B (הלשכה הצבאית לפעילות אנטי-לאומית) מצורף לדוח המעצר וזיהוי העצורים. המסמך הוצא בידי גורם מודיעיני בשם הקוד ״5000״ ל״10000״, והוא חתום בשם מפקד ה-A.M.B. וויליאם, ״סוכנים בריטים״, תיקים 3-2, מכל 276-H4, 16.6.1941, אצי״צ.

[31] הבריטים לא כללו ברשימת הנעדרים שלהם, שהועברה לצרפתים, את כ״ג יורדי הסירה היהודים, אולם נוסף לרס״ן פאלמר הם כללו ברשימה את שני הערבים מחוליית ווסטול, שבפועל היו מלשיני שירותי הביטחון הצרפתיים. מכתבו של גנרל ג׳וזף דה-ורדילק (Verdilha), נשיא הנציגות הצרפתית בוועידת הפיקוח (לשביתת הנשק) אל גנרל מ״ג קריסטל (Chrystall) הבריטי, נשיא ועידת הפיקוח, תיק 1, מכל, 292-H4, 24.10.1941, אצי״צ.

[32] תיק 3/217SH, סעיף E במברק מירושלים לקהיר, 14.6.1941, אל״ב.

[33] תיק 3/154HS, סעיף 3, במברק ללונדון, 14.6.1941, אל״ב.

[34] תיק מכתבי הלורד גלנקונר (Glennconner), מפקד ה-S.O.E במזרח התיכון, תיק 3/144SH, אל״ב.

[35] חרובי, המודיעין הבריטי, עמ׳ 137.

[36] גלבר, שורשי החבצלת, ב, עמ׳ 476.

[37] ווסטול היה איש ה-S.O.E, שפעל בארץ-ישראל עם ה״הגנה״, והשתתף עם שבעה מלחים ארץ-ישראלים במבצע תקיפה בתעלת קורינתוס ביוון, לפני יציאת הכ״ד למשימתם. ראו: עדות יצחק ספקטור על פרשת ספינת ״דולפין״, תיק 25/2235 S, אצ״מ.

[38] טיוטה בכתב ידו של ירוחם כהן, תיק 80/1872/52, עמ׳ 5, את״ה.

[39] שם. ירוחם כהן התבסס על פרק, שיוחד לפרשת אברהמסון (פרק ל״ז: יונץ), בספרו של ממט, שלום על הרובים, עמ׳ 256. שחרור ווסטול צוין גם בדוח מאוגוסט 1941 על המצב ב-S.O.E, שבו נכתב כי הוא חזר למפקדה. תיק 3/211HS, אל״ב.

[40] יוסף פיין, הוצאת קבוצת דגניה א׳, אב תש״י, עמ׳ צה-צו.

[41] יוסף פיין, דוח ׳ביקור שני בצור ביום 13 ביוני 1941׳, יומן יוסף פיין, עמ׳ 4-3, ארכיון קיבוץ חניתה; בספר שלא הודפס על תולדות ה-S.O.E, תיק 7/217HS, עמ׳ 1132, 29-28 ביוני 1941, אל״ב.

[42] מגירון, שעבד עם דוד הכהן, העיד על מעצר אברהמסון: ״מבחינת הביצוע הייתי קשור עם האנגלים. בחוזרם (מפעילות בסוריה) ערכנו עוד מבצעים בראשותו של יונה אברמזן שנתפס והושם במאסר״. עדות מאיר מגירון-גרינבוים, תיק20.5.1959 ,13.19 , את״ה.

[43] יפרח חביב, בקעה זו ונערים אלה: ספר זיכרון לחללי יבנאל, גבעתיים: מסדה, 1967, עמ׳ 179-153.

[44] ממט, שלום על הרובים, עמ׳ 264-263. עדות נוספת קיימת בדוח מאוגוסט 1941 על המצב ב-S.O.E, תיק 3/211HS, אל״ב.

[45] כך היה גם לגבי טוביה ארזי, איש המחלקה המדינית של הסוכנות, שהופקד על התעמולה והושתל באוקטובר 1940 בסוריה. בדצמבר 1940 נתפס ונדון ל-15 שנות מאסר והרשת נפלה. כשנכלא בבית סוהר בלבנון, התקבלו עליו ידיעות מאנשי הסגל של בית הסוהר ומיהודי מקומי, שדיווח על העברתו לבית החולים. בסיועם של גורמים אלה אורגנה בריחתו.

[46] במסמכי ארכיון צבא היבשה הצרפתי מצויות שתי עדויות על הוצאה להורג של חמישה צנחנים גרמנים בלבוש אזרחי ב-10.1942, לאחר משפט קצר, ועל הוצאה להורג של שני מרגלים יוונים. בהוצאה להורג הראשונה נכחו נציגי צבא בריטניה. שני מקרים אלה אירעו כשנה לאחר סילוק שלטון וישי מסוריה ומלבנון. ״ארגון ופעילות מערכת המשפט הצבאית ובתי הדין הצבאיים: 1946-1941״, תיק 1, מכלH-339 4, אצי״צ.

[47] תיק שכותרתו ״תחקור שבויים החוזרים מצרפת״,

WO 32/9914,  Report Captain Scaifes ,Comandor Marshall L.t  אל״ב. בתיק לא נמצא תחקיר שנערך לקצין השלישי, ולכן קשה לקבוע אם תוחקר או לא תוחקר.

[48] מכיוון שהצרפתים התמהמהו בהחזרת השבויים, נקטו הבריטים צעדים חריפים לרבות אולטימטום ושביית קבוצת קצינים צרפתים בכירים ביותר כבני ערובה, כולל הנציב העליון, גנרל דנץ. רק לאחר נקיטת צעדים אלה שחררו הצרפתים את השבויים שהועברו מלבנון לצרפת. תיק 1, מכל 293-H4, אצי״צ.

[49] יזכור: מתר״ך עד תש״ח, תל-אביב: משרד הביטחון, 1992, עמ׳ 216-215.

[50] בארכיונים הצרפתיים לא אותרה עדות ללכידת חולייתו של מרשל ב-8.6.1941, בגלל תיחום חקירתנו לתקופה שעד סוף מאי 1941.

 

העתקת קישור