הרוזן ברנדוט: האומנם הודרך על-ידי בריטניה?
מק"ט
3043לג
מחבר/עורך
גזית מרדכי
title
הרוזן ברנדוט: האומנם הודרך על-ידי בריטניה?
נושאים/תקציר
הרוזן השבדי פוֹלקה ברנדוֹט נבחר כמתווך מטעם האו״ם בשאלת ארץ-ישראל, ביום ההכרזה על הקמת המדינה. נרצח ע"י לח״י בירושלים כעבור 4 חודשים. מתוך: גשר 2/111, סתו תשמ"ה
ספרות עזר
+
תוכן

 

 

תודת המחבר, עמית במכון שילוח (מרכז דיין) של אוניברסיטת תל-אביב, על עזרת המכון בעת כתיבת המאמר.

  

הרוזן פוֹלקה ברנדוֹט נבחר על יסוד החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות לשמש מתווך מטעם האו״ם בשאלת ארץ-ישראל. ההחלטה נתקבלה ב-14 במאי 1948, יום ההכרזה על הקמת המדינה. ברנדוט נרצח על-ידי לח״י בירושלים כעבור ארבעה חודשים (17 בספטמבר 1948). במשך תקופה קצרה זו הוא טיפל בהצלחה בנושא ההפוגה. הראשונה (11 ביוני-9 ביולי) והשנייה (נכנסה לתוקפה ב-18 ביולי 1948) וגיבש הצעות מדיניות כבסיס ליישוב הסכסוך. הצעותיו הראשונות כּוּנוּ על-ידיו ״טנטטיביות״. הן הוגשו ב-28 ביוני 1948 ונדחו על-ידי ישראל ומדינות ערב. הצעותיו האחרות גובשו בשבועות האחרונים לפני הירצחוֹ ופורסמו שלושה ימים אחרי מותו (20 בספטמבר 1948). רשימה זו תעסוק בהצעותיו הראשונות ותבדוק באיזו מידה, אם בכלל, גובשו בסיוען של לונדון וּושינגטון ולא בידי המתווך בעצמו.

 

מיום שפורסמו הצעותיו הראשונות של ברנדוט אזל והלך האשראי המועט שהממשלה הזמנית של ישראל והציבור בארץ היו מוכנים להעניק לו. ישראל סברה, שההצעות מהוות סטייה מרחיקת לכת ומסוכנת מתוכנית החלוקה.[1] גם עניינים אחרים, שהתעוררו במגעים עם המתווך, בתוכם שאלת התרת העלייה של גברים בגיל צבא בתקופת ההפוגה, העכירו את האווירה. ברנדוט נתפס בישראל יותר ויותר כגורם עוין ודוד בן-גוריון רשם ביומנו, ביום בו נמסרו לו הצעות המתווך:

״... אלה החושדים שהוא סוכן של בווין אינם רחוקים מן האמת״.[2]

ברית-המועצות שהצביעה במאי נגד מינוי המתווך, בנימוק שהוא ישמש מכשיר בידי מתנגדי תוכנית החלוקה השואפים לסבך את המצב, דבקה בעמדתה השלילית כלפיו. ביטוי לכך ניתן על-ידי מאמר מערכת בפרבדה, שפורסם ימים אחדים אחרי היוודע תוכן הצעותיו. במאמר נאמר כי התוכנית נושאת את התווית ״תוצרת בריטניה״.[3]

לא נעלם מעיני המתווך כי בישראל רבה החשדנות כלפיו וכלפי מעשיו. באמצע יוני הופנתה תשומת-לבו למאמר בעיתון הישראלי בשפה הגרמנית ״ידיעות חדשות״. במאמר נאמר, שהמתווך משרת את הבריטים ואת האמריקנים, מקיים מגעים ישירים עם לונדון וּושינגטון ומסרב להעסיק סובייטים במנגנון ההפוגה של האו״ם. המתווך רשם ביומנו, כי עצם העובדה שהכתב מניח ״כמובן מאליו״ הנחות כאלה, מוכיחה עד כמה המאמר הוא חסר אחריות.[4] תגובה זו מעידה שהוא התקומם נגד האפשרות שמישהו מעלה על דעתו, שהוא מקיים מגעים סמויים עם בריטניה, הווה אומר עם ארנסט בווין השנוא כל כך על הישראלים. בהתעכבו בפאריס, בדרכו משטוקהולם למזרח התיכון, הוא שקל יחד עם הממונה על שגרירות בריטניה, אם רצוי שייפגש עם בווין, ודחה את הרעיון. מהתעודות של האו״ם ושל משרד-החוץ הבריטי, הפתוחות כיום, ידוע, שבשיחה זו לא נתן הדיפלומט הבריטי למתווך שום עצה שיכולה הייתה להשפיע עליו בעת גיבוש הצעותיו. להיפך, הוא העמידו על כך, שבריטניה אינה נייטרלית בסכסוך משום שהיא מספקת נשק לערבים ומשום שקצינים בריטים נוטלים חלק פעיל בקרבות כמדריכים.[5]

אבל השמועות והחשדות, שאין המתווך גורם עצמאי הוסיפו לרדוף את שליחותו. ג׳ון רידמן, שהיה ממונה מטעמו על פעולות האו״ם בישראל, הכחיש בתוקף באוזני הישראלים, כי המתווך פועל בשליחות בריטית-אמריקנית, אך ספק אם הכחשה זו השפיעה השפעה של ממש.[6] כנגדה היו בידי מנהיגי ישראל דו״חות, ששלח אבא אבן מהאו״ם בניו-יורק. לפיהם, אפילו הממונה הישיר על המתווך, המזכיר הכללי שלי האו״ם, טריגווה לי, הביע חשש מפני כוונות ברנדוט ונטייתו לפייס את הערבים.[7]

מטרת רשימה זו היא לברר, בעזרת המסמכים הדיפלומטיים הבריטיים והאמריקניים, באיזה קו נקטו לונדון וּושינגטון בחמשת השבועות שחלפו מיום מינויו ועד להגשת הצעותיו לצדדים בסוף יוני 1948. בתקופה קצרה זו נחרץ גורל השליחות. הבירור העלה, שגם לאחר פרסום הצעות המתווך (4 ביולי 1948) עדיין לא מיהרו שתי המעצמות לשנות את הקו של אי-התערבות שהיה נקוט בידן. כאשר נחלצו וניסו להשפיע על המתווך על-ידי שיגור שליחים לרודוס, היה זה ברגע האחרון, ימים ספורים לפני שנרצח.

המסמכים הבריטיים והאמריקניים מראים בעליל, כי לונדון וּושינגטון נמנעו כל אותו זמן מלעוּץ למתווך בעניין שליחותו. עד לכניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה (11 ביוני 1948) לא ראו בכך כל דחיפות, משום שכל מאמצי המתווך, בשבועיים הראשונים לשהותו באזור, היו נתונים להפסקת הלחימה. אחרי השגת יעד מיידי זה השלתה מחלקת המדינה של ארצות-הברית את עצמה, על סמך מידע שנמסר לה על-ידי טריגווה לי, שאין המתווך מנסה כלל לגבש הצעות להסדר סופי והוא ממקד את מאמציו בהארכת תקופת ההפוגה ובפירוז ירושלים. האמריקנים היו שרויים בטעות זו עד הרגע האחרון. מזכיר המדינה האמריקני ג׳ורג׳ מרשל, העביר לבווין ב-22 ביוני ידיעות מרגיעות אלה, ואילו נציג ארצות-הברית באו״ם בפועל, פיליפ ג׳סופ, עדיין האמין ב-30 ביוני שהמתווך יסתפק בהעלאת הצעות סתמיות.[8] אלא שברנדוט ועוזריו היו נתונים באותם ימים ממש במאמץ מרוכז לחבר הצעות ליישוב הסכסוך, כדי שיוגשו לצדדים זמן-מה לפני סיום ההפוגה (ב-11 ביולי 1948). הם קיוו שההצעות ישמשו בסיס לראשית מו״מ עקיף בין הצדדים וייתנו לצדדים עילה להאריך את ההפוגה.

בווין ראה את הדברים בצורה-מפוכחה יותר. עוד כשבוע לפני פניית מרשל אליו, ב-16 ביוני, ביקש את השגריר האמריקני בלונדון למסור למזכיר המדינה, כי הוא חש שמשרד-החוץ הבריטי אינו יודע מספיק על מחשבותיו של ברנדוט. הוא הציע, כי שתי הממשלות ישתפו פעולה וישוו את הידוע להן על מגמות המתווך. הוא הוסיף, כי

״עשוי להתקרב המועד בו יוכלו שתי הממשלות להקל במידה רבה על משימת המתווך אם ידעו את הכיוון של המו״מ שהוא מנהל״.[9]

גם ישראל הזהירה את ארצות-הברית מפני יוזמותיו של המתווך. ב-16 ביוני שלח אבא אבן מכתב לשופט רוזנמן, המקורב לנשיא טרומן, ובו טען כי תקופת ההפוגה תנוצל על-ידי המתווך, כדי להשיג הסדר קבוע על-ידי צמצום שטחה של מדינת ישראל. אבן הוסיף שמקור היוזמה להצעות כאלה הוא ממשלת בריטניה. הוא הציע שארצות-הברית תודיע למתווך, שהיא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של ישראל ולא תסמוך ידה על שינויים בגבולות שאינם מקובלים על ישראל.[10] לשאננות וושינגטון היו שתי סיבות:

ראשית, משום שסמכה על המידע שמסר לה מזכ״ל האו״ם, שלא ידע מספיק על כוונותיו של המתווך;

שנית, משום שלא נראה סביר, כי המתווך ימהר לפעול, בעוד שבעיות נכבדות כמו הפיקוח על ההפוגה, בינאום ופירוז ירושלים עודן מחכות להסדר.

האמריקנים ידעו שהבריטים נמנעו ממתן עצות למתווך וזה תאם לגמרי את גישתם הם.

אפשר ללא קושי לרכז רשימה ארוכה למדי של מסמכים בריטיים בהם חזרה לונדון והביעה דעתה, שאת לתת עצות למתווך. נסתפק בדוגמה אחת:

בתזכיר מ-23 ביוני של מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד-החוץ הבריטי נאמר, שלבריטניה לא היה מגע עם המתווך בעניין יישוב הסכסוך. הממשלה הבריטית לא תיתן עצה מדינית למתווך או לצדדים המעורבים בסכסוך עד שיתבררו כוונות המתווך.[11]

עד כמה דבקה הדיפלומטיה הבריטית בקו של הימנעות ממגע עם המתווך, מתברר מהעובדה המפתיעה, שהדו״ח של המתווך הגיע ללונדון כשבוע לאחר שנמסר לישראל ולערבים. ב-3 ביולי שאל המלך עבדאללה לדעתה של בריטניה על ההצעות.[12] לונדון נאלצה להשיב, שאין היא יכולה להשיא לו עצה, משום שטרם קיבלה את נוסח ההצעות. הנוסח הגיע לידי הבריטים ב-6 ביולי, עם פרסומו הפומבי.[13]

 

מדוע הקפידו הבריטים על אי התערבות?

1. ההצלחה הצבאית של ישראל, וההכרה שהעניקו שתי מעצמות-העל לישראל, שכנעה את בריטניה, שהמדינה היהודית הייתה לעובדה. יישוב הסכסוך, ויהיה אופיו של ההסדר אשר יהיה, יתבסס מעתה על המשך קיומה של מדינה יהודית ריבונית. כבר ב-6 ביוני אמר הרולד בילי לבני שיחו האמריקנים, כי בריטניה מאמינה שניתן יהיה להשיג השלמה ערבית עם קיום המדינה היהודית, אבל לשם כך יהיה צורך לשנות את גבולותיה, במיוחד בנגב.[14] ב-11 ביוני הבריק ראש המשרד לענייני המזרח התיכון מקהיר ללונדון, שהדרך היחידה הפתוחה בפני בריטניה היא לומר לערבים, שעליהם להשלים עם קיום ישראל. אבל משרד-החוץ הבריטי לא רצה למהר ללכת בדרך זו. מפעם לפעם הבהירה לונדון במברקים לשגריריה בבירות ערב, כי עליהם להימנע מלתת עצות לערבים. הערבים עומדים בפני ברירה קשה:

לקבל את מדינת ישראל, דבר המנוגד לעקרונותיהם ולשאיפותיהם,

או להמשיך להילחם ולספוג מפלה צבאית ולאבד שטחים נוספים.

ההחלטה של לונדון הייתה, כי עדיף שהערבים ייאלצו לקבל את דבר קיומה של ישראל בלחץ האירועים מאשר בלחץ העצות של בריטניה.[15]

2. חשיבות הנושא הארץ-ישראלי בעיני הממשלה הבריטית בשנת 1948 נבעה מהסכנה הצפויה לאזור מברית-המועצות. בווין הביע את דעתו בעניין זה באוזני האמריקנים בכמה הזדמנויות. בריטניה ייחסה, כמובן, חשיבות עליונה לצורך להגיע לתיאום מהלכים עם ארצות-הברית מול סכנה זו. בתור המדינה שנשאה בעול הגנת האזור ושקיימה בסיסים ומתקנים צבאיים במצרים, בעיראק, בירדן, בלוב, בעדן וכו׳, חששה בריטניה לכושרה למלא את תפקידה בלי סיוע אמריקני, והרי תנאי מוקדם להבטחת סיוע כזה בלב שלם היה גיבוש מדיניות משותפת או, לפחות, מתואמת היטב עם ארצות-הברית. במשך שלושה חודשים, החל מהשבוע השלישי של מאי, חתר בווין ללא ליאות להסכם עם ארצות-הברית בעניין ארץ-ישראל, כחלק עיקרי בהסכם הכולל. הסכם כזה הושג ב-27 באוגוסט.[16] בתקופה שקדמה להסכם היה מנוי וגמור עם בווין, שלא ליזום מהלכים נפרדים. פעולה דיפלומטית בריטית, שמטרתה להדריך את המתווך באיזה אופן שהוא, חייבה תיאום מדוקדק מראש עם ארצות-הברית, ולכך טרם הונחה התשתית בעת שהמתווך עסק בהכנת הצעותיו.[17]

הניתן להסיק מסקנה חד-משמעית, שלא היה כל יסוד לחשד, שטביעות אצבעותיה של בריטניה היו טבועות על ההצעות הראשונות ״הטנטטיביות״ של המתווך? לתשובה על שאלה זו יש חשיבות ניכרת מפני שקיים קשר בין

אי-האמון שהתפתח בקרב חברי הממשלה הזמנית של ישראל כלפי שליחות המתווך והרצון להינתק לחלוטין מן המתווך

לבין החשד שהמתווך פועל בהשראת המדיניות הבריטית דווקא.

אפשר אף להרחיק לכת ולומר, שאנשי לח״י, שהחליטו על רציחתו, היו משוכנעים שהצעותיו מבית היוצר של בווין באו. נדמה, שניתן לקבוע, שברנדוט לא שאב רעיונותיו מלונדון דווקא. לונדון נזהרה מאוד שלא יתעורר ספק לגבי מדיניות אי-ההתערבות שלה בשליחותו. אבל התפתחות המאורעות יצרה קרבה, אם לא זהות, בין כמה מהרעיונות שברנדוט הציע, ובראש וראשונה - סיפוח הנגב לשטח הערבי תמורת סיפוח הגליל המערבי לישראל - לבין עמדות בריטניה. בהיות ההצעה בדבר החילופים גליל-נגב החשובה בין הצעותיו ראוי לעמוד בקצרה על הצעה זו.

גם אם נאמר שרעיון חילופי השטחים נולד בבריטניה וכי בריטניה הייתה קנאית במיוחד, אין להתעלם מהעובדה, שאף ארצות-הברית תמכה ברעיון שהנגב, או חלק גדולים ממנו, ייתלשו מישראל. לרעיון זה היו חסידים בוושינגטון החל ממאי 1948.[18]

הייתה זו ארצות-הברית, שגיבשה עמדה כמעט נלהבת כלפי הצעות המתווך עוד בטרם הייתה לבריטניה עמדה בעניין. האמריקנים גרסו, שהצעותיו הן חיוביות ומרחיק ראות.[19] יתירה מזו, לא על נקלה נטשה ארצות-הברית גישתה זו, שהרי זו זכתה לגושפנקה של הנשיא טרומן. ב-16 באוגוסט שלח מרשל מברק אל נציגו בישראל, בו הוא מסר לו על דעת הנשיא כי

״מדינת ישראל צריכה להיות בגבולות שיהפכו אותה להומוגנית ומגובשת יותר... ישראל תוכל להתפשט אל אזור הגליל שהוא פורח תמורת חלק גדול מהנגב שיועבר לעבה״י.״[20]

ב-6.9 נמסרו הדברים רשמית לממשלת ישראל.[21]

בקבלו על עצמו את השליחות פעל המתווך כל העת על יסוד ההנחה, שהעצרת, בהחלטתה מ-14 במאי, לא הטילה עליו לבצע את החלטת החלוקה המקורית. אילו רצו בכך - כך סבר - הייתה אומרת זאת מפורשות. תחת זאת היא הטילה עליו לפעול ל

״יישוב בשלום של המצב העתידי בארץ ישראל״.[22]

היא עשתה כן, לדעתו, משום שהוכח כי החלטת החלוקה אינה ניתנת למימוש. אי לכך היה עליו לחתור לפשרה, דהיינו להכנסת שינויים במפת החלוקה. מאחר שאחיזת ישראל בנגב הייתה רופפת ביותר ביוני 1948, בעוד שהשליטה המצרית שם נראתה איתנה למדי, היה זה הגיוני שהמתווך יגיע, אף ללא כל הכוונה מלונדון וּושינגטון, למסקנה שעליו להציע את החילופים גליל תמורת נגב. הגבולות של תוכנית החלוקה הוגדרו על-ידי מישהו כ״מעשה ידיו של פאבלו פיקאסו״ וכלל לא נראו למתווך כאידיאליים וכמקודשים. ועוד, המתווך הוטעה על-ידי ד״ר נחום גולדמן, בשיחתם בפאריס, ב-26 במאי, כאילו אין שוֹרה בקו ההנהגה הישראלית אחדות דעים בדבר חשיבותו של הנגב.[23] נראה אפוא ששיחה זו והקווים בהם החזיק צה״ל הלכה למעשה בתקופת ההפוגה הראשונה, היו לגורם קובע בשיקולי המתווך. ברנדוט לא הצטער במוצאו, כי המחשבות שניסרו בחלל בלונדון וּבוושינגטון, עליהן למד מתוך קריאת העיתונות, תאמו את רעיונותיו שלו, אך אין לומר שהן היו גורם מכריע בעיצובם.

 

הערות:

[1] המתווך הציע הקמת איחוד בין שני חלקי ארץ-ישראל. ישראל תהיה חברה באיחוד זה. היא תוותר על הנגב, תעביר את ירושלים כולה לשליטת עבר הירדן, תסכים להגבלת העלייה שנתיים מיום האיחוד, תקים נמל תופשי בחיפה, שיכלול את בתי הזיקוק ונמל תעופה חופשי בלוד.

[2] David Ben-Gurion, Israel, A Personal History, (New English Library, 1971)

בדו״ח המודיעין של צה״ל לשבוע המסתיים ב-20 ביוני נאמר: ״הרוזן ברנדוט פועל בהתאם למדיניות הבריטית ואין הוא מחויב להחלטות האו״ם, לרבות החלטת החלוקה״. מצוטט לפי

Sune O. Persson, Mediation and Assassination, Count Bernadotte: Mission to Palestine, 1948 (London: Ithaca Press, 1979)  עמ׳ 156, הערה 32.

[3] פרבדה, 11 ביולי 1948 (לפי דו״ח משרד-החוץ הבריטי  371/68572/9463).

[4] Folke Bernadotte, To Jerusalem (London: Holdder and Stoughton, 1951),

עמ׳ 107-106; ור׳ גם ספרו של פרסון, שם, עמ׳ 141-140.

[5] ברנדוט, שם, עמ׳ 6.

[6] מדינת ישראל, תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, מאי-ספטמבר 1948, כרך א׳, תעודה מס׳ 231, עמ׳ 220 (להלן בקצרה ״תעודות״).

[7] שם, מסמך מס׳ 206, עמ׳ 186.

[8] 5 .Vol ,1948  , Foreign Relations of the United States

עמ׳ 1134 ושם עמ׳ 1161. ב-4 ביוני הבריק אבן אחרי שיחה עם דיפלומט אמריקני: ״האמריקנים אינם מצפים להרבה פעילות בארבעת השבועות (של ההפוגה) בכל הנוגע להסדר המדיני...״ (תעודות, עמ׳ 124). ב-16 ביוני הזהיר אבן את בן-שיחו האמריקני, כי יש צורך בלחץ על המתווך מול היוזמה הבריטית לקטוע את הנגב מישראל. האמריקני לא הגיב (תעודות, עמ׳ 165).

[9] עמ׳ 1122 ibid ,Frus.

[10] תעודות עמ׳ 167. אבן התבסס על שיחה עם הרולד בילי ב-8 ביוני (שם, עמ׳ 140) ועל העיתונות הבריטית. הוא צדק באשר למדיניות בריטניה, אך טעה בחושבו שהבריטים הדריכו את ברנדוט. ב-22 ביוני כתב אבן לגולדמן (שם, עמ׳ 199), כי קיים חשש, שהבריטים יצליחו להשפיע על המתווך. בוין כבר אינו מתכוון ״לרצוח״ את ישראל, אבל הוא רוצה ״לקטוע לה איבר״.

[11] תעודה בריטית מס׳ 8627 E/371/68573. ראה כמו כן תעודות מס׳ 8524 E/371/68566.

8526 E/371/68566. 8431 E/371/68566. 8137 E/371/68564. 8495 E/371/68566.

8443 E/371/68566. 8443 E/371/68566.

[12] תעודה בריטית מס׳ 8862 E/371/68568.

[13] תעודה בריטית מס׳ 8882 E/371/68568.

[14] תעודה בריטית מס׳ 8026 E/371/68564.

[15] בתעודה בריטית 8137 E/371/68564 נאמר:

The choice of alternatives open to the Arabs will no daubt appear unpalatable to them and it is better that the should become reconciled to it by the logic of events rather than we should at present try to impose on them.

[16] עמ׳ 1357-1534 ibid ,Frus.

[17] בעניין אחד בלבד הושג תיאום בריטי-אמריקני כבר ביוני וזה נגע לחיפה. ישראל, שהייתה מעוניינת להפעיל מחדש את בתי הזיקוק המשותקים, פנתה בעניין זה לארצות-הברית ולבריטניה. היא הסכימה לפיקוח או״ם על בתי הזיקוק. בריטניה מצדה ביקשה את אישורה של ארצות-הברית בטרם פנתה למתווך להציע לו להביא להסכם בין ישראל לערבים על כינון נמל בינלאומי בחיפה, לתקופה מוגבלת

(תעודות בריטיות מס׳ 8764 E/371/68567; תעודות, שם, עמ׳ 170-172, עמ׳ 1122-1124  ibid ,Frus).

[18] למשל, עמ׳ 1136, 1165, 1171 ibid ,Frus. תחילה היו אלה תזכירים ללא מעמד רשמי.

[19] עמ׳ 1186 ibid ,Frus.

[20] עמ׳ 1366 ibid ,Frus.

[21] תעודות, שם, עמ׳ 570.

[22] .Palestine Promote a peaceful adjustment of the future situation in

[23] עמ׳ 121, 133 ibid ,Persson. במברק על השיחה שגולדמן שלח לשרתוק (שרת) הוא לא דיווח שאמר, כפי שנרשם בדו״ח של האו״ם כי ׳׳המנהיגים היהודים עצמם אינם תמימי דעים באשר לחשיבות היחסית של דרום הנגב, המשמש מוצא למוצרי תעשייה, דרך מפרץ עקבה״.

 

מילות מפתח
ברנדוט, הודרך,
העתקת קישור