חלק ראשון - פרק 2: עין סיניה
שם הפרק  חלק ראשון - פרק 2: עין סיניה


חלק ראשון: עיצוב השקפת עולמו של משה שרת

 

 פרק 2: עין סיניה

 

2.1. ההחלטה להתיישב בעין סיניה

 

כאשר הגיע יעקב שרתוק לארץ עם משפחתו בשנת 9061, לא הייתה לו החלטה ברורה איפה להתיישב. באותה תקופה בדק וחיפש כל אפשרות הקשורה לעבודת אדמה באחת המושבות הקיימות.[1] לאחר שעלה בדעתו ללכת להתיישב בחדרה, שכנע אותו חיים חיסין, חבר מימי ביל"ו, לבטל את הרעיון בעיקר מבחינה בריאותית בגלל התנאים הקשים של המושבה חדרה.[2]

באותה תקופה חידש יעקב שרתוק את הקשרים הישנים שלו עם אישים שונים בירושלים כגון אליעזר בן יהודה. האחרון מסר לשרתוק שאסמאעיל אל-חוסייני, איש ידוע בקרב האוכלוסייה הערבית, בעל הון ואדמות[3] עמד לנסוע לאירופה וחיפש אנשים שיהיו מעוניינים בחכירת האדמות שלו.[4] באותם הימים התפרסמה ידיעה בעיתון "השקפה״ בה נאמר:

"עסק טוב... מפני יציאת בעל הבית מירושלים יש ברצונו להשכיר מכון חדש ושלם לגמרה, שיש בו:

א) טחנה לטחון עם מניע (מוטור)... בשמן אדמה ובכוח של שישה עשר סוס.

ב) שני מכבשים אוויריים... לסחוט שמן זית.

כל המכונות הן מהיותר חדשות והיותר מתוקנות. בהתנאים היותר נוחים להניען ברגע אחד.

כל זה נמצא במדור התחתון של בית יפה עם דירה בעלייה הראשונה מספקת למשפחה אחת... הבית עומד בכפר עין סיניה (כך כתוב במקור. הערה שלי ש.פ.) במרחק שתי שעות מירושלים ודרך טוב ומתוקן לעגלות מוביל שמה... מי שרוצה בעסק... לפנות אל בעל הבית האדון ביי איסמאעיל אל-חוסייני - זו משפחה מוסלמית מפורסמת בירושלים".[5]

המשפחה התיישבה בכפר הערבי עין סיניה הנמצא קרוב לרמאללה בין ירושלים לשכם. לאחר שיעקב שרתוק ביקר במקום החליט לחכור את השטח לתקופת ניסיון של שנתיים. לאחר תקופה זאת הייתה המשפחה חייבת להחליט אם להישאר במקום לעוד עשר שנים או לעזוב.[6] לאחר ישיבה של מספר חודשים ביפו, עברו כולם לעין סיניה: יעקב שרתוק וחמשת ילדיו, אימו, אחיו וולודיה, אחותו גוטה, בעלה ברוך קטינסקי ובתם דבורה.[7]

 

2.2. מניעיה של משפחת שרתוק ללכת לעין סיניה

 

על המניעים של יעקוב שרתוק ללכת לעין סיניה כתב חברו חיים חיסין:

"הוא (יעקוב שרתוק. הערה שלי, ש.פ.) בא הנה (הכוונה לארץ-ישראל. הערה שלי, ש.פ.) בהחלטה להתעסק בעבודת אדמה, ועשה צעד שאף אחד מאיתנו לא מצא עוז בנפשו לעשותו. אף כאן נשאר צ׳ נאמן לקיצוניותו: ויתר על כל מנעמי החיים הקולטוריים של העיר הגדולה, אשר בה התחנכו קרוביו ובני משפחתו, וילך לשבת עם ב״ב בכפר ערבי רחוק; שם חכר חלקת אדמה והתחיל לחיות חיים פרימיטיביים של איכר...״.[8]

אליהו גולומב טען שהגורם העיקרי להליכה לעין סיניה היה קשור לרצונו של שרתוק:

״לייסד את היישוב העברי הראשון בצפונה של ירושלים, בהרי אפרים".[9]

ברור שתמיכת המשפחה ברעיון ללכת לעין סיניה היה קשור לרצונם לסייע ליעקב שרתוק "להגשים את משאת נפשו".[10]

לסיכום: שתי סיבות עיקריות הניעו את משפחת שרתוק ללכת לעין סיניה:

א) חזונו החלוצי של יעקב שרתוק.

ב) האפשרות ליצור מקור פרנסה לכל המשפחה על בסיס של עבודה חקלאית.

שני השיקולים, האידיאולוגי והפרגמטי, היו חלק בלתי נפרד ממערכת השיקולים של משפחת שרתוק. זהו ביטוי של סולם הערכים אשר נקלט אצל הדור השני ובא לביטוי בהשקפת עולמו של משה שרת.

 

2.3. צורת חייה של משפחת שרתוק בעין סיניה

 

יעקב שרתוק ומשפחתו חכרו 400 דרגם מאסמאעיל אל-חוסייני, טחנת קמח מונעת בקיטור ובית בד. כל המשפחה גרה בבית אחד שעמד במרכז הכפר. באותה תקופה הייתה טחנת הקמח היחידה בסביבה ומכל הכפרים היו באים לטחון.[11] לבית הבד היו מביאים זיתים ומהם היו מפיקים שמן גס. משפחת שרתוק התפרנסה גם מגידול עופות, עזים ומתוצרת כרמי הזית, אשר היו בקרבת הכפר.[12]

באותה תקופה רכש משה שרת לעצמו את השפה הערבית. לאחר שנה של ישיבה במקום היה מטפל, על אף גילו הצעיר, בכל הקשרים עם הערבים. הערבית שלו הייתה רהוטה והוא קיבל על עצמו את כל המשא-ומתן עם התושבים המקומיים.

לאחר כשנה עזבו אחותו של יעקב שרתוק גוטה ומשפחתה את עין סיניה. אז קיבל על עצמו משה שרת גם את העבודה בטחנה ובבית הבד.[13] באותם הימים היה משה שרת בן 13, ועבד כשותף מלא בניהול ענייניה של המשפחה. ידיעותיו בערבית עוררו את הערכתם של הערבים בכפר, שנהגו לבוא ולהיפגש עם אביו.

למעשה כל המשפחה שיתפה פעולה בעבודה החקלאית, כשחלק גדול מאותן עבודות נלמדו מהתושבים הערבים.

יש לשער ששיתוף הפעולה עם האוכלוסייה הערבית תרמה לאווירה הטובה אשר הייתה קיימת בין משפחת שרתוק והתושבים הערבים, כשחלק מרכזי ביצירת אותם היחסים היה בידיו של יעקב שרתוק.[14]

 

2.4. חינוך הילדים

 

בדעתו של יעקב שרתוק היה שילדיו ילמדו אצל מורים פרטיים. אולם הניסיון לא הצליח. יחד עם זאת משה שרת נשלח עם אחיו ללמוד יחד עם הילדים הערבים של הכפר, אולם הלימודים לא עמדו בראש דאגותיו. במסגרת המשפחה ניסו ללמד את הילדים לימודי כגון ספרות, מתמטיקה, שפות והשכלה יהודית.

התנאים המיוחדים של המקום לא מנעו את הבית מלהיות מלא ביטויים של תרבות. הספרייה אשר הובאה מאירופה מלאת ספרות רוסית או אפילו הפסנתר, לא רק עוררו את השתוממות האוכלוסייה הערבית אלא גם יצרו אווירה מיוחדת אשר השפיעה בצורה עמוקה על כל המשפחה.[15]

 

2.5. חייה של משפחת שרתוק בעין סיניה באירוע מיוחד בתקופה

 

יש להניח שהניסיון של משפחת שרתוק בעין סיניה משך את תשומת לבם של אנשים שונים. באותה תקופה אנו מוציאים ביטוים של אהדה והערכה לניסיונו של יעקב שרתוק ומשפחתו. הערכה זאת באה לביטוי על-ידי האורחים הרבים שהיו מגיעים לכפר או בעיתונות של התקופה. בהבעות אלה אפשר לראות .עדות להערכה של אישים שונים לניסיון של משפחה יהודית בודדה בכפר ערבי. ב. בינה, אדם שהתארח בעין סיניה אצל משפחת שרתוק כתב באותה תקופה בעיתונו של אליעזר בן יהודה “השקפה:

"אורח נקריתי בשבוע שעבר לעין סיניה ... התענגנו עליהם לראות (הכוונה למשפחת שרתוק. הערה שלי, ש.פ.) חיים כפריים... גם החיים שמה בסביבת המשפחה העברית בכפר ערבי מעניינים מאוד. ילדים שהורגלו תמיד ללכת לבית ספר הגימנסיום, המה עתה חיים חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מפני שתי העבודות עבודת האת ועבודה בעט, ועושים כאשר עשו אבותינו לפנים... והם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לגשת לחיים אלה! דבר כזה יכול לעשות רק איש... יעקב יהודי (שרתוק) אשר כשמו כן הוא. מי ייתן וירבו כמוהו בארץ-ישראל".[16]

על אותם ביקורים כתבה ציונה רבאו, בתה של גוטה, אחותו של יעקב שרתוק, אשר נולדה בעין סיניה באותם הימים שהמשפחה שהתה שם:

"באותם הימים נהגו לבקרנו תיירים יהודים רבים, שביקרו בארץ והשתאו לשמע אומץ לבה ורוח העזה של משפחה מסונפת ומתורבתת, אשר ויתרה על בית ספר סדיר לילדיה, וגידלה תינוקותיה בכפר בודד בהרי אפרים, בין בוסתני עצי-זית, מעיינות מים צלולים, מאות ערבים ובחברת פסנתר ענק, ספרייה מעניינת, וסבתא צדקנית" (אשתו של יעקב שרתוק. הערה שלי. ש.פ.).[17]

עדות נוספת הייתה של רחל ינאית בן-צבי אשר ביקרה באותם הימים בעין סיניה. בספרה ״אנו עולים״, כתבה:

"במבוא הכפר... אנו מתבשרים כי משפחה יהודית דרה במקום. גדולה הפליאה - האומנם יושבת משפחה יהודית בודדת בכפר נידח זה, בעין סיניה זו שבנחלת בנימין?... להפתעתנו הגדולה מצאנו כי הבית הוא באמת של יהודי, בית יעקב שרתוק הבילו"יי, אבי משפחת שרת המהוללת... האומר להקים יישוב יהודי בפינה הררית בודדת זו".[18]

בשנת 1907 כתב אברהם משה לונץ בלוח ארץ-ישראל על האירוע המיוחד.[19] לאחר שהוא  מתאר את הנעשה בעין סיניה על ידי משפחת שרתוק, את המיוחד שבמקום, ומאחל שהרבה יהודים ילכו בעקבות יעקב שרתוק ומשפחתו, הוא מציין:

"... והמעשה הזה שמשפחה אחת יהודית מתיישבת לבדה בכפר הוא צעד חשוב במהלך היישוב".[20]

יש להניח שבאותה תקופה אותו מעשה של הליכה לכפר ערבי על ידי משפחה יהודית לא רק היה מעשה מיוחד אלא גם עורר הרבה הערכה בציבור היהודי הקטן בא"י.

 

2.6. עזיבת עין סיניה

 

כשהתקרב מועד סיום השנתיים, הייתה משפחת שרתוק חייבת להחליט מה לעשות, האם לחכור את השטח בעין סיניה לעוד עשר שנים או לעזוב. על אף העובדה שליעקב שרתוק ולאישתו לא הייתה נטייה מפורשת לעבודת אדמה, היה רצון מצדם להישאר במקום, בעיקר בזכות הקשר שנוצר עם עין סיניה. מעדויות שונות אפשר ללמוד שכל משפחת שרתוק, מבוגרים וילדים, אהבו את המקום והמחשבה שיעזבו נראתה כבלתי אפשרית.[21] אולם הניסיון לא הסתיים בהצלחה. לכל המשפחה היה חסר ניסיון חקלאי. התחלות שונות שנעשו בתעשייה גרמו להפסדים רבים.[22] הושקע סכום גדול כדי לשפר את מצב הקרקע בלי יחס לאפשרות של יבולים בשנים הקרובות. חיי המשפחה במקום מבודד שללו כל אפשרות של חינוך מסודר וטיפול רפואי.[23]

לעומת יעקב שרתוק אחיו, וולודיה, ראה את התקופה בעין סיניה ככישלון כלכלי.

גורם נוסף שהשפיע לטובת העזיבה היה חינוך הילדים. הלימוד עם מורים פרטיים נכשל והלימודים בכפר ערבי לא ענו על צורכי המשפחה. יעקב שרתוק ואשתו לא היו מוכנים להשלים עם המצב שמילדיהם יימנע חינוך יהודי מסודר. עבור יעקב שרתוק נחשבה העזיבה לכישלון מפני שהוכיחה שלא הצליח להכות שורשים במקום. על כן היסס בטרם הכריע.

בסופו של דבר עזבה המשפחה את עין סיניה. ייתכן שהסיבה העיקרית הייתה הכרעתו של אחיו של יעקב שרתוק לעזוב, שכן האחרון לא היה יכול להישאר, כנראה, בלי התמיכה של אחיו. מכל מקום, לאחר שתמו השנתיים שנקבעו בהסכם החכירה התרחשה "העזיבה הטרגית״.[24]

אין ספק שעל אף הפער התרבותי בין משפחה יהודית שבאה מרוסיה והתושבים הערבים, השאירה החוויה בעין סיניה סימנים עמוקים בכל המשפחה, גם אצל המבוגרים וגם אצל הצעירים יותר ובמיוחד אצל משה שרת.[25]

 

2.7. השפעת החיים בעין סיניה על משה שרת

 

לחייה של משפחת שרתוק בעין סיניה הייתה השפעה חשובה מאוד על השקפותיו של משה שרת בנושא הערבי. בחוג סגור, במסגרת דיון רעיוני אשר התקיים ב-28/6/1956 אמר שרת:

"... אנו שוכחים לגמרי שגם בצד השני יש אנשים חיים עם מוחות, וגם להם יש תגובות. אינני יודע מה קרה לנו. אינני יכול לדרוש מכולכם שיהיה לכם (כמוני) ניסיון חיים של שנתיים חיים סגורים בכפר ערבי כדי להיווכח לדעת, שהערבים הם בני אדם. יש להם מוח, היגיון וכבוד ורגש אנושי, ויצר וכושר הזדעזעות".[26]

במקומות אחרים ביומנו האישי של משה שרת, נמצא ביטויים המצביעים על חשיבותה של התקופה בה חיה משפחת שרתוק בכפר הערבי עין סיניה, ביחס להשקפותיו של משה שרת על הנושא הערבי.[27]

חוקרים מעטים אשר חקרו את פעילותו של משה שרת, התייחסו לאותה תקופה. ג. שפר טען שהחיים בכפר הערבי עין סיניה גרמו להכרות עם החברה הערבית והביאו את שרת ל-

"השקפה ברורה וקבועה בדבר שורשיות הקונפליקט היהודי-ערבי... ולחוסר תקווה לפתרון מהיר וכוללני של הסכסוך".[28]

אליעזר בארי במחקרו על ראשית הסכסוך ישראל-ערב הצביע על התקופה בעין סיניה כמאורע מאוד יוצא דופן בשנים הראשונות של המפעל הציוני בא״י.[29] בארי כותב:

"הייתה זאת אפיזודה. בשנים שלאחר מכן לא הייתה עוד אפשרות לניסיון כזה".[30]

באותו מחקר מציין בארי שלמשה שרת "היה תמיד קרבה מסוימת והבנה טובה יותר למאווי הערבים - אולי בהשפעת הוויית הנעורים בעין סיניה".[31]

באותן השנים בהן שהתה משפחת שרתוק בעין סיניה, רכש משה שרת לעצמו לא רק את השפה הערבית וההכרה של אורח-החיים של חלק מהאוכלוסייה הערבית, אלא גם למד להכיר את אותה חברה. הוא בא במגע עם אישים ערבים שונים, אשר עם חלק מהם הוא עתיד לשמור על קשרים במשך שנים רבות.[32]

התקופה בעין סיניה העמידה את משה שרת במקום מיוחד בין מנהיגי היישוב בכלל ושל תנועת העבודה בפרט. המפגש הישיר שלו עם החברה הערבית בא״י נתנה לו אפשרות להבין את אורח החיים של האוכלוסייה הערבית. להבדיל ממנהיגים אחרים של התנועה הציונית,[33] הוא תפס את קיומה של הקהילה הערבית בארץ כעובדה שיש להשלים איתה. החוויות בכפר הערבי השאירו בתודעתו של משה שרת סימנים ברורים אשר השפיעו עליו לאורך כל חייו. יש להניח שגורמים נוספים השפיעו על דרך מחשבתו, כשלאורך כל השנים בלטה גישתו המיוחדת לנושא הערבי. עדות מיוחדת נמצא אצל אחד האישים שפעל יחד איתו תקופה ארוכה:

"הערבים לא היו רק מכשול או בעיה פוליטית אלא בני אדם בעלי רגשות, תרבות, היסטוריה ושאיפות אשר יש לכבד ולקחת אותם בחשבון".[34]

 

הערות:



[1] עדותה של עדה גולומב, נמסרה ליעל מדיני ושמורה בארכיון המשפחה. ראה על אותו נושא: זאב ארליך, טבע וארץ, נובמבר-דצמבר 1986, עמ׳ 20-21.

[2] שם, שם. לסקוב, ביל"ויים, עמ׳ 418.

[3] בארי, עמ' 117.

[4] עדותה של עדה גולומב, שם.

[5] עיתון ״השקפה״, שנה שביעית, גיליון ע"א, שנת תתל"ז, עמ׳ 1.

[6] ציונה רבאו (קטינסקי), בתל-אביב על החולות, רמת גן, 1973 (להלן: רבאו) עמ' 11-16. ציונה רבאו כותבת בספרה ששרתוק היה צריך להחליט אחרי 99 שנה, ועדה גולומב מסרה בעדותה על 10 שנים.

[7] שם, שם.

[8] חיסין, עיתון הפועל הצעיר, שם, שם.

[9] גולומב, ב', 412.

[10] עדה גולומב, שם.

[11] שם, שם.

[12] שם, שם.

[13] שם, שם.

[14] רבאו, שם. בארי, שם.

[15] עדה גולומב, שם. שפר, אצולה, עמ׳ 154-155.

[16] ב. בינה מתוך עיתון "השקפה", שנה שמינית, גיליון נ"ב, שנת תתל״ח.

[17] ציונה רבאו, שם.

[18] רחל ינאית בן צבי, אנו עולים, עם עובד, תל-אביב, 1959 (להלן: בן צבי) עמ׳ 45-47.

[19] אברהם משה לונץ, לוח ארץ-ישראל לשנת התרס״ח, ירושלים, 1907, עמ׳ 121.

[20] שם, שם.

[21] עדה גולומב, שם.

[22] שם, שם.

[23] סיבות לעזיבת משפחת שרתוק את עין סיניה ראה: שרת, יומן אישי, ז', עמ׳ 1985.

[24] עדה גולומב, שם.

[25] ראה חיבור של גאולה שרת, אחותו של משה שרת, על עין סיניה אשר מופיע בשרת, יומן אישי, ז׳, עמ' 1988. הדברים אושרו בראיון עם בני המשפחה.

[26] שרת, יומן אישי, ה', 1518-1519.

[27] יומן אישי, כרך א׳, עמ׳ 23; ב', 433; ז', 1988.

[28] שפר, אצולה, עמ׳ 154-155.

[29] בארי, עמ' 117-118.

[30] שם, שם.

[31] שם, שם.

[32] ישנן עדויות שונות על הקשר ששמר משה שרת עם חלק מאנשי עין סיניה במשך השנים, על כך ראה: שרת, יומן אישי, ז׳, 1964-1965. יעל מדיני, הארץ שלנו, חוברת 54, תשמ״ד, עמ׳ 6-20. שרת, יומן מדיני, א', 237-236. הדברים אושרו בראיון עם בניו של משה שרת, יעל מדיני ויעקב שרת.

[33] אין ספק שלמשה שרת שמור מקום מיוחד בין מנהיגי התנועה הציונית, כגון בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, וכו׳. בכל הנוגע לניסיון ומגעים עם האוכלוסייה הערבית, אשר כמובן באו לביטוי בהשקפת עולמו. ראה: בארי, עמ' 118; בן צבי, עמ' 46; שרת, יומן אישי, ז', 1966.

[34] ראיון עם אליהו אילת.

 

העתקת קישור