חלק שני - פרק 7: משה שרת כראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית
שם הפרק  חלק שני - פרק 7: משה שרת כראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית


חלק שני - יחסו של משה שרת לשאלה הערבית

 

 

פרק 7: משה שרת כראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית

 

בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, קיבל על עצמו משה שרת את האחריות על המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית. יש להניח שהתקופה בה פעל שרת על יד ארלוזורוב שימשה כהכשרה לקראת הזמן בו הראשון, ברוח הנסיבות, קיבל על עצמו את ניהול העניינים המדיניים. יחד עם זאת חשוב לציין, שארלוזורוב כראש המחלקה המדינית, ראה בשרת שותף מלא לעבודתו ולרעיונותיו אשר קבעו במידה ניכרת את מדיניות המחלקה המדינית.[1]

שרת ראה את עצמו כממשיך את הקו של ארלוזורוב.[2] מתוך כך גיבש את פעולתו על בסיס המדיניות שגובשה במחלקה המדינית בין השנים 1931-1933, בתקופת ארלוזורוב. שרת ניסה בפעילותו המדינית לתת ביטוי להשקפותיו בתחום הערבי. הוא רצה ליצור יוזמות מדיניות חדשות בנושא זה למען לצמצם את הפער, אשר לפי דעתו היה קיים בין שתי הקהילות.[3]

בפרק זה נתייחס לתקופה בה היה שרת ראש המחלקה המדינית, תקופה המתחילה בשנת 1933 לאחר רצח ארלוזורוב ומסתיימת בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל. נטפל במיוחד בפרק הזמן בין השנים 1936-1939. זוהי תקופה מרכזית להבנת גישתו של משה שרת לנושא הערבי.

מטרת הפרק היא לבדוק את יחסו של משה שרת לשאלה הערבית בהקשר למספר נושאים:

המאבק בין המגמות השונות במחנה הפלסטינאי,

המחלוקת מסביב למסקנות ועדת פיל ובעיית ההתיישבות.

השנים אליהן נתייחס היו תקופת שיא מבחינת התפתחותו של המפעל הציוני. באביב 1936 הגיע מספר היהודים בא״י ל-400.000, כמעט כשליש מכלל האוכלוסייה. חלק מהם באו לא״י בשנתיים האחרונות, כ-43,000 ב-1934 וכ-66.500 ב-1935.[4] על אף שהיהודים היו מיעוט, הם היו בעלי פוטנציאל כלכלי וטכני גבוה מזה של יתר התושבים. אין ספק שבאותן השנים שינתה העלייה היהודית את פניה של הארץ וגם את מעמד היישוב. באותה תקופה פרץ המרד הערבי שראשיתו באפריל 1936. יש להניח שאירוע זה לא רק הפך לקו המפריד בין שתי תקופות בתולדות היחסים בין יהודים וערבים בא״י, אלא גם עורר והחריף בשתי הקהילות את המחלוקת ביחס לשאלת היחסים בין שני העמים. באותן השנים עולה בפעם הראשונה, ביוזמת בריטניה, במסגרת המלצות ועדת פיל, רעיון החלוקה של א״י לשתי מדינות, יהודית וערבית.

לפני שנדון בנושאים עצמם, רצוי לציין שלמען לטפל בנושא הערבי הקדיש שרת מאמצים רבים בבניית המנגנון אשר יטפל בעניינים ערבים. מנגנון זה הפך במשך השנים ליסוד שעליו נבנתה מערכת החוץ שלאחר הקמת המדינה. כבר סופר בפרק הקודם על גיוסו של אליהו אפשטיין (אילת) למחלקה המדינית לאחר שסיים לימודיו בביירות וחזר לארץ בשנת 1934. אז המשיר לטפל כפי שעשה קודם במגעים עם סוריה ולבנון. באותה שנה קיבל אליהו ששון תפקיד מרכזי במחלקה המדינית בתחום הערבי יחד עם ראובן זסלני (שילוח). כאמור, שלושת האישים הפכו במשך הזמן לדמויות מרכזיות במערכת החוץ של מדינת ישראל.

למען להבין את השקפתו של משה שרת ביחס לנושא ערבי בתקופה הנידונה רצוי לתאר את הרקע של התקופה בעיקר את הנעשה בקרב הקהילה הערבית בא״י.

 

7.1. המגמות השונות בקרב הקהילה הערבית בא״י

 

עם סיום מלחמת העולם הראשונה השתנתה המפה הפוליטית של המזרח והתיכון. בריטניה תפסה את מקומה של תורכיה כגורם מרכזי באזור. פייצל בן חוסיין, השליט ההאשמי התקדם במקביל לכוחות בריטניה במאבקה נגד האימפריה העותמאנית המתפוררת. הוא הגיע לדמשק והיה למנהיג מוכר של ערביי המזרח התיכון ובעיקר של אלה אשר ראו בו את האיש שיעמוד בראש האימפריה הערבית.[5] כבר דובר על יחסו החיובי של פייצל להתיישבות היהודית ועל קיומם של גורמים ערבים אשר היו מוכנים להשלים עם התנועה הציונית. [6] יחד עם זאת חשוב לציין, שבקרב האדמיניסטרציה הבריטית היו אישים אשר ניסו להכשיל כל שיתוף פעולה עם הציונות.[7] בקיץ 1920, נאלץ פייצל לעזוב את דמשק כתוצאה מהלחץ הצרפתי.

ישנה הסכמה בין החוקרים שעם סיום מלחמת העולם הראשונה, התגבשה תנועה לאומית ערבית פלסטינאית, אשר הייתה שונה מן התנועה הערבית הלאומית. שורה של גורמים סייעו לגיבושה של לאומיות פלסטינאית:

"א) עידוד הלאומים הערבים הפלסטינים על ידי קציני הממשל הבריטי בארץ.

ב) התמוטטות שלטונו של פייצל בסוריה ב-1920.

ג) הפרובלמטיקה המיוחדת של ערביי א"י בהשוואה למצב עמיתיהם בארצות השכנות: אם נאבקו ערביי סוריה, לבנון או עירק במנדטור זר, הרי ערביי א״י נאבקו - בנוסף לשלטון הזר - גם ביישוב היהודי, שהתכונן להוות בארץ תופעת קבע ולייסד בה את ביתו הלאומי".[8]

בראשית שנות העשרים החלה ההתארגנות הפנימית של ערביי א"י עם הקמת "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינאית" (הועה״פ). על גוף זה הוחלט בוועידה השלישית של ערביי א"י אשר נערכה בחיפה בסוף 1920. באותו אירוע הוחלט על הקמת מוסדות ייצוג עבור הציבור הערבי ועל אי שיתוף פעולה עם שלטונות המנדט. בראש הועה״פ עמד עד מותו בשנת 1934, מוסה כזאם אל-חוסייני. [9]

יחד עם הועה״פ הקימו הבריטים בראשית 1922 את "המועצה המוסלמית העליונה" (הממ״ע). בראשה העמידו את חאג׳ אמין אל-חוסייני[10] אשר נבחר למופתי של ירושלים.[11] נכון לומר שחאג׳ אמין אל-חוסייני מונה לתפקיד על אף שלא קיבל רוב קולות בבחירות.[12] הממ"ע והמופתי במיוחד קיבלו סמכויות נרחבות מהבריטים אשר טענו שיש לרכך את ההתנגדות הערבית למען לשמור על השקט בארץ, בעיקר לאחר האירועים של שנת 1921.[13]

עם ראשית ההתארגנות של ערביי א"י בא לביטוי המאבק בין המשפחות השונות על המשרות והעמדות בעלות השפעה בתוך הקהילה הערבית.[14] בין המשפחות הבולטות היו משפחת אל-ח׳אלדי, משפחת אל-חוסייני ומשפחת אל-נשאשיבי. יש להניח שחילוקי הדעות בין המשפחות בעלות השפעה נבעו

ממניעים אידיאולוגיים,

מיריבויות אישיות

וגם מניגודי אינטרסים.

במשך השנים החריף המאבק בין המשפחות. נוכח עלייתם של בני משפחת אל-חוסייני עולה גם השפעתה של משפחת אל-נשאשיבי כתוצאה מבחירתו של ראע׳ב אל-נשאשיבי בשנת 1927 לראש עיריית ירושלים.[15]

הועה״פ התפרק בשנת 1934. באותה שנה נפטר מוסא כזאם אל-חוסייני. הנוצרי יעקוב פראג׳, איש האופוזיציה, אשר כיהן כסגנו של מוסא כזאם נבחר במקומו. המצב החדש גרם לשיתוק של הוועד כתוצאה ממעמדם של החוסיינים אשר לא השלימו עם העובדה שאיש האופוזיציה יעמוד בראש גוף אשר מייצג את האוכלוסייה הערבית בארץ.[16]

באותה תקופה החליטו הנשאשיבים להקים מפלגה משלהם: "מפלגת ההגנה הלאומית״ (חזב אל דפאע אל וטני). את כנס היסוד של המפלגה החדשה ערכו ביפו בדצמבר 1934. ראע׳ב אל-נשאשיבי בחר לנשיא של הגוף החדש ויעקוב פראג' לסגנו. הקמתה של המפלגה היה ניסיון לאחד את כל גורמי האופוזיציה ולקבוע:

״תוכנית רדיקלית בשאלה הלאומית כדי לרכוש את חיבת האוכלוסין״.[17]

במקביל החליטו החוסיינים להתארגן גם הם במסגרת מפלגתית. במרץ 1935 נערך כנס היסוד של המפלגה אשר נקראה "המפלגה הערבית הפלסטינית" (אל חזב אל-ערבי אל-פלסטיני). בראשה עמד ג׳מאל אל-חוסייני, בן משפחתו של המופתי. שאיפתם של מייסדי המפלגה הייתה לראות את עצמם, כמייצגי כלל האוכלוסייה הערבית בארץ.[18] באותה תקופה קמו מפלגות נוספות כגון: מפלגת הגוש הלאומי (אל-כתלה אל-וטני), אשר נוסדה על יד עבד אל-לטיף צלאח, באוקטובר 1935, ומפלגת הרפורמה (חזב אל-אצלאח), שנוסדה ביוני 1935 בראשה עמד חוסיין אל-ח׳אלדי, ראש עיריית ירושלים.[19]

 

7.2. החרפת המצב לקראת מחצית שנות השלושים

 

שורה של תהליכים כגון:

העלייה היהודית,

המשך רכישת הקרקעות ע״י מוסדותיה של התנועה הציונית

ושורה של אירועים נוספים במישור הבין לאומי,

עוררו בקרב הקהילה הערבית בא״י חששות ביחס לעתיד. גורמים מסוימים בקרב המנהיגות הערבית טענו:

"שאם יימשך התהליך הזה ללא הפרעה, הם עלולים למצוא עצמם בעתיד הלא רחוק במצב של מיעוט בארץ, שעד אז היוו בה את הרוב הגדול".[20]

מותו של שיח'׳ עז אל-דין אל-קאסם,[21]

המצב הכלכלי הקשה בארץ

ורצונם של היהודים לא להיעזר בעבודה ערבית,

היו האירועים אשר גרמו לתסיסה בקרב הציבור הערבי לקראת מחצית 1935.[22] בחוגים ערביים שונים ובעיקר בתוך המפלגות, התגבשה באותה תקופה המחשבה שעל אף הניגודים יש לקדם פעולה משותפת לפחות כלפי חוץ. בתזכיר שהוגש בנובמבר 1935 דרשו הערבים, בין היתר, את הפסקת העלייה היהודית ואיסור העברת קרקעות ליהודים.[23]

בראשית 1936 פרצו שביתות ומהומות בסוריה, מצרים ולבנון, בדרישה לקדם את עצמאותן. אירועים אלה עודדו חלק מהמנהיגות הערבית בארץ לפעול להחרפת המצב. באפריל 1936 התארגנו הכנופיות הערביות ברחבי הארץ[24] לפעולה אלימה, תוך קריאה מצד העיתונות לקו תקיף. ב-19/4/1936 פרצו המהומות ביפו שבמהלכן נהרגו כ-10 יהודים. למחרת, במקומות שונים בארץ וללא תיאום מוקדם פרצו שביתות מקומיות, אשר במהרה הפכו לשביתה כללית. לקחו בה חלק כל ערביי א"י.[25] לא הייתה קבוצה אחת אשר ארגנה את התסיסה אלא שני המחנות הגדולים: החוסיינים (המג׳לסיין) והנשאשיבים (המעארדין). שתי הקבוצות היו צריכות להוכיח קיצוניות יתרה למען לגייס את הציבור הפלסטינאי. הצטרפו אליהן יתר הקבוצות בציבור הערבי. נראה שהנשאשיבים הגיעו למסקנה שאין להם תקווה לתפוס מקום מרכזי בציבור הערבי אם לא יגלו לפחות, כלפי חוץ, מידה של קיצוניות כמו החוסיינים.[26]

מספר ימים יותר מאוחר, ב-25/4/1936, הוקם ״הוועד הערבי העליון" (וע״ע) כגוף המייצג את כלל הציבור הערבי בארץ. צעד זה בא כתוצאה מרצונן של שש המפלגות הגדולות להפגין כלפי חוץ אחדות ושיתוף פעולה.[27] מראשית באפריל 1936 ועד יולי 1937 פעל הוע״ע כגוף אשר ייצג באופן כללי את הציבור הערבי. הוועד עמד בראש השביתה עד סיומה באוקטובר 1936 והיה מי שניסה לקבוע את המדיניות הערבית, בין היתר כלפי "ועדת פיל", עם ראשית פעולתה בנובמבר 1936. הדברים השתנו עם פרישתם של חברי האופוזיציה בראשית 1937.

 

 7.3. ועדת פיל והמאבק בתוך הציבור הערבי

 

באוגוסט 1936, בעקבות המהומות אשר פרצו באפריל של אותה שנה, הוציא המלך האנגלי אדוארד את כתב המינוי הרשמי של ״ועדת פיל״. הלורד רוברט פיל נבחר לעמוד בראש הוועדה. היא התבקשה לבדוק את גורמי המרד בא״י.[28] חברי הוועדה הגיעו לארץ בנובמבר 1936, לאחר שנציגי הקהילה הערבית קיבלו בחיוב את פנייתם של אישים ערבים לסיים את השביתה עליה הוחלט באפריל עם פרוץ המרד.[29] מספר ימים לפני בואם לארץ של חברי "ועדת פיל", החליט הוע"ע להחרים את הוועדה.[30] הסיבה הייתה הודעתו של שר המושבות הבריטי שהעלייה היהודית תימשך גם במשך הזמן שהוועדה תבצע את עבודתה.[31] יש לציין שעל אף שהוע"ע הפגין אחדות כלפי חוץ, התגלו בתוכו חילוקי דעות חריפים בין הקבוצות השונות. יש להניח שחילוקי דעות אלה היו ביטוי לניגודים אשר היו קיימים עוד מקודם.[32]

לאחר שהחליט הוע״ע לבטל את החרם על "ועדת פיל", הודיע שלא יאפשר לאיש להופיע באופן עצמאי בפני הוועדה ללא הסכמתו, כדי למנוע אי-אחידות.[33]

בוועדת פיל מסרו את עדותם שורה של אישים ערבים. כנציג האופוזיציה העיד יעקוב פראג׳, אשר יחד עם אישים כגון חוסיין אל-ח׳אלדי וחסן צדקי אל-דג׳אני, שלא היו בין תומכי המופתי, הסכימו לקבל את עמדת הוע"ע ולהציג עמדה אשר שללה כל אפשרות של פשרה בין יהודים וערבים.[34] כנציג העמדה הרשמית הופיע המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, אשר הציג אף הוא עמדה מחוסרת כל פשרה וטען שהיהודים מתכוונים להרוס את מסגד הר הבית ובמקומו לבנות את בית המקדש.[35] לאחר המופתי הופיע עוני עבד איל-האדי, מראשי מפלגת האיסתיקלאל. נימוקיו לא היו שונים מאלה של המופתי.[36] לאחר עוני מסר את עדותו ראש מפלגתו של המופתי ג׳מאל אל-חוסייני, אשר דיבר על "הקיפוח של ערביי א"י״, כדבריו.[37] לאחר עדותם של אישים ערביים נוספים הופיע גם ג׳ורג׳ אנטוניוס. לפי דבריו בוועדת פיל ניתן להבין כי לא שלל את החלוקה ואף רמז על אפשרות של פיוס בין יהודים וערבים.[38]

חשוב לציין שפרט לעדותו של אנטוניוס, שדיבר על אפשרויות של פשרה, כל הדוברים הערבים הציגו עמדה דומה לזאת של המופתי. יחד עם זאת, ראע׳ב אל-נשאשיבי לא מסר את עדותו בוועדה בגלל אי הסכמה עם הלחץ שהופעל מצד הוע"ע.[39] לא עבר זמן רב וערב פרסום הדו"ח של "ועדת פיל", פרשו מהוע"ע אנשי האופוזיציה יעקוב פראג׳ וראע׳ב אל-נשאשיבי. סיבת פרישתם הייתה קשורה לרצונם לשמור בידיהם את האפשרות לגיבוש קו פעולה עצמאי ערב פרסום הדו"ח.

ב-7/7/1937 פורסם הדו״ח של "עדת פיל". במסקנותיו דובר על חלוקתה של א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית.[40] הוע"ע שלל את רעיון החלוקה בצורה נחרצת. זה היה ביטוי להתנגדותם העקבית של החוסיינים להקמה של מדינה יהודית.[41] עמדתם הייתה ליותר קיצונית מול האפשרות שהחלק הערבי של א"י יסופח לממלכתו של עבדאללה בעבר-הירדן כפי שהמליצה הוועדה.[42] יחד עם ניהול הסברה נרחבת נגד התוכנית החל הוע״ע לארגן בכל הארץ פעולות אלימות נגד יריבי המופתי.[43] האופוזיציה, לעומת זאת, התייחסה בחיוב לרעיון החלוקה.[44] עמדתה הייתה מבוססת על האפשרות שבמסגרת מימוש רעיון המדינה הערבית יוכלו חבריה לתפוס עמדה מרכזית ולהתגבר על אויבם, חאג׳ אמין אל-חוסייני.[45] בסופו של דבר גם אנשי האופוזיציה וגם עבדאללה נמנעו מלצאת למאבק גלוי בעד תוכנית החלוקה.[46] הסיבות היו שונות:

א) העמדה הלוחמת של העיתונות ושל הוע"ע[47] אשר הצליחו ליצור אווירה קשה נגד כל תומך פוטנציאלי ברעיון החלוקה,

ב) חילוקי דעות בעניין מסקנות הוועדה, בתוך הממשל הבריטי, בין משרד המושבות ומשרד החוץ, יחד עם עמדה לא ברורה של ממשלת המנדט,[48]

ג) הפער בין הקבוצות השונות בתוך האופוזיציה, כשחלק מערביי הגליל התנגדו להכללתם בתוך הגבולות של המדינה היהודית,[49]

ד) אי גילוי של יוזמה ועמדה ברורה מצד הגורמים הציונים.[50]

על אף שבסופו של דבר הציגו כלפי חוץ אנשי האופוזיציה עמדה לוחמת ברורה נגד החלוקה, בחדרי חדרים, בשיחות סודיות, המשיכו המגעים בין נציגי אופוזיציה וההנהגה הציונית, אשר ברובה תמכה בחלוקה. משה שרת ואנשי המחלקה המדינית לקחו חלק פעיל ומרכזי במגעים,[51] בהם באה לביטוי גישתו הכללית של שרת ביחס לרעיון החלוקה והיחסים בין יהודים וערבים. על העניינים האלה ידובר בפרק הבא.

 

7.4. חלוקה תוך כדי הסדר עם הצד הערבי

 

דו״ח "ועדת פיל" פורסם רשמית ב-7/7/1937. במסקנות הוועדה דובר על חלוקת א״י למדינה יהודית ולמדינה ערבית, אשר תתאחד עם עבר-הירדן. הוועדה גם המליצה שמספר אזורים יישארו תחת ניהול בריטי.[52] בסופו של דבר הרעיון היסודי היה לשמור על אחדותה של א"י, תוך כדי הבחנה בין שתי יחידות לאומיות שיוכלו לתת ביטוי לשאיפות הריבונות של שני העמים, תוך שמירה על האחדות הכלכלית. על אף שבראש הוועדה היה לורד פיל, הוגה רעיון החלוקה והאיש המרכזי בוועדה היה פרופ׳ רג׳ינאלד קופלנד, בעל הקתדרה להיסטוריה קולוניאלית באוקספורד.[53]

רעיון החלוקה עלה בפעם הראשונה באופן ברור במסגרת עדותו של חיים וייצמן בפני ועדת פיל בהקשר לאפשרות של קנטוניזציה של א״י.[54] תוך כדי שמיעת עדותו של וייצמן פנה אליו קופלנד:

"... אל תדאג כרגע לגבולות ולקשיים אדמיניסטרטיביים, נניח שיתנו לכם מחצית א"י להקים בה מדינה יהודית - האם אינך חושב שדבר זה יוצר בשבילכם בסיס לכבוש בשלום את כל המזרח התיכון...?"[55]

עניין החלוקה עלה בצורה יותר מגובשת בשיחה שהתקיימה בין וייצמן וקופלנד בזמן ביקור "הוועדה המלכותית" בנהלל.[56] הנחותיו של קופלנד היו שיש לחסל את המנדט, אותו לא ניתן לתקן.[57] לפי דעתו לא ייתכן מצב בו אנגליה תפקיר את היהודים, אשר הובטח להם הרבה יותר ממה שהשיגו.[58] קופלנד האמין שאם היהודים יקבלו מדינה כל העם ישקיע בה את מאמציו ואת כספו במעשה קונסטרוקטיבי. בשיחה בנהלל גם וייצמן וגם קופלנד הציגו את חשיבות שיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות העשויות לקום, כשיתר המדינות הערביות כגון סוריה, עבר-הירדן ולבנון יכולות לראות ברכה בכל הרעיון.[59] קופלנד היה סבור, שבמימוש רעיון החלוקה הייתה יכולה לבוא על תיקונה ההרגשה הערבית שנעשה להם עוול מפני שמנשלים אותם מארצם.[60] גם וייצמן וגם קופלנד האמינו שבמסגרת רעיון החלוקה הייתה אפשרות שהערבים ייווכחו ששיתוף פעולה עם היהודים יכול להביא להם ברכה והנאה, כשנפתחים בפניהם סיכויים חדשים למען להתפתח ולשנות את המציאות באזור.[61] לקו הפעולה הזה אשר בו היה ביטוי לניסיון לשלב תהליכי המודרניזציה של שני העמים קרא קופלנד:

״בסיס לכיבוש המזרח התיכון בשלום".[62]

שרת היה בין הראשונים אשר שותף ע״י וייצמן ברעיונות של קופלנד בדבר תוכנית החלוקה.[63] יש לציין שעבור שרת קופלנד היה נציג של זרם במדיניות הבריטית אשר דגל בשינויים וברפורמות באימפריה.[64] שרת היה סבור שגם קופלנד היה:

"... הידיד הגדול שהיה ליהודים במסגרת ועדת פיל".[65]

בדומה לאישים אחרים בתנועה הציונית לאחר ששמע שרת מפי וייצמן על רעיון החלוקה, התעוררה אצלו שורה של חששות בשלושה תחומים:

א) החלל שיכול להיווצר עם ביטול המנדט,

ב) בעיית הגבולות של המדינה היהודית,

ג) החשש שבריטניה "לא תעז", כדברי שרת, לממש את התוכנית.[66] אולם בסופו של דבר הפך שרת לאחד התומכים העיקריים של הדין-וחשבון של ועדת פיל והמזדהים איתו באופן ברור, לאחר שראה בו בסיס למשא-ומתן עם הערבים. אין זה מקרה שקופלנד, איש מרכזי בוועדת פיל, בהתייחסו לעדותו של שרת בוועדה, ראה בו את האיש אשר עשה:

"... יותר בשביל העם היהודי מכל יהודי אחר".[67]

למען להבין את יחסו של שרת למסקנות "ועדת פיל" עלינו לבדוק את ההתייחסות שלו לנושא גם במסגרת הדיונים הפתוחים[68] וגם בדיונים אשר התנהלו בחדרי חדרים בהם שרת הסביר את רעיונותיו. את הערכותיו על הנושא העלה ברשימות אישיות ובשיחות אשר ניהל עם אישים שונים. על עמדותיו אפשר ללמוד תוך עיון במסמך אשר חיבר שרת בשנת 1938, שנה לאחר קבלת מסקנות ועדת פיל.[69]

שרת לא קיבל את אחת ממסקנות הוועדה, לאמור: ששאיפותיהם של יהודים וערבים לא ניתנות להתגשם במסגרת המנדט. שרת טען שהוועדה המלכותית ביקרה בא"י בתקופה של פרעות, אשר לפי דעתו אפשר היה למנוע אותן או להפסיקן בימים הראשונים לאחר שפרצו.[70] לצורך זה, המינהל הבריטי היה חייב לקבוע קו פעולה הרבה יותר נמרץ.[71] שרת סבר שאילו באה הוועדה לארץ בתקופה שקטה יותר, כפי שהייתה בשנים קודמות:

"... הייתה ודאי מגלה תקווה וסיכויים לשיתוף פעולה, עבודה ושיתוף חיים בין שני העמים בארץ השלמה והבלתי מחולקת".[72]

שרת חשב שרבים ידעו, שעם התפתחות הארץ תחת שלטון המנדט, ועם התפתחותם של יהודים וערבים, היה אפשר למצוא את הדרך המשותפת לשני העמים בלי מכשולים ובלי חששות. סבר שרת:

"... ותקווה כזו הייתה בלב רבים מבין הערבים. נוצרו קשרים, אם כי חלשים מאוד, בין יהודים וערבים בפעולות כלכליות וחברתיות שונות, אשר נתנו סיכויים לשיתוף פעולה רחב בכל שדות החיים".[73]

שרת לא קיבל את פסק-הדין של הוועדה שהמנדט נכשל. הוא טען שהכישלון היה של אלה אשר היו צריכים לקדם את המנדט: המינהל הבריטי בארץ.[74] לפי דעתו היו הגורמים הבריטיים האחראים על המצב שנוצר, במגמתם שיש למנוע כל התפתחות חיובית באזור. אותם פקידים היו נציגים של:

"... אותה שמרנות רומנטית מצד אלה אשר רצו בכל מחיר שהוא לשמור על המזרח ולהשאירו במצבו הקיים... אולם מעל הכל, היה הקושי לפקיד, בעבודתו האדמיניסטרטיבית היום-יומית, לתפוס בשכלו את הפרובלמה של יצירת חברה חדשה בתוך המצב הקיים״.[75]

שרת היה משוכנע שאותה פקידוּת לא גילתה שום כישרון לעודד את הכוחות הקונסטרוקטיבים בעם היהודי ובסופו של דבר המינהל הבריטי רק התעניין בערבים הקיצוניים, אשר לא גילו שום מחשבה בונה ולא רצו בשום הסדר שלום. הוא האמין שגישה זאת החלישה:

"... את אותו חלק מתון ורב המשקל אשר היה מוכן להתייחס בחיוב למנדט".[76]

הערכות אלו הביאו את שרת למסקנה, שלא היה כל יסוד להנחה של ועדת פיל, שרק בשימוש בכוח ניתן להגשים את המנדט. בסיכום של נקודות אלה ציין שרת:

"... לא פצצות ומכונות ירייה, אלא אמונה עמוקה והחלטה אמיצה מצד האדמיניסטראציה, שהתפקיד אשר נמסר בידיה מוצדק הוא ומעשי. לו הבינו כך בהתחלה ולו נעשו בהתאם לכך כל הפעולות לא היה דרוש כל כוח וכל לחץ בהגשמת המנדט".[77]

שרת סבר, שלאור המציאות שנוצרה עם בואה של ועדת פיל והגשת מסקנותיה, יש לנסות להימנע מן ה-״שגיאות אשר שלטון זה שגה". לפי דעתו של שרת, הוועדה הבינה את הממשיות בהישגים של התנועה הציונית בא״י והשפעתה החיובית על האוכלוסייה הערבית.[78]

שרת, בדומה לאישים רבים בתנועה ציונית, טען שיש להילחם למען לשנות את הגבולות אשר הציעה הוועדה עבור המדינה היהודית.[79] חלק ממאבק זה בא לביטוי במדיניות ההתיישבותית של המחלקה המדינית.[80] לשרת היה ברור, שכל צורה של חלוקה הייתה גורמת לוויתורים מצד היהודים מבחינת השטח שהיו אמורים לקבל.[81] עבור שרת היה חיוני, שעל אף הצמצום של שטח הבית הלאומי עליו להבטיח שלושה תנאים:

א) ביטחון מבחינה אסטרטגית,

ב) בסיס למבנה של כלכלה מתפתחת,

ג) יצירת אפשרויות לעלייה מתמדת וקליטה עבור חלק גדול מהעם היהודי.[82]

שרת גינה בצורה קשה את היהודים, ציונים ולא ציונים, אשר במקום לנסות לשפר את הצעתה של ועדת פיל התנגדו לה ופעלו למען לחסל אותה. כנגד מתנגדים אלה טען שרת, שמתוך ראייה לא נכונה של המציאות לא הבינו שבמסקנות ועדת פיל הייתה הזדמנות היסטורית להציל את הרעיון של הבית הלאומי ולתרום להתפתחותו, תוך כדי הסכמה ושיתוף פעולה עם הצד הערבי.[83] לדעתו, המתנגדים חתרו לחיסול הממשי לא רק של רעיון החלוקה, אלא ובעיקר של כל תוכנית מעשית של ועדת פיל על כל סעיפיה, כולל קיומה של המדינה היהודית תוך אחדות כלכלית עם שכנתה הערבית. שרת סבר, שהביקורת צריכה להיות מכוונת למאמץ מאוחד לשם הכנסת שינויים בתוכנית הוועדה. לפי הערכתו, אנגליה בסופו של דבר לא ניסתה לממש את רעיון החלוקה, בין היתר כתוצאה מהנזק המדיני שגרמו מתנגדי הרעיון.[84] דעתו הייתה שנוצרה חזית משותפת של מנהיגים יהודים באמריקה, אנגליה וא"י אשר חיבלו באפשרויות שהיו עם הגשת תוכנית פיל. עמדתם, טען שרת, מקלה על מה שהוא קרא "שונאינו המשותפים" אשר היו מוכנים להשלים עם הקמתה של מדינה ערבית עצמאית ועם מיעוט יהודי תמידי.[85] לפי דעתו, בגלל קו זה התחזקה העמדה הערבית הקיצונית על חשבון המתונים, אשר היו מוכנים להשלים עם הרעיון של הבית הלאומי על יד מדינה ערבית.[86] מתוך ביקורת על אותן עמדות סיכם שרת:

״... אין אני מקנא בחלקם של אלה שיעמדו לפני כל המשפט של ההיסטוריה היהודית, אשר בשעה חמורה זו הולכים שכם אחד עם שונאינו הגדולים ביותר להרוס את מה שהיא אולי ההזדמנות הזו, האחרונה שלנו״.[87]

שרת היה משוכנע בצורך לקיים את מסקנות ועדת פיל, תוך משא-ומתן עם הצד הערבי. על יסוד הפתרון שהציעה הוועדה סבר שניתן לבנות את הארץ במאמץ משותף עם הקהילה הערבית. הוא האמין שמימוש מסקנות ועדת פיל עשויות להיות לברכה לשני העמים. ניתוחו היה מבוסס על ידיעותיו בקשר לנעשה בקהילה הערבית אשר סבלה מאוד, לפי דעתו של שרת, בתקופת המאורעות, בעיקר בגלל הקיפאון שנוצר במשק הערבי.[88] בשנת 1938, שנתיים לאחר התחלת התסיסה ולמחרת הרצח של חסן צדקי אל-דג׳אני, טען בהתייחסות לנזק אשר נגרם למשק הערבי:

"... אבל במשק הערבי, שהוא בעיקרו שוקט על שמריו, שאין בו כוחות דינמיים, ההתקפה הביאה אותו לידי מצב של התפוררות מדינית ושל ירידה. כל אדם בעל יכולת כלכלית בציבור הערבי בארץ ברח מן המערכה. ישנם הרבה מפעלים שנסגרו, שעומדים במצב של עמידה... הם (הערבים) ברחו מפני רדיפות של הממשלה או מפני פחד של רדיפות כאלה או שברחו מפני פחד של רציחות פוליטיות מצד אנשי הכנופיות...״.[89]

שרת ראה איך נהרסת שכבה שלמה של בעלי הון, שיצרו את התשתית הכלכלית של המשק הערבי. עליהם אמר:

"... הן זוהי השכבה של הקפיטליזם הערבי המודרני, שהיא מנצחת על ייצור עושר חדש בארץ. אנשים חיים על הונם, אנשים חיים על הלוואות. למעשה הם נהרסים. הם נהרסים לא רק ע"י שיצאו לגמרי מכל משקל כלכלי, אלא נהרסים בפועל ממש... פרדסיהם נעקרים, בתיהם נשרפים, נהרסו הכפר הערבי והעיר הערבית הנושאים את רוב משקלו של המשא הזה... יש סחיטה כספית בלתי פוסקת... יש אנשים שמפסיקים את מסחרם, סוגרים את חנויותיהם... רק כדי להינצל מהסחיטה הזאת, באשר אין להם יותר כוח לסבול אותה... הכפר הערבי מפרנס כל הזמן את הכנופיות״.[90]

להבדיל מאישים אחרים בתנועה הציונית שרת היה סבור שהמצב שנוצר היה גם עניינם של היהודים ולא רק של הערבים. ההרס שלפי דעתו נוצר עם הפעולה של הקיצונים פגע בחברה הערבית ובכל אפשרות של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. במסקנות ועדת פיל ראה שרת סיכוי חדש שנוצר למען לשקם את המעט שנבנה במשך השנים.

שרת האמין, שעל היהודים לעבוד יחד עם הערבים למען לקדם את האזור כולו. במימוש תוכנית פיל ראה שרת הזדמנות היסטורית מיוחדת אשר ניתנה ליהודים ולערבים, למען לממש את השאיפות הלאומיות של שני העמים וגם למען להשתלב יחד במעשה המודרניזציה.

יחסו החיובי של שרת למסקנות ועדת פיל היה מבוסס, בין היתר, על השקפתו הכוללת ביחס לשאלה הערבית. השקפה זאת החלה להתגבש עוד בתקופת הלימודים של שרת באנגליה[91] ויש להניח שהתחזקה לאחר ששרת גויס למחלקה המדינית והחל את עבודתו על יד ארלוזורוב״.[92]

שרת סבר, שלא ניתן לבנות יחסי שלום בין יהודים וערבים אם אחד משני העמים יישאר בהרגשה של קיפוח. הוא ראה חשיבות מרכזית בפיתוחם של המשק היהודי ושל המשק הערבי והתקומם נגד הדוברים של התנועה הציונית אשר סברו שכל התקדמות של הקהילה הערבית יכולה לפגוע בתנועה הציונית. יש להניח ששרת רצה בשילוב של האינטרסים היהודים והערבים. כתוצאה מכך ביקר את היהודים אשר האמינו שעניינו של היישוב היהודי הוא שהערבים יישארו עניים ובמצב של קיפאון מבחינת הפיתוח הכלכלי, ולא רצו לשתף את הערבים בהתקדמות הטכנולוגית שהשיגו היהודים. עבור שרת, היהודים אשר הביטו בדאגה על הקמתם של בתי הספר, תעשיות ועלייה של רמת חיים בקהילה ערבית טעו באופן חמור.[93] איך אפשר לארגן ולהבריא את המשק היהודי בלי לפתח את המשק הערבי, שאל שרת.[94] שרת היה משוכנע שאין לבנות את הפיתוח וההתקדמות של היישוב היהודי על חשבון היישוב הערבי, אלא תוך כדי שיתוף פעולה בין שתי הקהילות.[95] מתוך השלמה עם העובדה שהערבים הם חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של א"י טען שרת:

"... לא ייתכן לבנות את שלומו, את ביטחונו, את התפתחותו ואת כוחו הכלכלי של היישוב העברי על ירידתו התמידית והנצחית של היישוב הערבי. הדבר הזה לא ייתכן... אם להביט במציאות הזאת בעיניים פקוחות וישר צריך להגיע למסקנה:

א) שיישוב ערבי עני זהו חוסר ביטחון בארץ ושיישוב ערבי יותר מבוסס זהו יתר ביטחון בארץ,

ב) יישוב ערבי עני ומרושש פירושו יתר עבודה ערבית במשק היהודי, יישוב ערבי מבוסס פירושו פחות עבודה ערבית במשק היהודי,

ג) יישוב ערבי עני פירושו עתיד יותר מצומצם לתעשייה העברית,

ד) יישוב ערבי חולה פירושו יישוב עברי חולה ולהיפך - יישוב ערבי בריא פירושו יישוב עברי בריא...״.[96]

שרת חשב, שתפקידו החיובי של המפעל הציוני הוא לא רק ביצירת עצמו, אלא גם בפיתוחו של המשק הערבי. לדעתו, התנועה הציונית הייתה חייבת לנסח מדיניות אשר תהיה סינטזה בין פיתוחו של המפעל הציוני והתפתחות היישוב הערבי.

שרת טען, שמימוש רעיונותיו תלוי לא רק ביהודים ונכונותם של הערבים, אלא באפשרות שאנגליה תמלא תפקיד חיובי כגורם אשר מעוניין בפיתוח ומודרניזציה של האזור. במסגרות מסוימות, בדומה לאישים נוספים בתנועה הציונית,[97] הבחין שרת בקיומם של זרמים שונים במדיניות הבריטית.[98] לפי דעתו רק זרם קונסטרוקטיבי אשר רצה לשנות את פני האימפריה, לעודד מודרניזציה ולקדם את שיתוף הפעולה היהודי-ערבי היה יכול להביא לשינוי המציאות בא"י ולצמצום הפער בין שתי הקהילות.

ערב פרסום מסקנות ועדת פיל החליטה המחלקה המדינית, בראשותו של שרת, לנהל מגעים אינטנסיביים עם שורת מנהיגים ערבים מהארץ ומחוצה לה. מטרת המגעים האלה הייתה לנסות להגיע להסכם עם גורמים ערבים לפני פרסום מסקנות ועדת פיל או במידת הצורך למצוא דרך לעקוף את תוכנית החלוקה. יש להניח שברקע עמדה הערכה של המחלקה המדינית, ובעיקר של שרת, שתהיה חלוקה, רצוי לממש את התוכנית תוך כדי משא-ומתן עם הערבים. יחד עם זאת, לפי דעתו של שרת, היה חשוב לתת לערבים להבין שלא היהודים הם אלה אשר יוזמים את תוכנית החלוקה.[99] בדיון שהתנהל במרכז מפא"י, ב-27/4/1937, מסר שרת את רצונו:

"... לעשות מספר צעדים למשא-ומתן עם הערבים בארץ ובחוץ-לארץ בקשר עם תוכנית החלוקה. ברצוני לומר להם, שעניין החלוקה הוא ממשי מאוד, שהיהודים אינם רוצים בפיתרון זה וכי נדמה לנו שגם הערבים צריכים להתנגד לו, ואם אומנם מתנגדים הם, כי אז עליהם להבין שישנה רק דרך אחת למנוע את החלוקה, הסכם בינינו. אינני תולה בשיחות אלה תקווה להסכם קרוב, אבל יש בהם משום קביעת עובדה שלא שָשְנו לקראת החלוקה, אלא הצענו דרך למנוע אותה על ידי פעולה משותפת".[100]

דבריו של שרת היו מבוססים על כמה עובדות:

א) המחלוקת בתנועה הציונית בכלל ובמפא״י בפרט ביחס לחלוקה,[101]

ב) רצונו לא לכפות על הערבים את רעיון החלוקה, אלא להגיע איתם להסדר עוד לפני פרסום הדו"ח של הוועדה,

ג) הערכה שקיימת מחלוקת יסודית מאוד גם בצד הערבי ביחס לחלוקה.[102]

על בסיס הערכות אלה ניהל משה שרת משא-ומתן עם אישים ערבים כגון עוני עבד אל-האדי, מהפעילים המרכזיים של מפלגת "איסתיקלאל",[103] אשר היה בקשר עם אנשי המחלקה המדינית עוד בתקופת ארלוזורוב[104] והיה חבר בוע"ע. ערב פרסום תוכנית פיל נפגש שרת מספר פעמים עם עבד אל-האדי. בשיחותיו עם שרת התנגד עבד אל-האדי לרעיון החלוקה בכל תוקף.[105] בנוסף לכך דחה באופן מוחלט כל הסכם עם היהודים, משום שלפי דעתו, היהודים רוצים להיות רוב ולכן אין שום מקום לפשרה. מול השאלה של שרת: מה יהיה? תשובתו של עבד אל-האדי הייתה:

"... נילחם! נילחם נגד חלוקת הארץ, נילחם נגד העלייה היהודית, דרך פשרה אין".[106]

יחד עם זאת, שלל אל-האדי את רעיון הפדרציה הערבית, ששרת העלה בפניו. על פנייתו של שרת בנושא זה אמר בן שיחו:

״... לא בידך הוא לתת לי פדרציה ערבית, אין זה גם בידי להגשים עכשיו פדרציה כזאת, היא נמצאת בחביונו של העתיד, ובינתיים מתפקידי לדאוג לארץ הזאת. גם אם תקום אי-פעם פדרציה ערבית, אזי לנו יש עניין בצירוף ארץ-ישראל לפדרציה זו בתור ארץ ערבית, איזה עניין יש לנו בארץ-ישראל יהודית מצורפת לפדרציה ערבית?".[107]

חשוב לציין שבאותן שיחות ציין אל-האדי גם את הבנתו כלפי היהודים ואת הביקורת שלו כלפי האנגלים, אשר לדבריו משתלטים על הארץ.[108]

שרת העלה בשיחותיו עם אל-האדי את היתרונות הכלכליים לשני הצדדים בכל הסדר בין יהודים וערבים.[109] תשובתו של אל-האדי הייתה:

"הערבים עניים הם בין כה וכה. ולגביהם אין השאלה הכלכלית קובעת. לגביהם זוהי שאלה של כבוד לאומי".[110]

יחד עם עמדותיו הבלתי מתפשרות חזר אל-האדי על כך שאין הוא שונא יהודים, הם עושים את מפעלם הלאומי, והוא מבין אותם. אולם הוא רואה את האנגלים כאחראים העיקריים למצב שנוצר בארץ.[111] יש להניח שברקע המגעים שהתנהלו בין איש האיסתיקלאל אל-האדי ושרת, הייתה הערכה של המחלקה המדינית על פילוג בין אנשי האיסתיקלאל והחוסיינים ומקומו המרכזי של אל-האדי, כמנהיג של ההתקוממות, בעיקר בצפון הארץ.[112]

לעומת עמדתו של עבד אל-האדי, בימים בהם ניסה שרת להגיע להסדר עם אנשי האיסתיקלאל היו בציבור הערבי גם מחשבות אחרות.[113] מדיווחים של אנשי המחלקה המדינית אנו לומדים על אנשי האיסתיקלאל אשר היו מוכנים להגיע להסדר עם היהודים. דוגמה טובה היא בני משפחת אל-שנטי מיפו, בעלי העיתון "א-דיפאע" אשר היה בעל תפוצה גדולה בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[114] בשיחות שניהלו אנשי המחלקה המדינית דובר על האפשרות שהעיתון יקבל עזרה כספית מצד המחלקה תמורת אימוץ של קו נגד המופתי ונקיטת עמדה מתונה אשר תסביר בקרב האוכלוסייה הערבית את חשיבותו של הסכם עם היהודים. דובר גם על אפשרות שתקום מפלגה בעלת קו פוליטי דומה. רעיונות אלה עלו כתוצאה ממצבו הקשה של העיתון ושל הביקורת אשר הייתה מצד בני משפחת אל-שנטי כלפי המופתי, על אף קרבתם לחוסיינים.[115] אומנם שרת נפגש עם אברהים אל-שנטי, אולם לא הסכים לתמיכה כספית בעיתון מתוך חוסר אמון כלפי איש אשר היה מאנשי "איסתיקלאל", אבל היה ידוע "כמסית מפורסם", לפי דברי שרת.[116]

יוזמות נוספות מחוגי העיתונות הערבית ביפו, אשר נטו לקבל את רעיון החלוקה, הגיעו למחלקה המדינית ערב פרסום מסקנות ועדת פיל.[117] לפי הערכתו של שרת יוזמות אלה היו קשורות למצב הכלכלי הקשה אשר נוצר בתקופת המרד וגרם להתמוטטות כללית של מפעלים בערים כגון יפו.[118]

פגישות נוספות קיים שרת עם ראע׳ב ופח׳רי אל-נשאשיבי, מהמתנגדים הבולטים של המופתי, אשר תמכו בחלוקה.[119] הערכתו של שרת הייתה שאם יתקבל רעיון החלוקה, בני משפחת אל-נשאשיבי יעמדו בראש השלטון הערבי בארץ.[120] לשרת היה ברור, שהסיוע הכספי והמשרות הממלכתיות הגבוהות במדינה הערבית החדשה עשויים להניע רבים, וביניהם הנשאשיבים, לתמוך בהמלצות ועדת פיל.[121] יחד עם זאת, ובהנחה שהמדינה הערבית אשר תקום תהיה קשורה לעבר-הירדן, לפי תוכנית פיל, הייתה ידועה לאנשי המחלקה המדינית תמיכתו הברורה של האמיר עבדאללה ברעיון החלוקה.[122] הערכותיהם של אנשי המחלקה המדינית היו מבוססות על הקשר הישיר עם עבדאללה ועל ביטויי אהדה להם זכה מצד חלקים בציבור הפלסטינאי.[123] בשיחות שונות אשר התקיימו בעיקר לאחר פרסום תוכנית פיל, הוצע לשרת על ידי פח׳רי אל-נשאששיבי לקדם תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי, מדיני וצבאי.[124] שיחות אלה התקיימו באופן ישיר או דרך מתווכים כגון דוד הכהן, ידידו של משה שרת, אשר שמר על קשרים הדוקים עם אישים ערבים, דוגמת בני משפחת אל-נשאשיבי.[125] בשיחות אלה דובר על ההזדמנות המיוחדת שנזדמנה למפלגת הנשאשיבים ולפח׳רי במיוחד, עם המצב שנוצר לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל וירידת כוחו של המופתי.[126] ההערכה בשיחות הייתה, שכל עוד המופתי שולט, הנשאשיבים צריכים להפגין קיצוניות יותר גדולה ממנו, למען לאסוף כוח להילחם בו וגם כדי למנוע את נקמתו. עם נפילת המופתי הציע פח׳רי אל-נשאשיבי להתחיל "דף חדש".[127] בשיחות אלה דובר על יצירת הסדר שלום בין שתי הקהילות, אשר יהיה מבוסס על רעיון החלוקה. יחד עם זאת, לשרת ויועציו היה ברור שפח׳רי התקומם נגד גישתו של המנהיג הוותיק ראע'ב, אשר לפי הערכתם היה "אופורטוניסט וחסר-אומץ״, כפי שכותב שרת ביומנו.[128] פח׳רי להבדיל מראע׳ב דרש בשעה זאת פעולה מהירה ומיידית למען ללכת ולכבוש את ההמונים. פח'רי אל-נשאשיבי ביקש מבני שיחו תמיכה כספית לארגון כל הפעולות, אשר לפי דעתו היו להן סיכויים גדולים להצלחה.[129] הערכות אלה קיבלו חיזוק בדיווחים של אנשי המחלקה המדינית.

ליאו כהן, יועצו של שרת, כתב לו באפריל 1938 על האפשרויות החדשות שנוצרו ועל יוזמות שיש לנקוט כלפי הפלסטינאים.[130] לפי דעתו של ליאו כהן לאחר התוצאות היפות שהיו לפעולה בארצות ערביות השכנות, כגון סוריה ולבנון, הגיע הזמן לגבש עמדות שונות כלפי היחס לקבוצות חדשות במסגרת המנהיגות הפלסטינאית. כהן סיפר שהתייעץ עם אליהו גולומב והוא הציע להקים צוות אשר יטפל בכל הקשור ביוזמות למשא-ומתן עם המנהיגות הפלסטינאית.[131] בצוות החדש היו צריכים לשבת, לפי דעתו של גולומב, דוד הכהן, דב הוז, אבא חושי, ברל כצנלסון, מיכאל אסף וסמילנסקי.[132] לפי דעתו של לאו כהן הזמן היה מתאים, לאחר שהקבוצות הישנות התפרקו ונחלשו (הכוונה לאנשי המופתי).[133]

גם ידידו של שרת, דוד הכהן, אשר היה שותף למגעים עם אנשי האופוזיציה, דרש פעולה נמרצת למען לחזק את הזרמים שהתנגדו למופתי בתוך הציבור הפלסטינאי.[134] דוד הכהן תבע תשובה מיידית לערבים אשר מבקשים לפתוח במשא-ומתן על הסדרים פוליטיים וכלכליים.[135] במכתב מלא זעם וביקורת, נגד חוסר יוזמה מצד המחלקה המדינית, כותב דוד הכהן:

"אתה כנראה מתמהמה ואולי באת לידי דעה לסרב ולהימנע מפגישה (הכוונה לפגישות עם האופוזיציה, הערה שלי, ש.פ.). תעשה כטוב בעיניך ואולם מחובתי להזהיר אותך כי אתה עושה משגה חמור. הפרי עתה בָּשל, מחר הוא יהיה רקוב".[136]

יש להניח, שדוד הכהן לא ידע על המחלוקת הקיימת בתוך ההנהגה ביחס לנושא זה.

בסופו של דבר לא נתנה ההנהגה הציונית שום תשובה חיובית לפניות האופוזיציה ובראשם בני משפחת אל-נשאשיבי. חשוב לציין, שלפי דברי בן-גוריון הוא התנגד לפנייתם של בני משפחת אל-נשאשיבי ולא הסכים לתת להם כל תמיכה או עזרה בזמן ששרת היה בעד.[137] אין ברשותנו מסמכים או עדות ביחס לשאלה: למה האופוזיציה במחנה הערבי לא קיבלה את העזרה שדרשה, פרט לדברי בן-גוריון, אשר ציין את השוני בעמדות בינו ובין שרת. אולם יש להניח, שהניגוד בעמדות שני האישים היה מבוסס על כך ששרת ראה חשיבות במשא-ומתן עם המתונים ובכל פעולה שתחזק אותם.[138] בן-גוריון מצדו טען, שמבחינתה של התנועה הציונית רצוי לנהל משא-ומתן רק עם הקיצונים. במכתב ששלח לוועד הפועל הציוני המצומצם ב-17/12/1938 כתב האחרון ביחס לאותן הצעות בדבר עידוד המתונים. המכתב נשלח ערב שיחות לונדון, אשר אמורות היו להתקיים בשנת 1939, לפי יוזמה בריטית:

״...הפקידות הארצישראלית מעוניינת בשיתוף המתונים (הדגש במקור, ש.פ). (אנשי נשאשיבים) במשלחת. אין שום הבדל בין המתונים ואנשי המופתי ביחס לציונות. ייתכן שהמתונים יגלו התנגדות עוד יותר גדולה לנו למען הכשיר עצמם בעיני יריביהם, ואין כל ספק שלא יסכימו לשום ויתור לטובתנו בלי המופתי... איני רואה כל אינטרס יהודי בהכנסת המתונים לדלגציה. אולי להפך, לנו רצוי שכל המשלחת תהיה מורכבת מאנשי המופתי. לנו יהיה אז יותר קל לפסול את טענותיה... אין אנחנו גם מעוניינים בהשכנת שלום ערבי פנימי...".[139]

יש להניח ששאלת שיתוף הפעולה עם האופוזיציה כבר נדונה בין שרת לבן-גוריון. האחרון הכריע ושרת קיבל את ההכרעה, והמשיך לקיים את הקשרים בלי לגלות שום יוזמה חיובית בצורה ברורה.[140]

ניסיונות נוספים להידברות עם גורמים ערבים, מצד המחלקה המדינית, בראשותו של שרת, התקיימו עם נציגי הגוש הלאומי הסורי. מטרת המגעים הייתה להגיע להסדר בנושא א"י. ביוני 1936 הוחלט לקדם את המגעים כשהזמן נראה מתאים לכך. באותה תקופה נבחר ליאון בלום לראש ממשלת צרפת וממשלתו הסכימה לתת לסוריה "מידה גדולה יותר של עצמאות".[141] מצד גורמים סוריים ובעיקר ג׳מיל מרדם, ראש המשלחת הסורית במשא-ומתן, הייתה הערכה, כי יש חשיבות לתמיכה של התנועה ציונית בעמדתה של סוריה.[142] בשיחות שהתקיימו בין אנשי המחלקה המדינית אליהו ששון ואליהו אילת[143] ובין ג׳מיל מרדם אפשר היה להבחין ביחסו החיובי של המנהיג הסורי לרעיון של הסדר מדיני וכלכלי בשאלת א"י, במסגרת הסדר כולל יהודי-ערבי.[144] בפגישות שהחלו במחצית 1936, בהם השתתפו אנשי המחלקה המדינית על יסוד הנחיותיו של שרת, השתתפו מנהיגים מרכזיים של הגוש הלאומי הסורי כגון ג׳מיל מרדם, שוכרי אל-קוותלי ולוטפי אל-חפאר.[145]

ההצעות שהוגשו לגוש הלאומי הסורי מצד אנשי המחלקה המדינית כללו את הסעיפים הבאים:

"א) שהעלייה היהודית לא"י לא תעלה על כוח קליטתה הכלכלית,

ב) שרכישת קרקעות ע״י יהודים לא תגרום לנישול הפלאחים הערבים,

ג) שבשטח המשטר המדיני בא"י יישמר עקרון אי-השתלטות של עם אחד על משנהו".[146]

בנוסף לכך התחייבה התנועה ציונית לגלות יחס חיובי כלפי הפדרציה הערבית, בתנאי שהעניין לא יפגע באינטרסים היהודיים. בנוסף הסכימו אנשי המחלקה המדינית לתמוך בעצמאותה של סוריה, בתנאי שיישמר

מעמדה של לבנון, כולל גבולותיה וזכויות המיעוטים.[147]

בהתחלת השיחות גילו הדוברים הסורים יחס חיובי להצעות של המחלקה המדינית. אולם במשך הזמן, כשהחלו הדיונים בדבר ההסכם על העלייה ורכישת קרקעות, היו קשיים רבים ונוצר פער לא קטן בין הצדדים.[148] בסופו של דבר אי הצלחת השיחות קשורה, בין היתר, ללחץ אשר הופעל על ידי חאג׳ אמין אל-חוסייני וגורמים נוספים, להפסיק כל משא-ומתן עם המחלקה המדינית בראשותו של שרת, אשר הוגדר ע"י העיתונות הפלסטינית כבעל עמדות נוקשות.[149]

 

7.5. התיישבות תוך תיאום עם גורמים ערביים

 

ההתפתחויות המדיניות והמצב החדש שנוצר באזור עם הופעתה של ועדת פיל, גרמו לכך שההנהלה הציונית, ובעיקר המחלקה המדינית, בראשותו של משה שרת, יקדישו תשומת-לב מיוחדת לנושא ההתיישבות היהודית, ודאגה לעתידה המדינית של א"י.[150] בין השנים 1936-1939 הצליח שרת לגייס חלק גדול מהמאמצים של המחלקה המדינית לנושא ההתיישבות. חלקה של המחלקה המדינית בא לביטוי גם בניסיון לתאם את נושא ההתיישבות עם גורמים ערבים, גם במשא-ומתן המדיני וגם בניסיון לפתור את הבעיות הטכניות הקשורות להתיישבות.[151]

כבר בראשית דרכו הפוליטית ראה שרת קשר מיוחד בין המדיניות הציונית וההתיישבות.[152] במצב שנוצר בשנים 1936-1937, עם התעוררות הוויכוח על תוכנית החלוקה, סבר שרת שיש מקום מרכזי למעשה ההתיישבותי גם כחלק מבניית הארץ וגם כחלק מהמדיניות הציונית. נאמר כבר ששרת ראה בתוכנית החלוקה הזדמנות היסטורית אשר יש לנצלה.[153] בהתאם להשקפה זו ראה בהתיישבות אפשרות אשר ניתנה לתנועה הציונית להשפיע על גבולות החלוקה. אולם להבדיל ממנהיגים ציונים אחרים שרת סבר שבמידת האפשר חייב המעשה ההתיישבותי להתבצע בתיאום עם אותו צד ערבי, אשר היה מוכן להשלים עם המפעל הציוני.[154]

בניסיונו להשפיע על צירי הקונגרס הציוני ה-20 לקבל את תוכנית החלוקה, הציג שרת את ההתיישבות כדרך אשר יש לתנועה הציונית להשפיע על צורת החלוקה. הוא ראה בה את הדרך להתקדמות הגדולה ביותר:[155]

"... דרך הגשמת הציונות היא דרך הניצול המכסימלי של ההזדמנויות ההיסטוריות, אפשרויותיה של א"י, על כל פנים, מוגבלות, והסיכויים להוציא מהן את המכסימום בשביל העם היהודי תלויים בשורה הראשונה באותה מידת הכוחות שעולה בידינו לגייס בכל רגע ורגע לשם לחץ את האפשרויות האלה... ולא ייתכן שהבחירה שלנו תהיה פסיבית..."[156].

עבור שרת היה המעשה ההתיישבותי הנשק המעשי והמדיני שאיתו על התנועה הציונית להילחם למען לנצל את המצב שנוצר.

החשיבות המדינית של ההתיישבות עלתה כאשר וייצמן שמע מפרופ׳ קופלנד, שהוועדה שוקלת להציע את רעיון החלוקה.[157] שרת שוּתף ע"י וייצמן ברעיון. על אף חששותיו בדבר ביטול המנדט[158] קיבל בסופו של דבר את עמדתו של וייצמן והפך לתומך אקטיבי של החלוקה. שרת סבר שעם ההתיישבות ניתן לשפר את תנאי החלוקה כשלפי דעתו היה צורך:

"... לבחון את היתרונות שתוכנית החלוקה תקנה לנו... אקבל (אמר שרת) תוכנית כזאת אם נקבל שטח הוגן וסמכות הוגנת.

א) שנקבל כל מה שכבר יש לנו, על כל פנים את הגושים הטריטוריאליים הגדולים שכבר התיישבנו בהם,

ב) שנקבל את כל אותם האזורים שאנחנו רואים אותם כשדות ההתיישבות האפשרית שלנו בתקופה הקרובה...".[159]

על יסוד רעיונות אלה פעל שרת בנושא ההתיישבות בשני כיוונים:

א) חיזוק היישובים הקיימים באזורים בעלי חשיבות מדינית וביטחונית על ידי הקמתם של יישובים שכנים, תוך רצון ליצור גושים טריטוריאליים.

ב) בנייה של יישובים באותם אזורים שלא הייתה בהם עדיין התיישבות יהודית.[160]

שרת האמין, שדרך ההתיישבות ניתן לקבוע עובדות בשטח, אשר תהיה להן השפעה מדינית על החלוקה. בהתאם לאותה השקפה נתן שרת את כל התנופה למען הקמת שורה של יישובים, בעיקר במשך שנת 1937, במסגרת מבצע "חומה ומגדל".[161] ערב פרסום מסקנות פיל טען:

"... מבחינה מדינית ומתוך ראיית עתידנו בחלק זה של הארץ, חיוני הוא בהחלט שנהיה חזקים ורבים ככל האפשר... עוד לפני צאת הדין-וחשבון של "הוועדה"... דבר אחד יכולנו לעשות בארץ במצב הנוכחי - לשנות את מפת א"י ע"י הקמת נקודות חדשות,

א) כדי להכביד עד כמה שאפשר על פתרון שאלת א״י בצורה של חלוקה או קנטוניזאציה,

ב) כדי להבטיח שבין אם ההחלטה תהיה חלוקה או קנטוניזאציה, היא תהיה עד כמה שאפשר פחות מזיקה״.[162]

יחד עם החשיבות הביטחונית והמדינית ראה שרת בהתיישבות דרך ליצור שיתוף פעולה עם הצד הערבי, תוך ניסיון ליצור מערכת יחסים קונסטרוקטיבית. ביטוי להשקפה זאת יש לראות בבקשתו מממשלת לבנון לשיתוף הפעולה, למען לעודד את השקט בגבול הצפוני עם עלייתם על הקרקע של יישובים כדוגמת חניתה, במרץ 1938. במכתב ששלח שרת לראש ממשלת לבנון, חיר אל-דין ביי אחדב, ב-16/3/1938, ביקש את העזרה הלבנונית עבור קבוצת יהודים אשר מתכוונים להתיישב באזור הגבול הצפוני. לאחר ששרת תיאר את המתיישבים כאנשים אוהבי שלום ובעלי רצונות חיוביים, ביקש כי ראש ממשלת לבנון יואיל:

"... לעזור, במידת האפשר, ליצור יחסי שכנות טובים ולהגדיל את הביטחון באזור ע"י מתן הוראות מתאימות לשלטונות המחוז המוסמכים ועל-ידי חיזוקן של תחנות המשטרה בסביבה".[163]

תשובתו של ראש ממשלת לבנון התקבלה לאחר מספר ימים. שם נאמר בין היתר:

"... ממשלת לבנון, נאמנה למדיניותה, תשתדל לשמור על הסדר ולהבטיח את הביטחון בשטח לבנון הגובל ביישוב זה... זוהי למעשה מגמתה של לבנון ביחסיה עם התושבים השונים שבשכנותה".[164]

גם כשפעל שרת להשיג שטחים חדשים להתיישבות, כדי לבסס גושים של יישובים, סבר ששטח זה יש להשיג במשא-ומתן עם הגורמים הערבים על בסיס של יצירת יתרונות לשתי הקהילות. דוגמאות המאפיינות גישה זו הם הניסיונות ליצור גושי התיישבות בעמק בית-שאן ובאזור הגובל עם לבנון. על רקע הפעילות למען להשיג "גושים רצופים" בעמק בית-שאן, פעל שרת תוך ההשקפה שיש לתת גם לאוכלוסייה הערבית פתרונות קונסטרוקטיביים ולנסות לא לפגוע באינטרסים שלהם. גישתו של שרת באה לביטוי במשא-ומתן שניהל עם נציגים ערבים.[165] אולם על יסוד השקפתו ניסה, קודם כל, להדריך את אנשי המחלקה המדינית ואת האנשים אשר היו שותפים למפעל הציוני. בהרצאה במסגרת "יום השליחים" של קרן היסוד, ב-13/10/1938, בניסיון להסביר את האפשרויות הקרובות של ההתיישבות החדשה באזור בית-שאן, אמר שרת:

״... שלשום הועבר בעמק בית-שאן לידי יהודים שטח אדמה חדש... זוהי קנייה היוצרת גושים רצופים יותר של קרקע... ומעניין בייחוד בקנייה הזאת הוא שהיא מלווה בהעברת אוכלוסייה, ב"טרנספר אוף פופוליישן". יש שבט שחונה בחלקו בעמק בית-שאן ממערב הירדן ובחלקו ממזרח לירדן ונעשית פעולה לרכז את השבט הזה ממזרח לירדן ע"י קניית אדמה בשבילו שם. והפעולה הזאת של רכישת 2.500 דונם או יותר היא צעד חשוב בכיוון הזה. האדמה נרכשה בשטח זה והשבט הולך ומעביר את אנשיו לעבר-הירדן ומפנה את האדמה כאן. הדבר נעשה בהבנה, מתוך הסכמי שלום ובכסף. ע"י כך מתייקרת אומנם האדמה שלנו, אבל ע"י כך אנחנו רוכשים לא רק קרקע ולא רק נקודה להתיישבות אנשים חדשים, אלא גם מפחיתים את מספר הערבים בעבר-הירדן מערבה, לא ע״י זה שמנשלים אותם או מרעיבים אותם, אלא להיפך, נותנים להם ביסוס במקום חדש בתנאים טובים יותר".[166]

שרת סבר שדאגתה של ההסתדרות הציונית היא ליצור גושי התיישבות בלי לפגוע באינטרסים של האוכלוסייה הערבית. הצעותיו בדבר העברת אוכלוסייה היו מבוססות על ההנחה

שמצד אחד יש ליצור רצף טריטוריאלי עבור ההתיישבות היהודית,

אולם מצד שני יש לקחת בחשבון את התגובה של הצד הערבי.

שרת פעל מתוך הערכה, שהיו קיימות באוכלוסייה ערבית מגמות מספיק חזקות, אשר היו עשויות לקבל את גישתו בברכה, תוך התחשבות באינטרסים של עצמם.

אותה השקפה הדריכה את מעשיו של שרת באזורים אחרים בהם ניסתה המחלקה המדינית להרחיב את ההתיישבות היהודית או ליצור גושים חדשים. בניסיונו להסביר את הפעולה ההתיישבותית בגבול הצפוני הדגיש שרת את חשיבותה של כל גישה קונסטרוקטיבית כלפי האוכלוסייה הערבית, ע"י יצירת יחסים חיובים עם הסביבה הערבית הקרובה ליישובים היהודים והרחוקה יותר מעבר לגבול. דוגמה טובה לגישתו הייתה ההתכתבות שניהל עם ראש ממשלת לבנון ערב עלייתם של חברי חניתה על הקרקע.[167] שרת עשה כל מאמץ למען להדגיש את החשיבות המיוחדת שהייתה לכל אפשרות של יצירת יחסים חיוביים עם הסביבה הערבית. בשנת 1938, מספר חודשים לאחר עלייתם למקום התיישבות של חברי חניתה אמר:

"... היא כבר היום מבצר איתן שהקימו באותה סביבה (הכוונה לחניתה) מי שנזדמן להיות בחניתה בזמן האחרון ולקלוט את הרוח של אותו המקום, הרי ימצא כי יש שם הרגשה של אחד המקומות היותר בטוחים-מצד הכבוד שכל הסביבה הערבית רוחשת אל קבוצת האנשים...".[168]

מתוך הערכה רבה לפעולה של המוכתר של חניתה, יוסף פיין, אשר עמד בקשר הדוק עם שרת ושיתף אותו בכל הנעשה באזור חניתה,[169] שרת נתן דוגמה איך אפשר לקדם את מפעל ההתיישבות, תוך יצירה של יחסים קונסטרוקטיביים עם הסביבה הערבית:

"... אני מוכרח לציין, שהמוכתר של חניתה הוא אחד המפעילים המוצלחים ביותר שהיו לנו בזמן האחרון... יודע היטב ערבית... יש לו שכל מעשי רב, והוא הטביע את חותמו על סגנון החיים עם הסביבה גם מצד הכוח שיש לגלות וגם מצד רחבות הלב, לנדיבות, לאצילות ביחסים הכובשת לבבות בין ערבים וגם מעוררת אצלם כבוד...".[170]

בהקשר ליחסים עם השכנים הערבים מעבר לגבול טען:

"... בפרשת היחסים ישנו אלמנט חשוב מאוד, אלה הם היחסים עם השכנים שמעבר לגבול, עם כפרי הלבנון הגובלים עם חניתה והעומדים בקשרים תכופים מאוד איתם - ביקורי ידידות, סידור ענייני הביטחון וכו׳...".[171]

 

לסיכום:

מעורבותו של שרת בנושא ההתיישבות הייתה עמוקה מאוד. הוא לא ניסה רק לתת דחיפה לנושא מבחינה מדינית. מעורבותו באה לביטוי בדאגתו לכל הפרטים גם בזמן העלייה על הקרקע וגם לאחר מכן.[172] יחד עם זאת, שרת ראה את ההתיישבות היהודית מתפתחת תוך כדי שיתוף פעולה עם השכנים הערבים. בנושא זה היה ביטוי להשקפותיו ביחס לשאלה הערבית. בתקופה הנידונה כאן, 1936-1939, ראה שרת בהתיישבות את המכשיר המדיני שאיתו ניתן להשפיע על קביעתם של גבולות הבית הלאומי, וגם ביטוי עליון של המעשה הקונסטרוקטיבי של התנועה הציונית. יסוד להשקפתו הייתה הערכה, שיש לקבל את תוכנית החלוקה אשר הוצעה ע״י ועדת פיל, תוך משא-ומתן עם הגורמים הערבים שהיו מוכנים להשלים עם התנועה הציונית.

בסופו של דבר בוטלה תוכנית ועדת פיל מסיבות שונות. אלה אשר תלו בה תקוות הצטערו על כך וחשו אכזבה עמוקה.[173] לא מענייננו לנתח את הסיבות שגרמו לביטול תוכנית החלוקה. ברור שבתוכנית זאת היה סיכוי מאוד קרוב להגשמת חזון המדינה יהודית, תוך הסכמה עם חלק חשוב של הצד הערבי. להרבה אישים בתנועה הציונית הייתה דאגה עמוקה ביחס לעתיד. באותה תקופה רווחה ההנחה, שהסתלקות ממדיניות החלוקה פירושה איננה חזרה למנדט אלא חיפוש של פיתרונות אחרים.

 

הערות:



[1] ראה פרק 6.

[2] שרת אישר לא פעם את ההנחה הזאת. ראה למשל דיונים במרכז מפא"י, אב״ב.

[3] ג. שפר היה בין החוקרים הראשונים אשר ראה בגישתו של שרת ניסיון לצמצם את הפער בין שתי הקהילות. ראה: ג. שפר, שם, שם.

[4] ראה: ש. דותן, המאבק על ארץ-ישראל, משרד הביטחון, 1981, עמ' 99 (להלן: דותן, מאבק).

[5] ראה: י. פורת, צמיחה, עמ' 59. ראה גם: מ. ורטה, המשא-ומתן הציוני-ערבי באביב 1919 והמדיניות האנגלית, ציון, שנה ל"ב, עמ' 115-76 (להלן: ורטה). ראה גם: י. נמרוד, מפגש בצומת, אורנים, תשמ"ה, עמ' 9-6 (להלן: נמרוד, מפגש).

[6] ראה פרק 5 בעבודה וגם י. שמעוני, ערביי ארץ-ישראל, תל-אביב, 1947, עמ' 270-271 (להלן: שמעוני). גם נמרוד, מפגש, שם.

[7] ראה: שמעוני, עמ' 273. גם מ. אסף (להלן: אסף).

[8] י. נבו, יחס ערביי ארץ-ישראל ליישוב היהודי ולתנועה ציונית, מתוך הציונות והשאלה הערבית, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1979, עמ' 163 (להלן: נבו). ראה גם: י. פורת, צמיחה וגם שמעוני.

[9] ראה: פורת, צמיחה, עמ' 99-88.

[10] ראה: א. אילת, חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני, מופתי ירושלים לשעבר, תל-אביב, 1968.

[11] ראה: פורת, צמיחה, עמ' 158-168. ראה גם: י. ארנון-אוחנה, חרב מבית, מכון שילוח, תל-אביב, 1981, עמ' 41-54 (להלן: אוחנה, חרב).

[12] שם, שם.

[13] ראה: התייחסות של שרת למדיניותו של הרברט סמואל ברשימות שערך לעצמו בתאריך 12/5/1921, שמורות בא"ע, חטיבה 104 IV, תיק שרת.

[14] ראה: פורת, צמיחה, עמ' 169-173.

[15] על משפחת אל-נשאשיבי ראה: אוחנה, חרב, עמ׳ 67-60.

[16] ראה: י. פורת, ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1939, תל-אביב, 1978, עמ׳ 66-68, (להלן: פורת, ממהומות). ראה גם: אוחנה, חרב, עמ׳ 132-136.

[17] ראה: אוחנה, חרב, עמ׳ 133. מקור ערבי חשוב ראה: ג. קדורה, הקמת המפלגות בפלסטין - מפלגת ההגנה הלאומית - מתוך שאון פלסטיניה, ינואר-פברואר, 1985 (ערבית). ראה גם: מאותו מחבר: ייסוד המפלגה הערבית ושאר המפלגות הפלסטיניות בשנות ה-30, מתוך שאון פלסטיניה, מרץ-אפריל, 1985 (ערבית).

[18] ראה: פורת, ממהומות, עמ' 99. ראה גם: שמעוני, עמ' 290.

[19] ראה: שמעוני, שם.

[20] ראה: פורת, ממהומות, עמ' 172.

[21] ראה: התייחסות מעניינת של ד. בן-גוריון אל מות-גיבורים של עז אל-דין אל-קאסם: "זאת היא הפעם הראשונה שיש לערבים מעין תל-חי״, מתוך: ש. טבת, בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל, ירושלים, 1985, עמ' 246 (להלן: טבת, בן-גוריון).

[22] ראה: פורת, ממהומות, עמ' 173.

[23] פורת, ממהומות עמ׳ 174. דרישות אלה מצד הערבים לא היו חדשות. כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה נשמעו קולות נגד התנועה הציונית, בקרב החוגים הפוליטיים הערבים בא"י. על כך ראה: פורת, צמיחה, עמ' 23-55.

[24] על הכנופיות הערביות במאורעות 1936-1939 ראה: ע. דנין, תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936-1939, הוצאת מגנס, ירושלים, תשמ״א.

[25] על מהלך המרד ראה: צ. אל-פלג, מאורעות 1936-1939, פרעות או מרד, סקירות מכון שילוח, תל-אביב, 1979. ראה גם: פורת, ממהומות, עמ' 195-200 וגם אוחנה, חרב, עמ' 251-253.

[26] ראה: שמעוני, שם, עמ׳ 296.

[27] ראה: שמעוני, שם, עמ׳ 297. ראה גם: פורת. ממהומות, שם, עמ' 195-200.

[28] ראה נ. קצבורג, מחלוקה לספר הלבן, ירושלים, 1974 (להלן: קצבורג, מחלוקה). ראה גם: מ. אביזוהר (ע), עיונים בתוכנית החלוקה, אוניברסיטת באר שבע, 1984.

[29] ראה: ג. שפר, ערב הסעודית ובעיית א"י בתקופת המרד הערבי 1936-1939, מתוך המזרח החדש, כרך כ״ב, 1972 (להלך שפר, ערב הסעודית).

[30] ראה: י. ארנון-אוחנה, התנועה הלאומית הפלסטינית והצעת החלוקה של 1937, מתוך מ. אביזוהר (ע), שם, עמ' 76 (להלן: אוחנה, התנועה).

[31] ראה: ע. דרוזה, על התנועה הערבית המודרנית (חול אל-חרכה אל-ערביה אל-חדית׳ה), צידון ביירות, 1949, עמ׳ 148-151 (ערבית).

[32] פורת, ממהומות, עמ' 266.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם, עמ' 267.

[35] על עדותם של אישים ערבים ראה:

PALESTINE - A STUDY OF JEWISH, ARAB AND BRITISH POLICY - E.S.C.O. FOUNDATION FOR PALETINE - LONDON - 1947, P.P. 815-816.

)להלן: E.S.C.O.)

[36] שם, שם.

[37] שם, שם.

[38] על ג. אנטוניוס ראה ספרו:

G. ANTONIUS, THE ARAB AWAKENING, LONDON, 1961.

[39] פורת, ממהומות, עמ׳ 267.

[40] ראה הרצאת הוועדה המלכותית לפלשתינה (א״י). הוגשה לפרלמנט ע"י מזכיר הממלכה לענייני המושבות בפקודת הוד מלכותו בחודש יולי 1937. ראה גם: קצבורג, מחלוקה, שם.

[41] אוחנה, התנועה, שם.

[42] שם, שם.

[43] שם, שם.

[44] יש לציין שלאנשי המחלקה המדינית נודע שנציגי האופוזיציה, ראע׳ב נשאשיבי ויעקוב פאראג' ביקשו להיפגש באופן נפרד עם הנציב. באותה פגישה דיברו על תמיכתם בנושא החלוקה. ראה: שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 241. על עמדתם של אנשי האופוזיציה ביחס לחלוקה ראה: אוחנה, התנועה, שם. וגם: י. בן-גד, הפלסטינאים שרצו בחלוקה, מתוך סקירה חודשית, ינואר 1976, עמי׳ 36. ראה גם: דותן, המאבק, שם, עמ׳ 148. על עמדתו של עבדאללה ראה: אוחנה, שם, שם. וראה גם: שרת, שם, שם, עמ׳ 113.

[45] אוחנה, שם, שם.

[46] שם, שם. ראה: מחמד אמין אלחסיני, חקאאק ען קדית פלסטין, קהיר, 1956, עמ' 48, עמ' 51-54 (אמיתות על בעיית פלשתין), ערבית.

[47] שם, שם. בדיקה של העיתונות הערבית של התקופה מאשרת את הדברים. על כך ראה בעיקר העיתונים "פלשתין" ו-"א- דיפאע". אפשר גם לקבל אישור על התגובה הערבית בעיתונות העברית, על כך ראה: ״הארץ״ ו-״דבר״ של אותם הימים.

[48] ראה: קצבורג, מחלוקה, שם, עמ׳ 45-35.

[49] ראה פורת, ממהומות, שם, עמ׳ 272-273. ראה גם: אוחנה, שם, עמ׳ 81.

[50] על המחלוקת בתוך התנועה הציונית ביחס לעניין החלוקה ראה את המחקר המפורט של ש. דותן, פולמוס החלוקה בתקופת המנדט, יד בן צבי, ירושלים, תש"מ. ראה: נמרוד, מפגש, עמ' 33. ראה גם: דותן, המאבק, שם, עמ׳ 148.

[51] ראה בהמשך.

[52] ראה הרצאת הוועדה המלכותית, שם, שם.

[53] ראה: קצבורג, מחלוקה, עמ' 22. על רעיונותיו של קופלנד ראה: נמרוד, מפגש, שם, עמ׳ 49-50.

[54] שרת, יומן מדיני, שם, ב', עמ' 14.

[55] שם, שם.

[56] שם, שם.

[57] שם, שם.

[58] מעניין לציין עד כמה שקרובה הביקורת של קופלנד ביחס לביצוע המנדט לאותם מחשבות של משה שרת ביחס לאותו נושא, על כך ראה בהמשך.

[59] שם, שם.

[60] שם, שם.

[61] שם, שם.

[62] שם, שם.

[63] שם, שם.

[64] שם, שם. חשוב לציין את הקרבה בין שרת לקופלנד גם בנושא זה.

[65] שרת, יומן מדיני, שם, עמ' 344.

[66] שרת, שם, עמ' 14-15, 235.

[67] שרת, שם, עמ' 236. על ההזדהות של וייצמן עם עמדתו של שרת ראה: שרת, שם, עמ׳ 280-279. גם דותן, המאבק, שם, עמ' 285-284.

[68] ראה פרוטוקול הקונגרס הציוני ה-20.

[69] המסמך נמצא בתיק 25/1716 S באצ"מ. אין בו תאריך, אולם לפי התוכן ברור שנכתב במחצית 1938, תחת הכותרת: רעיונות לנאומים.

[70] שם, שם.

[71] שם, שם.

[72] שם, שם.

[73] שם, שם. דברי שרת במסמך מנוגדים להנחות של מספר חוקרים בדבר גישתו הפסימית של שרת ביחס לסיכויים של יהודים וערבים להגיע להבנה ביניהם. ראה: י. גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל-אביב, 1985, עמ׳ 326-327 וגם ג. שפר, פתרון כולל, שם.

[74] אפשר כאן להבחין, בין היתר, בדמיון הקיים בין דברי שרת והערכותיו של קופלנד ביחס לביצוע המנדט.

[75] יש כאן דמיון רב בין דברי שרת והערכותיו של ארלוזורוב ביחס למדיניות הקולוניאלית. על כך ראה פרק 6 בעבודה.

[76] ראה מסמך בתיק 25/1716 S, אצ"מ.

[77] שם, שם.

[78] שם, שם.

[79] ראה: ש. דותן, פולמוס החלוקה בתקופת המנדט, ירושלים, תש״מ.

[80] ראה מאמר של א. אורן, תל-עמל, ראשונה לחומה ומגדל, מתוך: הציונות, ד'. ראה גם בהמשך.

[81] כאן שרת מתייחס ליהודה ושומרון.

[82] אין ספק שמשה שרת היה אחד האישים אשר לא היה מוכן לוותר על עניין העלייה של היהודים לא"י, מתוך הערכה שאין נושא זה פוגע בסיכויים להגיע להסדר עם הקהילה הערבית.

[83] ראה: ש. דותן, שם, שם.

[84] כאן שרת מתייחס לאותם יהודים, אשר ניהלו משא-ומתן עם המופתי ועם אישים ערבים נוספים, תוך הסכמה למיעוט יהודי. שרת ראה בחומרה כל יוזמה מדינית, אשר התבססה על ההסכמה למיעוט יהודי מתמיד בארץ. ביניהם היו קבוצת "החמישה": יהודה מגנס, משה סמילנסקי, משה נובומייסקי, גד פרומקין ופנחס רוטנברג. לפי דעתו של שרת פעולתם הכשילה את מימוש מסקנות פיל. דמות מרכזית בצד היהודי של אותה קואליציה, היה יהודה ל. מגגס, אשר פעל על יסוד קו מנוגד לזה של שרת. הוא כיהן כנגיד אוניברסיטת ירושלים בשנים הראשונות לקיומה ואחר-כך כנשיא עד מותו בשנת 1948. לאחר המאורעות של שנת 1929, הפך מגנס לדמות מרכזית בקרב קבוצת "ברית שלום", אשר פעלה למען לקרב את עמדות התנועה הציונית והתנועה הלאומית הערבית. מגנס יזם שורה של מגעים עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים. מגעים אלה היו בניגוד לדעתם של חלק מרכזי מאנשי ההנהלה הציונית. שרת התנגד בחריפות לאותן יוזמות של מגנס, תוך הערכה שפעולתו של האחרון גורמת נזק למאבק המדיני. שרת גם האמין שאין מגנס יכול להיות שותף ראוי למשא-ומתן עם הערבים (על כך ראה: שרת, יומן מדיני, ב', עמ׳ 402. ראה גם: שרת, יומן מדיני, א', עמ׳ 146-147, שם, שם, ג', עמ' 27). הניגוד בין מגנס ושרת המשיך להתקיים במשך שנים (על כך ראה: דיון בין המחלקה המדינית ואנשי "האיחוד", ב-23/9/1942, פרוטוקול ב' אצ"מ, תיק 25/2964 S. על המחלוקות בין שרת למגנס ראה התכתבות ביניהם ב-אצ"מ, תיק 25/1716 S, ו-אצ"מ, תיק 25/2966 S. על גישתו של מגנס ראה מחקריו של יורם נמרוד: המפלגה החוסיינית והלא-ציונים, הציונות, מאסף ו', 1981. ראה מאותו מחבר גם: מבוא לספר הלבן - סיכולן ההדדי של פעולות אלטרנטיביות להסכם יהודי-ערבי, הציונות, מאסף י', 1985.

[85] נמרוד, מפגש, שם.

[86] שם, שם.

[87] ראה: תיק ,S 25\1716 אצ"מ.

[88] הרצאת שרת ביום השליחים בירושלים, 13/10/1938, שמור בתיק שרת, אה״ג.

[89] שם, שם.

[90] שם, שם. מקורות נוספים מאשרים את מסקנותיו של שרת ביחס להרס הכלכלי, שהמרד של 1936 גרם למשק הערבי. על כך ראה: אסף מ., היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל (1948-1860), תל-אביב, 1970 (להלן: אסף, היחסים). ראה גם: ז. אברמוביץ, י. גלפט, המשק הערבי, תל-אביב, תש"ד (להלן: אברמוביץ).

[91] ראה פרק 4 בעבודה.

[92] ראה פרק 6 בעבודה.

[93] הרצאת מר משה שרתוק, בסמינר של הסוכנות היהודית, בירושלים, 30/11/1934, המסמך שמור בתיק S 25\1546, באצ"מ.

[94] שם, שם.

[95] שם, שם.

[96] שם, שם.

[97] ראה הערה 75.

[98] שם, שם.

[99] שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 15.

[100] שם, שם, עמ' 112, 118-117.

[101] ראה: ש. דותן, פולמוס.

[102] ראה למעלה.

[103] ראה פרק 6 בעבודה.

[104] שם, שם.

[105] שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 112.

[106] שם, שם.

[107] שם, שם.

[108] שם, שם.

[109] שם, שם.

[110] שם, שם.

[111] שם, שם.

[112] שרת, שם, עמ' 126.

[113] שרת, שם, עמ' 113.

[114] ראה דו"ח אשר הוגש לשרת באותם הימים, ע"י יועציו, שמור בתיק S 25\3051. ראה גם: שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 138-137.

[115] שם, שם.

[116] שם, עמ' 138.

[117] שם, עמ' 128

[118] שם, שם.

[119] ראה למעלה.

[120] ראה: שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 118.

[121] ראה: אוחנה, התנועה, שם.

[122] ראה: שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 100, 113, 151-150.

[123] ראה: י. תגר, המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי-הערבי בא"י, מתוך: הציונות והשאלה הערבית, ירושלים, 1979, עמ' 103 (להלן: תגר, המרד).

[124] ראה: שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 373 ו-ג', עמ' 78, 137, 194. ראה גם: נמרוד, מפגש, שם.

[125] שרת, יומן מדיני, ב׳, 386.

[126] שם, שם.

[127] שם, שם.

[128] שם, שם.

[129] שם, שם.

[130] מכתבו של ליאו כהן, נכתב ב-21/4/1938, שמור בתיק A 25/2960 S, באצ״מ. בהתייחסות לתוכן המכתב, בשוליים, כתב שרת בכתב יד; "לליאו, נשוחח על כך".

[131] שם, שם.

[132] שם, שם.

[133] שם, שם.

[134] מכתבו של דוד הכהן נשלח לשרת ב-27/10/1937, שמור בתיק 25/3052 S, באצ"מ.

[135] שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 386.

[136] מכתב של דוד הכהן, שם.

[137] ראה: דוד בן-גוריון, זיכרונות, כרך רביעי, 1937, עם עובד, תל-אביב, 1974, עמ׳ 473.

[138] דעתו של שרת על החשיבות שיש בחיזוק המתונים באה לביטוי בשורה של מסמכים. ראה למשל: מכתבו של שרת לוייצמן מתאריך 25/7/1937, שמור בתיקA  25/2960 S, באצ״מ. ראה גם: מ. שרתוק, תפקידי פעולתנו המדינית, הוצאת הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, ירושלים-לונדון, 1935, עמ' 8-9. ראה גם: רשימות ורעיונות לנאומים, רשימות פרטיות של שרת, שמורות בתיק 25/1716 S באצ״מ. ראה גם: דברים במועצת מפא״י, המושב ה-11, 22-23/1/1937, אב״ב, תיק 22/11. מקורות נוספים באים לביטוי בעבודה זאת.

[139] מכתבו של בן-גוריון נשלח ב-17/12/1938 לוועד הפועל הציוני המצומצם. מופיע בספר התעודות של יהודה באואר, הדיפלומטיה הציונית, 1939-1948, תעודות לתרגיל. העיתונות הערבית בארץ הייתה כלי לתעמולה של המופתי, כשהם פרסמו מאמרים בדבר זכותו הבלעדית לייצג את הצד הערבי. על כך ראה: "פלשתין", 7/12/1938.

[140] ראה נמרוד, מפגש, עמ' 33.

[141] ראה הרצאת שרת בנושא: הבעיות הפוליטיות של הערבים בתקופת המלחמה. החומר שמור בלי תאריך באה"ג, תיק שרת. לפי התוכן יש להניח שהדברים נאמרו במחצית 1942, במסגרת סמינר של הסוכנות היהודית. ראה גם: י. פורת, במבחן המעשה הפוליטי, ירושלים, 1985, עמ' 71.

[142] שם, שם.

[143] ראיון עם אליהו אילת, שם, שם. ראה גם: א. אילת, שיבת ציון וערב, שם, עמ' 289-288.

[144] שם, שם.

[145] אילת, שם. פורת, במבחן, שם.

[146] אילת, שם, עמ' 291. ראיון עם א. אילת.

[147] על השיחות עם המנהיגות הסורית ראה: אצ"מ, תיק 25/3267S . ראה גם: פורת, במבחן, שם.

[148] שם, שם.

[149] ראה עיתון "פלסטין", 11/12/1937. ראה נמרוד, מפגש, עמ' 39. חשוב לציין שב-6/2/1938 שרת דיווח בהנהלת הסוכנות על המגעים עם הסורים. שם אמר בין היתר:

"בהזדמנות זו עלי לציין, שבכל החוגים המטפלים בשאלת הסכם ערבי-יהודי החוג היחיד הפונה אך ורק לסוכנות היהודית הם אנשי הממשלה הסורית. זאת היא תוצאה מהקשר שהיה לנו עם אנשי 'הגוש הלאומי' בסוריה עוד לפני הגיעם לשלטון. כשם שהיינו לויאליים כלפיהם כך הם נוהגים כלפינו".

על כך ראה שרת, יומן מדיני, ג', עמ' 34. הדברים נאמרו על רקע הניסיון של קואליציה, אשר בראשה עמד מגנס, שניסתה להגיע למשא ומתן עם הערבים, על יסוד של קו מנוגד זה של שרת והמחלקה המדינית. על כך ראה הערה 84, פרק זה של העבודה. יחד עם זאת חשוב לציין את היחס החיובי של חלק מהמנהיגים הסורים כלפי שרת. ג׳מיל מרדם, ראש ממשלת סוריה, בפגישה עם אילת מסר על כך:

״כל עוד יש לכם מדינאי כד״ר וייצמן ואיש בקי בבעיות המזרח כמו שרתוק, אני אופטימי להאמין ששאלת היחסים בין היהודים והערבים תמצא את פתרונו הרצוי״.

על כך ראה: אילת, שיבת ציון, עמ' 436. יש להניח שכישלון השיחות עם הסורים קשור גם לגורמים נוספים, כגון הפעולה של אנשים המקורבים למגנס (בצד הלא ציוני), אשר ניסו להוכיח שקבוצה שולית ברשות וייצמן מנסה לסבך את האימפריה הבריטית כולה. על רקע זה יש לראות את הדיווח של ששון לשרת (אצ"מ, תיק 25/3267 S). שם נמסר על פעולתו של מוריס דה-רוטשילד, אשר סייר בארצות ערביות והזהיר אח. המנהיגים הערבים מפני כל משא-ומתן עם אנשי המחלקה המדינית.

[150] ראה מכתב שרת אל דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ודב הוז, מתאריך 3/6/1937, שמור בתיקs 25/6571 , באצ״מ. ראה: שרת, יומן מדיני, א', עמ' 112. ראה: א. אורן, תל-עמל, ראשונה לחומה ומגדל, מתוך: הציונות, ד׳, עמ׳ 182-165. ראה גם: מ. גולני, משה שרתוק (שרת), המדינאי של חומה ומגדל, מתוך: מ. נאור (ע), ימי חומה ומגדל, 1939-1936, ירושלים, 1987, עמ׳ 60-51.

[151] שם, שם.

[152] ראה פרק 5 ו-6 בעבודה.

[153] ראה למעלה.

[154] כבר בחלק קודם של העבודה דובר על גישתו של שרת בנושא. ראה למשל את עניין רכישת החולה, במסמכים בתיק 25/9940 S, שמור באצ״מ.

[155] פרוטוקול הקונגרס ה-20.

[156] שם, שם.

[157] ראה: שרת, יומן מדיני, ב׳, עמ' 14. ראה גם: א. אורן, שם, שם.

[158] שם, שם.

[159] שרת, יומן מדיני, ב', עמ' 107-108.

[160] שרת, שם, עמ 163-164, 172-174.

[161] ראה א. אורן, שם.

[162] שרת, יומן מדיני, ב', 144, 172.

[163] המכתב בצרפתית שמור בתיק S 25/2956, באצ״מ. שיתוף הפעולה עם הלבנונים היה חיוני גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה מדינית. המשא-ומתן התנהל גם באופן ישיר בפגישה שהתקיימה בין שרת לראש ממשלת לבנון בביתו של פח׳רי אל-נשאשיבי. ברור שעובדת קיום הפגישה בביתו של פח׳רי, מאשרת את יחסו החיובי של חלק מהמחנה הפלסטינאי ביחס לחלוקה. באותה פגישה סוכם על תיאום עמדות ועל חליפת מכתבים. על כך ראה: שרת, יומן מדיני ג', עמ' 78.

[164] תשובתו של ראש ממשלת לבנון מתאריך 18/3/1938, בתיק 25/2956 S, באצ״מ.

[165] ראה: שרת, יומן מדיני, ג', עמ׳ 78.

[166] הרצאה ב-״יום השליחים״ של קרן היסוד, בירושלים, 13/10/1938. המסמך שמור בתיק שרת אה"ג.

[167] ראה התכתבות עם ראש ממשלת לבנון בהערה 162. ראה גם: משא-ומתן לרכישת החולה, המסמכים שמורים בתיק 25/9940 S, באצ״מ.

[168] ראה הערה 166.

[169] ההתכתבות עם יוסף פיין שמורה בתיק 2957 /25 S, באצ״מ.

[170] ראה הערה 166.

[171] שם, שם.

[172] ראה הערה 166.

[173] ראה: קצבורג, מחלוקה, עמ' 57-56.

 

העתקת קישור