שבת,  16/3/1957

הבוקר ב"טיימס" חדשה מרעישה: גולדה טסה חזרה לארה"ב! תהיתי בספקנות רבה על דיפלומטיה טייסית זו הלובשת צורה של דרמטיות מופגנת שכוונתה להפתיע ולזעזע על ידי עצם הצעדים הבלתי שגורים, כובשי הפרסום, שהיא נזקקת להם. מה יכולה גולדה להעלות בוושינגטון ובניו-יורק מה שלא העלתה קודם? הן בפירוש לא הייתה מצד וושינגטון התחייבות על אי-החזרת המצרים לעזה בעוד שבניו-יורק נאמר בפירוש כי זכאים הם לחזור. ובכן מה - סתם תוכחה והבעת התמרמרות? נשק כה חד נקהה על נקלה. נזכרתי במעשייה על שני יהודים חובשי בית מדרש בימי הצארים, יושבים ומסיחים על דרכו של עולם שהיא כעורה ביותר. אמר אחד: "אילו ידעתי רוסית!" מקשה השני: "כי אז?" עונה הראשון: "הייתי נוסע ישר לפטרבורג ונכנס אצל הצאר". שואל הלה: "ומה היית אומר לו?" התשובה: "הייתי אומר לו 'פוּ, פֶה!'"

אחר כך עלה בדעתי שמא יש בידי הממשלה ידיעות חשאיות של ממש המעוררות דאגה ומטרת טיסתה של גולדה להביא עובדות אלו לידיעת ממשלת ארה"ב.

אגב ההכנות לנסיעה זו כתבתי מהארץ מכתב אנגלי ליורם ובו הבטחתי לו כי נלך לטייל על פני לונדון אני והוא, "נלחוך" ספרים בחנויות, נשוטט ברחובות ואגב כך אראה לו שכיות חמדה אשר ייתכן כי לא ראה עד כה. הבוקר היה האות והתוכנית יצאה לפועל במלואה. תחילה הלכנו ברגל יחד עד שהגענו למונית. נסענו בה לחנות גדולה של מכשירי רפואה וקנינו סתטוסקופ בשביל מירה. משם הלכנו ברגל ל-Street Oxford. היגענו לחנות הספרים הגדולה Bumpus והתחלנו "ללחוך". קודם כל רשמתי לעצמי מספר ספרים לרכישה ואחר כך ירדנו במדרגות למחלקת הילדים ויורם בחר לו שתי מהדורות של הסיפור על רובין הוד. משם נסענו בבַּס [אוטובוס] עד קינגסוויי והלכנו ברגל עד "בית מימכר העתיקות" של דיקנס. הסברתי לילד הקשוב עניינו של בית זה שנשתמר מהמאה השש-עשרה. משם נסענו במונית ל-Street Regent ונכנסנו לחנות הצעצועים הגדולה של Hawley's ואחר תעייה רבה ברחבי בית מסחר עָנֵף זה בחר לו יורם בסירת מנוע שאותה קניתי בכסף מלא. משם במונית הביתה ובה במונית נסענו כולנו, משפחה בת שש נפשות, לארוחת צהריים בבית עמנואל והַרְיֶיט סנוֹמֶן.

הסעודה עברה ברוב המולה וששון. בפעם הראשונה התמודד שבט שרת עם שבט סנומן במספר נפשותיו ואף על פי שלא יכול לו, מכל מקום הראה כי גם כוחו רב לו. הנושא הממשי האחד שהגעתי אליו היה דבר החלפת המקצוע של חתנם של הסנומנים, הרופא ג'ו רובסון, אשר זה שנים היה רופא חרושתי ולפתע צלחה עליו הרוח ועבר לרפואה ההיפנוטית וכנראה הוא עושה בה חיל, אף ממון במשמע. החתן השני - הקשיש - ריכטיגר, [חבר] "פועל ציון" ותיק המשמש עכשיו באיצטלה של נשיא E.Z.F. [הפדרציה הציונית של אנגליה], לקחני הצידה לפני לכתנו ולחש לי כי הסכום שנאסף בלונדון לשם רכישת מכונית בשבילי הריהו כמונח בקופסה ואין לי אלא להגדיר את המכונית שבה חשקה נפשי.

במשך אחה"צ הוספתי לטלפן לכל מיני ידידים ותיקים, למען דעת כי אני כאן ולדאבוני לא אוכל לראותם, בכלל זה [שמואל] שחורי [מבוגרי המחזורים הראשונים של גימ' "הרצליה", היה פועל ואח"כ פקיד בכיר ב"מרקס אנד ספנסר"] ו[ברנט] ג'נר ו[לוי] בקשטנסקי [מבוגרי גימ' "הרצליה", למד בביה"ס לכלכלה בלונדון בשנות ה-20, נשאר והיה למזכיר ההסת' הציונית בבריטניה]. מהאחרון למדתי כי אפשר גם השנה יפתחו את "המגבית" בסתיו - כי אז מסופקני אם אוכל לבוא.

לתה מאוחר אצל [יו] גייטסקיל. אנגלי שומר אמונים לדיבורו. לאחר שהזמינני בהאג ואמרתי לו כי בן לי בלונדון ונתתי לו מספר הטלפון של רנה [בימי החול ישב יעקב ש' באוקספורד]. טילפנה אליה גב' גייטסקיל היהודייה והזמינה את כל ארבעתנו. בשביל קובי היה זה בהחלט עניין להכיר פנים אל פנים את מי שעתיד להיות רה"מ של אנגליה כאורח בביתו. כשלעצמי הלכתי לביקור זה כבול ומוּעָק ואף אומנם לא קל היה לי לנהל את השיחה ולענות על שאלותיהם של בעלי הבית, אשר בכל גילוי הלב וללא נקיפת מצפון ביקשו לדעת בדיוק מה דעתי אני על כל ההשתלשלות [של מערכת סיני]. ממילא מובן כי לא סטיתי מהשיגרה אבל מאופן דיבורי היה ברור לאנשי שיחי כי אני מרצה מישנה קבועה ועומדת - עמדת הממשלה והלך רוח הציבור, ולאו דווקא השקפתי והרגשתי. נמצא שלא הסתבכתי ואילו הם באו על סיפוקם. רק לגבי עניין אחד נטשתי את התקליט ועל ידי כך גם ריתקתי חוליה של שיתוף ואמון עם גייטסקיל, הלא הוא הערכת יוזמתו של אידן בכל ההרפתקה. אמרתי כי נבצר ממני בשעת מעשה להבין את הגיונו של אידן. מילא צרפת הריהי מודעת כמעצמה קרתנית. טובתה-היא נראית לה תמיד כטובת העולם כולו והתגובות הבינלאומיות הבלתי נוחות באות עליה תמיד במפתיע ומעוררות את זעמה התמים. אבל אידן, המשכיל והמנוסה במדיניות הבינלאומית, כיצד בא עליו ליקוי מוח לבלתי ראות את הטמטום והטירוף שבקו שנקט? גייטסקיל רווה נחת מהערכתי זו ואמר כי ללא כל ספק הייתה כאן תופעת אובדן עשתונות גמור מצד אידן - הן משום מחלתו האנושה ההורסת את איזונו הנפשי, הן משום התסביך שהתפתח בו כנאשם בחולשת אופי ובחוסר עוז רוח, שגם הוא העבירו על דעתו.

בבית גייטסקיל מצאנו את רוז וברנרד גילינסון מלידס. כציונים רבים באנגליה גילינסון הוא "ציוני כללי" בציבוריות היהודית ואיש "לייבור" במדיניות הכללית.

משם אל טוסקו ומרי פייבל לארוחת ערב חטופה ואיתם לתיאטרון שהיה כישלון גמור: מחזה מהמאה הי"ח, כולו דיבור מנופח ומחוטב, מישחק של עמידה ושיחה וליצנות מהוקצעת המתובלת בניבול פה, ללא כל עלילה של ממש, ללא תנועה חיה, ולמעשה מיקשה אחת של שיעמום. בהפסקה הראשונה היבעתי בכל הזהירות אכזבה באוזני מרי. היא תפשה מייד את המצב והודיעה כי אין היא וטוסקו נימנים על סוג הקפדניים הממאירים הקרויים "enders bitter", זאת אומרת אלה הגורסים כי גם אם נכשלת אין לך ברירה אלא להחזיק מעמד עד "הסוף המר" - אם רצוננו הריהם מוכנים לוותר על שתי המערכות שנותרו. הייתה זו בשורה גדולה לי ולצפורה. כולנו קמנו ויצאנו, ודאי לתדהמת רבים מסביב. נסענו שוב אליהם הביתה, שתינו תה, וחקרתי את טוסקו בדבר שוק הספרים האנגלי ואם יצא באחרונה משהו הראוי במיוחד לתרגום [בשביל הוצאת "עם עובד"].

בטרם חזרנו הביתה סרנו, אני וצפורה, למעון השגרירות, בו נערך הערב נשף מסכות מסורתי לכבוד פורים. השמחה הייתה רבה - בכלל וגם מסביב לנו. כל חבורה של אנשי משרד החוץ באשר היא שם מתלכדת לעת עתה סביב שנינו כמימים ימימה ורואה אותנו כעומדים במרכז ומושכים כל לב. מצב זה מעורר בי הרגשה משונה של משהו שאינו כסידרו - איזה מיקסם שווא, שאכזבתו מרה שבעתיים דווקא משום המתיקות המזויפת שבאשלייתו, או חלום לילה על מה שהיה פעם בהקיץ ואיננו זה כבר. זכורני, בהיות ללה פעוטה כבת שנתיים-שלוש, הייתה לה אומנת שקראנו לה "חנה הצהובה" [בשל שערה]. חנה זו נתקשרה אל הילדה באהבה אמיתית והילדה אף היא דבקה בה. לימים פרשה מאיתנו חנה והלכה למקום עבודה אחר וללה הסתגלה וכמעט שכחה אותה. אך כעבור כמה חודשים באה פעם חנה לביקור. ללה ישנה אותה שעה והקיצה בהיות חנה בבית. זו הוציאה אותה מהמיטה, חיבקה ונישקה אותה, הושיבה אותה על השולחן והחלה מלבישה ומנעילה אותה. הקטנה הייתה מאושרת - כולה הזהירה וקרנה באור עליון של שמחת לבב על אושר שגז ופתאום נמצא מחדש ודומה היה כי היא בטוחה כי הפרידה הייתה חלום רע, אבל פגישה זו היא המציאות, הנה היא ואומנתה שוב יחד, דבקות זו בזו ושום דבר לא יפריד ביניהן עוד.

כשחזרנו הביתה היה בלבי מישקע כבד ופיקפקתי אם נכון עשינו בלכתנו לאותו נשף.