שבת, 15/9/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  שבת, 15/9/1956

 

 

שבת,  15/9/1956

 

כיפור. בבוקר ערכתי את אחרית הדבר ליואל בראנד. עברתי עליה עם טדי שהעיר כמה הערות, אבל היה נלהב מהעובדה שעשיתי את המלאכה הקשה ומרוצה מאוד מטיבה. בא [ד"ר בן-ציון] קונין ושפך ארסו על מגרעות חיינו ושערוריות יחסי אדם שבארץ. הפלגנו בניתוח כמה הוויות והתעמקנו בכיבשונה של ארץ זו.

בתחילה חשבתי כי מייד עם גמר עניינו של יואל בראנד אֶפָּנה למשימה אחרת של כתיבה - התשובה למאיר יערי. קראתי את מאמרו המונח אצלי זה כבר - בעצם בפעם הראשונה מהחל ועד כלה - וראיתי כי עלי לוותר על המאמץ. תשובה זו תחייב השתקעות יסודית בנושא והקדשת זמן רב. במחי יד אחד לא אצלח על הנדרש ממני כאן - להוכיח יסודית ובהרחבה מדוע פסולה רודנות מכל הבחינות, לחלוטין ולעולמים, ולא רק משום שהיא שוללת משפט צדק - אשר זה היה הנושא המיוחד של "שיחת רעים במיזרע" - אלא מפני שהיא גוזרת עבדות ומתעללת באדם ומכריחה את החברה האנושית לשלם בעד קידמתו מחיר שאינו כדאי בשום פנים - מחיר השּׂם לאַל והופך לקַלָסָה את הקידמה הזאת עצמה. בלב שבור באתי לידי מסקנה כי עלי להסתלק מניסיון זה עכשיו, בתוך מלחצי-הזמן שאני נתון בהם ערב הנסיעה.

לעומת זה אמרתי לעצמי כי אין לי כל תירוץ ופיתחון-פה לא למסור ל"עם עובד" לפני נסיעתי את ספר האישים. במשך השבועות האחרונים ריכז שמשון עינבל את המאמרים והנאומים הפזורים על פני שלושים שנה על ידידים ומנהיגים שהלכו לעולמם, לרוב נאומי אזכרה והערכה שנרשמו, נערכו ונתפרסמו בזמנם והם נידחים בפינות שונות, סמויות מעיני הקורא בן-זמננו. ביררתי מצב "עם עובד" עם ברקת ובערב יום כיפור הודיעני כי מבחינת תוכניותיו עלי למסור את החומר לפני נסיעתי ולא להשהותו עוד חודשיים וחצי. הרי שמתחייב שינוס מותניים.

כל אחה"צ ערכתי את הפרק על דב. ניגשתי ברעד שבלב לקרוא את הדברים המעוּנים שאמרתי בכנס-האבל של מועצת ההסתדרות בשבעה לאסון, בהם כל מילה נשאה עליה טיפה של דם לבי. לכתחילה היססתי מאוד אם בכלל לצרף למניין נאום זה, שכולו זעקת כאב - ולא רק משום רגשיותו היתרה אלא בעיקר מפני שאין בו כלל תיאור מקיף במידת-מה לאישיותו של דב או הערכה ראויה לשמה של פועל חייו. אך אי-כלילת הרשימה הזאת פירושה כי לא יוקדש שום פרק לדב בספר זה ומתוצאה זו נרתעתי. והנה בקוראי את הדברים לאחר שלא באו לידי זה חמש-עשרה שנה מצאתי לאפתעתי ולסיפוק נפשי כי אין הם כה דלים מתוכן ממש כאשר דימיתי בליבי וכי יש בהם שרטוטי אופי של דב, גם סיכום-מה של עלילותיו, אשר פרסומם לא יבוא רק כיציאת ידי חובה כלפי זיכרו אלא יפיץ עליו אור ויחיה תמצית שבתמצית שבו. יתר על כן, יש דווקא ברשימה זו קטעי זיכרונות הנמסרים בדרך סיפור שבחסרונם לוקים רוב יתר הפרקים המועמדים להיכלל בספר, שהינם בעיקר תיאורי אופי והערכות של אישיות ללא כל יסוד סיפורי מרתק. ליטשתי במקצת פרק זה והעזתי לשלב בו פיסקה שלמה חדשה - אף היא סיפור של מעשה שהיה, אשר זכורני היה לכתחילה בדעתי לספרו באותו נאום ואחר כך ניחמתי ממחשבה זו, פן אהיה מַלְאֶה את הציבור ביותרת של זיכרונות אישיים. עשיתי כל זאת תוך התרגשות הולכת וגוברת עד שעם סיום העבודה ואגב מסירת צרור הגיליונות לצפורה לקריאה, איבדתי כל שליטה על עצמי ופרצתי... והיה כאילו רק תמול-שלשום אירע אותו אסון מחריד, בו שָכולתי לא רק את דב, אלא את אחותי הבכירה חברת ילדותי ואהובת נפשי, ומיאנתי הינחם.

למוצאי יום כיפור נקבע מאורע מיוחד במינו. זה שנים מציקה לי שושנה קרונגולד כי אסכים לקבוע ערב בביתה למיקרא תרגומי שירה שלי באוזניהם של יחידי סגולה - ואני מסרב ודוחה. בינתיים אבוד אבדה אותה מחברת תרגומים משנות 1920-1919 וכל חיפושַי אחריה עלו בתוהו. והנה עם ההעברה מסמולנסקין לבלפור מצאה צפורה את המחברת באחת המגרות ואשמח עליה כמוצא שלל רב. ממילא עיינתי בה ונתקלתי בכמה מקומות שהיו מחוספסים בעיני מעיקרא ובלי משים נתתי דעתי על שיפורם או המצאת גירסות חליפות להם. על ידי כך נשתכללו ואף נכתבו מחדש כמה בתים והתרגום נעשה יותר "זָרים". שמא אני חוזר כאן על מה שכבר כתבתי בימי היותנו בחיפה? שמא הזכרתי כי קראתי שם כמה תרגומים? על כל פנים עוד לפני צאתנו לחיפה אמרתי לשושנה כי הפעם אני מוכן - והערב היה האות.

החברה בבית קרונגולד לא הייתה כולה מנופה ומבוררת לצורך העניין. את ההרכב קבעתי בעצמי אך נשתרבבו לעריכת הרשימה גם שיקולים "חברתיים" ויצא שעטנז. באו זלמן ורחל [שז"ר], שמעון הלקין, אפרים וז'נטילה ברוידא, [ישעיהו] וולפסברג, משה גורדון ועוד כאלה מסוג אנשי ספר ושיר ועל כל פנים בני תרבות בעברית. לעומת זה היו כאן גם רבים היודעים עברית לשליש ולרביע. קראתי 'הריב", "בת-המים", "חפצי", "שלושה דקלים" - כל אלה ללרמונטוב; "ַסְקָיה מוּני" - למֶרֶזְ'קוֹבְסְקי; ולסיום את "שיר ההרים" (Bergidylle) להיינה. הרושם היה קודם כל אפתעה, אבל גם הנאה לא מעטה. מניה וביה דרשו את היינה גם אפרים בשביל "מולד" - אומנם בדירבונו הנמרץ של שז"ר - גם משה גורדון בשביל אוסף שירי היינה ב"מוסד ביאליק".

 

[בפתק לא מתוארך שכתב י"ח ברנר למ"ש, ככל הנראה אחר שהביא לפניו מ"ש את מחברת "תרגומי שירה, שבט תרע"ט, 1919" שלו (המחברת והפתק שמורים בתיקי מ"ש בארכיון הציוני), נאמר:]

 

משה,

 

אחרי שנמלכתי באוטוריטטים במלאכת השירה, החלטתי שלא לפרסם את תרגומך. בפרוזה אני מעמיד על עצמי וסומך על עצמי להדפיס דברים, שאחרים אינם מודים בהם; לא כן בשירה, שבה אני חושש לתקלה.

כתבי היד, המקור והתרגום, הרי הם לפניך.

סלח, וקבל ברכת שלומי

י.ח.ב.

 

[היחסים בין י"ח ברנר ומשפחת שרתוק היו קרובים; כמורה לספרות בגימנסיה "הרצליה" לפני הגירוש מיפו ב-1917 למדו אצלו יהודה וגאולה שרתוק וג"ש אף למדה אצלו בשיעורים פרטיים (מחברותיה מאז נשתמרו); בתרגמו את "הפנמה הא"י" הציע מ"ש לי"ח ברנר ניב עברי כשהתקשה בתרגום של מונח רוסי בכתב-היד של אביו י' שרתוק, והמתרגם קיבל את ההצעה ואמר ברוסית על מ"ש לי"ש: "יש לו חוש"; בימי ה"קונטרַס" שערך ברל כצנלסון בסיוע מ"ש ו"האדמה" שערך י"ח ברנר - שני כתבי-העת נדפסו בדפוס "האחדות" - באו י"ח ברנר ומ"ש במגע תכוף; אֵבֵל המשפחה בהירצח י"ח ברנר היה אישי ויהודה שרת זכר ב-1977 כי הוא ואחותו גאולה נשארו אחרונים ליד קברו; הספד שכתבה ג"ש על יח"ב אחר הירצחו הובא ב"דבר", 28.3.39, בעמוד לזיכרה]

בלכתנו הביתה ראינו אור רב ושמענו תרועת מחול במעונו של גרנדוס, ציר גואטמלה. הייתה זו מסיבת יום העצמאות שנדחתה מפני ערב יום כיפור. הוזמנו וענינו כי לא נוכל לבוא, משום "הנשף הספרותי", אך בדיעבד - וכיוון שגרנדוס מיסכן קצת וזקוק תמיד לעידוד ולהפגנת אותות חיבה ויקר, נכנסנו. למחול לא נגרפנו אך עשיתי הכרה עם הציר המכסיקני ובירכתי לשלום את ישראל זיו שבא לבלות את החגים בתל-מונד.

חזרנו הביתה אחר חצות. צפורה שלחה ידה בעבודה - במטבח ובהכנת פריטי-תלבושת שלי לנסיעה. אני התיישבתי על פרקו של אליהו - חיבור הרבה יותר נרחב מזה של דב, אם גם הוא רחוק משלמות וממיצוי. שכבנו ב-2.30. קישיתי להירדם, אחר כך התנמנמתי לדקות מספר ולפתע הקיצותי והרגשתי מייד כי שנתי נדדה מעיני לבלי שוב הלילה. נראה כי העוֹררוּת של נשף המיקרא - בו לא יכולתי להדביר לגמרי את התרגשותי - גרמה למתיחות שמיאנה להתפרק. לא הפסדתי זמן אלא מייד קמתי, העליתי אור והתיישבתי על צרור ה"אזכרות". כך התקנתי לדפוס את הפרקים על ברל, וייצמן, הברון, חנקין, קפלן, משה כרמי. ב-6.30 צלצל הטלפון להעיר את צפורה כאשר ביקשה. הופתעה כשראתני ליד שולחן הכתיבה. המשכתי וערכתי את שני הפרקים הגדולים על אנצו סרני, הנאום בגבעת ברנר ב-1950 והנאום בנצר ב-1954. צפורה השכימה לשם בדיקת המכונית בעזרת יוסי תדמור - הבוקר עליה לנסוע לקבורתו של אותו זקן. עד שיצאה ב-10.30 לא ניסיתי לשכב, כדי לא להוסיף את תנופת העבודה שהייתה במעלֶה.

 

העתקת קישור