שבת, 18/8/1956
בבוקר לא היה חום וב-8 יצאתי במכונית של משרד החוץ לת"א.
למעלה מ-50 איש התאספו באולם הישיבות המפואר של הוועה"פ לקריאתו של ב"ג. איחרתי במספר דקות וישבתי בשורה האחורית. ב"ג לבדו ישב ליד שולחן הנשיאות ופתח באריכות-מה. דיבר בשלווה רבה ובנעימה נפשית. עמד על הפירודים הפנימיים במפלגה - עדתיים, שיכבתיים, גושיים - על הזלזול במפלגה מצד חבריה, על הצטמצמות בעניינים כיתתיים צרים וכיו"ב. קרא להתעלות ולליכוד, לוויכוח תרבותי וחברי, להרמת קרן המפלגה בעיני עצמה ואחרים. כל מגמתו לא הייתה כאילו אלא להשיג הסכם חברי לקיים רמה נאה לוועידה ולהשרות בה רוח טובה. ריפרף על פני הניגודים והסיבוכים ולא נגע בשורשיהם. רמז לנגעים אבל לא חָשָפָם. הזכיר, למשל, את קיומה של בעיית חיפה אך נמנע מלהגדיר מהותה ומלהוקיע חומרתה. אפשר לפתיחה נכון היה לנקוט לשון אבהית זו ולהיזהר מהקנטה, אבל ההסתפקות במועט לָטִיף זה בהמשך הבירור היה בה חיפוי על המציאות הממארת וחוסר כל מופת לחברים לדבר דברי אמת איש לרעהו.
אחרי הפתיחה דיברו רבים - הישיבה ארכה כארבע שעות. הוויכוח חרג מייד ממסגרת בעיית הוועידה והתפשט על פני כל שטח חיי המפלגה. שני נאומים היו ראויים לציון - של [גיורא] יוספטל ושל [ישראל] קרגמן מחיפה. קרגמן כחיפני גילה אומץ לב מפתיע בהתריעו על העלמת האמת בבירורים ובהתריסו - במרומז - נגד הנהגת ההסתדרות בחיפה המבקשת לכבוש לב הפועלים על ידי טיח תפל על המציאות המרה. נאומו של גיורא היה פיסגת הישיבה. האשים את ראשי האיגוד המקצועי - וכאן במפורש את [יוסף] אלמוגי - בהתכחשות לעלייה על ידי תביעות להעלאת שכר ולתוספת יוקר הגוזלות את לחם העולים ושיכונם. הרשיע את המפלגה כולה בכריתותה מכל הכרה סוציאלית לגבי מדיניותה המשקית. בין השאר טפח על פני בן-גוריון אישית את הפגם החמור בדמוקרטיה המפלגתית שמהווֶה היעדר כל גוף יעיל לדיון במדיניות חוץ וביטחון. "לא די שאתה תדע את המצב ותקבע את הדברים, אתה אולי עם עוד חברים אחדים בממשלה; המצב מוכרח להיות ידוע והקווים הכלליים חייבים להיקבע על דעת גוף מפלגתי מוסמך, ויהי מצומצם ככל שאפשר".
אשר יגורתי לא בא. אומנם נואם אחד או שניים הזכירו כי בעצם אנו הולכים לוועידה ללא כל בהירות לגבי תוצאותיה מבחינת הרכב המוסדות המנהלים אך שום לחץ אישי [בעניין המזכלו"ת] לא הופנה כלפי.
היססתי הרבה אם לדבר, יען ידעתי כי אומַר דברים חריפים. [אהרון] בקר עודדני. הוא ידע כי ארביץ כהוגן בחיפנים וראה בזה ברכה ציבורית - ודאי, לא בלי סיפוק-מה לעצמו. בבואי שאלתיו מה בדבר תוספת היוקר. בישר לי כי מצידו הסכים לאי-העלאתה עד סוף מרס 57, אבל חיפה עומדת במירדה. סוף סוף נרשמתי.
קרוב ל-12.30 רמז לי פתאום ב"ג לגשת אליו. האיש הזה מוכיח מזמן לזמן כי הוא מסוגל להתנהג כאילו לא קרה דבר. ניגשתי. אמר כי הוא מוכרח למהר לאיזה מקום וביקש כי אטול לידי את היושבות-ראש. התנצל לפני החברים ויצא. ידעתי לאן הוא נחפז - לקבלת פני ה"מיסטרים" החדשים.
מצאתי רשומים שנים-עשר, אף אני בתוכם. כיוון שעד אז דיברו בעיקר אנשי הערים נתתי רשות דיבור לשניים מההתיישבות - [אריה] בהיר מה"איחוד" ו[עמי] אסף מהמושבים. דיברתי אחרון והתרכזתי בשתי נקודות:
א) העיקר לא האחדות כשלעצמה אלא תוכנה, לא הדמוקרטיה הארגונית אלא ענייני החיים שעליהם היא חלה. מתוך שאיפה לאחדות אפשר להגיע לעקירת כל עניין רציני מסדר-יומה של המפלגה ואז מה בצע בה בכלל. ויכוח הנוגע בשורשי העניין החיוני, ואפילו חריף, והכרעה ברורה בו, אפילו נגד מיעוט חזק, עדיפים מאחדות למראית-עין שיש מאחוריה בריחה מהמערכה והשתמטות מאחריות. זה הדין לגבי הוויכוח היש או אין להעמיד בוועידה את בעיית המדיניות הכלכלית, ואם כן - היש או אין להכריע בבעיית תוספת היוקר גם ללא הסכם.
ב) העיקר הוא לא כיצד תצליח הוועידה - אם גם חשוב מאוד להבטיח הצלחתה ולוואי שתאציל מרוחה על פעולת המפלגה להבא - אלא מה יהיה הנוהג שישרור בחיי המפלגה יום-יום. קל לדבר על חברות, אבל אין כאן עניין של יחסים אישיים. לי יש יחסים אישיים מצוינים עם חברים שאני איש ריב להם עקב התנהגותם המפלגתית. חברות במפלגה פירושה שיתוף פעולה, ולא כָּעולֶה על רוחו של מישהו אלא דווקא באותן המיסגרות אשר המפלגה קובעת אותן. וכאן עשיתי חשבון צדק עם מנהיגי [מפא"י ב]חיפה, אבא חושי ויוסף אלמוגי. לא פירשתי בשמם, אך היה ברור לכל נפש באולם במי מדובר. אמרתי כי יש בתוכנו אישים וחוגים שיחסם למפלגה מזכיר לי את יחסה של עיריית ת"א בראשות ישראל רוקח אל הוועד הלאומי בתקופת המנדט: שיתוף פעולה עם המוסד המרכזי רק במידה ובמקרים שהדבר נוח ורצוי, אך ללא קבלת מרות כלשהי. על יסוד תורה זו מרשה לעצמו חבר אחד (קרי אלמוגי) להחרים ועדה מפלגתית שהוא נבחר כחבר לה - אינו בא לישיבותיה וחסל. מאיזה מקור הוא שואב את העוז המוסרי לנהוג כך ולהראות מופת כזה של חבלה במאמצים שעושה המפלגה למצוא מוצא ממצר חמור שהיא נכנסה לתוכו? ושוב, על פי אותו היגיון, נוהג אחר (קרי אבא חושי) באופן שיטתי לא לבוא לישיבות המרכז. מה פירוש הדבר? המרכז הוא מוסד עליון של המפלגה. זאת אומרת אי-שיתוף פעולה עם המפלגה? אבל הוא עצמו חבר המפלגה. זאת אומרת אי-שיתוף פעולה עם עצמו? לאיזה יחס של כבוד אל המפלגה ואל עצמו מחנך חבר זה - יקר, חשוב ומכובד - חברים אחרים ואנשים שמחוץ למפלגה? ואיזה ערך יש לדיבורים על יחסי חברים ועל רוח טובה ועל ויכוח תרבותי שצריכים להיות מקוימים בוועידה הבאה, אם לאחר הוועידה יימשך הנוהג הקיים של כפירה בסמכות המפלגה כלפי פנים ועשייתה לקלס כלפי חוץ?
היה "חם" מאוד באולם כשדיברתי אך איש לא הפריע אף במילה אחת. ידעתי כי רבים ישאבו סיפוק עמוק מנאומי: סוף סוף נאמרו דברים ברורים בעניין כאוב שנצטברה סביבו מרירות רבה.
אמרתי עוד משהו בענייני דמוקרטיה פנימית לשם איזון החשבון והישיבה נסתיימה ללא ניסוח מסקנות. מטרתה הייתה עצם קיומה לשם שיחה "חופשית וחברית".
אכלתי ארוחת צהריים בדירתי ויצאתי מייד לירושלים.
לתה של שבת אחה"צ כעשרים איש, מחציתם אנשי משרד החוץ. אגב, כל השבוע זרמו פרחים - הן לכבוד הבית החדש הן ליום הולדתה של צפורה.
ובערב לבשתי קדרות. נצטברו ונתגבבו הרגשות קשות וחששות כבדים לגבי מה שנכון למדינה בפנים ובחוץ ושאלתי עצמי איך ייתכן כי בזמן כזה יתהלך איש כמוני לנפשו, לא רתום ולא מגויס לעזרה, פטור משירות פעיל? איך ייתכן כי בשעה כזו יתבזבז כוח כמוני?
