שבת, 14/7/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  שבת, 14/7/1956

 

 

שבת,  14/7/1956

 

אף על פי ששכבתי בחצות ביקשתי את הטלפון להעירני ב-5. עד 6 השלמתי את הכנת ההרצאה ולפני 7 יצאנו במכונית המפלגה לדרך. עם צאתנו האזנו למישדר החדשות הראשון - והנה אסון חדש. כנופיה ירדנית עצרה מכונית בקירבת יהוד - על אם הדרך בין ת"א לנמל האוויר של לוד - ציוותה על הבחור שנהג בה לצאת והרגתו בירייה בו במקום; בחורה שהייתה במכונית הצליחה להימלט. בעיתוני הבוקר נשמעה תרועת ניצחון על ההודעה הירדנית בדבר יריות במסתננים - והנה שוב רצח הבא לאמת את גירסת האליבי. עברנו על פני חמדיה ואספנו את חיים וב-9 הגענו ל"אוהלו" שבכנרת.

האולם הנאה של "אוהלו" היה מלא אבל לא זה היה הקהל שציפיתי לו. סבור הייתי כי אם אני יורד פעם ביובל לעמק הירדן יבואו לשמוע דברַי חברי הקיבוצים בהמון. תחת זה מצאתי ציבור "מובחר" - צירים שנבחרו לוועידה ועסקנים מושבעים ועמם רק מעטים שבאו מתוך התעניינות סתם. נוער לא נראה כלל. ודאי אחרים היו הממדים אילו נתקיים הכינוס בליל שבת, אך ההיגיון האירגוני ציווה כנראה על צמצום המסגרת.

דיברתי כשעה וחצי. בחלק הראשון של דברַי ניסיתי להרחיב את אופקם המדיני של החברים, להסביר את התלות של בעיית ביטחון המדינה בזיקותיה הבינלאומיות ולהציג את החזות לא כשחורה משחור אלא כתמונה שאורות וצללים משמשים בה בערבוביה. את החלק השני והעיקרי הקדשתי לניתוח המצב הכלכלי ולהתרעה על ההידרדרות שאנו עומדים בעיצומה. התנהל ויכוח ועניתי למשיגים בהרחבה וביתר להט. היה לי רושם כי ההסברה נקלטה. [אברהם] האפט שדיבר האחרון לפני תשובתי פנה אלי בדברים נרגשים: "אחינו היית, אחינו הנך, אחינו תישאר תמיד". הדברים עוררו תשואות סואנות.

מפי גיסותינו שרה [אביגור ואחותה] וחנה הכנרתיות שמענו בלי סוף על ההזדעזעות, המבוכה והדיכאון שעוררה התפטרותי ברחבי הציבור. הכל רוגשים בעניין זה עד היום ומסרבים להבין כיצד יכלה המפלגה להסכים להוצָאָתי מהממשלה.

מ"אוהלו" עלינו לכנרת, סעדנו צהריים באולם-האוכל הענקי ונחנו קימעה בדירת שרה ושאול. ב-4 יצאנו לדרך, הורדנו את חיים בחמדיה, סרנו בדרכנו אל אזרח ובת-שבע מור בחדרה והגענו לירושלים ב-8.

רות תקוע טילפנה בשם בעלה, שנסע לחוג את יום בסטיליה בת"א, לדווח על מעשה הרצח. התיאור ב"קול ישראל" לא היה מדויק. הכנופיה לא עצרה את המכונית, אלא זו נעצרה משנתקלה בכנופיה. אנשי הכנופיה קראו לנהג להסתלק, אבל הוא התעקש לברר מי הם, ירד וניגש אליהם ואז הרגוהו. מסתבר, איפוא, כי סקרנותו - או אומץ לבו - היו בעוכריו אין בזה שינוי תמונה מפאת הסכנה הנשקפת לכל עובר ושב בלילות מידי הכנופיות המשוטטות באין מפריע, אך עם זה ברור כי לא היה זה רצח יזום וכי הכנופיה לא התכוונה לשים מארב, על כל פנים לא באותם זמן ומקום.

את הערב בילינו בביתו של שלמה אייזנברג מהסוכנות - בחברתם של כתריסר עסקנים של "המגבית המאוחדת", מלוקטים מכמה מערי השדה, שהמטירו עלי שאלות בלי חסך.

כשחזרנו בחצות הביתה שוחחתי עם ג'ו תקוע והסכמנו כי מקרה יהוד אינו יכול לשמש לדידנו "casus belli" [עילה למלחמה] המצדיק מעשה תגמול.

 

העתקת קישור