שבת, 23/6/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  שבת, 23/6/1956

 

 

שבת,  23/6/1956

 

עלי להודות בפה מלא - המועקה נמשכת. עם חלוף הלם המאורע והתמורה, היא נוֹססת עכשיו ליתר עומק. אפס, לא יהיה חשבון עולמי שלם אם לא ארשום בצדו השני של פינקס החיים את "הפיצויים" שקיבלתי:

ראשית, הכבוד הנדיר שנפל בחלקי - אין להעריך כלל את עוצם ההדים של רושם עמידתי המגיעים אלינו יום יום מכל קצוות הארץ ומכל חוגי הציבור;

שנית, הדרור אשר קורא לי מהסד הנפשי בו הייתי נתון שנים על שנים עקב כפיפותי לב"ג והיותי אנוס להתחשב בו ולהיאבק איתו בכל יום תמיד;

ושלישית - ואולי זה העיקר - ההזדמנות היקרה שניתנה לנו לשנינו להופיע כבני אדם בפני עצמנו ולא רק כנושאי תפקיד.

בבוקר שורה ארוכה של מבקרים. יהודי מאמריקה ממכריה של סו בריצ'ר; טדי קולק שסיפר על עניינים שונים שנתרחשו מאז ההתפטרות; זיאמה דיבון שביקש לדעת כיצד עליו לנהוג עכשיו ומה יש לעשות; אריה אשל שסיפר כי שפילוב ענה על הזמנתנו בשלילה; אפרת שבא להיפרד ערב צאתו לבודפשט ובצאתו אמר: התעלית - עמידתך היא שיחת הכל; דולה בן-יהודה שמילאה את האולם דיבור רם. מישהו מהאורחים שאל אם אין בדעתנו לנסוע עכשיו לחוץ לארץ. אולי באמת היה כדאי להתרחק לזמן-מה ולשים חיץ של זמן ומרחב כאחד ביני לבין עברי הקרוב, שצלו רודף אחרי ומקיף אותי יום יום - אך איך נצא ועלינו לעבור עכשיו לדירה אחרת ומאחורי כותלנו ועידת המפלגה וגם הכסף מניין יימצא?

מעניין, כי במכתב שקיבלנו, בתוך המון האיגרות, מאזרח ומבת שבע [מור] הם מניחים בביטחה כזאת כי אנו על סף נסיעה לחוץ-לארץ, ודווקא באונייה, שאין בקשתם אלא כי נודיעם את יום ההפלגה למען יבואו מחדרה לחיפה ללַוותנו.

לארוחת צהרים אצל הנשיא. הרי לך תמורות הזמן ותהפוכותיו. רק לפני שלוש שנים המצאתי את מועמדותו של [יצחק] בן צבי לנשיאות - והריני עכשיו מבחוץ. שמחנו כי לא היו אורחים אחרים. הלבביות של יצחק ושל רחל הייתה רבה - של כל אחד לפי דרכו. באו סימה ויוסף [מישקוב] ואלן הסריט את כולנו, על מנת להביא את הסרט לילדים בניו-יורק.

אחה"צ ביקרונו אשכול ואלישבע. לוי איש שבור לאחר כל הירידה לחייו עקב הבית והדירה [סיעות האופוזיציה העלו בכנסת ב-23.5 שאלת כשרות מכירת דירת ל"א לאחד מאגפי משרד האוצר, ושיפוץ דירת השרד שלו בסכומים מוגזמים; ל"א הביע בכנסת צער על המישגה שנפל]. הוא גם מיואש כליל מהמצב המשקי. הוא אומר בפשטות כי אבדה לו דרך.

התאספו אנשי הלשכה למסיבת פרידה. באו זאב ש"ק, צבי והדסה, ליליאן ובעלה, רוחמה, בבה ויעקב, הנהג יוסף, רותי. עוד אתמול שלחו אגרטל-נחושת למתנה ועליו חרותים כל השמות. היו חמודים מאוד - ממש משפחה. הכל רועשים ולוהטים על "הטור השביעי". זאב שר ובבה ליוותה. דיקלמתי להם שירים בעל פה. הצטלמנו בבית ובגן.

בערב ניגשנו אל זלדה [עיראון], למסיבה לכבוד יום הולדת אביה [ניקולס קירשנר]. מצאנו כוורת הומה, הכל על אותו נושא. אלי קירשנר פסק כי היה זה נאומי הטוב ביותר –"manly and dignified"  [גברי ומכובד]. אווה אשתו, כהד למכתבה: היה אֵבֵל בעיר (ת"א), כל הרחוב לבש קדרות, באוטובוסים ובמוניות לא דובר על עניין אחר. ג'ויס [מילר, מרצה לספרות אנגלית] חזרה על עיקר המכתב ששלחה לי וטרם הגיע: "כל הציבור איתך, לרבות הנוער (היא דנה לפי תלמידי המיכללה), וכן רוב המפלגה. איך ניכנעת?" אמרתי לה: " הן את פקחית - שמעיני ואבאר לך". הסברתי לה את התוצאות אילו נאבקתי: התפטרות ב"ג, מלחמתו נגד הממשלה שבראשותי, מרד נפשי בצבא, גיהינום במפלגה וזוועה ציבורית במדינה. אמרה: "אני מקבלת כל זאת רק מתוך אמון בך, וכך אמרו הכל: 'אם לא נלחם, ודאי זו הייתה הדרך הנכונה, עלינו לסמוך עליו'; אין לך מושג איזה אמון רוחשים לך הבריות". אמה של ג'ויס, גב' גלקמן הזקנה, חזרה ושיננה:] "it's a calamity" זו שואה], כשדמעות בעיניה.

שבנו מאוחר הביתה. ביקרונו דבורה קפלן מזה ופרל קצ'ר מזה. שתיהן רופאות והיו שכנות ונשארו צהובות זו לזו וביקוריהן סתרו זה את זה.

עד אחר חצות כתבתי תשובות - בין השאר מכתב גדול לנתן א'.

 

]העתק המכתב נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק משם באדיבותו:]

 

לנתן א. היקר שלום 24.6.56                                                                                       

 

לא אצניע לכת עימדך אלא אודה בפה מלא כי הפעם ציפיתי ל"טור השביעי" כמועמד מובהק לשמש נושא לו. אומנם זכרתי סיבכי עבר ושיערתי סיוּגי הווה ולכן הייתי נכון לאכזבה. טוב כי לא נכזבה תוחלתי. אם עלה לך חיבור הטור בהתגברות על היסוסים - תבורך עליה.

מאוד הוקרתי והוקירה רעייתי (ואל-נא יהיו קלים בעיניך שבחי אשת-חבר!) את רוחב היריעה ואת עומק החדירה ואת נוקב הביטוי ואת הנדיבות המופלגת של ההערכה. היות נושא ל"טור שביעי" כזה - אשר כקורא-סתם הנני נוטה לראותו כאחד משיאיך - הריהו מהדברים המעוררים התרגשות עמוקה בלב. אשרי מי שנגזר עליו לפעול כמדינאי ואשר זכה לעורר התגלות כה מרהיבה של עוז-רגש ועוצם ביטוי אצל משורר יחיד-סגולה. ומלבד יחסי לתוכן הדברים, הרי הברית הבלתי-כרותה בין שנינו לאהבה את שפתנו העברית - הכבירה והענוגה והאצילה - התחזקה פי שבעה למקרא טורך זה.

קירטע לבי עם קריאת השורות על רתיעתי ממאבק פומבי ומדרישת בירור מלא. אמת נכון הדבר כי שני אלה היו לנגד עיני ובהכרה צלולה נרתעתי מהם. איני בטוח כי ירדת לסוף דעתי לגבי נימוקי ההתאפקות הקשה, אבל עצם ציונן של אפשרויות קודרות אלו יהיה לו - כן אקווה - יעל חינוכי חשוב.

ושוב איני יודע אם באומרך כי "ההולך הוא הוא שיתפלל על הנשאר שיהא עמו הצדק כאשר עד הנה" - נתכוונת להציג את המילים המודגשות כמביעות את דעתך או שמא באת לייחס אמונה זו לי. אם אתה סבור כי כזוהי הערכתי, עלי להוציאך מטעות זו. אין בעולמם של בני תמותה אישים - הצודקים בכל - זהו כללו של דבר. אשר ל"פרט" הנדון, אכן צדק בכמה ראיות והכרעות כיבדות משמעות, אך לדעתי לא צדק בכמה אחרות, אפשר פחות מכריעות אך גם הן רבות-משקל, והדברים רשומים בזיכרון וניתנים להוכחה.

אילו באמת האמנתי כי "עד הנה" תמיד צדק, כי אז לא נתעוררה בי היומרה להיות פליג, הדברים שבינינו לא היו באים עד משבר והטור השביעי של ערב שבת שעברה לא היה נכתב. אך כיוון שהעזתי לחלוק - בא המשבר, ומשבא - טוב כי נכתב הטור, שיש בו הרבה אמת ואומץ ואפילו קצת אהבה.

 

בברכה לכישרונך, לאמיתך ולאומץ לבך,

ובאיחולי בריאות וחוסן,

משה שרת

 

[נ"א השיב למ"ש כעבור יומיים; מכתבו נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק משם באדיבותו:]

 

משה שרת היקר, שא ברכה  -                                                      27.6.56

 

בשמחה ובריגשת-לב קיבלתי את מכתבך הנאצל והנדיב. דברים שאמרתי בטור השביעי עם פרישתך הלא הם רחשי ליבם של רבבות רבות ומציין אני זאת לא כדי להתיימר שהייתי "פה להם", כנוסח המקובל, כי אם כדי לומר כי הייתי לעניין זה אחד מני רבים-עד-מאוד וכי את מכתבך אני רואה כמיועד גם אל כל אלה שדעתם ורגשיהם לנוכח תקופה קשה זו שעברה עליך היו כשלי.

ואף על פי כן היה לי מכתבך גם שכר אישי - שכן ראיתיו מסלק סילוק סופי לאותו חיץ שלא הודיתי בו ולא קיימתיו ובכל זאת הייתה צמיחתו כעין צמיחה-שמאליה על אף כל הטוב שרחשתי לך כל הימים. גם בשעת פלוגתא. אל נא תישמע מתוך דברי אלה נימת פמיליריות שאינה במקומה או נימת חשיבות מופרזת שאני מייחס למקום שתפס אותו חיץ בין הדברים החשובים בעיניך, אבל טוב לדעת שכנראה אין חיץ זה קיים עוד. אין אני מקווה אומנם, כי לא אוסיף לחלוק על כמה דעות ועמדות משלך, אך כיוון שלא רק על הלֶחֶם (מלשון "מלחמת-דעות") לבדו יחיה האדם, הריני בטוח כי עוד תהיה לי ולכולנו הזכות גם להסכים לך ולהזדהות איתך בכל לב (כאשר הסכמנו לכך והזדהינו עימך פעמים כה רבות בעבר) בעומדך בשער ובלכתך בדרך שעוד גדולות נכונו לך בה ועוד תהיה תפארתך עליה.

ועל שני הערעורים שבמכתבך אין אני פוסח, אבל מניח אני אותם (ולאו דווקא על מנת להתנגד להם) להזדמנות אחרת שבעל-פה. ייתכן וכוונת דברי בנקודות אלו לא נתפרשה כדיוקה.

ושוב היה ברוך ומנה אותי בין הרבים המקשיבים לקולך והבטוחים כי יוסיפו לראותך במלוא כוחותיך הניעורים ומתעוררים להמשך.

ושלום לרעייתך אשר דעתה הטובה שנמסרה לי מפיך יקרה לי.

 

שלך,

נתן א.

 

דוד הכהן טילפן מחיפה: העיר כמרקחה. הוא לא שיער כלל כי תקום סערה כזאת. הכל מדברים רק על זה. "איך נצא מן המצר?" הרבצתי בו קצת על שעיניו אינן בראשו-  כיצד טחו לראות! הוא היה מזועזע ואובד עצות.

 

)כתיבת השבוע הזה נסתיימה ב-15- באבגוסט. השבועות שלאחריו נרשמו במועדם, זמן רב לפני כן).

 

העתקת קישור