שבנו מאוחר הביתה. ביקרונו דבורה קפלן מזה ופרל קצ'ר מזה. שתיהן רופאות והיו שכנות ונשארו צהובות זו לזו וביקוריהן סתרו זה את זה.

עד אחר חצות כתבתי תשובות - בין השאר מכתב גדול לנתן א'.

 

]העתק המכתב נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק משם באדיבותו:]

 

לנתן א. היקר שלום 24.6.56                                                                                       ! 

 

לא אצניע לכת עימדך אלא אודה בפה מלא כי הפעם ציפיתי ל"טור השביעי" כמועמד מובהק לשמש נושא לו. אומנם זכרתי סיבכי עבר ושיערתי סיוּגי הווה ולכן הייתי נכון לאכזבה. טוב כי לא נכזבה תוחלתי. אם עלה לך חיבור הטור בהתגברות על היסוסים - תבורך עליה.

מאוד הוקרתי והוקירה רעייתי (ואל-נא יהיו קלים בעיניך שבחי אשת-חבר!) את רוחב היריעה ואת עומק החדירה ואת נוקב הביטוי ואת הנדיבות המופלגת של ההערכה. היות נושא ל"טור שביעי" כזה - אשר כקורא-סתם הנני נוטה לראותו כאחד משיאיך - הריהו מהדברים המעוררים התרגשות עמוקה בלב. אשרי מי שנגזר עליו לפעול כמדינאי ואשר זכה לעורר התגלות כה מרהיבה של עוז-רגש ועוצם ביטוי אצל משורר יחיד-סגולה. ומלבד יחסי לתוכן הדברים, הרי הברית הבלתי-כרותה בין שנינו לאהבה את שפתנו העברית - הכבירה והענוגה והאצילה - התחזקה פי שבעה למקרא טורך זה.

קירטע לבי עם קריאת השורות על רתיעתי ממאבק פומבי ומדרישת בירור מלא. אמת נכון הדבר כי שני אלה היו לנגד עיני ובהכרה צלולה נרתעתי מהם. איני בטוח כי ירדת לסוף דעתי לגבי נימוקי ההתאפקות הקשה, אבל עצם ציונן של אפשרויות קודרות אלו יהיה לו - כן אקווה - יעל חינוכי חשוב.

ושוב איני יודע אם באומרך כי "ההולך הוא הוא שיתפלל על הנשאר שיהא עמו הצדק כאשר עד הנה" - נתכוונת להציג את המילים המודגשות כמביעות את דעתך או שמא באת לייחס אמונה זו לי. אם אתה סבור כי כזוהי הערכתי, עלי להוציאך מטעות זו. אין בעולמם של בני תמותה אישים - הצודקים בכל - זהו כללו של דבר. אשר ל"פרט" הנדון, אכן צדק בכמה ראיות והכרעות כיבדות משמעות, אך לדעתי לא צדק בכמה אחרות, אפשר פחות מכריעות אך גם הן רבות-משקל, והדברים רשומים בזיכרון וניתנים להוכחה.

אילו באמת האמנתי כי "עד הנה" תמיד צדק, כי אז לא נתעוררה בי היומרה להיות פליג, הדברים שבינינו לא היו באים עד משבר והטור השביעי של ערב שבת שעברה לא היה נכתב. אך כיוון שהעזתי לחלוק - בא המשבר, ומשבא - טוב כי נכתב הטור, שיש בו הרבה אמת ואומץ ואפילו קצת אהבה.

 

בברכה לכישרונך, לאמיתך ולאומץ לבך,

ובאיחולי בריאות וחוסן,

משה שרת

 

[נ"א השיב למ"ש כעבור יומיים; מכתבו נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק משם באדיבותו:]

 

משה שרת היקר, שא ברכה  -                                                      27.6.56

 

בשמחה ובריגשת-לב קיבלתי את מכתבך הנאצל והנדיב. דברים שאמרתי בטור השביעי עם פרישתך הלא הם רחשי ליבם של רבבות רבות ומציין אני זאת לא כדי להתיימר שהייתי "פה להם", כנוסח המקובל, כי אם כדי לומר כי הייתי לעניין זה אחד מני רבים-עד-מאוד וכי את מכתבך אני רואה כמיועד גם אל כל אלה שדעתם ורגשיהם לנוכח תקופה קשה זו שעברה עליך היו כשלי.

ואף על פי כן היה לי מכתבך גם שכר אישי - שכן ראיתיו מסלק סילוק סופי לאותו חיץ שלא הודיתי בו ולא קיימתיו ובכל זאת הייתה צמיחתו כעין צמיחה-שמאליה על אף כל הטוב שרחשתי לך כל הימים. גם בשעת פלוגתא. אל נא תישמע מתוך דברי אלה נימת פמיליריות שאינה במקומה או נימת חשיבות מופרזת שאני מייחס למקום שתפס אותו חיץ בין הדברים החשובים בעיניך, אבל טוב לדעת שכנראה אין חיץ זה קיים עוד. אין אני מקווה אומנם, כי לא אוסיף לחלוק על כמה דעות ועמדות משלך, אך כיוון שלא רק על הלֶחֶם (מלשון "מלחמת-דעות") לבדו יחיה האדם, הריני בטוח כי עוד תהיה לי ולכולנו הזכות גם להסכים לך ולהזדהות איתך בכל לב (כאשר הסכמנו לכך והזדהינו עימך פעמים כה רבות בעבר) בעומדך בשער ובלכתך בדרך שעוד גדולות נכונו לך בה ועוד תהיה תפארתך עליה.

ועל שני הערעורים שבמכתבך אין אני פוסח, אבל מניח אני אותם (ולאו דווקא על מנת להתנגד להם) להזדמנות אחרת שבעל-פה. ייתכן וכוונת דברי בנקודות אלו לא נתפרשה כדיוקה.

ושוב היה ברוך ומנה אותי בין הרבים המקשיבים לקולך והבטוחים כי יוסיפו לראותך במלוא כוחותיך הניעורים ומתעוררים להמשך.

ושלום לרעייתך אשר דעתה הטובה שנמסרה לי מפיך יקרה לי.

 

שלך,

נתן א.

 

דוד הכהן טילפן מחיפה: העיר כמרקחה. הוא לא שיער כלל כי תקום סערה כזאת. הכל מדברים רק על זה. "איך נצא מן המצר?" הרבצתי בו קצת על שעיניו אינן בראשו-  כיצד טחו לראות! הוא היה מזועזע ואובד עצות.

 

)כתיבת השבוע הזה נסתיימה ב-15- באבגוסט. השבועות שלאחריו נרשמו במועדם, זמן רב לפני כן).