שבת, 12/12/1953
השבת הייתה שקטה.
ב-10 הופיע בן-אלול והמשכתי בסיפור.
קראתי אלי את ז"ק מ"מעריב" ו"השריתי" עליו מאמר בעניין האחוזים – כשֵרות ההגבלה במידה שהיא באה להציב תריס בפני קבוצות קיקיוניות, יצרי התרברבות אישיים ונטיות בדלניות יוצאות דופן, ז"א בתחום 3-2 אחוזים, ופסֵלותה כשהיא מכוונת או עלולה להכרית קיומם של מפלגה או זרם שיש להם זכות קיום ציבורית; צדקת התנגדותם של "הפרוגרסיביים" להגבלה; אי-הזדהות מפא"י עם ההגבלה, אף על פי שרשמית היא נתחייבה עליה; אי-כדאיות העניין ל"כלליים" עצמם לאורך ימים. יצא טעון ונראה מה יצא.
בינתיים מכר לי רעיון. הזכירני כי פעם, כשעמדה לפני מועצת הנאמנות [של עצרת האו"ם] שאלת בינאום ירושלים, זרקתי בפני המועצה הצעה כי תערוך ביקור במקום המעשה כדי לראות את הרקע המציאותי של הבעיה שהיא באה להכריע בה. והנה הוא ביקר לפני ימים מספר בערוץ הירדן בצפון, ליד התעלה, ולדעתו כדאי מאוד לזרוק הזמנה כזו עכשיו למועצת הביטחון. אמרתי, כי אכן זהו רעיון ואולי אעבירו לניו-יורק.
וולטר בא לשיחה אך החלטנו לבקר את תמיק [גדרון] ביום שמש צונן זה והסענוהו איתנו. בדרך הרצה לי משנתו בעניין משרד ראש הממשלה. זה כל-בו שהצטרפות המחלקות והלשכות בו ארעית לחלוטין - אם משום שמשהו כבש לב ב"ג בשלב מסוים או מפני שבמקרה לא היה לאותו עניין גואל אחר. לדעתו יש לחתור לפירוקו של משרד זה ושילובם של כל אגף ומחלקה במשרד המתאים להם. אז תישאר רק לשכת רה"מ, אולי עם חוליה לתיאום כלכלי. כל עוד טדי מנכ"ל אין לפגוע בתואר זה אך אם טדי יפרוש אין למנות איש אחר לאותו תפקיד אלא יש להטילו על מזכיר הממשלה.
וולטר אישר את הסידורים שקבעתי עם יצחק נבון בדבר חבר אנשי הנהגות והמשמר שמסביבי: ביטול המשטר של שני נהגים העובדים כל אחד שבוע ימים לסירוגין על מנת להסתפק בנהג אחד – הן אסע פחות מירושלים לתל-אביב משנסעתי עד כה מתל-בנימין לירושלים, ואם עד עתה הסתדרתי בנהג אחד, מכאן ואילך לא כל שכן; ביטול הג'יפ עם המ"צ; פירוק חוליית אנשי ש"ב - יישאר רק מלווה אחד שישב ליד הנהג.
בעניין הנהגות יש לי סיבוך עם גדעון, המשנה טעמו חדשים לבקרים. לכתחילה טען כי לא יוכל לעבור לירושלים והשגתי לו מכונית מארה"ב למען יוכל להסתדר כנהג בעל מונית. אחר כך ביקש להשתכן בירושלים ולהישאר בעבודה. הציע לו המשרד דירה ודחה אותה. התחרט לאחר שהחמיץ את השעה – חיפש דירה על דעת עצמו והעלה חרס. בינתיים חלה ילדו הגדול במחלה אנושה והמשפחה רואה עצמה כרתוקה לתל-אביב. מששמע על תֶקֶן ראש הממשלה לשני נהגים – אורו עיניו: יוכל לעבוד רק מחצית החודש והמחצית השנייה לבלות בבית בתל-אביב ואילו את המונית ימסור לנהג שכיר. אבל הודעתי לו כי אי אפשי בשני נהגים ואיני רואה כל הצדקה מעשית לכך – שוב חמרמרו מעיו ופניו קיבצו פארור. ועוד עתיד אני להודיעו כי כל עוד הוא נהג ממשלתי אין לו זכות להשתמש באותה מונית כתוספת פרנסה. הכלל – עליו להכריע אם הוא נשאר נהג שלי, כי אז עליו להמשיך בזה כמקודם בתעסוקה מלאה, בלי נהג שני וללא הסתייעות במונית הפרטית, או יפרוש ואז תבורך עליו המונית.
את תמיק מצאנו לבדה. מוסיק נסע לנווה-ים להסתכל במקום הסתכלות מעשית. נפל אצלם הפור לטובת מקום זה, לשמחת בנֵי יהודה ולמגינת לבם של אנשי חמדיה. אך שלמה עומד לצאת לעתודות לארבעים יום והם דוחים העברתם לעת שובו, יען הוא המשענת. ואחרי הכל אינם ממהרים להשכיר דירתם במעוז אביב אלא ישאירו אותה פנויה לחודש ימים, כנגד כל פורענות או אכזבה, כל שכן שמוסיק עכשו קצין הקשר של פיקוד הדרום ומחנהו בקסטינה, הרי שחשוב לו מדרך-כף-רגל בתל-אביב.
אגב סיפרה לי תמיק, כי בין השאר עוסק מוסיק, בסידורי קשר לשדה-בוקר. הסידורים כוללים האזנה מתמדת מן המרכז לשדה-בוקר, זאת אומרת שלושה אנשים יתחלפו ביממה לעמוד הכן לקלוט שדר משם, שמא יושדר. נזכרתי בסיפורו של רוזן והמחשבה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה לברר כמה יעלה כל הסידור בשדה-בוקר, כולל סידורי ביטחון, אך עד מהרה ניחמתי, באשר מייד יתפשט הרינון כי אני "אוסף חומר" ותצא מזה נרגנות נאלחה.
שאלתי את עצמי היודע ב"ג את הנעשה סביבו והיש לו מושג מההון המוצא עליו. הן לכאורה הוא מפגין שיבה אל חיק הטבע, אל צור המחצבת, אל חיי פשטות ואפילו סגפנות - כך הרושם ברחבי הארץ והעולם, זה הנושא ל"טור השביעי" ולשירים אחרים - והנה לא היא, לא היא - מבחינת קופת הציבור ההיפך הוא האמת, אם גם הוא עצמו ודאי לא נתכוון לכך. אבל מה בצע אם לא נתכוון, הן החובה תמיד לראות מראש את התוצאה ורק לפי תוצאות מעשהו יידון גבר! ובכן הנתן דעתו על התוצאות? באמת אינני יודע. ייתכן שאין לו כל מושג ולא עלה כלל על דעתו לחַשב כל אלה, אך ייתכן גם ייתכן כי הוא יודע ועֵד ומתייחס לקטנות אלו של חיי חולין באדישות נשגבה, יען מה משקלן על מאזני התולדה לפי חשבון הנצח?
אחר הצהריים נסעה צפורה לבקר את פוליה לאמר לה שלום ערב צאתה לשדה-בוקר.
בא [אברהם] קריניצי, ראש עיריית רמת גן. העירייה עורכת לי מסיבת פרידה השבוע. קריניצי בא להודיעני כי העירייה החליטה לקרוא רחוב על שמי בתל-בנימין. כן בא להציע כי העירייה תקנה את הבית [של משרד החוץ] בתל-בנימין ותשכן בו את הספרייה העירונית, לבל ייפול בית זה בידיים פרטיות אלא ישמש מעון למוסד ציבורי - רעיון נאה מאוד. ועוד סיפר, כי הצירות הסובייטית עומדת להתקשר על שכירת בית גדול בפיסגת רמת גן, הנשקף הרחק על פני עמק החוף והרי יהודה וכדאי למנוע זאת.
בן-אלול הביא את אשר כתב לגיליון הקרוב של "דבר השבוע". חשכו עיני. חבר יקר זה נעדר כל כישרון, פשוטו כמשמעו. גם השכלתו הציבורית והמדינית כמוה כאפס. איך אפשר לכתוב קורות חיי מבלי לדעת כהלכה את רקע חיי התנועה וההתפתחות המדינית שעליו פעלתי. והנה מאלה אין לו שמץ מושג. רגזתי מאוד וגזרתי עליו לכתוב קטעים מסוימים מחדש. אך מניין לו היכולת לעשות זאת?
ישבתי ערב ארוך עם אחי יהודה על בעיות שנצטברו אצלו בעריכת מכתבי ברל [כצנלסון] - פיענחתי סתומות ופסקתי הלכות לגבי ספקות שנתעוררו.
להפצרתה של צפורה נסענו שלושתנו ב-10 לחזות בהצגה האחרונה של הסרט "אורות הבמה" לצ'רלי צ'פלין. כל הארץ רועשת על סרט זה, אך האחים שרת יצאו מאוכזבים. המשחק אומנם משובח ביותר, אך הסרט מלודרמטי וממושך מדי.
