שבת, 31/10/1953
ישנתי שמונה שעות. עשיתי לעצמי אמבט חם, הראשון בעונה זו לאחר קיץ רצוף מקלחות, ושוב שכבתי.
השבת הייתה שקטה לחלוטין - אין פרץ ואין צווחה. כולה הייתה קודש לחיבור נאומי באסיפת הזיכרון לווייצמן בירושלים. נענשתי בחבלי יצירה כאובים ביותר. זה ימים שאני נתון במועקה שלפני מאמץ נפשי ושכלי זה. גמרתי אומר לחבר נאום קצר מאוד, אבל מרוכז בתכלית. עבדתי כל שעות הבוקר ורק בשעה מאוחרת אחר הצהריים סיימתי טיוטה ראשונה.
לארוחת צהריים היו מוזמנים המבורגר מבלטימור ואביס שולמן מניו-יורק, שניהם משתתפי הכינוס - אביס ידידה ותיקה ואילו המבורגר היה מארחי כאשר ביקרתי בעירו במסע התעמולה ל"מילווה" אשתקד. השיחה ליד השולחן ולאחריו נסבה בעיקר על פרישת ב"ג, הרושם שתעשה והתוצאות שיהיו לה. דובר גם על הכינוס ושני האורחים הביעו סיפוק רב ממנו.
כאמור, המשכתי בחיבור הנאום אחה"צ ללא הפוגה. לפנות ערב ניגשנו לבית ראסל, לקבלת פנים לכבודם של תריסר ראשי עיריות אמריקנים המסיירים במזה"ת. עמדו לבקרני בירושלים ונאלצתי לבטל תוכנית זו משום פגישתי עם ג'ונסטון. בית ראסל המה אדם ולפי האווירה ששררה בו אפשר היה להסיק כי אין לנו ידידה בעולם כממשלת ארה"ב וכי מעולם לא להטה ידידות זו כבימים אלה.
חזרנו הביתה ולאחר ארוחה חטופה נסענו לקונצרט ב"אוהל שם" - קונצרט בניצוח לני [ליאונרד] ברנשטיין לזכרו של [המנצח סרגיי] קוסביצקי, מורכב משלוש חטיבות גדולות: מאהלר, ראבל והשלישית של בטהובן. לני נתגלה מוכשר כשד משחת, הן כמנצח והן כפסנתרן (ראבל) אבל לא היה בו שמץ של אותו פאר וגדלות שמחייב הניצוח על סימפוניות בטהובן. במקום עמידה זקופה ותנועה רחבה ומדודה, עם זינוקי אריה בשלבים הדרמתיים - קירטוע בלתי פוסק והתרחפות של כל רמ"ח. מאוד גלותי - או שמא ראיתי מהרהורי לבי?
למסיבה המסורתית שלאחר הקונצרט לא הלכנו מרוב עייפות - גם כדי לא להיראות יותר מדי בציבור.
שוחחתי בהפסקה עם אליעזר פרי [יו"ר "קרן תרבות אמריקה-ישראל"] על אילנה של רובינא. יעץ לי לפנות לאד [אדוארד] נורמן [יוזם ה"קרן" ונשיאה; נדבן יהודי אמריקני].
שבנו הביתה, עוד כתבתי משהו – ושוב נרדמתי קרוב לאחת וביקשתי את המרכזייה להעירני ב-6.15.
