שבת, 17/10/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  שבת, 17/10/1953

 


שבת,  17/10/1953

 

ישנתי שמונה שעות, אך לא כיסיתי אלא אפס קצהו של גירעון השינה שנצטבר אצלי.

ב-10 נתכנסו וולטר, גדעון, תקוע, כתריאל [כ"ץ] ומשה יובל. בטרם פתחנו בהתייעצות בא פתי [אל"מ יהושפט הרכבי, סגן ראש אמ"ן], בדרכו לישיבה במטה, וביקש לדעת תוכן האיגרת הבריטית ואם קיבלנו עוד מחאות. הדגשתי את העוקץ באיגרת - ההסתמכות על ההצהרה המשולשת ועל חוזה ההגנה האנגלי-ירדני. שאלתי את פטי במה נגמרה ההתלבטות של אתמול בשאלת נוסח הודעת דובר צה"ל על קיביה - הלהודות כי הייתה לצבא יד בדבר או להכחיש כל שייכות. תשובתו הייתה כי הוחלט לא להגיב כלל, על כל פנים, לא נתפרסמה הגירסה ששמעתי עליה כי אין הצבא יודע דבר. סיפר על תנועות צבא של "הליגיון" מעבר הנהר [ירדן] מערבה בשני ראשים - מאירביד למחוז שכם ומרבת-עמון לירושלים. לא גרסתי העברות אלו כתכונה להתקפה אלא רק ככוננות לתוקפנות מצדנו. אי-אפשר שלא התרשמו מהרעשת קיביה כי פירושה, אם לא תוכנית מחושבת להפריץ מלחמה, אזי על כל פנים נכונות להתפרצות מלחמה בעקבות המיבצע.

פטי מסר, כי לפי רדיו רמאללה הוצאו כבר 56 גוויות מעיי המפולת.

משהלך נכנסנו בוויכוח ממושך מה קו ננקוט עכשיו, לאחר שנפל הפור ופנינו מועדות למועב"ט. האפשרויות לגבי העבודה בצפון שלוש: לא להפסיק עד אם יצא צו ממועב"ט; להפסיק מייד; להכריז כי נפסיק עם התחלת הדיון. שקלנו את כל הבעד"ין והנגד"ין של כל אפשרות ולבסוף "טיבלתי" את הנימוקים בשלושה ראשים. וולטר חייב אי הפסקה עד לצו. כתריאל וג'ו טענו, כי מוטב להפסיק לאלתר. אני וגדעון תמכנו בשביל הממוצע, שאותו הצעתי עוד בהתייעצות השרים חברי מפא"י בתחילת השבוע.

משגמרנו בזה שמעתי מפי גדעון וג'ו שיעור בהיסטוריה - כיצד השתלשלו הדברים לפני שנתיים בסכסוך החולה עד שהגיעו למועב"ט, מה בעצם אירע באותו ויכוח ומה היו מסקנותיו.

עדיין נשארה השאלה אם נגיש אף אנו תלונה למועב"ט. בנקודה זו טרם קבעתי מסמרות לעצמי.

בינתיים הזמנתי את ראסל לשיחה ב-3. ההתייעצות הפנימית ארכה כשלוש שעות, מעשר עד אחת. הכתבתי לאליצור בירושלים תגובה קצרה של דובר משה"ח להודעה של [סוכנות הידיעות] יופ"י כי שלושת שרי החוץ בלונדון הביעו חרדתם העמוקה להתקפה בישראל על כפרי ירדן. הבעתי משאלה, כי יתנו דעתם על הסיבה היחידה למצב הפרוע בספר - התנפלויות דמים של ירדנים על ישראל ואוזלת יד ממשלת ירדן לעמוד בפרץ. אכלתי עם צפורה וישבתי לרכז מחשבותי לקראת ראסל. אחרי זה נמתי את מנתי - 10 דקות.

בא קצין של תח"ל [תחנות חו"ל – מערכת תקשורת האלחוט עם נציגויות החוץ] והביא מספר מברקים מאליהו אילת [שגריר ישראל בלונדון] - העיקרי בתוכם על שיחתו עם סלווין לויד [שר מדינה לענייני חוץ], בכללו דרישה כי נשלם פיצויים בעד ההריסות וההריגות בקיביה ועוד צימוקים מעין אלה. אילת ענה כהלכה אך כלפינו הוא מקשה על ההיגיון שבמעשה בדברים נכוחים ביותר.

ב-3 הופיעו ראסל ו[מילטון] פריד [נספח בשגרירות ארה"ב]. איתי היה גדעון. פני ראסל היו קודרים. קיביה "ריחפה" באוויר. פתחתי בהבעת קורת רוח לבואו של ג'ונסטון ובהבטחת כל הסיוע למילוי שליחותו בהפגת המתיחות באזור. מסרתי על תוצאות שיחתנו האחרונה עם בניקה ועל כוננותנו לוויכוח במועב"ט שיתרכז בוודאי בנקודה העקרונית - האומנם מחייב משטר האזור המפורז את הקפאתו הגשמית של האזור. מזה עברתי למאורעות בגבול ירדן. אמרתי כי לא אומר מילה להצדקת ההתקפה על קיביה אבל עלי להזהיר מניתוקו של מעשה זה משלשלת האירועים. הודעתי על נכונותנו לפגישה בדרג גבוה לשם השתלטות על המצב ותליתי הקולר למצב הפרוע בחוסר האונים או בהיעדר הרצון הטוב מצד ירדן. מכאן ואילך ערכתי התקפה על מדיניות ארה"ב כאחד מגורמי עידודם של הערבים ובידודה של ישראל. סיפרתי על שיחת [הנרי] ביירוד [עוזר שר החוץ האמריקני] עם נחום [גולדמן; הנהלת הסוכנות; נשיא הקונגרס היהודי העולמי] והוקעתי את רוח העיוועים שבסברה כי פנינו למלחמה וכל מעשינו בצפון או בדרום אינם מכוונים אלא לדחוק קיצה.

ראסל הכחיש כי זוהי השערתם אך טען, כי התנקשויותינו באו"ם מוכרחות לקומם ארה"ב נגדנו, לעכור האווירה ולהרחיק את השלום. שוב דגל בחובת הנאמנות לאו"ם - כבשיחות הקודמות. גדעון טפח על פניו סבלנותם כלפי מצרים המפירה הוראה של מועב"ט לגבי [חופש השיט בתעלת] סואץ וכן סלחנותם לסינגמן רי [נשיא דרום-קוריאה] שהתעלל באו"ם קבל העולם כולו [בתכסיסי הכשלה של שביתת-הנשק בקוריאה]. הוקעתי את היחס של איפה ואיפה לאור שלוש עובדות: נכונות לעזור למצרים מתוך התעלמות מהפרת החלטת מועב"ט על ידה; הכחשת השמועות על עיכוב המענק ליוגוסלביה משום תכונתה לתוקפנות בטריאסט; עיכוב המענק לנו ומסירת הדבר לידיעת סוריה. צירוף עמדת בניקה ועמדת ארה"ב בעניין הצפוני פירושו הנחלת ניצחון כפול לסוריה על א"י - חבלה במפעל פיתוחנו ושלילת עזרת חוץ מאיתנו.

ראסל שאל בין השאר אם נפסיק העבודה לרגל העברת העניין למועב"ט. עניתי כי על זאת תדון הממשלה מחר. כן שאל אם נתכחש (disavow) להתקפה על קיביה. אמרתי כי לא אוכל לענות.

משהלכו נפניתי לשיחת פרידה קצרה עם כתריאל שלמון, נספחנו הצבאי בלונדון, החוזר למשמרתו. פתי סיפר לנו על ארוחת ערב שנתקיימה אמש עם הנספחים הצבאיים של בריטניה. הנספחים הודיעו אומנם כי במחאה נגד מעשה קיביה לא יוסיפו להשתתף בתמרונים, לרבות המסיבות הנערכות לרגל התמרונים, אך אותה ארוחת ערב לא הייתה קשורה בתמרונים ולכן לא החרימוה. לדברי פתי לא נגע איש מהאנגלים במעשה קיביה וגם הישראלים נהגו כן. אך הנה כתריאל מספר כי רוסר, הנספח הצבאי הראשי, דיבר איתו רְתֵת על רושם המאורע באנגליה - שם מבינים עין תחת עין אך בשום אופן לא יבינו 50 עין תחת עין; התפרצות מול התפרצות, אך לא תגובה צבאית מתוכננת נגד התפרעות של כנופיה.

כתריאל [שלמון] בא ברעיון של "הסחה". עניין קיביה עלול להאפיל על הכל אם לא נצליח לרתק תשומת לב באיזה מיפנה חריף. וזו אמצאתו - נודיע לאנגלים כי אנו עומדים להפעיל את זכויותינו בתעלת סואץ על ידי העברת אוניית מלחמה. הם יתחילו אז להתחנן לפנינו כי נחדל מזה ואנו, ברוב התחשבותנו בצרותיהם, ניעתר להם ונזכה לתשבוחות. אמרתי כי נהפוך הוא - נרגיז אותם עוד יותר על ידי הפגנה נוספת של יצר ההרפתקנות הפרחחית הפועם בנו ללא כל מעצור. לגופו של עניין העברת-אוניות-בתעלה אמרתי, כי לפי תוכניותינו יש לנסות תחילה להעביר מים סוף לחיפה אוניית נפט נושאת דגל לא-ישראלי, אחר כך מחיפה למומבאסה אוניית מטען רגיל תחת דגל ישראלי, ואילו המחשבה על העברת אוניית מלחמה זהו טירוף דעת ותו לא. ברור כי המצרים יחרימוה ונעשה עצמנו אך עלובים ומגוחכים על-ידי מחאות.

התאספו כמה אורחים לתה: זוג מיוהנסבורג, ג'ו ורות תקוע שבאו להיפרד ערב צאתם לניו-יורק בדרכם למוסקבה (לכתחילה עמדה רות לצאת לבדה, ואילו את ג'ו עיכבתי, כל עוד לא התברר גורל עניין הצפון לפני מועב"ט, אך דקות מספר לפני בואם נודע לי מפי אליצור כי פתיחת הדיון במועב"ט נקבעה ליום ד' ולכן כשבאו בישרתי להם, לעליצות לבם, כי יוכלו לטוס יחד, באשר ממילא היינו צריכים לשגר את ג'ו לניו-יורק לרגל הדיון, משום בקיאותו המופלגת בפרשה). הצטרפתי אל אלה עם כתריאל ואחר כך באו עוד אחדים.

באמצע התה הגיעה השיחה שהזמנתי לוושינגטון. אוברי הודיע, כי הדיון נקבע ליום ד' או ה'. הוא ביטל מחשבתו הקודמת לבוא הנה ליומיים. שאל אם אוכל לבוא. אמרתי כי יקשה הדבר מאוד. חזר והדגיש זאת. אשר יגורתי בא לי! שאלתיו לדעתו אם להגיש תלונה למועב"ט. אמר בהחלט. נגד מי? נגד ראש המטה. וכלום לא נגד סוריה? כן. גם נגד סוריה.

ב-6 התפזרו האורחים ואז מיהרתי לארוז מזוודתי ולחלף. לבשתי בפעם הראשונה חליפת חורף. ב-6.45 יצאתי במכוניתו של יעקב [גולדנברג-זהיב] (ה"קדילאק" שלי עודנו בתיקון) יחידי לירושלים. מבית דגן לרמלה הסעתי נערה עיראקית, אחות בבית החולים בצריפין, למדה את המקצוע בבי"ס לאחיות של משרד הבריאות, מפרנסת יחידה של אמה ואחיה הקטנים. "מוכרחים להתפרנס אותם עכשיו, אחר-כך נראה". שאלתיה אם היא יודעת מי אני. אמרה לא ואחר כך הסתכלה ואמרה: "אני חושבת איזה דבר אך אינני בטוחה". ביקשה לדעת ולא אמרתי.

מרמלה נסעתי כל הדרך לבדד והרהרתי בב"ג - מה יעשה עכשיו? היבין כי עניין קיביה אינו של מה בכך אלא פתח של פרק חדש בהשתלשלות עניינינו המדיניים? הוא שהחליט על כך - בשעה שיכול למשוך ידו ולהניח לי, כמ"מ רה"מ להכריע - איך יסתלק עכשיו ויטיל האחריות לתוצאות מעשהו על אחרים? או אולי באמת מוטב כי ילך ואז ייעשה בפעם הראשונה הניסיון הרציני להביא את מדיניות הביטחון לידי תיאום גמור עם שיקולי מדיניות חוץ?

קרוב ל-8 הגעתי לירושלים - לחגיגת בר מצווה של הנער שילה [בן יצחק] רפאל, נכדו של הרב י"ל מיימון [שר הדתות הראשון]. ידידי זה הישיש לא נתקררה דעתו מההזמנה המודפסת שקיבלתי מהורי הנער, אלא טרח והוסיף מכתב אישי משלו בו הפציר כי אבוא. ובאמת שמח לראותי ובזה באתי על שכרי. מצאתי את האולם הכביר והמפואר של בית מוסד הרב קוק - אולם אשר טרם ראתה ירושלים כמותו - מלא אדם, הכל עוטים שחורים, הכל חובשי מגבעות וכיפות, ואחוז בעלי הזקן מכריע. בקיר המזרח - שולחן יחיד, אליו מסובים חבר רבנים ובראשם הרב הראשי [יצחק הלוי] הרצוג. זה הושיבני לידו ופתח שוב בשבחים לחיבור התורני של סב חותני אשר מוסד הרב קוק עומד להוציאו לאור על-פי המלצתו, ואף הוא כתב הקדמה לו. איני יודע איזו הדרך גלשנו לבירור סוגיה מעשית ביותר - מה התנאים לפי ההלכה לחידוש בית המקדש!

ב-8.30 הגעתי הביתה. זאב ש"ק הביא צרור מברקים, יבול השבת. אליצור מסר בטלפון חדשות אחרונות. עוד מאוברי שמעתי בטלפון, כי שלוש המעצמות מעמידות אותנו לדין לפני מועב"ט על מעשה קיביה. אכן בישלנו לנו דייסה הגונה - מי יאכלנה עכשיו?

בינתיים אילתרה לי הזקנקונת ארוחת ערב כלשהי. ישבתי לסעוד אגב קריאת "הטור השביעי" [מאת נתן אלתרמן] על התפטרות ב"ג ["ב"ג בטרם צעד"] ומכתבו של ב"ג עצמו [ב"דבר"] ליצחק דמיאל על התנ"ך, שהוא מסה כלילת תפארת בברק סגנונה ובגובה רמתה הרעיונית.

ושוב ישבתי על הניירות - לאחר שטילפנתי לצפורה, שמצאתיה אצל אחותי עדה [גולומב] בת"א, ותיניתי לפניה בדידותי וקדרות נפשי.

חיברתי מברק על השיחה עם ראסל וערכתי טיוטה של מכתב לבניקה - אחרון בשלב זה.

ככל שהשתדלתי במתכוון להקדים שכוב הערב לא הגעתי למיטה אלא ב-12.30.

 

העתקת קישור