שבת,  10/10/1953 

 

מהבוקר התחלתי לתכנן נסיעתי לירושלים - נסיעת שבת שקפצה עלי על כורחי. ביום ב' שעבר, לאחר ההתייעצות של השרים חברי מפא"י על הכינוס האמריקני בירושלים [נקרא על-ידי ממשלת ישראל במטרה לגייס 125 מיליון דולר; השתתפו בו אנשי כספים והון יהודיים מכתריסר ארצות], הודיעני ב"ג כי בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה [הגוף האופרטיבי המכריע של מפא"י באותם ימים] שנועדה ליום ד' הוא עומד להודיע על פרישתו מהממשלה "לשנתיים". זו הייתה הפעם הראשונה שחבריו השרים שמעו את הדבר מפיו, אם כי אחדים מאיתנו ידעו זאת זה זמן מפי יצחק [נבון, מזכירו האישי; לפני כן מזכיר אישי של מ"ש] ונחמיה [ארגוב, מזכירו הצבאי] אנשי סודו. ביקשָנו בכל לשון לא להתווכח עמו. אמרתי, כי ודאי ברור לו כי פירוש הדבר בחירות לאלתר. הייתה לנו מייד התייעצות בלעדיו בחדרו של לבון (הישיבה הייתה בקרייה של ת"א) והצעתי לבקשו כי לא יעלה את העניין ב"מדינית" עד שנקיים שיחה איתו. גולדה [מאיר; שרת העבודה] ולבון הלכו אליו בהצעה זו והשיחה נקבעה לשבת אחר הצהריים בביתו בירושלים. הוזמנו לבון, גולדה, אשכול, [דב] יוסף [שר הפיתוח] ואני מהשרים וכן זיאמה [זלמן ארן; ח"כ] ושאול [אביגור; אחי צ"ש; מוותיקי קבוצת כנרת, מגיני תל-חי ומפקדי "ההגנה"; עמד בראש ארגון ההעפלה והבריחה לפני קום המדינה והצלת יהודים מארצות מצוקה אחר-כך; דמות מרכזית, אם גם מצטנעת, במפא"י]. ראיתי כי רעה נגד פני - לנסוע בעיצומה של שבת לירושלים, לחזור בו בערב למסיבת הפרידה מיהושע פלמון [איש משה"ח; הושאל למשרד רה"מ לתפקיד יועץ לענייני ערבים; בהיותו שר חוץ שימש משה שרת אחראי לענייני ערבים בממשלה אף שהאחריות הרשמית הייתה בידי רה"מ] בביתי בתל-בנימין ולמחרתו לעלות שוב לירושלים - טלטול מיותר ומתיש אך לא היה כל מנוס.

ובכן ביליתי כשעה ליד הטלפון עד שנדברתי עם שאול ועם זיאמה כי יסעו עמדי, ועם הנהג על מועדי לקיחת כל אחד ואחד. גם יוסף תקוע [סגן מנהל המחלקה המשפטית של משה"ח] צורף לחשבון מטעם אחר לגמרי. עוד אתמול נדברתי עם א' רוטנברג, כי ניפגש ב-3.30 ב"מלך דוד" [מלון בירושלים] לדון על כניסת חברת החשמל למערכת הצפון. הרי שאם קודם חשבתי כי אצא ב-3 נמצאתי חייב להקדים ולצאת ב-2. בינתיים טילפן [יצחק] אפרת [אחראי למיברקת משה"ח] מירושלים ותינה צרותיו מידי אנשי התחבורה - הבטיחו לו מכונית אתמול ולא קיימו ולכן לא קיבלתי את מברקו של אבן על השיחה עם דאלס. נדברתי איתו כי יובא המברק ל"מלך דוד" ב-3.20 והקדמתי את צאתי עוד בעשר דקות.

לאחר שהכל היה קבוע במסמרות טילפן דב יוסף מירושלים להודיעני כי עירא הירשמן האמריקני [עו"ד יהודי ניו-יורקי, מקורב למימשלי רוזוולט-טרומן], שראיתיו לפני ימים אחדים, שוחח בינתיים עם [פרנסיס ה'] ראסל [יועץ וממונה על שגרירות ארה"ב] ויש לו מה למסור לי - הכל על הצפון. אמרתי, כי אראנו ב"דוד המלך" לאחר הישיבה עם רוטנברג.

שעתנו הגיעה לסעוד בצהריים והנה חסן [סבאג] הדייג [ידיד יפואי נאמן של משפחות הוז-גולומב-שרת מימי מאורעות 1936] ומחמוד בנו [התאבד בכלא יפו בשנת 1965, שם נעצר כחשוד בריגול] בפרוזדור. הללו מכוונים תמיד ביקוריהם לשבתות מתוך ביטחון כי ימצאוני בבית. סירתם התנפצה לפני שבועות מספר בסופה שפקדה את נמל יפו. באו לבקש הלוואה של 600 ל"י לעשיית סירה חדשה. סידרנו להם בערבותי הלוואה של 400 ל"י בבנק הפועלים. באו הפעם להתחנן על תוספת של 150 ל"י שבלעדיהן אין לסיים את המלאכה. לא הייתה ברירה אלא להלוות להם סכום זה מקופתנו הפרטית. בינתיים ירד הבוקר חסן הזקן עצמו לים, פרש רשתו והעלה דג-מידות שהביאהו אלינו שי, כמנהגו מדי שבוע בשבוע. אמרתי להם כי עם עלותנו לירושלים יונח להם מכל-טורחם לספק צורכינו בדגים. מחו נמרצות נגד מחשבה נלוזה זו ואמרו כי מצוא ימצאו את הדרך לעיר הקודש ובאשר אנו שם תשיגנו ידם.

משנפטרו אכלנו בחטיפה. המכונית הגיעה ב-1.50 בתכלית הדיוק ובתוכה [יוסף] תקוע וזיאמה [ארן]. יצאנו לחולון לאסוף את שאול מבית הוריו [(והורי צ"ש) פרידה ויהודה ליב מאירוב] ויצאנו משם ב-2 בדיוק, הכל כמתוכנן. ב-3.15 כבר היינו אני ותקוע, ב"דוד המלך" וקיבלנו את המעטפה מידי הנהג שהמתין. המברק על השיחה הפתיעני בתוכנו החיובי למראית עין. דאלס יצא מגדרו להבטיחנו על ידידות ארה"ב - רק ביקש רחמים כי לא נתגרה באו"ם. עניין המענק המעוכב [שנמסר באיגרת סודית לממשלה בראשית אוקט'; הסיבה - המשכת העמקת ערוץ הירדן בניגוד להחלטת גנרל ואגן בניקה] לא ניזכר כלל בשיחה. על כל פנים, לא הייתה כנראה בשיחה זו כשלעצמה שום תוספת מתיחות לסיכסוך הירדן. אך לעת עתה דברים לחוד ועובדות לחוד. נכנסנו לישיבה עם רוטנברג, לוין ו[ג'ורג'] ברדלו [(ברונדי) [מנהל חברת החשמל הא"י בלונדון]. רוטנברג ניאות מייד לפעול כלפי בניקה וגמרנו כי תקוע יכין להם טיוטה והמכתב יישלח מחר. אחר כך עיכבני רוטנברג ושפך לפני מרי שיחו על אופן הנהלת המו"מ [על רכישת חב' החשמל הא"י ע"י ממשלת ישראל] עם משלחת חברת החשמל על ידי דב יוסף, שקומם את הבאים מלונדון והביאם לידי מחשבות על קרע גמור.

חטפתי שיחה עם [עירא] הירשמן. לדברי ראסל, משוכנעים המומחים האמריקנים הקשורים לשגרירות [ארה"ב בישראל] כי העבודה שאנו עושים כיום בירדן אין בה כל צורך מעשי בשעה זו - הווה אומר, היא נעשית אך ורק מתוך כוונה מדינית, לשם הפגנה גרידא.

הגעתי לבית ב"ג כולי מתוח לקראת הבירור הכאוב. השמענו - אני וגולדה ואשכול ולבון - הרבה דברי כיבושין, גם אם לא מיצינו את הדין. ב"ג באחת - איננו יכול להמשיך; לאחר עשרים שנה של מילוי תפקיד זה מנוי וגמור עמו לפרוש; הוא כופר בהנחה כי פרישתו תביא ממילא לידי התפוררות הקואליציה ובחירות חדשות; אם היה משהו שעיכב בעדו עד כה הרי זו אחריותו לענייני ביטחון, אך המאמץ המיוחד שעשה בשבועות האחרונים לברר את מצב הצבא הניח דעתו. הוכח לו, כי חלו שיפורים ניכרים והוא יביא לממשלה תוכנית של שלוש שנים לתיקונים יסודיים נוספים; הרי שעליו עוד לעשות זאת וכן לנהל את הכינוס האמריקני וכן להופיע ביום הזיכרון לוויצמן וכן לסעוד עם אנשי המדע שיבואו ליום זה; כל אלה יתפסו כשישה שבועות ובזה תסתיים הפרשה; הוא יודיע בימים הקרובים גם ל"כלליים" [מפלגת הציונים הכלליים] על פרישתו; לא נכון כי הפרישה באה לאפשר לו "לכתוב"; שקר ענו בו, כי מטרתו לחבר ספר על תולדות המלחמה; הסיבה אחת ויחידה - נבצר ממנו להמשיך; הוא ילך למקום בו יוכל לעבוד שעות אחדות ביום עבודה גופנית ולהיות חופשי לנפשו כל יתר הזמן. שם שדה בוקר לא נזכר במפורש - אבל כולנו ידענו כי זה המקום המיועד.

גולדה טענה כי פרישתו - ודווקא בהנמקה זו - מצדיקה מראש פרישת חברים אחרים מאותה סיבה. אני התרעתי על חוסר האחריות שביציאה כזו המפקירה את המדינה והמפלגה לזעזועים שאין לשערם. אם כלה ונחרצה - עליו להחזיק מעמד עד לבחירות הבאות ולשתף פעולה בהכנת המפלגה לקראת התמורה. הוספתי, כי אם יש הצדקה לפרישה, הרי זה רק לשם חילוף משמרות ופינוי מקום בצמרת לחברים יותר צעירים, אבל אם כן הדבר הרי היגיון זה מחייב גם פרישת חברים קשישים אחרים ותכנון חילוף משמרות בהיקף יותר רחב. אשכול טפח על פניו את המסקנות הנובעות מעמדתו זו לגבי ענייני הביטחון: אם עניינים אלה עצרו בעדו מלבצע זממו עד כה, הרי חומרת העניינים בחזיתות אחרות צריכה לחייב דחיית הפרישה מכאן ואילך. לבון השמיע באוזניו את הדברים החריפים ביותר בשיחה זו. חשף באכזריות את ההרס הפנימי במפלגה אשר פרישת ב"ג מוכרחה להגבירו ביתר שאת. הרים על נס את המופת של צ'רציל - הקשיש מב"ג ב-12 שנה, הלוקה בכמה מומים וחולאים, הבטוח כבר ביטחון מוחלט בנצח תרומתו לתולדות עמו ואף על פי כן הוא מרגיש, כי אסור לו לפרוש והוא עובד בשארית כוחותיו. אם אסורה הפרישה על צ'רצ'יל על אחת כמה וכמה אסורה היא על ב"ג, באשר אין להשוות מעמד ישראל למעמד אנגליה מבחינת הביטחון בעתיד.

עזבתי את השיחה בטרם נסתיימה כי אצה לי דרכי לתל-בנימין. בין כה וכה איחרתי כבר למועד ארוחת הערב, שאליה הוזמנו ג'וש פלמון ורעייתו וכן עזרא דנין [יועץ לענייני המזרח התיכון במשה"ח ושגריר לתפקידים מיוחדים; רע מ"ש מנוער מימי מגורי משפחתו בשכנות למשפחת שרתוק בהתגוררה בבית חנוֹך בקרן רחובות הרצל-יהודה הלוי בת"א בסוף העשור הראשון למאה], זאב שרף [מזכיר הממשלה, מידידי מ"ש מימי עבודתם בסוכנות] ועוד. יצאתי עם ג'ו [יוסף] תקוע. רק יצאנו את העיר והמכונית ננעצה לתוך חשכת ההרים והחלה מגמאת כביש - נזכרתי פתאום במעטפת המברקים הצפונים שנמסרה לידי במלון "דוד המלך" וכאילו רעם הממני - היכן היא? שלחתי ידי אל כיס מעילי והנה אין היא בתוכו. שאלתי את ג'ו, אך הוא היה בטוח כי החזירה לי לאחר שקרא את מברקו של אבן. זיעה קרה כיסתני ולאחריה עברני נחשול של חום. האומנם אבדה המעטפה - מעטפה פתוחה ובתוכה מברקים סודיים ביותר של משרד החוץ? היכן אבדה ומי יודע מי מצאה ומה תוכלנה להיות התוצאות? כהרף עין עלו בדעתי כל מיני שערוריות ותקלות.

התחלתי לחשב יחד עם ג'ו את כל תנועותי במלון "דוד המלך" ולאחר שיצאתיו, ולהעלות בזיכרוני כל פרט וכל ניע. לפתע נתעורר בי חשש שמא הנחתי את המעטפה על מעקה האבן של מרפסת המלון, בה ישבתי עם הירשמן. המצאה הירשמן? אולי לקחה איתו ללוד, על מנת שהנהג יביאנה לביתי? או אולי שכחתיה בחדרו של רוטנברג למעלה? או שמא הוצאתיה מהכיס והנחתיה אי שם בבית ב"ג? בינתיים המכונית שוטפת וגדעון [וילק; נהגו של משה שרת במשרד החוץ] היודע כי איחרנו כהוגן עושה שמות בפיתולים עד שהמכונית חורקת וגונחת נוראות. והנה אנו עוברים על פני תחנת המשטרה של אבו גוש. אמרתי לגדעון לעצור. עליתי במדרגות התלולות במרוצה והתנפלתי על הטלפון. תפסתי את "דוד המלך." לרוע מזלי נתקלתי בבחור שאינו יודע עברית ושאנגליתו רצוצה. הציע לי את האידיש הצולעת שלו. שלחתיו לחפש את המעטפה. חיכיתי עד בוש עד שחזר בידיים ריקות. בינתיים הופיע אברשה רוטנברג. אף הוא יצא למרפסת לחפש והעלה חרס. בחדרו לא ראה דבר אך הציע לעלות שוב ולחפש. אמרתי לו כי את התוצאות ימסור בטלפון לצפורה. אחזתי דרכי הלאה בלב מתפלץ מחרדה. ג'ו החל מרגיעני כי אין במברק על דאלס כל דבר העלול להזיק אם ייוודע, אך מיאנתי הינחם. הכישלון עצמו מחפיר.

בינתיים התחלתי מתכנן עם ג'ו את ההכנות למחר. עלי להתקשר עם פנחס ספיר [מנכ"ל משרד האוצר] שביקר היום בצפון. ינסה למצוא אותו בביתו בכפר סבא ויבקשו לטלפן לי. אשכול סיפר לי בבית ב"ג, כי הבשורה שהביא ספיר בשובו מהסיור היא כי אפשר לגמור את המלאכה במפורז תוך עשרים ושניים יום - וזה בשעה ש[ברוך]עמיר, איש תה"ל [תכנון המים לישראל; חברה ממלכתית], אמר לי רק לפני שבוע כי הדבר יימשך עשרה חודשים! כן יש בפי ספיר, כאילו, איזו עצה חדשה על פגישת מומחים עם בניקה. כל זה תמוה ביותר, אך יש לברר ובלי כל דיחוי. כן ביקשתי את גו' לגלות את ברוך עמיר "מן תחת אל ארד" [מתחת האדמה, בערבית] ולהודיע לו כי עליו לנסוע איתי מחר בבוקר לירושלים - ההזדמנות היחידה שיש לי לברר את המצב מפיו. הדחיפות היא משום שמחר עלי לשלוח לבניקה מכתב, כפי שנקבע בהתייעצות שהייתה ביום ו'. הגעתי הביתה כשכל המוזמנים לארוחה יושבים באולם וממתינים. וכאן חיכתה לי בשורה אשר גללה אבן כבדה מעל לבי: רוטנברג טילפן כי המעטפה נמצאה בחדרו. עוד יש אלוהים בשמים!

ישבנו לסעוד ומרוב שמחה על שנחלצתי מאסון ממש צלחה עלי הרוח והייתי צוהל ומרבה שיחה. חקרתי את אשת ג'וש [פלמון], יהודית מיבנאל, למוצאה, וכן התחקיתי על מחצבתה של לאה, רעייתו של ברוך יקותיאלי [סגנו של יהושע פלמון]. הארוחה עברה ברוב שיח שבמרכזו עמדה הרצאתי על שלוחותיה והסתעפויותיה של משפחת סמילנסקי בארץ [זאב סמילנסקי, אחיינו של הסופר משה סמילנסקי ואבי יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), היה מורו הראשון של מ"ש לעברית בחרסון עיר הולדתו בדרום רוסיה (ראה "אורות שכבו" מאת מ"ש, ע' 114, "עם עובד" 1969)].

אחרי הארוחה החלו מתאספים קרואים אחרים, רובם אנשי משרדים שונים וקציני מטה שעבדו שכם אחד עם ג'וש בענייני ערבים [ניתכנו "הוועד הערבי העליון"] מהם שבאו מירושלים, מחיפה והגליל. התלקטה חבורה משובחת ביותר, מושרשת בישראליותה וחיובית ברוחה. היינו כשלושים איש. משהתיישבנו במעגל רחב החלו נשמעים סיפורים ומעשיות שגירוני להריק משהו מצקלוני הגדוש וסיפרתי קצרות וארוכות עד שסיימתי בסיפור שלי על "התלוי מסינג'יל" [כפר בהרי שומרון, לא הרחק מהכפר עין-סיניה שבו התיישב ב-1906 יעקב (בן יהודה) צ'רטוק-שרתוק עם משפחתו (אמו יהודית, אשתו פניה, ילדיו רבקה, משה, עדה, יהודה, וגאולה, אחיו זאב-וולודיה ואשתו אנה, ואחותו טובה-גוטה ובעלה ברוך-בנדט קטינסקי); המשפחה עקרה מעין-סיניה ליפו כעבור שנתיים, אך בתקופה זו קנה בה הנער משה שרתוק (בגיל 13-12) את השפה הערבית המדוברת ואת ההתמצאות באורח החיים הערבי הא"י], סיפור שאני חוזר ומספרו זה שנים על שנים ומשתוקק מאוד לקבעו פעם בכתב למען יתפרסם - ואין מסתייע בידי.

 [וזה סיפור "התלוי מסינג'יל" מפי מ"ש, כפי שזכרו ב-1975 עזרא דנין, והעלהו על הכתב לבקשת העורך:]

"הייתה עונת המסיק בעיצומה. והימים ימי שלהי קיץ בחודש רמדאן. ושרב כבד ירד על הארץ. קבוצת המוסקים הייתה רובה נשים בוגרות וכמה צעירות מעין-סיניה, גבר אחד מסינג'יל ואני, הנער היהודי, עימהם. הגבר ישב על בד עץ והיה מוסק את הזיתים המובחרים וזורקם על האדמה. לבוש הנשים היה כבד וכיסה את כל גופן. בשל הרמדאן היו כולם בתענית. החום הלוהט העיק והצמא הציק מאוד. הכל היו בציפייה לסיום יום העבודה.

"המוסק - הוא 'התלוי' על העץ - התגרה ולעג לנשים. 'מדוע עליכן לצום ולהתענות בצמא?' שאל. 'היש הצדקה לנהוג כך בגלל חודש הרמדאן? היודעות אתן בכלל משמעות חודש זה ומדוע צמים בו?'

"התשובה הייתה ריטון ממושך. הנשים המשיכו במסיקה וחבטו במקלותיהן הארוכים בענפי הזיתים. אך 'התלוי' על העץ לא הירפה מהן וסיפר מהו מקור הצום. וכך סיפר: 'שכן היה לנביא מוחמד ושמו רמדאן, ולו אישה נאה וחמודה, ויחשוק הנביא בה. יום אחד, והשכן אינו בבית, בא הנביא ונטפל לאישה. חזר השכן הביתה ומצא את השניים בקלקלתם. קמה מהומה גדולה ונוראה, והנביא ביקש לרצות את רמדאן בממון וברכוש, אך לשווא. ואז הציע לו הצעה קוסמת. 'אעשה למענך שכל האומה תצום לשמך חודש ימים מדי שנה בשנה', אמר, ולזאת נעתר רמדאן. וכך הגענו עד היום. הנה אתן מתענות פה ברעב ובצמא, בשרב הכבד הזה, עקב אותו מעשה זנונים שניכפה עליכן בגלל אשת רמדאן, ועוד בקנוניה עם הנביא..."

'כופר! כופר! תישרף לשונך!' השיבו הזקנות ויאטמו את אוזניהן, בעוד הצעירות מבליעות גיחוך גנוב.

"ככלות עבודת היום חזרו הנשים הכפרה ויספרו לזקנים את תעלולי 'התלוי' ודברי ליצנותו, דברי כפירה ומינות, שהשמיע באוזניהן. 'התלוי' נקרא לפני הזקנים. אר הכחיש וכפר בכל אשר יחסו לו. ואז הגידו הזקנות: 'הנה, גם הנער היהודי מוסה אבן-יעקוב היה איתנו ושמע את כל דברי הבלע! יבוא ויעיד!'

"ואז הובאתי לפני הזקנים וחזרתי על אשר ראו עיני ושמעו אוזני - ו'התלוי' נדון לחמישים מלקות ויספגן אחת לאחת". *

לא יצאתי פטור מלשאת נאום קצר לכבודו של ג'וש היוצא ללימודים בלונדון. משנתפזרה החבורה ישבנו שנינו לשתיית התה האחרון וסיפרתי לצפורה משהו מהשיחה עם בן-גוריון.

במשך הערב טילפן [פנחס] ספיר מכפר סבא וכן טילפן עמיר מחיפה על מנת להודיעני, כי מחר ישכים לפתחי לנסוע לירושלים. שוב "דפק" התכנון ותקוע נתגלה כקצין-מטה למופת.

עכשיו 1.30 ומחר עלי לקום ב-6. איזו שבת! והרי היו כמוה לאין ספור!

 

·         "סיפור זה", מציין עזרא דנין, "היה מ"ש מספר בערבית כפרית רהוטה וציורית ליודעי ערבית. ובעברית מתובלת בערבית ליהודים, וזכורני כיצד היו הכל גועים בצחוק אדיר לאורכו": על הערבית הצחה שבפי מ"ש הוסיף ע"ד: "סיפר לי דודי יוסף מני בן חברון, שהיה מורו הראשון לערבית בגימנסיה 'הרצליה': 'נכנס לכיתה נער. כששמעתי את דיבורו הערבי התחלחלתי האם זה ילד יהודי? מהיכן סיגל לעצמו שפה רהוטה ומושלמת כזאת?"'