6/8/1965

יעקב צור

שלוש תקופות של משה שרת

מתוך: ״דבר״

יום שראיתי לאחרונה את משה שרת, ישוב היה בכורסה שהיה מרותק אליה, מושיט רגליו לחומה של שמש שהאירה מן החצר הקטנה של דירתו, ושלווה הייתה נסוכה על פניו שנתקדרו, כאילו סרה מהם המתיחות שהעיבה עליו מאז תקפה אותו מחלתו. לא דיברנו הרבה. רק מפעם לפעם מחליפים היינו מילים אחדות ותוך כך מזכיר משה מעשים נשכחים בימים עברו.

כל שעה שבאתי לבקרו בביתו מוצא הייתי עדויות - ספרים, אטלסים ותצלומים שעל הקיר - לאותן שלוש התקופות שבהן זכיתי לעבוד במחיצתו, למן המאבק לצבא העברי בימי מלחמת-העולם [השנייה], עד ימים ראשונים של משרד החוץ שלנו ועד למושב האחרון של הוועד הפועל הציוני, שלפניו הביא את תוכניתו לחידוש פני התנועה הציונית.

יותר ממחצית יובל שנים עברה עלינו יחד, רוב חיי בגרות של בני דורי, ודומה שאין יום בפרק זמן זה שזיכרונותיו אינם קשורים במשה שרת. וכשאתה מצרף פרט לפרט, תמונה לתמונה, מעלה רגעי גדולה וסיפק נפש, ורגעי אכזבה וסבל שהם נחלתו של איש ציבור, סופך שאתה מגיע לאותם קווים שהיו מציינים אותו בכל תקופה מימי חייו, והן מידות שייחדוהו בין כל מנהיגי הדור: האמונה וההתמדה הבלתי מעורערת, אהבת אדם, לא האדם בהפשטתו אלא היחיד באשר הוא יחיד על סבלו ועל בעיותיו, ואהבת עמו, כל היהודים באשר הם שם, תוך ניסיון מתמיד להבין לנפשם, לבעיותיהם וללבטיהם.

מחולל ההתנדבות

עולה בזיכרון מן העבר הרחוק אסיפת-עם גדולה באולם ״מוגרבי״ בתל-אביב, בשנה השלישית של המלחמה. חילותיו של רומל עמדו אז בגבול מצרים, מסמכים נשרפו בשגרירות בריטניה בקהיר ורכבות של פליטים באו לבקש מקלט בירושלים. בימי החרדה ההם נחלשה תנועת ההתנדבות לצבא ביישוב. הייתה הרגשה בלתי מוּבעת, שממילא איחרנו את המועד; עוד מעט והאויב יעבור את מדבר סיני ויגיע לשערי הארץ, ומה לנו למלא שורות הצבא הבריטי, שייסוג בוודאי למרכז אפריקה ועמו צעירי ארץ-ישראל הדרושים לנו כאן לעמידה אחרונה, נואשת, נגד קלגסי היטלר?

האולם היה מלא והלך הרוחות היה מדוכא ורווה מרירות. אז קם משה שרת, שופע ביטחון, וכדרכו הסביר וניתח, צירף עובדה לעובדה, וקבע: הגרמנים לא יעברו את המדבר, כשם שלא עברו בראשית המלחמה את תעלת לה-מאנש. עתידות בעלות-הברית לעמוד נגדם ואנחנו חייבים להשתבץ במאבק זה. אסור לנו להיבהל ולהתייאש וארור האומר כי איחרנו את המועד. אין מאוחר בהיסטוריה שלנו. מכל סכנה יצאנו בראש מורם, וכן נצא גם מניסיון חמור זה.

תגובות באולם והדים של שיחות למחרת היום, כאשר נתפרסם הנאום בעיתונים, העידו מה רבה הייתה השפעתו. ואומנם, ימים מועטים בלבד עברו, רומל נעצר באל-עלמיין ושוב עמדו תורים בלשכות הגיוס וחיילים יהודים מילאו את מחנות הקליטה של הצבא הבריטי.

אחר-כך נשלחתי לחודשים רבים למצרים בשליחות של קשר עם הצבא הבריטי. מפעם לפעם הייתה מגיעה ידיעה שמשה שרת עומד לבקר בקהיר או במחנות הצבא הבריטי שהשתרעו לאורך תעלת-סואץ, מפורט-סעיד ועד סואץ העיר. פעמים הייתה נלווית אליו צפורה, ואף לי נזדמן להילוות אליו בנסיעות הארוכות במכונית מירושלים לקהיר דרך מדבר סיני לאיסמאעליה או לתל-אל-כביר. לאחר שהיה מסיים את פגישותיו במטה הכללי הבריטי, מתדיין עם מפקדי הצבא ומכווני המדיניות הבריטית בקהיר, היה משקיע את עצמו בבעיות של חיילים וחיילות, פלוגות ומחנות, מספר, מסביר, מיישר הדורים ומפיג מתיחות.

החיילים היו ממורמרים, חסרי סבלנות, אך הוא ניחם והבטיח: עוד נזכה לחטיבה עברית. שומעיו היו מחייכים לעצמם חיוך של ספק. כמה פעמים הובטח לנו הדבר ותמיד מצאו הבריטים דרך להשהות, לדחות ולחזור בהם, אך שרת לא נרתע. טס ללונדון, כתב תזכירים, ניסה וחזר וניסה.

ויום אחד התאספנו כולנו, גדודים ופלוגות של חיילים עבריים, במחנה המעבר שבבורג-אל-ערב, על גבול המדבר, ערב היציאה לאיטליה וכניסתה של החטיבה היהודית הלוחמת למערכה. התזמורת הפילהרמונית [הארץ-ישראלית] באה למדבר להשמיע את נגינתה, ומשה שרת עלה על ספסל והשמיע דברים חמים ונרגשים באוזני אלפי החיילים שישבו על גבעות החול מסביב, על דגל ישראל שיונף מעתה במערכות המלחמה, על ההיערכות לקראת האויב, על התקווה הגדולה שנפגוש על אדמת אירופה את שארית הפליטה של מחנות ההשמד. תצלום המעמד הזה תלוי בחדרו של שרת, ואף נדפס בספרים רבים המוקדשים לאותה תקופה.

בביקורים אלה במחנות לא עסק בענייני כלל בלבד. נכנס היה לעומקן של שאלות כל פרט, מיישב סכסוכים, דן בין קצינים וחיילים, שומע לווידויהן ולתלונותיהן של חיילות צעירות שנותקו מביתן והושלכו לעולם זר, ודואג לפצועים ולחולים. ובשובו לירושלים היה פנקסו גדוש מספרי טלפונים ומְענים. מעולם לא שכח למסור דרישת שלום להורים, לספר על התקדמותו של הבן, לעודדם ולנחמם, ומעולם לא נשמט מזיכרונו שֵם, בין שנרשם ובין שלא נרשם בפנקסו.

ימים תמימים היה יושב ליד הטלפון ושעות ארוכות, ללא ליאות, היה מצלצל ללא הרף אל משפחות החיילים. היה מוסר לכל אחד מהם פריסת שלום אישית מבנו החייל בחזית. אפילו היה זוכר לספר להם סיפור אישי על בנם, עמו שוחח.

גם באותם ימים מסוערים לא שכח ולא הזניח דברי הגות. באחד מימי 1943 חזרתי [ממצרים] עם משה שרת דרך מדבר סיני במכונית. היינו בדרכנו לירושלים. שוחחנו כל הדרך עד הגיענו לאיסמאעיליה. לפתע הבחנתי כי חדל להקשיב לי. הוא השתתק ועיניו היו נעוצות אי-שם בחלל. שתקתי אף אני, לא רציתי להפריע אותו מהרהוריו.

למחרת, בירושלים - היה זה בשבת ואני הוזמנתי לביתו לשתיית כוס תה - לפתע החל לדבר, כמנהגו באותן פגישות, על דברי שירה. הוא קרא לפני אורחיו תרגום חדש של שירו של היינה.[1] ואז גילה לי: ״אתה זוכר? אתמול, בעת נסיעתנו במדבר, שתקתי לפתע. זה משום שנזכרתי אותה שעה כי תרגומי הקודם אינו טוב. חיברתי אותו אז מחדש״. נתמלאתי פליאה. על כך חשב לאורl כל הדרך? ואני הייתי סבור כי הוא מעסיק אותה עת את ראשו בבעיות מדיניות סבוכות...

שר חוץ

מה צר, אך לא נשארה תמונה מימי בראשית של המדינה, כאשר נפתח בבית טבול ירק במושבה שרונה הגרמנית לשעבר, שהפכה לקרייה של תל-אביב, משרד החוץ של מדינת ישראל. חדרו של השר היה בקומה העליונה ודלתותיו יוצאות אל מרפסת מכוסה צמחים מטפסים. בחדרים שלמטה תקתקו מכונות כתיבה שהובאו אי-משם ופקידי המחלקה המדינית לשעבר ניסו ללמוד מתוך ספרים וחוברות כיצד מְנהלת מדינה ענייני חוץ שלה, מהו נוהג דיפלומטי וכיצד פונים וכיצד כותבים לממשלות זרות. הכל היו עדיין קוראים לשר החוץ ״משה״, כמנהגם כל הימים, וכשהובאה אי-משם מזכירה צרפתייה ופנתה אליו בלשון ״אדוני השר״, נתארכו החיוכים ואף שרת עצמו גיחך מתחת לשפמו.

במה עסק ובמה לא עסק אז? כתב איגרות ומכתבים בכתב ידו לקומץ האנשים, שבחר בהם לשגרם כנציגים דיפלומטיים ראשיים, הכין תוכניות של קשרים מדיניים, ביקש ללמוד ולנסח טופס של כתב-אמנה, שרטט, עם קומץ עוזריו, את תבנית המבנה של משרד החוץ העתיד לבוא, ואף ישב לילות, נועץ ועיין במילונים, להכין מינוח עברי לכל אותם מונחים שלא היינו נזקקים להם עד כה: ״דרכון״, ״אשרה״, ״שגריר״, ״ציר״, ״איגרת דיפלומטית״ ו״אשגר״.

כמפקד צבא, החייב לארגן יחידותיו תוך כדי קרבות מרים, כן הקים את נדבכי בניינו לעתיד, כשהוא נתון בעיצומה של מערכה מדינית קשה עם ממשלות שהכירו ושלא הכירו בנו, עם ידידים ויריבים, עם המתווך הרוזן ברנדוט, שחתר לצמצם את ריבונותה של ישראל ועם שליחי האו״ם ו״הצלב האדום״, שמנו את מספר הקלוריות במזון המובא לירושלים הנצורה.

נקראתי אז, בראשית ההפוגה, מירושלים הנצורה לשיחה עמו. במכתב שקרא לי לבוא ללשכתו בתל-אביב כתב שהוא מייעד אותי לכהונת ציר באורוגוואי, אחת המדינות הדרום-אמריקאיות הראשונות שהכירו במדינה החדשה. ובאותו מכתב עצמו הוסיף שרת פסקה, שהופיעה מאז בכל כתב מינוי של שגריר היוצא לארץ שיש בה קהילה יהודית ניכרת: ״אתה תהיה לא רק נציג דיפלומטי לאותה מדינה ידידותית, אלא שליח של ישראל לאחינו היהודים בארץ זו״. על כך שוחח איתי בשעות בין הערביים בלשכתו שבקרייה - על המשימות המוטלות על ציר ישראל, על הבשורה שהוא חייב להביא לעם היהודי. ואחר-כך, תוך כדי תדרוך מדיני, פנה פתאום אלי ואמר:

דע לך, כי אנחנו בונים עתה מסורת חדשה, שעתידה להיות גדולה. יבואו ימים שבהם ישכחו שהקמנו פעם את הבניין הזה. שגרירות ישראל, צירות ישראל - הכל יתרגלו לדרכיה, למנהגיה ולזכויותיה. אבל האחריות ליצירת המסורת הזאת מוטלת עלינו, על המשרד כאן ועל הנציגים הראשונים בחוץ-לארץ. כל שנעשה, בדברים קטנים כגדולים, יהווה תקדים - ואין פרט קטן שלא ייקבע. יהודים בעולם כולו יישאו עיניהם וילמדו מאיתנו. וזה מחייב אותנו לזהירות, לשיקול דעת רב ולמעוף של ראייה מרחוק.

כעבור שנים אחדות בא שר החוץ של ישראל לביקור רשמי בדרום-אמריקה. הנה, כאן, בפינת חדרו בביתו בירושלים, תלוי תצלום גדול ובו ים של ראשים. זה המעמד הזכור היטב ליהדות ארגנטינה, שבו עמד שר החוץ של ישראל בפני קהל של 40,000 יהודים ב״לונה פארק״ שבבואנוס-איירס. הנה ניבטות בו עיניהם של צעירים וזקנים, נוער חלוצי ממלא את היציעים ונדמה שכל ההמון העצום הזה דרוך ותוסס לקראת דיבורו של שר החוץ.

משה עמד חיוור ונרגש למראה הזה שכמוהו לא ראה. ״אינני יכול לדבר״, לחש למקורביו. ואחר-כך התחיל בנאומו, ביידיש זו, שלא הייתה שגורה בפיו והוא נאבק בקשייה, דולה מזיכרונות ילדותו ביטויים עממיים נשכחים, מביא בשורת ישראל ובשורת המדינה. ואותה שעה נראה כאילו נעלמת כל מחיצה, כל זרות, בינו לבין גולה זו שלא יְדָעָהּ, והאולם העצום רועם מקיר אל קיר, והקהל עומד על רגליו ומריע, ויהודים מנגבים דמעה בלחישה: ״זעט נאר, טאקע זוכה געווען צו הערן אונזער מיניסטער״ (ראו נא, באמת זכינו לשמוע מיניסטר שלנו).

מנהיג ציוני

פעמים רבות נזכר במעמד זה בשנים מאוחרות יותר, כאשר גברו הוויכוחים על ציונות וישראל ועל קשר בין המדינה והגולה. לגבי משה שרת לא הייתה הבעיה קיימת כלל. את הקשר בין ישראל והתנועה הציונית ראה לא רק באספקלריה של כלל היהדות אלא בדמותם של אותם יהודים שהכיר, פלוני מקנדה ואלמוני מאוסטרליה ופלמוני מארגנטינה, הם וגאוותם היהודית, אהבתם לישראל, הקרבתם והישגיהם וחולשותיהם ומחדליהם. כשם שהכיר אישית אלפי צעירים וצעירות במדים בתקופת הגדודים הארצישראליים והחטיבה הלוחמת, כן עמדו לפניו מאות מנהיגים ואלפי בני נוער בערים ובעיירות בתפוצה היהודית, ואליהם כיוון את דבריו ועליהם בנה את תורתו. דרך הגערה והתוכחה הייתה זרה לו, אף-על-פי שלא נמנע מעולם מלבטא את האמת שלו בכל חריפותה. כל ימיו היה מלמד, מסביר ומשכנע, וככל שהרבה לנדוד בעולם היהודי - ואיני זוכר מקרה שהשתמט משליחות, תהיה קשה וטרדנית כאשר תהיה - כן נוספו נימוקים חדשים וביסוס חדש לאמונתו הציונית.

ואף-על-פי-כן היסס זמן רב לקבל על עצמו תפקיד רשמי בהסתדרות הציונית. אחרי שנאלץ לפרוש מתפקידיו המדיניים, ברר לעצמו דרך של מורה, מדריך ומכוון מרחוק. כאשר באתי אליו יום אחד, ערב הקונגרס הכ״ו, לספר לו על הקשיים שההסתדרות הציונית מתלבטת בהם ולהוסיף תביעה לתביעתם של החברים, שיעמיד את עצמו בראש ההנהלה בירושלים, מנה את כל התפקידים שהוא עסוק בהם, בענייני תנועת הפועלים, בעניינים של ארגון ובדברים של ספרות, וטען נגד התפקיד החדש העלול לגזול את כל זמנו. אבל יום אחד אמר לי: ״סופי שאסכים. אם חברי אומרים לי שאני דרוש לתפקיד זה, ואם אומנם נשקפת סכנה לתנועה, אני חייב בכך, אם גם יקשה עלי הדבר מאוד״.

לכתחילה ניסה להימנע מכהונה מוגדרת. אך לא עברו חודשים מעטים וכל הדברים נתרכזו ממילא בידו, וכך ניתן תוקף רשמי למנהיגותו. שוב באו ימים של עבודה מפרכת ללא מנוחה ומרגוע, כבימי היותו ראש ממשלה ושר החוץ. המחלקות המפורדות של הסוכנות היהודית שבו והיו מקשה אחת. באורח טבעי היו חברי ההנהלה ועובדי הסוכנות היהודית באים אליו לשאול בעצתו, לבקש הדרכתו. מעבר לימים זרם מטר של מכתבים, איגרות ומברקים מציונים פעילים שבתפוצות, שפרשו לפניו את בעיותיהם. במערכות העלייה והקליטה הובאו לפניו כל ערעור, כל הזנחה, כל קיפוח, ומשה שרת לא הזניח כל תלונה מבלי לטפל בה עד היסוד, לברר, לתבוע ולתקן עוולות.

בגולה היהודית הפך משה שרת בשנים המועטות הללו מצפּונה המוכר והנערץ של התנועה. אליו פנו ולו האמינו. לא היה כמוהו יודע מגרעותיה ומחדליה של ההסתדרות הציונית, ובכוח שכנועו הרב תבע שידוד מערכות יסודי, לחם נגד השמרנות של מנהיגים ומפלגות שסירבו להתאים את דרכם מול פני העולם המשתנה. לא נמנע מנסוע ליומיים לאנגליה, כדי לדבר בפני קבוצה של כמה מניינים צעירים נלהבים, למרכז-אמריקה כדי לגבש הסתדרות ציונית בקהילות דלות אדם ומועטות, לארצות-הברית, כדי לעמוד בוויכוח עם כל הארגונים וכל המפלגות, ולהיאבק לאחדות התנועה הציונית ולשינוי דרכה.

משנים אחרונות אלו נחרת בזיכרוני במיוחד דוח שמסר בישיבות ההנהלה על שליחותו לדרום-אמריקה ועל שיחותיו עם מנהיגיה [הציונים] של ארץ זו, שנמצאו במבוכה ובאובדן דרך נוכח המצב המיוחד של מדינת מושבם מזה והחלשת השפעתם הציונית מזה. אף כאן לא כפה את דעתו בכוח ההטפה והתוכחה, אלא ניסה לנתח את מעמדה ועתידה של יהדות זו, להסבירה באזמל של ניתוח ציוני, להסיר את מסווה האשליות וחצאי הדיבורים, כאב את כאבם וגילה להם את כאבנו.

ובעולם זה שנשתלטה בו השגרה וירד ערכם של אידיאלים, היו הדברים חודרים עמוק עמוק ללבותיהם של מנהיגיה הנבוכים של גולה זו. העם בתפוצות הכיר בו את מנהיגו ונתן בו אמונו.

הערות