20/8/1965

ולטר איתן

שרת - האדם והמורה

מתוך: "הארץ"

לא קל לכתוב על אדם, אף שבועות אחרי מותו, אם הכרת אותו, והכרת אותו מקרוב, רוב ימי חייך, כחבר, שכן ומדריך ומה גם אדם כה רב-צדדי כמשה שרת.

שמי מסמל את החוב שאני חב לו. היה זה הוא שהמציא אותו בשבילי בעת הפצצת לונדון ב-1944.[1] מה חשיבותו של שם? כבר אמרתי: זה סמל. משה שרת עצמו היה ״משה״ לכל אדם ביישוב. כששאלו אנשים ״איפה משה?״, ״מה עושה משה?״, ״מה אומר משה?״ - ידע כל אחד למי הכוונה.

יש הידועים באופן כללי בשמות המשפחה שלהם ובהם בלבד; זה סימן לטיפוס מסוים של אדם. אלה הידועים בשמם הפרטי אחרים הם ביחסם לזולת וביחס הזולת אליהם.

כשאני חושב על משה, אני חושב בראש וראשונה על ההומניות שלו. סבורים שזוהי תכונה יהודית, אך אין היא כה כללית בקרב היהודים כפי שאולי מאחלים אנו שתהיה. משה חיבב ממש אנשים אחרים, התעניין בהם התעניינות אמיתית, דאג דאגה כנה לשלומם, להתקדמותם ולאושרם. מעולם לא הייתה הטרחה בשבילו מרובה מדי אם היה סיכוי לעזור למישהו, במיוחד למישהו עני או בלתי חשוב, או חסר הגנה או אומלל. כל מי שהכיר אותו יכול לספר דוגמה אחר דוגמה לאותה נכונות בלתי רגילה לחוש לעזר הזולת.

אני מניח שבשורש נכונות זו היה חוש מלידה לצדק, להגינות, לכבוד האדם, ולחובה שמטיל דבר זה על כל אדם, על כל חבר בחברתנו האנושית. משה היה תמיד מוכן לשבח אדם ראוי. הוא לא חשש למתוח ביקורת או להאשים, וכן לא חשש, כפי שחוששים כה רבים, לשבח. איני זוכר שהכרתי אנשים רבים שכה מיהרו להכיר בטוב שבזולת, להודות בו ולהצביע עליו.

היו אלה מעלות של הלב והנשמה, אך משה היה מחונן במעלות שוות של הרוח. הווירטואוזיות שלו בלשונות הייתה ידועה לכל אחד, והוא התגאה בה. אך לשון היא דבר אחד, והיכולת להשתמש בלשון דבר אחר. היו שסברו כי נטה להיות קטנוני ונוקדן בשימוש שלו בלשון, בעמידתו על דייקנות חמורה, על גינוני הדקדוק, על אלגנטיות בסגנון. אך אלה לא היו מעולם מטרות בפני עצמן; אלה היו אמצעים להגדרה ולביטוי ברורים של מחשבה. הבעיות לאין-מספר שהיה עליו להתייצב מולן ולפותרן תבעו צלילות מחשבה מוחלטת, והוא תבע צלילות זו מאלה שעבדו עמו. רבים קיבלו ממנו את ההכשרה הרוחנית, כמעט את החינוך הקלסי שלא זכו לקבלו בבית הספר.

משה ראה את החשיבות שבדברים קטנים. לא הייתה זו דקדקנות, אלא הכרה שדברים גדולים הם הסך-הכל של דברים קטנים, ושאף אם גדול הסך-הכל מסכום חלקיו, החלקים הם המרכיבים אותו ומקנים לו את אופיו ואת כוחו. יש שאינם יכולים לראות את היער מרוב עצים, ואחרים אינם יכולים לראות את העצים בגלל היער; משה ראה גם את העצים וגם את היער, וראה אותם בצורה ברורה ביחסם זה לזה.

הייתה לו רוח אנליטית נפלאה, שבכל זאת הייתה מסוגלת להגיע בקלות לסינתזה; ולא הייתה סתירה בין השתיים: אם מזניחים את הדברים הקטנים, עלולים לעשות שגיאות העולות ביוקר, כפי שעשו מדינאים רבים, אף המוכשרים שבהם, אף בשנים האחרונות. מדיניות חוץ אינה בראש וראשונה עניין של גאוניות או של אינסטינקט, או של רעיונות אוניברסליסטיים גדולים. זה עניין של מחקר מקרוב, של שימת לב לפרט, של מחשבה קשה ועבודה קשה.

משה היה מורה גדול. לא הייתי רוצה לומר שהחמיץ את ייעודו, אך ודאי היה נעשה מורה גדול מאוד לו נכנס למקצוע זה - אחד הגדולים ביותר. דבר זה נבע באופן טבעי מעניינו באחרים, מאהבתו אותם, מדאגתו לעזור להם להבין ולהתקדם; מעולם לא חסך טרחה ב״הוראה״ ובהסברת דברים. הוא היה, בתוקף אותה תכונה, מספר סיפורים גדול, ובכך נעזר בזיכרון מפתיע, שנראה היה כאוגר לשימוש בעתיד ולסיפור בעתיד כל דבר שקרה לו אי-פעם.

הוא היה יהודי גדול במיוחד מבחינה זו, שעם כל דאגתו לכל יהודי ויהודי חש את ההיסטוריה, את הליכוד ואת הגורל של העם היהודי כולו בזמן ובמקום כאחד. מעולם לא חש את עצמו כעומד בחוץ באסיפה יהודית כלשהי, מעולם לא קרה שלא ידבר במישרין למוחותיהם וללבותיהם של בני עמו. הוא תפס במהירות את החשיבות שברעיונות הזולת, הוא היה ללא אנוכיות, חסר מנוחה, מחונן בחוש גלוי של הומור, משועבד כעבד לחובתו, שוחר שלמות, אוהב חברה טובה.

משה היה אדם בעל תכונות כאלה - בעל כישרון כה רב-גוני עד כי מהססים למנות את כל מעלותיו וכישרונותיו. יכול הייתי להמשיך בקטלוג זה כמעט עד בלי די, אך אני מניח לכל אחד שהכיר את משה להשלים את הרשימה לעצמו. ניתוח אישיותו העשירה יהיה פירושה לערטלה מאנושיות ולסלף את התמונה כולה.

אני חושב עליו עתה כפי שהיה בשבועות האחרונים של מחלתו, חלש כילד, כמעט בלתי מסוגל לנוע, ובכל זאת מחייך, עדיין מנסה לדבר, עדיין מסוגל ליהנות מבדיחה. איני יודע אם ידע או לא ידע מה אנושה מחלתו, אך יודע אני שנראה אז בעיני גדול משהיה אי-פעם, משתלט על הצער ועל הייסורים, מבטא את גדולת החיים גם בעומדו על סף המוות.

הערות