הכרך לשנת 1957, החותם את היומן, פותח בפרשה עגומה ומכוערת בחיי משה שרת, המדינאי־בדימוס שבוי־הסיכלון ושבע־העלבון, נפתחה בנאום ראש הממשלה דוד בן־גוריון בגבעת־חיים לפני נוער ״האיחוד״, שאותו ביקש להזעיק להתיישב בנגב. המנהיג הבלתי־מעורער, עדיין, ראה אז צורך להכפיש בעיני הדור הצעיר את יריבו משכבר, אף לאחר גירושו מן החיים המדיניים, והכריז כי בגלל היותו כפוף לשיקולי ״טקס ופרוטוקול״ לא השיג בימי היותו שר־חוץ את ״מינימום הנשק הדרוש לביטחון ישראל״. משה שרת נפגע עד עמקי נשמתו. הוא התאזר והביע בכנסת ובוועדת חו״ב של מפא״י את שאט־נפשו מן ההאשמה השפלה והמרושעת, אך לא מחל למשמיעה אף לא למפלגתו, שלא לחמה את מלחמת כבודו המחולל.

בהמשך, יוצא בעל היומן עם רעייתו צפורה בשליחות ״המגבית״ אל יהדויות אוסטרליה וניו־זילנד.

בשביל יהדויות רחוקות אלו זהו ביקור ראשון של אישיות ישראלית רמת־מעלה ורבת־השראה. בשביל השליח זהו מסע של גילוי והתרשמות מיהדויות ומארצות לא מוכרות לו, אך במידה לא פחותה זהו לו גם מסע של ״ריפוי בעיסוק״ - משה שרת משקע את עצמו במבצעי התרמה והסברה ובתוך כך שוב חש את עצמו נתון בעשייה יומיומית בלתי־פוסקת ובכיבוש מטרות תכליתיות, המאתגרות ובולעות את מלוא כישרונותיו ומרצו, כאשר אהב.

אבל מגיעה שעת החזרה ארצה, אל חיים בשולי הזירה המדינית. משה שרת מתרצה לנהל את הוצאת הספרים ״עם עובד״ של ההסתדרות הכללית ואת ״בית ברל״ של מפא״י, ומוצא פורקו־מה בפעילויות הללו: עתה הוא גם נפנה להשלמת שלושה מספריו - ״משוט באסיה״, ״בשער האומות״ ו״מחברת תרגומי שירה״.

כל העת הזאת מחלחל בו עלבון נאום דוד בן־גוריון בגבעת־חיים ואינו מרפה מנפשו - בשל מרכזיותה ועוצמתה של פרשה זו שובץ בכרך זה פרק מיוחד המשחזר את ״המערכה השנייה״ שלה, כפי שהשתקפה בתכתובת שנקשרה בין שני האישים היריבים זמן רב לאחר הפסקת כתיבת היומן.

היומן מסיים־בלא־סיום בפיענוח־מה של העלילה הזדונית שהעלילו חורשי־מזימות ודורשי רעתו של משה שרת באוזני ראש הממשלה דוד בן־גוריון, והיא כי שר החוץ משה שרת רקם נגדו קנוניה עם נציגי מפלגה אחרת בממשלה למען יצביעו בעדו נגד יריבו המדיני תמורת הענקת תפקידים בשירות החוץ לאנשי־שלומם ־ עלילה שאפשר מאוד כי השפיעה על ראש הממשלה להגיע לכלל החלטתו הסופית להדיח את השני לו בצמרת מפא״י והמדינה, ובכך נודעה לה השפעה גם על תולדות ישראל.