כרך 1956 פותח במסעו של משה שרת לארה״ב, שם הוא משלב פעילות קדחתנית באיסוף כספים לישראל בפעולה מדינית שתכליתה השגת נשק אמריקני. ללא אזהרה מוקדמת לשר החוץ מבצע צה״ל בימי שליחותו זאת את ״מיבצע כנרת״ הגדול, שבו נהרגים עשרות חיילים סורים. הפעולה מכה גלים אנטי־ישראליים וארה״ב דוחה את תוכנית ההרכשה.

משה שרת רואה ב״מבצע כנרת״ מעשה מכוון להכשלת מדיניותו, ואכן לא עובר זמן רב מאז חזרתו ארצה, ומתחוור כי דוד בן־גוריון תובע את התפטרותו באיימו כי אחרת יתפטר הוא ויפרוש שנית לשדה־בוקר.

נוכח איום ההתפטרות של המנהיג נרתעים אף ידידי משה שרת וחסידי דרכו המדינית במפלגתו. בודד ומבודד נכנע משה שרת לתכתיב־יחיד, שלא נידון ולא אושר בשום גוף של המפלגה אשר שלחתו למילוי תפקידו בממשלה, שכן המנהיג מונע התכנסות שכזאת באיומי פרישתו־שלו.

פרשת כהונתו של משה שרת ליד ההגה המדיני של היישוב היהודי בארץ־ישראל משנת 1933 עד קום המדינה, ובראש משרד החוץ מאז קום המדינה - באה אל קצה. הדרך אל מבצע ״קדש״ - פתוחה מעתה לרווחה.

כרך זה גם מציין תקופה חדשה בחיי הכותב. מנושא בכהונה ממלכתית ראשונה במעלה ובעל מעמד רם בעיצוב מדיניות ישראל וביצועה הוא הופך לחבר כנסת מן השורה, נטול שמץ כוח ממשי־מוסדי להשפיע על מהלך חיי המדינה. מי שאך זה עתה היה אחד מראשיה ודבריה של ישראל מעסיק את עצמו בזוטות, מתמודד בלא הצלחה עם אפס־מעשה ומפח־נפש ממוטט הנובע ממנו, נאחז בכל אפשרות לבטא את קיומו ולהפגין את כשרונותיו.

במצב זה מוצעת לו שליחות הסברה מדינית בשם משרד החוץ בארצות אסיה והוא קופץ על ההזדמנות בלא הסתייגות ונרתם לביצועה במלוא מרצו. בהצטנעות־יתר הוא מוותר על צאת אשתו צפורה עמו כבת־לוויה. ברוב מסירותו ובערגונו לעשייה אין הוא מעלה בדעתו - בשלב זה - כי אפשר שהשליחות המוטלת עליו באה להרחיקו מישראל בחודשים שבהם כבר מתנהלת פעילות חשאית ענפה על־ידי משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, שתכליתה לאסור מלחמה על מצרים כדי לעקר את כוחה הצבאי המתעצם ולהפיל את הנשיא נאצר מכסו.

בכרך זה, שחלקו האסייני משלים את הספר ״משוט באסיה״ מאת משה שרת, שלמעשה הוא חלק בלתי נפרד של היומן - אך ״מצונזר־בידי־המחבר״ - מובאים הפרקים עד פרוץ מלחמת סיני, שבהתלקחה שהה משה שרת בהודו ועמד להיפגש עם ראש ממשלתה.

הכרך מתעד את אחד מרגעיו המרים אך הגדולים של משה שרת - הוא עומד להיפגש עם ג׳ווהרלל נהרו, ראש ממשלת הודו, במטרה לשכנעו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל, והנה בבוקר הפגישה נודע לו מקריאת עיתון מקומי, שצה״ל פלש לסיני. צרוב־עלבון על אי־יידועו ועל ריחוקו־הרחקתו מן הזירה, נסער בשל עצם הפעולה המלחמתית שהוא שולל מכל וכל, הוא מגונן עליה ומצדיקה באמנות בשיחה הארוכה עם מי שנחשב אז מנהיג ״העולם השלישי״, ואחר כך בוועידה הסוציאליסטית האסיינית בבומבי, וכל זאת בבלי־דעת כי לקראת המלחמה נקשרה קנוניה בין ישראל, צרפת ואנגליה, שבלעדיה לא היה דוד בן־גוריון מפעיל את צה״ל, וכי עצם היוזמה למלחמה באה מחוץ לישראל.

משמתחוורים הדברים האלה למשה שרת הוא חש את עצמו מרומה, מושפל ושקרן. פעם ראשונה בחייו חולפת בו תחושת ניכור כלפי ארצו, ובחוזרו מן המסע, בפגוש בו רעייתו האומרת לו: ״חזרת הביתה!״ הוא משיב: ״כן, אבל ארצי הלכה ממני!״