כרך 1955 פותח ב״עסק הביש״ במצרים, הוא ״פרשת לבון״.

את ההיגיון שמאחורי מבצע החבלות של אמ״ן בקהיר ובאלכסנדריה בשלהי שנת 1954, ואת כישלונו במחיר חיי־אדם ושנות־כלא רבות, אפשר להציג ולפטור כ״מחלת ילדות״ חולפת של ישראל עולת־הימים.

אבל עיון נוסף עשוי לאושש את הקביעה, כי ה״פרשה״ הייתה גרעין שהנביט ישראל אחרת לחלוטין משהייתה אלמלא באה מכשלה זו לעולם, שכן השתלשלותה הוליכה לפיטורי שר הביטחון פנחס לבון, ופיטוריו הוליכו להחזרת דוד בן־גוריון משדה־בוקר לממשלה, וחזרת דוד בן-גוריון חיזקה את הקו ה״אקטיביסטי״ שהוליך ל״מבצע עזה״, ו״מבצע עזה״ הוליד ולפחות קידם את ״העסקה הצ׳כית״ - הרכשת הנשק הסובייטי הגדולה למצרים, שפתחה שערי ארץ זו לפני הגוש המזרחי - ו״העסקה הצ׳כית״ הוליכה ל״מבצע קדש״, ו״מבצע קדש״ טמן בחובו את מלחמת ששת הימים, אשר הולידה את מלחמת יום הכיפורים...

לעג מר של שר־ההיסטוריה הוא התבצעותה של ״פרשת״ קהיר ואלכסנדריה בהיחבא מראש הממשלה ובקנוניה נגדו מצד גורמים רמי־דרג במימסד הביטחוני, שכולו חונך על ברכי בוז עמוק וזלזול מפעפע כלפי ראש הממשלה ושר החוץ והמדיניות שדגל בה וביצעה עם חבר עוזריו הנאמנים במשרד החוץ.

האיש אשר סימל יותר מכל אחר זולתו את האסכולה השוחרת־שלום־במעשה התגלה כמי שאינו ״בעל בית״ שליט בכל קומותיו וחדריו. ההייתה זו חולשה המעידה על היותו בלתי־ראוי לאצטלה הרמה? ההייתה מקבילית־הכוחות הפוליטית בישראל של אותם ימים כה בלתי־מאוזנת, עד שכישלון ״בעל הבית״ משה שרת היה יותר מצפוי ואף בלתי נמנע?

תרשומות בעל היומן, המסמכים המצורפים והפרק המיוחד שכולו תכתובת - בעיקר בין משה שרת ודוד בן־גוריון - מימי התחדשות ״פרשת לבון״ בשנים 1960/61, עשויים לשפוך אור ולסייע במציאת מענה לקושיות ובעיות מציקות אלו, הזועקות לתירוץ ולקח.

כרך זה עומד בסימן החרפת המאבק בינו כראש הממשלה ושר החוץ ובין שר הביטחון דוד בן־גוריון.

עצם היות דוד בן־גוריון המנהיג הראשי המוכר של מפא״י מזה, ושר כפוף לראש הממשלה - ומה גם ראש ממשלה שאינו מקובל עליו - מזה, יצר מצב בלתי־בריא, פורה מתחים וחיכוכים. יתר על כן, הכל ידעו כי הבחירות לכנסת השלישית ממשמשות ובאות, דוד בן־גוריון יתייצב בהן בראש רשימת מפא״י ואחר כך יתבקש על־ידי הנשיא להקים את הממשלה, והשלטון המלא ייכון בידיו מחדש.

דומה, שכבר בראשית התקופה הנסקרת ביומן שבכרך זה, ואפשר עוד לפני כן, הגיע דוד בן-גוריון לכלל מסקנה שאין מקום למשה שרת בממשלתו הבאה אם רצונו להגשים באמצעותה את תוכניותיו האסטרטגיות ובראשן הפלת נשיא מצרים נאצר, פן יכשילו משה שרת בהטיית רוב הממשלה נגדו כפי שעשה לא אחת. את עקירת בר־פלוגתא שלו מן הזירה המדינית אמר דוד בן-גוריון להכשיר הן על־ידי ערעור רוחו של משה שרת והן על־ידי הבאשתו בציבור, בנאומים מחושבים שנשא במסגרות עממיות ומפלגתיות.

משה שרת עומד לפני דילמה. הוא חש שהעימות מחריף באורח מסקני וכי עליו להחליט לשרות עם יריבו שסיכוייו שלו בהתמודדות עמו קלושים, להתפטר, או להחזיק מעמד ולכהן הלאה כשר חוץ למרות הכל, כפי שמכתיב היגיון ״הרע־במיעוטו״. נאמנותו למפלגתו ולמשרד החוץ יציר־כפיו היקר לו גוברת בו על תחושת האזהרה הפנימית, הלוחשת לו כי לא ייתכן עוד שיתוף־פעולה כלשהו בינו ובין ראש הממשלה החדש, והוא מוחל על כבודו ומסכים לכהן תחת דוד בן־גוריון בממשלה הבאה, בלי דעת את הנכון לו עד מהרה.

הכרך סוגר ב״מבצע ז׳נבה״ - מסע ראש הממשלה ושר החוץ לפגישה עם שרי החוץ של ארה״ב, בריה״מ, אנגליה וצרפת, וכן עם ראש ממשלת צרפת - במאמץ להשיג נשק לישראל ולמנוע את זיון מצרים. הוא חוזר ממסעו בהצלחה חלקית אך חשובה בתחום הרכש מצרפת - הישר אל הממשלה החדשה שהקים דוד בן־גוריון, כדי לכהן בה כשר חוץ בלבד.