שבת, 1/12/1956  -  קמבודיה - סייֶם-ריאפ, אנגקור-ואטּ

 

הטלפון האכזר קרע את השינה בדיוק בארבע. בחמש יצאנו ונסענו כמחצית השעה בחשכה גמורה. בנמל האוויר אכלתי הפעם ארוחת בוקר ממש – שתי ביצים רכות (ביקשתי רחמים על חצי דקה ונשמעו לי), תה וטוסט עם חמאה וריבת תפוזים. אלישיב טרח הרבה בסידור ניירות היציאה, אישור הדרכונים, שקילת המטען ושחרורו ממכס – כל מדורי הגיהינום. בינתיים כתבתי יומן. יצאנו ב-6.30 וטסנו מזרחה על-פני ארץ ביצות ונחלי מים, כולה שדות-אורז וכולם מַשקה, כשעה ושלושה רבעים בואכה סייֶם ריאפ (מי אדם ויזכור את כל השמות האלה?).

וזה משפט תכנון הנסיעה הזאת. עד כמה שעלה בידי לברר עד כה מצוינת ארץ קמבודיה ויצאו לה מוניטין בעולם בזכות שני קניינים - אחד אדם ואחד דומם. האדם הוא אותו הנסיך סיהנוק, שהיה מלך והסתלק מכס המלכות - ויתר עליו לאביו - למען היות ראש הממשלה הדמוקרטי הראשון של ארצו משנעשתה עצמאית ולמען הנחות את המדינה במעגלות הדמוקרטיה ובמסילות הקדמה החברתית והכלכלית. הדומם הוא קבוצת החורבות הידוע בשם אַנְגְקוֹר-וַאת, שהיא אחד מפלאי עולם. בבואנו סר המטוס ממסלולו כדי להראותנו את המקום מלמעלה – הוא נראה כטירה עתיקה על צריחיה ותעלות המים שמסביב לה - והטייס טרח להקיפה סיבוב מלא פעמיים למען יראוה היטב כל הנוסעים.

כיוון שיש בני-אדם שוחרי תרבות, או סתם מרַדפי מראות נדירים, הבאים מקצווי תבל לקמבודיה אך ורק למען הזין עיניהם בנפלאות המקדש הזה, ואילו אני נועדתי לבקר בקמבודיה ממילא לרגל השליחות אשר לפני, נמנו וגמרו מתכנני המסע כי לא יעלה על הדעת אשר אבקר בארץ זו ולא אחזה בשׂכיית-החמדה ההיסטורית, שהיא אחת המפורסמות והמעניינות בעולם כולו. נתיב הטיסה מבנגקוק לבירת קמבודיה, פְּנוֹם-פֶּן שמה, עובר ממילא על-פני סיים ריאפ שבקרבתה נמצא אותו שריד קדומים, הוא ועוד כמה וכמה חורבות ושרידים של מקדשים עתיקי יומין, הרי ששום הפסד של דרך אינו כרוך כאן ויש לדאוג רק להקצבת זמן. כיוון שנקבע עיקרון זה במסמרות ונתייעד תאריך הביקור בבירת קמבודיה, באו צירופי המטוסים וחייבו יציאתנו בשבת זו בבוקר ונמצאנו לא מפסידים זמן אלא מנצלים אותו כהלכה, שכן המנוחה של שבת במה היא נחשבת ואילו ביום א' ממילא אין כל טעם לבוא לפנום פן. הווה אומר עוצבה התוכנית של טיסה ב-1 בחודש, לסְיֶם-רִיאפּ, שהִייה כאן של יומיים, שהם שבת ויום א', המשך הטיסה לבירה ביום ב' בבוקר, שהִייה שם של יומיים, טיסה לבנגקוק ביום ד' על מנת לצאת משם או בלילה ב"אייר-פראנס" ללוד או ביום ה' בבוקר ב"סא"ס" לרומא. ברור? ברור!

כשירדנו מהמטוס בנמל האוויר הקטנטן והדל, כולו אומר כפריות, אמרתיתי לאלישיב: זה יהיה המבחן הראשון של ביקורנו בקמבודיה - אם הודיעו הנה מהבירה על בואנו ואם יפגשנו מישהו מאנשי הרשות. אותו רגע נתתי עיני בבחור תמיר ומצוחצח בלבושו, בעל צורה פקידותית מובהקת, וכן נתתי דעתי על מכונית "מפוארת", כולה אדומה, שעמדה מן הצד. חשבתי כי לגמרי לא היה מזיק לוּ נשלח בחור כזה לקבל פנינו ואילו המכונית הייתה מיועדת להובילנו. אך הבחור התהלך כשעיניו בוהות ולא הראה שום נטייה להתרשם, כל-שכן להתפעל מהופעתי, בעוד שנהג המכונית נראָה כמנמנם. נואשתי, איפוא, מזה ומזה וקיבלתי עלי את דין המצב. אך תשועת השֵם כהרף עין! לאחר שנכנסנו לתוך בית נמל האוויר פנימה ניגש אלי אחד העובדים כשרשימת הנוסעים בידו ושאל לשמי. אמרתי. שאלני אם גב' אלישיב נוסעת בלוויתי. אמרתי: "אלישיב כן אך גברת לא", והסברתי את הטעות. אמר: "הנה האדון הזה בא בשבילך", והצביע על אותו בחור. היה זה ניצחון הצדק והוכחה ניצחת לטביעת-עין של תלמיד חכם. ניגש הבחור והציג עצמו כמזכירו הפרטי של מושל המחוז, הם קיבלו עלינו הוראות מפנום-פן. האואיל להיכנס למכונית והוא יובילני למלון, ואל נדאג למטען כי ממילא יובא הכל למלון. וכבר שכרו לנו מורה דרך העומד הכן להובילנו לאנגקור-ואט ולכל מקום אחר אשר תחשק נפשנו לראותו. הרי שהכל בא שפיר והרגשנו כי עלינו על הפסים ולא עוד אלא כי יש אלוהים בשמים.

המלון שמו "גראנד הוטל" ובעליו - או מנהלו - גברתן הממלא בקולו הרם את חלל המבוא. צרפתיתו נחשדה בעיני ועד מהרה ביררתי כי כי בדיוק כמאמרו של אותו וולפסון שעבד אצל אבא בחרסון [בבית המלאכה שלו למוצרי נייר] הריהו жаПари из стессиОд (רוסית: איש אודיסה מפריס), רצוני לומר רוסי יליד אודסה, פליט לצרפת שנקלע ברבות הימים לקמבודיה. שפת אמו נָבלה בפיו ושפת אשתו לא עלתה כפורחת, אבל עולמי ממילא מלא דאגות ומוטב אחת פחות. הקצה לי את הטוב שבחדרי המלון, ואכן מרווח ומרוהט למכביר, אך שרוי באפלולית בבוקרו של יום והצינה מהלכת בפינותיו. לעומת זה חדרו של אלישיב שממול שטוף אור שמש המשתולל בזוהרו. ויתרתי על עודף הריהוט ועברתי אף אני לאותו צד ושפרה עלי נחלתי. בינתיים הוצג לפנינו מורה הדרך, שאומנותו בכך זה למעלה משלושים שנה, וכעבור שעה קלה יצאנו לדרך, בעוד אני כורע תחת נטל העייפות לאחר הלילה המקוצץ, ומתגבר עליה תוך הקשבה לדברי הסבר.

אנגקור-ואט הוא באמת מפעל שגיא של בניין ופיסול. המקדש הוקם במאה השתים עשרה, עמד על תלו כשלוש מאות שנה. אחר כך הייתה בו יד תמורות העיתים והוא נעזב ונשם וחלו בו הרס והתפוררות. אך תוך חמישים השנים האחרונות נעשתה בו עבודת שיקום ושחזור עצומה שהושקעו בה סבלנות והשכלה וכישרון בלי גבול. עתה הוא עומד על תלו, אכן לא בשלמותו, אבל במרבית רוב חלקיו, כשאותות פגעי הזמן ניכרים בו על כל צעד. מרובה בו מאוד הפרוץ, אך גם העומד עצום ועושה רושם אדיר.

המבנה משתרע על פני שטח כה נרחב שממדיו כשלעצמם מפתיעים. מלאכת הבניין ארכה חמישים שנה - כל התאריכים מוכחים ובדוקים מתוך הכתָבות שנשתמרו. כיוון שהמבנה כולו מאוזן להפליא - שולט בו עקרון הריבוע - וכל ארבע רוחותיו שוות זו לזו - ברור כי הוא תוכנן מראש כפי שנבנה וזוהי האפתעה השנייה - יען התכנון אינו פשטני כלל וכלל אלא מורכב ומסועף ביותר וכל הפריטים תואמים זה את זה ומשולבים זה בזה, הגיונם הפנימי בתוכם ובתוך צירופיהם והם מהווים חטיבה אחת שפולגו בה אברים רבים, אבל ריבויים וגיווּנם של אלה אינם פוגמים אלא הם מרחיבים ומגבשים ומדגישים את האחדות הכללית.

אין כל המכלול הענקי הזה מרהיב עין כלל וכלל. הוא אדיר אך בשום פנים לא נהדר. גם הוד אין בו ובוודאי לא פאר. הגדלות פראית ומגושמת ואת הכל עוטה קדרות זעומת פנים. כל הבנוי והמרוצף חצוב מסלע אפור כהה אשר יקוד השמש צרב באבניו וחרך אותן ושיווה להן צבע חום ושחום ואפילו השחירן כליל. כל הקירות והמגדלים זעומים ודהים ואין בהם לא ברק עז ולא חיוך קל. אבל ספק אם יש עוד בניין קדמון אי-שם בעולם, אשר עם כל גודלו וכובדו ועוצם תנופתו במרחב ובגובה, מובא בו פירוט הביצוע לידי שיא כזה של שלמות מדוקדקת. צירוף זה של שני יסודות הנראים לכאורה כהפכים - העוצמה הכמותית והגשמיות המסורבלת מזה וההקפדה האיכותית עם העידון הדק מן הדק בפרטי הפרטים מזה - זו האפתעה השלישית ואולי החזקה ביותר השמורה כאן למסתכל.

אתה משתומם מצד אחד על גושי הסלע הענקיים אשר ממרחקים הובאו - יותר נכון הושטו – הנה ועוד במחצבות סותתו למשקופים כבדים, לאבני-קיר כבירות ולקורות עבות וארוכות. הללו מצטרפות לדמות נחשים, מופלגים באורכם ומוכתרים כל אחד במעין מניפה של חמישה ראשים המזדקרת בעוז מפתיע כלפי מעלה. נחשים אלה מהווים מעין גדר כפולה מזה ומזה לכל אחד מארבעת המבואות הראשיים המובילים להיכל המרכזי מארבע רוחות השמים. הם נשברים בזווית ישרה בהגיעם לגוש התיכון ונמשכים לצדדים, ובכל אחד מהם מהווה אבן הזווית מִקשה אחת. נקל לשער מה עצום היה הסלע באורכו וברוחבו אם אפשר היה לחצוב ממנו זווית ישרה בממדים כאלה.

מצד שני אתה נפעם - ואפילו נרגש יותר ויותר במידה שאתה מעמיק להסתכל – מפיתוחי האבן על גבי אותם משקופים ומזוזות וכרכובים וכותרות, זעירים שבזעירים ודקים שבדקים, ואין אתה מוצא שיעור לסבלנות ולזמן ולדייקנות שהושקעו בעבודה זו על פני אבנים לאין ספור בכל רחבי המכלול העצום. וכן אתה מופתע ואפילו מתלהב מהמוני הפסלונים - נוסף על הפסלים הגדולים, אשר גם אותם מי ימנה – הפזורים ללא מספר בכל אגפי המקדש, במבואותיו ובמסדרונותיו ובאולמיו, של בוּדא ושל אלילים הינדוסיים ושל כל מיני יצורים אגדיים, שדים ורוחות טובים ורעים, גברים ונשים ובייחוד אתה מתפעל מפסלוני הנשים כלילי היופי והעדינות. אבל יותר מכל אתה נדהם מאמנות התבליטים. הללו משתרעים על פני משטחי קירות עצומים באורכם, כשהם מכסים כמה וכמה נדבכים כחטיבה אחת. אבני הגזית הונחו בקירות אלה נדבך על גבי נדבך ללא כל מלט והן הדוקות במידה כזו שבמבט ראשון מטשטש התבליט הנמשך והולך מנדבך לנדבך את הסדקים הדקיקים המפרידים ביניהם ורק על ידי הסתכלות חדה אתה מתחיל להבחין בהם. התבליטים עצמם הם מלאכת מחשבת ואמנות גבוהה. הכל נחרת כאן, כמובן, ביד ואין אתה יודע על מה להתפלא תחילה - על האחידות במקום פלוני או על הגיוון במקום אלמוני או על הרוך והעידון ודקוּת החיטוב וההבעה בכולם. מה אין כאן? יריעות נרחבות של מלחמה – קרב סוסים וקרב פילים וקרבות של רגלים ומערכות ים; ויש והחותרים במשוטים או הצועדים בשורות צפופות דומים זה לזה כהמוני תאומים, אלא שקבוצה זו מורכבת מחֲמֶרים, שהם גזע קמבודי, וזו מאנשי טאי, והבקי מבחין בין טיפוסיהם לפי קווי הפנים ואורך שער הראש וכיוצא באלה; ויש וכל דמות ודמות היא עולם בפני עצמו - התוקע חניתו בחמת זעם לחוד וקורבנו המפרפר לחוד. ובאולם אחר, שוב לאורך קיר ענקי, תמונה של יום הדין והללו יורדים שאולה ואילו אחרים עולים לגן עדן, כאן נזרקים בני אדם תוך פרפורי זוועה - ואתה רואה לפניך ידיים ורגליים מפרכסות בעווית של ייסורי מוות - לתוך אש התופת, וכאן יושבים צדיקים מדושני עונג ונהנים על כל טוב. ואתה ממשש כל סוס וכל פיל וכל חנית וכל משוט להיווכח כי ידי אדם עשו זאת - באיזו תמימות ובאיזו אמונה ובאיזה כישרון!

בטבורו של המכלול היכל רם אשר יש לעלות אליו במדרגות תלולות ביותר והוא כולו מגדל על גבי מגדל, כליל מגדלים, שאבנים רבות מהם, ואגפים שלמים נפלו והתפזרו, אבל נמצאה יד שליקטה אותן ומצאה את מקומו המדויק ושיקעה אותו מחדש והשלימה את אשר ניתן להשלמה.

כל אלה הם אפס קצהו של הטעון תיאור - אין להכיל את שפעת היצירה. מלבד ההרס שנעשה כאן בידי שמים - ויש להעריץ את מלאכת השחזור שנתבצעה ועודנה נמשכת - חלו כאן קלקלות וחבלות מידי אדם. המקדש הוקם לכתחילה כמקום סגידה ופולחן לאלוהי הינדו על-ידי הכוהנים הברהמינים, אחרי כן עם התפתחות דת בוּדא הורכב הפולחן החדש על פני הישן ונקבעו במקדש פסלי בוּדא לרוב ואחרי כן באה תקופה של שיבה למקור ופסלי בוּדא מהם נעקרו או נותצו ומהם שימשו חומר לשינויי נוסח ונשתוותה להם דמות ברהמה או וישנו וכיוצא באלה. מי שבקי בפרטיהן של השתלשלויות אלו ובמשמעותן הסמלית והדתית ימצא עניין רב בלימוד הדמויות על תמורותיהן כה במרוכז. מי שאין ידו רב לו בתולדות אמונות אסיה הרחוקה מסתפק במועט של הנאה מהסתכלות ישירה אגב הקשבה שטחית להסברים. מורה הדרך שלנו בקי מופלג ופיו כמעיין המתגבר, שמות ותאריכים נושרים ממנו אגב הילוכו ודיבורו בשפע בלתי פוסק, אוצר מילותיו בצרפתית עשיר ומפותח, ורק מבטאו הקמבודי בעוכריו ואין אתה מבינו לפעמים אלא לאחר שהכרחתו לחזור על מילה או פסוק כמה פעמים.

חזרנו למלון לארוחת הצהרים ונחנו שעה קצרה ושוב יצאנו. הפעם הרחקנו יותר נסוע אל היכל בּאיוֹן ועד ארמון אנגקור-טום שנבנו במאה העשירית והמהווים חטיבה אחת. גם שם ראינו רבות וגדולות ונפלאות. שוב נתרשמתי במיוחד מקירות התבליטים. אחד מהם מוקדש לתיאורי הווי פשוטים בתכלית, אך מבוצעים באמנות מפליאה: כיצד מבשלים אורז וכיצד מתקינים דגים לסעודה ואישה פולה כינים מראש בעלה ואישה כורעת ללדת בתוך ביתה.

בשובנו עברנו בעיירה [סיים ריאפ], שהיא כבת 10,000 תושבים. שתינו תה בקפה שליד הקולנוע - ללמדך כי יש כאן גם קולנוע גם משהו הדומה לבית קפה, שבעליו הסיני התפאר לפנינו כי הוא טבח מומחה וכל המורים הצרפתים שבעיר סועדים אצלו בקביעות.

מותר הערב כתבתי יומן.

וכל זמן הסיור במקדשים ובהיכלות ובארמונות הקדומים, כשמורה הדרך מדבר בלי הפוגה, חייתי בשני עולמות - אחד זה שלפני ואחד שהוא עמוק בתוכי ועשיתי חשבון עולמי שלי וחשבתי כי מוטב לי בשובי להיטשטש לגמרי מעיני הציבור ולהתייחד עם עצמי באיזו פינה - אולי לכתוב סוף סוף את הספר "אבי" ועל כל פנים למשוך ידי מכל פעילות מדינית.