שבת, 17/11/1956  -  תאילנד-בנגקוק

 

ישנתי עד תשע. העירני דוד בהיכנסו לחדרי ומברק בידו: איגרת חדשה של בולגנין לבן גוריון. הללו נמנו וגמרו, כנראה, לרדת לחיינו. הריחו דמנו והם מוכרחים לשתותו. אומנם הפעם אין באיגרת איומים, אך היא חמורה למדי גם בלי אלה, אולי חמורה מכמה בחינות מקודמתה, שכן היא מעידה לא על התפרצות זעם, אלא שוב על טינה ושנאה כבושה ועמוקה. אומנם מלכתחילה חששתי כי מסע סיני יביא לידי קרע חדש בינינו לבין ברית המועצות אבל לגילויי רשע כזה לא פיללתי.

אין זו סתם איגרת, אלא תשובה לתשובת ב"ג, זאת אומרת אין הם מסתפקים בהודעה אלא ממשיכים את הוויכוח. הם שוללים טענת הגנה עצמית תוך הסתמכות על פסק מועצת הביטחון לגבי תוקפנותנו בתגובות [התגמול]. למרבה ההתעללות הם מסתמכים נגדנו על הוראות מגילת או"ם בדבר אי שימוש בכוח ויישוב סכסוכים בדרכי שלום. הם מוקיעים כוונות התפשטותנו עקב מסע סיני ונשענים על הודעותינו להוכיח כי בדעתנו לספח סיני והאיים ורצועת עזה - כל אלה כראייה לסתור הצהרתנו כי פנינו לשלום. להיפך, אנו המסכנים את השלום על ידי ליבוי שנאת הערבים ודיכוים. הנה הרגנו אלפי מצרים וגרמנו הרס, ומה השגנו? בלשון לגמרי לא דיפלומטית הם עונים על שאלה זו כי "רק עיוור לא יראה" כי התוקפנות לא הביאה לישראל כל טובה, אלא ישראל קלקלה עמדותיה הבין לאומיות, עוררה שנאה עמוקה של עמי ערב ועמים אחרים במזרח, הרעה יחסיה עם מדינות רבות והביאה לידי התהוות קשיים חדשים בארץ, כלכליים ואחרים. הם רשמו לפניהם כי ישראל הפסיקה אש והודיעה על הוצאת צבאותיה - אבל שמא תחשוב כי יש כאן נימה פייסנית כלשהי, בא הפסוק שלאחריו וטופח: למען ייצוב העניינים במזרח התיכון יש לכפות נקיטת אמצעים שימנעו התגרויות חדשות של ישראל נגד שכנותיה ויבטיחו שלום יציב ושקט באזור. להלן הם תובעים פיצויים למצרים והחזרת "כל הרכוש שהוצא ממצרים על ידי צבא ישראל שפלש לתוכה", וקובעים כי כבי"ל חייב להיות מוצב בשני עברי קו שה"ן [שביתת הנשק].

ובכן הרי לך תוכנית מושלמת: הנשק הסובייטי צריך להיות מוחזר. את ישראל יש לבלום ביעילות לבל תתפרץ ויש לכפות עליה שלום לפני תנאי הערבים.

ועם כל אלה מותר לציין ביומן זה כי במנותם את תוצאות מסע סיני המזיקות לישראל עצמה קלעו הרוסים קליעה נכונה בכמה נקודות.

מברק ישקו"ר מהארץ מבשר כי נשיאנו היקר והנערץ ביקר בטיסה את ריכוזי צה"ל במדבר סיני והגיע עד מפרץ שלמה - דרך אלף ומאתיים ק"מ מירושלים. עדות ניצחת היא לבולמוס שתקף את הארץ עד לליקוי כל המאורות והתעלמות גמורה מכל שיקול מדיני ראשוני.

שוב לא הלכתי לוועידה שניגשה לוויכוח כלכלי - בעיית קִדמתם של עמי אסיה ואפריקה, סוגיה שיצאו בה בחוגים בין לאומיים מוניטין לדוד שלנו. לא הצלחתי להכריח עצמי לחזור אל היומן - כה מפוקק הייתי - ותחת זאת חיברתי מברק נרחב לפרסום בארץ על הוויכוח הכללי בוועידה, כולל הופעתי.

בארוחת צהרים סיפר דוד על שיחה שהייתה לו עם פין מוֹ לאחר נאומו של זה ופגיעתו בנו. דוד דיבר רתֵת כדרכו על מצבנו הנואש המצדיק גיחות נמרצות לשבירת המצור והסרת אימת הכליה. פין מו נענה ואמר כי אפשר מבחינתנו אנו צודקים, אבל אם אנו פונים לאחרים ושוחרים לאהדתם, עלינו לדעת אחת ולתמיד כי נורבגיה, למשל, ובכלל זה התנועה הסוציאליסטית שלה, לא יאשרו לעולם קו פעולה ישראלי העלול להביא בהתפתחות האירועים לידי המטרת פצצות אטומיות על נורבגיה ושכנותיה.

בעיתון של אחר הצהריים כותרת שובה לב ומרנינה נפש: Gaza Arabs riot – Israeli Shoot. "איי.פּי." מספרת מתל אביב כי פרעות דמים של ערבים פרצו נגד הכיבוש הישראלי בעיר רפיח, "בדיוק מחוץ לרצועת עזה", ולפי הידיעות נפלו בהן קורבנות ערבים רבים - אולי כחמישים. מסתבר כי ההתפרעות באה כשניסו כוחות ישראל לפזר הפגנות שנערכו תוך תביעת מזון. המפגינים ניסו לחמוס מחסני ססו"ת [סוכנות סעד ותעסוקה של או"ם]. מנהלי ססו"ת מחו לפני חיים גאון, מפקד הרצועה והאשימו את צה"ל ביריות ללא הבחנה ובטבח המפגינים הערבים. דובר צה"ל מודיע כי ההפגנה הייתה פרי הסתה של פידאיין, כי המפגינים התקיפו חיילי צה"ל והתנגדו בכוח לחיפושי נשק(!), כי במקרים ידועים לא הייתה ברירה אלא לפתוח באש נגדם וכי כתוצאה מזה נהרגו יותר מ-18. תמונה נהדרת!

שארית השבת לא נרשמה.