שבת, 3/11/1956  -  הודו-בומביי

 

 לא רשמתי אתמול מברק תדרוך מלבב מאודשהתקבל מהמשרד. אולי יש ללמד עליו זכות שהוא מברק המיועד לכל הנציגויות, אבל כתדריך להסברה באסיה-  אלוהים ישמרנו!

ובכן מבצע סיני אומנם איננו סתם תגמול אבל גם אין זו מלחמה, כי הכל תלוי בכלי הנשק שמשתמשים בהם. אנו לא הפעלנו לכתחילה את חיל האוויר וחיל הים. המצרים היו הראשונים ששלחו מטוסים ואוניות ואז הגבנו. טיעון גאוני! זאת ועוד: אנו נענינו מייד לדרישת   אנגליה וצרפת לא להתקרב לתעלה יותר מכדי 10 מיל! פה זועקים עד לב השמים מה יש בכלל לאנגלייה וצרפת לעשות באזור, מי שם אותם אדונים למצרים או לישראל, באיזו רשות הם עושים עצמם בעלי בית במערב אסיה - ואנו מבקשים להצטיין בזה ששמענו בקולם!

הוקמתי ב-6.30, כשאני מבולבל לגמרי מרעב לשינה, על מנת להיות מוכן לצאת את המלון ב-7.30 ככתוב בתוכנית וכאזהרת החברים מאמש. בהיותי על הסף לצאת טילפן ברקת: אין לי להיחפז; הם יוצאים למלון אחר, מקום היאסף המִקנה כולו, ומשם יצאו באבטובוס למקום ישיבת הלשכה על פני איזה אגם מחוץ לעיר. כיוון שיש לי מכונית פרטית אוכל לצאת ב-9.15 ואספיק להגיע לאגם ב-10, מועד התחלת הישיבה. חרקתי שן על ביטול שינה, ניסיתי לכתוב ולא יכולתי מחמת החולשה, שכבתי על גבי בלי נוע ולא יכולתי להירדם שוב, קמתי וקראתי עיתונים.

מסיבת העיתונאים שלי מדוּוחת כהלכה בעיתון שני במעלה "בומביי כרוניקל", פרט לשיבוש אחד. אמרתי כי הערכת נהרו למאורעות נסתלפה מחוסר התמצאות, שכן אם כניסתנו לסיני היא תוקפנות סתם, הרי לא רק שזוהי עבירה חמורה אלא זהו פשוט צעד שאין להבינו (unintelligable). בא הדָוָוח של העיתון וכתב כי אמרתי על דברי נהרו כי הם unintelligible.

"טיימס אוף אינדיה" נתן רק תמצית שבתמצית, אך עשה את הסיכום בתבונה. הוסבר לי אחר כך כי המלאכה נעשתה בחיפזון משום החג ההינדוסי שחל במוצאי שבוע זה - מעין חג האורים.

אגב, כל הלילות וכל הימים האלה רועשת העיר כולה ת"ק על ת"ק מקולות נפץ, כי הרשות נתונה לכל פרחח להפריח זיקוקים ולבצע התפוצצויות לשעשוע. הרושם הוא של יריות בלתי פוסקות בכל מיני כלי משחית - יריות בודדות של אקדחים ורובים, מטחים שלמים של מקלעים, התפוצצויות אדירות של פגזים. התוצאה היא שהשינה כולה מבותקת ומרוסקת וגם ביום נטרפת המנוחה.

בעיתונות פרטי ההצבעה בעצרת או"ם אתמול. ההצעה לדרוש הפסקת אש והפסקת תנועות צבא, לקיים הסכם שביתת הנשק ולהחזיר הכוחות לקוַויו נתקבלה ברוב של 64 נגד 5. חמשת השוללים היו אנגליה, צרפת, אוסטרליה, ניו-זילנד - וישראל. זוהי חבורה שלא תוכל להחזיק מעמד נגד הרוב והמוכרחה להתפורר בתוכה משום הרכבה, אבל כנראה משנכנסנו למשחק המסוכן, אין לנו ברירה אלא להמשיך.

הנסיעה לאותו אגם נראתה אין סופית ואלמלא אמוני בנהג ההודי, נוצרי קתולי, סבסטיאן שמו, העושה רושם של בחור נבון, נאמן ודייקני - הייתי מאבד עשתונותי וחושב מי יודע לאן אני מובל. זוהי ארץ אשר מתוך בלבול לשונות והיעדר גמור של הרגלי אמיתיוּת ואחריות בענייני החיים הפשוטים ביותר יכולות לקרות בה התקלות המשונות והמגוחכות ביותר ואתה חש עצמך כל הזמן בלתי בטוח לחלוטין וכאילו תלוי על בלימה, מבולבל ונבוך מהמוני האדם המוזרים ומהתערערות מושגי היסוד הרגילים בחיי יום-יום.

בהיותי לבדי במכונית חשבתי כל הזמן. מוחי כל הזמן בנקודת הרתיחה, כאותו קומקום המבעבע ומהביל ומרקיד את המכסה ואינו שוכך. מה חשבתי ומה לא חשבתי? ברור כי נתחוללו מאורעות היסטוריים כבירים ומזעזעים וחלה מהפכה במצב שאין לחזור ממנה. ברור כי בן גוריון אחז שוב "בבלורית הזמן" והקפיץ את העניינים קדימה - מי יודע אם לפסגתו של הר או לקרקעיתה של תהום, אך העיקר הוא כי הדבר נעשה ויש לסגל את המחשבה בכל המהירות למצב החדש. ברור כי אילו הייתי בארץ ובשלטון כי אז התנגדתי לפעולה זו ושימשתי ציר לריכוז המתנגדים - אלא אם כן פעלו בהכרעה גורלית זו שיקולים הנעלמים ממני לעת עתה. ברור כי נהגנו בניגוד גמור להכרזותינו הנמרצות שחזרו ונישנו - במיוחד להצהרותיו הנחרצות של בן גוריון עצמו - כי יהי אשר יהיה, בשום פנים לא ניזום מלחמה, שכן טוב "שלום מניצחון" וכו'. מובן כי לא ייפלא מטכססן ותחבלן כבן גוריון לפרש עכשיו את הדברים כפי שנוח לו למען תרץ את הפעולה כבלתי סותרת את אשר אמר, אבל לעומת זה אין ספק מה מוכרחה להיות התרשמותו של כל אדם ישר לב וישר מוח - כאן חלה סתירה אנכית, התכחשות גמורה וגלויה. מי יודע אם לא מכבר קיננה כוונה כזאת ואם לא בה יש למצוא את השורש העמוק ואת הגורם המכריע לסילוקי בעוד מועד. ברור כי צה"ל נחל ניצחון מזהיר ואדיר - כי צבא נאצר בסיני נמחץ והתפורר, כי לקחנו שלל עצום ושבויים למכביר, כי האחדות הערבית הצבאית פשטה את הרגל באופן המחפיר ביותר. ברור כי הקיץ הקץ על חלומו של נאצר להדביר תחתיו את העולם הערבי והמזרח התיכון לאחר מבצע סיני הוא אזור אחר לגמרי מזה שהיה לפניו. ברור כי בארץ התרוממות רוח עצומה מגבורת צה"ל וניצחונו וממעשי נקמתו הניצחת במצרים הארורים והשנואים. אין אני מספיק לרשום ביומן כל ידיעה מקוטעת שאנו קולטים ב"קול ישראל" וממקורות רדיו אחרים, אבל זוהי התמונה המצטרפת. לעומת זה ברור כי בעיני העולם כולו אנו כרוכים אחרי אנגליה וצרפת ויחד איתן אנו בבדידות גמורה. ברור כי כל אסיה נגדנו ואחת מתוצאות הלוואי, נניח הטפלות, לזעזוע שחל הוא כי כל עמלי במסע זה עלה בתוהו. ברור כי בין אם הייתה כאן יד אחת לכתחילה או רק ניצול ההזדמנות בדיעבד, שימשנו עילה לתמורות חמורות בזירה הבינלאומית. הובקעה לעיני כל חומת המערב. חל קרע בינינו לבין ארה"ב, חל קרע בינינו לבין מפלגת העבודה הבריטית. קוממנו נגדנו את רוסיה ודאי כמו שלא קוממנוה מעולם. הונחתה מכה אנושה לסמכות או"ם ואולי זו ראשית חורבנו. נתערער מבנה הקומונוולת הבריטי, ומי יודע עד היכן עוד תגיע התגובה המשתלשלת המוסיפה חוליות חדשות לבקרים. ברור איפוא, כי הופענו בעולם כגורם בלתי מרוסן על ידי שום שיקול לגבי תוצאות בין לאומיות בהיקף עולמי של פעולתנו. אפשר אין לנו ברירה אלא להסב ככה את תשומת לב העולם למצבנו המיוחד אשר כה קשה לשאתו. אבל אז עלינו להיות מוכנים גם לתוצאה הפוכה מזו שאנו מייחלים לה – זאת אומרת כי העולם לא יאמר: את המדינה הזאת יש להציל ויהי מה; אלא יאמר: למדינה כזו אין זכות קיום.

ואשר לחשבוננו אנו. צה"ל עטר לראשו זרי ניצחון? ודאי! ואילו נצטווה לעלות על דמשק ולכובשה, כלום לא היה זוכה בתהילת עולמים? העם נלהב? ודאי! הוא שיכור. שבירת כוחו של נאצר - אולי חיסולו כגורם צבאי - הוא הישג עצום. אבל היש כאן פיתרון לבעיה? הן ברור כי תחת מחץ המפלה החדשה, המחפירה יותר מזו של פארוק [מלך מצרים, ב-1948-9], לא יבוא השלום. נאצר גם לא נפל לעת עתה, אבל גם אם ייפול מי יודע מי ומה יבוא במקומו. ברור כי גם אם לא באו סוריה וירדן לעזרת מצרים ואולי רבים ברבת-עמון ובדמשק ובוודאי בבגדאד ובחרטום ששים למשבתו של "הרודן המצרי" - הרי מבחינת שנאת ישראל תבוא התלקחות חדשה ויקום נחשול חדש של פחד המרחיק את השלום ואינו מקרבו. ובינתיים כבשנו את סיני. איך נחזיק בו? מניין האמצעים העצומים - לאחר ההון שבלעו הזיון והגיוס והמערכה עד כה. ומה אם תתחיל הסתננות כנופיות לרחבי חצי האי - הטרדה ופגיעה בלתי פוסקת? הנלך הלאה ונכבוש את מצרים? כמה זמן תתקיים הצמידות הצבאית, מאורגנת או בלתי מאורגנת, מכוונת או עובדתית גרידא, בינינו לבין השתיים [צרפת ואנגליה] - מול לחצו המאוחד של או"ם כולו, ארה"ב ובריה"מ, אסיה ואמל"ט גם יחד? והנה קם החלום ויהי למציאות - עזה שלנו. איך נממן את מינהל הרצועה - על ידי מס הכנסה מתושביה הקבועים? ומה נעשה בפליטים? יש כאילו ידיעה שהתברר כי מספרם רק 120,000 ונוסף לזה יש 80,000 תושבי קבע. המספר הראשון נראה כממועט והשני כמופרז, אך אין הדיוק מעלה ומוריד. העיקר הוא כי הוכפל מספר הערבים בישראל - יותר מאשר הוכפל. איך נעמוד בפני לחץ הפליטים לחזור לאדמותיהם במרחבי הספר של הרצועה? את מי נכריח לקבלם? הניישבם? ומה אם בינתיים יתחילו להשתולל ולהתמרד, כמו שעשו לא פעם כלפי המצרים? מה יהא המצב אם אומנם את זרוע עוזו של נאצר גדענו, אבל בינינו לבין הערבים הרחבנו את התהום האחוזה להבות, עזרת ארה"ב כרגע הפסדנו, את המשבר הכספי החמרנו לאין שיעור, ונכנסנו לסבך בעיות מדיניות וכלכליות אשר לא נוכל להחזיק מעמד בו. האומנם יעמוד לנו רק כוח נאמנותו של העם היהודי? ומניין שבהתברר התוצאות מהצד השני של המטבע, לא יתערער יסודית אמונו של העם היהודי במדינאותנו.

חשבתי וחשבתי ואמרתי לעצמי כי לא עלי כרגע סיכום החשבון ועריכת המאזן הסופי. גם אין עוד לדעת מה ילד יום.

הגעתי לאגם והנה הוא מאגר מלאכותי - מקור אספקת המים לעיר בומביי. הנוף מסביב מסביר-פנים. יש כאן איזה בית-אורחים, עזוב במראהו, עם סוכה בגן. המחשבה עצמה לכנס את הלשכה בחיק הטבע, במקום רחוק "מעיר ומתים", נאה בהחלט. המפלגה ההודית חגרה את כל כוחה המוגבל להנעים על באי הוועידה את שהותם בבומביי ולנהוג בהם הכנסת אורחים לבבית ונדיבה. אמצעיה זעומים ואף-על-פי-כן היא עושה הכל להשתוות עם הכנסת האורחים ברנגון לפני ארבע שנים, אשר למעשה נשא בהוצאותיה אוצר המדינה. פראג'ה גייסה גדוד גדול של מתנדבים, צעירים וצעירות, סטודנטים הפנויים בימי הפגרה, פקידים שקיבלו חופשה לזמן זה וכיוצא באלה והללו טורחים באמונה ובנפש חפצה ובפנים שוחקות להוביל ולהדריך ולעזור בכל דבר. כן גייסו ושכרו מכוניות להסיע בוקר-בוקר וכל אחר צהרים וכל ערב את הצירים ממלוניהם לוועידה וחזרה. גם לבית הארחה זה שעל האגם הובאה כיתת מתנדבים שדאגה לרווחתנו. בבואי טרם נסתיימה ארוחת הבוקר וחבורת מנהיגי פראג'ה שאיחרו גם הם הזמינוני לסעוד איתם. בדרך כלל אני נוהג בימים אלה לפסוח כליל על ארוחת הבוקר ואין בא אל פי עם השכמה אלא כוס מיץ תפוזים בלבד. הפעם לאחר שקידמתי קום ונסעתי דרך ארוכה נעניתי אך ויתרתי על הדייסה ועל הבשר והסתפקתי בחביתה ובתה. היו שלא הניחו ידם מאף אחת מארבע או חמש המנות.

אף-על-פי שאשוֹק מיטא היקר באדם הסביר לי פנים בבואי הרגשתי במתיחות רבה מסביבי וגם באותו סבר-פנים ובאותה הזמנה מצד אשוק בא לידי ביטוי מאמץ מיוחד להפיג בדידותי ולהפגין כי הנה, למרות הכל, אנו חברים החייבים ביחסים אנושיים. אשוק עצמו בישר לי בפנים קודרות את הידיעות האחרונות מהונגריה. לאחר שהצבא הסובייטי הסתלק, לכאורה, והוקמה ממשלת נאג'י המורכבת ממפלגות שונות ושהתחייבה על עצמאות - חוזר עכשיו הצבא הסובייטי על-מנת לדכא את תנועת החופש. בתחילה לא ירדתי לסוף דעתו, מדוע הוא מספר זאת דווקא לי ומדוע בפנים כה זועפות, אך אחר-כך הבינותי מרמזים וגם מדיבורים מפורשים את ההנחה הרווחת והיא כי פלישת האנגלים והצרפתים למצרים על-ידי חיל האוויר המשותף המפציץ בלי הרף היא שנתנה פתחון-פה לברית-המועצות להתערב מחדש בכוח הזרוע בענייני הונגריה. הייתה זו הנחה תמימה, שהעידה עד כמה עדיין טחו עיני אנשים מראות כי ברית-המועצות מסוגלת לכל מעשה תועבה כדי להשיג את מטרצה ואין היא זקוקה לתקדימים שישמשו לה צידוק - אבל קבעה העובדה כי הנחה זו נתקבלה על הדעת והיה ברור כי גם כאן רואים האנשים את הקולר תלוי בנו, שכן המעשה שלנו היה פֶטֶר מָדון, עילת כל העילות.

ברקת וכסה הגיעו לפנַי. ברקת הודיעני כי בישיבת הבוקר יעמדו לדיון שאלות ארגוניות שונות ואילו תורו של הנושא שלנו יגיע רק אחרי הצהריים. שוב קיללתי גורלי על כי הוטרחתי לחינם ושקלתי אם לא כדאי לי לחזור העירה אך הגעתי למסקנה כי עלי להישאר, לבל יאמרו כי אני מעוניין רק בבעיה שאיזמלה חותך בבשרי ואילו במשק הוועידה בכללותו אין לי חלק ונחלה.

נפתחה הישיבה - הפגישה הרשמית הראשונה של ראשי תנועת הסוציאליזם הדמוקרטי באסיה שאני משתתף בה מאז ועידת רנגון. היושב ראש בּא סווה מלמל כדרכו נאום פתיחה שנשאר בלתי מובן. בכל זאת הוא הזכיר את "חדירת ישראל למצרים" והתערבותן הצבאית של שתי המעצמות כעניינים שראויים לדיון בוועידה. צ'יוּ נייֶן העיר כי יש להוסיף את המאורעות במזרח אירופה. הפקיסטני הזדרז להציע כי יש לגנות את שני הצדדים. צ'יוּ נייֶן השיב כי אין להתחייב מראש על גינוי - נדון ונראה. הוקרא מכתבו של ג'וּנבּלאט בשם המפלגה הלבנונית המתנצל על אי יכולתו לבוא "עקב המצב שנוצר" ומאחל לוועידה מלוא ההצלחה - מכתב עצור ומתון ותרבותי. בזה נסתיים הסיוט של ההשתתפות הערבית בוועידת בומביי. נמסר לי כי צירי מפלגות וייטנאם הדרומית ותאילנד לא יכלו לבוא מפני שהשלטונות סירבו לתת להם דרכונים. הוקרא תקנון הוועידה, שהוכן על-ידי הלשכה, לאישור. ברקת התערב להצביע על היעדרו של סעיף חשוב: הוסכם בישיבת הלשכה בקאלאו (בורמה) כי גם בוועידה זו יהא נהוג הכלל כי כל ההחלטות חייבות להתקבל פה אחד - זאת אומרת, ללא התנגדות, ואם יבוא שינוי בכלל זה אזי רק בוועידה הבאה. פרט חיוני זה, בייחוד בשבילנו, נתאשר. על הפרק הועמדה קבלת חברים חדשים: נפאל וציילון. המאלאי - טירון המרבה מלל - הקשה על המפלגה הנפאלית כיצד היא מתפשרת עם מלכות. טפחו על פניו את בריטניה, שבדיה ועוד. אמרתי מילים מספר בשבחה של המפלגה הנפאלית כמי שביקר בקטמנדו לאחרונה. ההחלטה, לקבל את נפאל ואת ציילון נתקבלה בהתלהבות. נמסר כי מפלגת נני באיטליה שלחה נציג לוועידה המתדפק על שעריה. שמו לוצאטי - ודאי יהודי. נתגלע ויכוח. צ'יו נייֶן הציג שאלת-תם: "מה הם הנימוקים הדוחפים מפלגה זו לבקש קרבתנו?" ביקשתי רשות דיבור לתשובה אך היו"ר הקדים את האוסטרי [אדולף] שֶרף, סגן ראש הממשלה, המהווה יחד עם אולנהאור ובראונטל את משלחת "האינטרנציונל הסוציאליסטי". הלה אמר בדיוק מה שרציתי לומר והסביר כי מכיוון שמפלגת נני ניערה חוצנה מהקומוניזם אך לא הצליחה לחזור למחנה הסוציאליזם הדמוקרטי היא מבקשת להפיג בדידותה על ידי כל התקשרות בין לאומית אפשרית. הוחלט לקבל מפלגה זו כאורחת.

בהפסקה אכלנו כולנו ארוחת-צהריים בצוותא - סעודה ראויה לשמה, אשר הכנתה, הבאתה למקום רחוק זה והגשתה עלו ודאי לפראג'ה המסכנה בסכום לא קטן.

אחרי הארוחה שוחחתי בסוכת הגינה עם אולנהאור. הוא משתוקק מאוד לבקר בארץ בדרכו חזרה מאסיה ותמה אם יוכשרו התנאים. חקרתיו הרבה על המצב הפנימי בגרמניה ולמדתי לא מעט. כאדם הוא עושה רושם מצוין - טוב לב והומור ורוח טובה וראש צלול, אך אין אתה חש בו עמוד שדרה ותקיפות ועוז רוח של מנהיג.

היכרתי לראשונה את שרף, אף הוא מבורך בחוש ליצנות אך כנראה פיקח מפולפל, בתוספת מידה גדושה של ערמומיות וכוונות מסותרות. אמר כי בסכסוך שאנו כעת מעורבים בו הוא יעדיף "להיסוג אל הנייטרליות האוסטרית שאך זה נרכשה"("sich auf die neu-arworbens österreichiseche neutralität zurückziehen"). הוסיף, כי משיחות פרטיות נוכח כי קשה מאוד לשכנע אנשים כי לא הייתה הידברות מראש בין ישראל לבין שתי המעצמות - איש אינו מאמין בגרסה זו.

ישיבת אחר הצהרים נתכנסה באווירה דחוסה וטעונה חשמל. בתוכנו הייתה ההרגשה כי הנה כלתה אלינו הרעה ואנו עומדים כשגבנו אל הקיר. היושב-ראש הזמין את אשוֹק מיטא לפתוח - ברור כי כך נדברו ביניהם. אשוק דיבר כדרכו - במרוכז ובמאופק ובהכרה מוסרית עמוקה, דיבור אשר כל מילה בו משכנעת את השומע בכנותה. ראשית דבריו הייתה קטרוג על ישראל. עם כל האהדה לסבלו של העם היהודי בעבר וההבנה לזכותו לעצמאות בארצו וההוקרה למפעל הבניין הסוציאליסטי בארץ - ועם כל ההתחשבות בהתגרות שעמדנו בפניה - אין להתפשר בשום פנים עם מעשה הפלישה - הפעולה היזומה שבוצעה באמצעות צבא המדינה. ישראל חייבת לקבל דין סמכותו של או"ם. עד כאן לשונו עלינו. הקטרוג על אנגליה וצרפת היה חמור מזה לאין שיעור. הודגש כי זהו חשבון לחוד וכי לפעולה הזאת אין למצוא שום הצדקה. במשתמע נרמז כאן כי יש פנים ללמד זכות על פעולתה של ישראל. באכזבה עמוקה נאמרו כאן מילים מרות כלפי הסוציאליסטים הצרפתים ולעומת זה הובע שבח רם לעמדתה הנהדרת של מפלגת-העבודה הבריטית. אין לדעת, אומנם, אם היה קשר בין שני המבצעים או לא, אך מצרים נפלה קורבן משולב לשניהם והיא ראויה להגנה בין לאומית. על הוועידה יהיה להביע בעניין חמור זה את דעתה.

היושב-ראש, הכל לפי תוכנית שנקבעה מראש, הזמין לרשות דיבור את שהריר האינדונסי. זה אמר כי אין לו מה להוסיף על דברי אשוֹק. היה בהתאפקות זו מופת ברור של רצון טוב ושל הרגשת אחריות לגורל הוועידה, שכן אילו דיבר שהריר, הרי כנציג של ארץ מוסלמית וכמי שמוכרח להוכיח תמיד בארצו כי הוא מנהיג של מפלגה פטריוטית, היה נדחף ממילא להחריף את ההאשמה. אחריו הוזמנו לציבור נציגי יפאן, מאלאייה, בורמה ופקיסטן. כל אלה, לרבות הפקיסטני, התנבאו בסגנון אחד ועל רקע הזעם המשתולל מסביב הצטיינו במתינותם. לא היה בפיהם גינוי לישראל - הסתפקו בדרישה כי תחזיר כוחותיה. את האש והגפרית המטירו על ראשי אנגליה וצרפת ובייחוד החמירו בדין לגבי השנייה, דווקא משום שמפלגה סוציאליסטית עומדת בה ליד ההגה. גם האינטרנציונל והיוגוסלבים הוזמנו להתבטא.אולנהאור נשא נאום עלוב ביותר, כולו מחובל על ידי פעולת ממשלת צרפת ונאחז בתירוץ כי הנהגת האינטרנציונל טרם דנה במצב ולכן אין בפיו הגדרת עמדה ברורה. היוגוסלבי, להפתעתנו, ויתר על רשות הדיבור.

אז הזמין היושב ראש את ישראל. הייתי כמיתר מתוח. חגרתי כל כוחות נפשי לדבר בשקט ובהתאפקות, אך ההתרגשות בקעה כל סכר ושטפה את הדברים, בייחוד לקראת סופם. דיברתי שעה תמימה ולא בזבזתי רגע ומילה. יארכו מאוד הדברים אם אבוא לרשום אותם במלואם. הם גם ידועים בעיקרם. בפרקם הראשון ריכזתי את כל האש בחוליה המצמידה אותנו לאנגליה ולצרפת כשותפים במזיד לעבירה אחת ונדמה לי כי הצלחתי לנפצה בלב שומעי. שללתי את הצמידות,

ראשית, מפני שעובדה ניצחת היא, שאני קובע אותה חגיגית, כי היא לא הייתה ולא נבראה;

שנית, מפני שכל אחד משני המבצעים מהווה חוליה בשלשלת משלו ורק במקרה נפגשו השלשלות - פעולתנו נתונה בשטח ההתגוננות נגד פגיעות בלתי פוסקות בביטחון החיים בישראל וההתנכלות לקיומה, בעוד שפעולת המעצמות נבעה ממגמת ההתנגדות להלאמת תעלת סואץ והניסיון להביאה תחת פיקוח בין לאומי;

ושלישית, מפני שאין כל דימיון והשוואה בין מעמד ישראל לבין מעמד המעצמות – ישראל עומדת כאן על נפשה כשכנה למצרים המאיימת עליה, ואילו המעצמות תובעות לעצמן זכויות באזור לא להן בתוקף שיקולים עולמיים מסוימים.

ערכתי התקפה חזיתית על הנחת היסוד של כל המדברים לפנַי, כי בראשית הייתה כאן "פעולה צבאית שננקטה על-ידי ישראל על אדמת מצרים" וקבעתי כי הפורענות התחילה ב"פעולה צבאית שננקטה על-ידי מצרים על אדמת ישראל" והזהרתי מפני סילוף ההיסטוריה ועיוות הדין הבין לאומי הכרוכים בניתוק שלשלת המאורעות מחוליתה הראשונה והראשונית. גוללתי את פרשת כנופיות הרצח וההרס ותיארתי תוצאות פעולתן לגבי החיים, העבודה, התחבורה והפיתוח ועצם הביטחון והקיום של ישראל. ציירתי בצבעים חיים ככל האפשר את מצבו של יישוב בנגב - טיב האנשים, מהות מפעלם, אורח חייהם, נטל השמירה, מתח הסכנה המתמדת, בעיית החזקת המעמד, אחריות השלטון. הסברתי משטר שביתת הנשק, מהו, איך בא לעולם, מה היה מכוון להיות ולמה נהפך - והכל מתוך הנחה ודאית כי הדברים אינם ידועים כלל וכלל ויש ללמדם מאלף. הרחבתי את היריעה ותיארתי המשטרים בארצות ערב ועל הכל משטר הרודנות המצרי ופרצופו האמיתי של נאצר וסכנתו ליציבות האזור ולשלום העולם. עשיתי את ההשוואה החביבה עלי בין נאצר ואתא טורק. גייסתי כל כוח השכנוע שלי להוכיח הכרחיותה וצדקתה של הפעולה שנעשתה על-מנת לטהר אחת ולתמיד את אזור המדבר הדרומי מקני רצח ומכל האחראים להם והמארגנים אותם, וזה לאחר כל הניסיונות המרים והמאכזבים שהיו לנו מצד או"ם. הסברתי היטב את עמדתנו בשאלת סואץ ומפרץ אילת. תיארתי את כל תוצאותיו הממאירות והרות-האסון של היעדר השלום באזורנו. הדגשתי את בדידותה הגמורה של ישראל כשהיא במצור, ללא כל ברית והתקשרות עם מישהו, ואמרתי דברים חריפים ונוקבים, אשר דומני כי הרעידו את השומעים, על פשרה המדיני והמוסרי של הוצאתנו מבאנדוּנג. הדברים כבר ארכו מאוד, אם כי - תבורך אסיה לעולמים! - כל קהל השומעים ישב ללא ניד וללא זיע, ללא רחש ולחש, עיניהם נעוצות בי ואוזניהם כאפרכסות, והרושם היה כי הם מוכנים להקשיב ולהקשיב וחלילה להם לגלות קוצר רוח כלשהו ולהפסיקני. עמדתי על סף הסיום ובשלב זה קיבלתי פתק מראובן, לאחר לאחר שהתלחש עם כסה: "אתה נפלא, אך ככל שתקצר עכשו תשאיר רושם עצום". הפתק שבר מייד תנופתי ודברי לעו לרגע אך התגברתי וסיימתי בתביעה נמרצת לתבוע את מחבלי השלום לאחריות ולדאוג לעתיד על-ידי הצגת התביעה לשלום מעל לכל.

הנה בכל זאת רשמתי את עיקרי הדברים, אך אני בטוח כי נקודות עיקריות רבות נשמטו - דיברתי ללא פתק ותוך שטף מתגבר והולך. בהיקפו ובמחצו היה זה הנאום השלם והחזק ביותר שהשמעתי באוזני מישהו - במסעי זה - אומנם תוך ריכוז גמור במצב הקיים, ללא הפלגה לקדמוניות. היה זה גם הנאום הדרמתי ביותר - מבחינה זו שלא כסגנוני הרגיל.

כשסיימתי עברה כאילו נשימה עמוקה מסביב לשולחן והראשים הרכונים התרוממו. צ'יוּ נייֶן המפוכח, אשר היטיב בוודאי יותר מכל להבין את נאומי לכל פיתוליו וקיפוליו, ביקש רשות להציג שאלה: האם מטרת המבצע שלנו לקנות שביתה בתעלת סואץ? עניתי בשלילה גמורה. הוסיף ושאל אם בדעתנו להחזיק במדבר סיני. אמרתי כי אין פנינו לכיבוש (conquest) של שטח ריבוני מצרי כלשהו, אך חזקה על ממשלתי כי תעמוד על ערובות ממשיות שימנעו הפיכת אותו שטח מחדש לבית-יוצר של התקפות על ישראל וסיכון ביטחונה. חזר ושאל בדבר עתיד רצועת עזה. עניתי כי לא לחינם דייקתי בתשובתי הקודמת לגבי שטח מצרי ריבוני. רצועת עזה לא הייתה מעולם חלק ממצרים ושום ממשלה מצרית גם לא תבעה ריבונות עליה. היא נשארה בתחום שליטתה הצבאית של מצרים בתוקף חוזה של שביתת הנשק אשר מצרים עצמה שמה אותו לאַל על-ידי הפרותיה.

אז הציע היושב ראש - הכל לפי המוסכם כנראה מראש בין עמודי הוועידה - לבחור בוועדת משנה שתנסח החלטה בעניין הנדון, אשר תוגש למליאה. הוסכם. הציע את הודו, בורמה, אינדונסיה ויפאן - והוסכם.

הוכרז על הפסקה לתה והייתה התפרקות כללית מהמתח העליון.

כשקמתי ופניתי למאחורַי היו חברינו נרגשים מאוד. אולנהאור ניגש ולחץ ידי בחום רב. בראונטל היה מאושר. על המרפסת נתקלתי בקריפלני ההודי - טיפוס של מפיסטוֹ זקן, בפניו מזכיר את ישעיהו ליבוביץ, מלא ביטול אינטלקטואלי עליון כלפי עולם ומלואו. אמר לי דברי שבח גבוהים מאוד והיה נראה כי נתרשם עמוקות, אך שמתי היטב לב כי תשבוחותיו מכוונות יותר לאופן הצגת העניין מאשר לעניין עצמו, ולא שאבתי סיפוק מהבחנה זו. חברים הביאו הדים חיוביים גם ממשלחות אחרות. אבל כעבור דקות מספר הביא חנן בראון את תגובת היוגוסלבים, השופעים כל הזמן ארס נגדנו ומשסים בנו כאילו היו אויבינו בנפש. ובכן: כל נאומִי, המחוכם ביותר, לא היה אלא סילוף ההיגיון; (twisting of logic). על-ידי מעשי הטירוף שלנו אנו מפסידים לחלוטין את זכותנו להתקיים כמדינה(!!). הם יעשו מצדם הכל כדי להשיג החלטה נגדנו. הייתה זו הכרזת מלחמה ממש. נראה כי תגובתה העוינת של יוגוסלביה לא הצטמצמה בהודעתו המרושעת של טיטו, אלא ניתנו הוראות לנציגים לנקוט קו של פעילות אויבת כלפינו.

בעיתון של אחר הצהריים אישור הידיעות על כניסתם המאיימת של צבאות ברית המועצות להונגריה. כן מתפרסם נוסח הכניעה של מפקד עזה – הצהרה המופנה לאסף שמחוני.

שוב ביקשתי רחמים מהחברים כי ירשוני לשוב העירה ושוב גזרו עלי להישאר והדין היה עמם. על הפרק עכשיו ענייני מזרח אירופה (את הסעיף "שלנו" קוראים כאן לא מזרח תיכון אלא מערב אסיה), קרי פולין והונגריה. אם אסתלק, שוב פירוש הדבר מין לא-איכפתיות לגבי עניינים בין לאומיים לוהטים שאינם נוגעים נגיעה ישירה בנו. הכך יאה?

בוויכוח הזה קם היוגוסלבי בַּקַריג' - נשיא הפרלמנט של קרואטיה, טיפוס מאוד שבע ומרוצה מעצמו, ההיפך הגמור מאשוק מיטה מכל הבחינות - ונטל תשעה קבין של שיחה. הרביץ דרשה ארוכה על התפתחות היחסים בין יוגוסלביה לבין בריה"מ במיקשור ענייני "הדמוקרטיות העממיות" ובכלל. כל הסיפור היה מעשה תעתועים. היו כאן דברים שאבד עליהם כלח, מעשים ישנים נושנים שהיו ידועים בשעתם לכל, אך כיוון שניטשטשו או נשתכחו אפשר היה אגב פרכוס מסוים להגישם כסודות מאחורי הפרגוד וכתגליות מפולפלות. גם היו כאן גילויים אמיתיים ממה שנתרחש מאחורי הקלעים במשא ומתן בין טיטו וחרושצ'וב שהפליאו באי-זהירותם. הייתה כאן כוונה כפולה: מצד אחד להיראות כדוגלים בחירות ובעצמאות של מדינות מזא"ר ולכבוש את אמון השומעים ליוגוסלביה מבחינה זו; מצד שני דווקא בכוח האמון הזה וגילוי הלב למראית עין לרסן את חריפות התגובה נגד ברית המועצות ועל ידי כך לרשום בפנקס שירות חשוב לה. הדברים ארכו מעבר לכל גבול ואף על פי שנשמעו ללא כל מתח נפשי ולפרקים ללא עניין, שוב עמדה הסובלנות האסיינית בניסיון ולא עלה על דעת איש כי אפשר להציע לנואם, אשר אפילו איננו חבר הוועידה, כי מוטב לו להמעיט בפרטים ולהדק את דבריו.

הדיון שבא בעקבות הדרשה היוגוסלבית חרג ממסגרתו – נקיטת עמדה כלפי המאורעות בפולין ובהונגריה זאת אומרת גילויי תנועת החירות והעצמאות מזה וניסיונות הדיכוי של ברית-המועצות מזה – והחל לובש אופי אידיאולוגי של תהייה על מהות התמורות שהתחוללו בתוך ברית-המועצות ובמשטר יחסיה עם הגרורותד. תרמתי משהו לוויכוח זה על-ידי הבחנה בין שינויים של דרגה ובין שינויים של מהות – בין התרת רצועה מסוימת בתוך המפלגה היחידה השלטת ובין מתן חופש לארגון מפלגות אחרות, גם המתנגדות לשלטון הקיים ומהוות מועמדות של תחליף לו. טענתי כי כל עוד מצטמצמות התמורות בחום הראשון ואינן חורגות ממנו לתחום השני, אין שום שינוי מהותי במשטר הקיים הגורס את החירות לא כזכות ראשונית הבוקעת מלמטה כי אם כמתת-חסד המוענקת מלמעלה. היה בדברי רמז ברור כלפי יוגוסלביה וששתי להזדמנות של נקמה בזרע מרעים זה, ולו עיונית בלבד. מה שהרנין את הלב בבירור זה היה הסימן המובהק לדרך שעברו כמה מפלגות מרנגון ועד הלום במגמת ההתנערות וההתפכחות הגמורה משרידי ההערצה למשטר הסובייטי וגיבוש ההתנגדות המוחלטת לו כמשטר של שיעבוד מדיני, חברתי ורוחני. צ'יו ניין אמר בכיוון זה דברים ברורים ונוקבים ושהריר, שאינו מרבה בדיבור, אך מתבטא במרוכז ובניסוח גרעיני, אמר: עלינו לשלול את המשטר הטוטליטרי לכל גילוייו, בין נוסח סטאלין ובין נוסח יורשי סטאלין ובין נוסח טיטו. הדיבור האחרון בנוכחות היוגוסלבים היה בו גילוי של עמוד שדרה רעיוני איתן.

סוף סוף נסתיימה הישיבה וניתנה הרשות לחזור . בשובי הייתה השעה 8.30 בערב. כשניגשתי לראי נבהלתי ממראה פני עצמי. הייתי סחוט עד תום.

עם ארוחת הערב הגיעו ידיעות שנתרכזו במשך היום בקונסוליה. מברק צפון מודיע על המשך פעולות הפידאיין - קציר דמים של חמישה הרוגים בתוכנו עם הרבה מעשה חבלה, אם גם הריגת פידאיין ותפיסת כמה מהם חיים. הצנזורה בארץ גזרה איפול על ידיעות אלו ונמנע פרסומן, לדעתי בטעות גמורה וללא כל הבנה, שכן דווקא פרסום ידיעות כאלו מוכיח עכשיו צדקת המבצע: הן אנו טוענים כי היו בידינו ידיעות על הרחבת מסגרת הטירור ותאוצת קצבו - הנה הראיה כי צדקנו; אלה הם מעשים שבוצעו על ידי כנופיות שהספיקו להסתנן ולחדור בהתאם לתוכנית שקדמה למבצע.

בגלוי נתקבלו מברקים המכילים חילופי שדרים בין קבוצת חברי פרלמנט בריטיים ממפלגות העבודה לבין בן גוריון. סילברמן, גרינווד, מיקַרדו, פלומר, אורבך, וג'ווד בן (3 גויים ו-3 יהודים) קוראים לבן גוריון להצהיר פומבית כי מטרת מבצע ישראל הגנת הגבולות וביעור קיני הפורעים המצרים ואין כל קשר עם פעולת אנגליה-צרפת בתעלת סואץ, וכי ישראל מוכנה למלא אחרי החלטת או"ם לאחר שתקבל ערובות מספיקות נגד התנפלויות חדשות. בן גוריון עונה בפַרטו כל מעללי נאצר נגדנו; בהזכירו כי היו מנהיגי לייבור שהקלו ראש באיומי היטלר להשמיד את העם היהודי; בהביעו צער על כי אין הם רואים סכנת הרודן הפשיסטי במצרים - אשר אנו חשים אותה, יען היא בבשרנו; בהודיעו כי אין אנו פועלים כסוכני שלטון זר כלשהו, אבל חובתנו להבטיח ביטחון אזרחינו וחירות תחבורתנו באילת ובתעלת סואץ ואנו מוכנים מייד לשלום התלוי אך ורק בנאצר, ואם גם רצונו בשלום ישלח מייד נציגיו המוסמכים לפגישה.

דברים נמרצים ויוקדים באש האמת. אבל אנו עוסקים במדיניות מעשית. מבחינה זו-  הרי בניגוד להודעות קודמות, הכלולות בתדריך לכל הנציגויות, כי מבצע סיני מכוּון לביטחון ואין לקשור אותו עם ענייני תעלת סואץ, נאמר כאן ברור משהו אחר לגמרי. שנית, מוצג כאן עניין השלום כתכלית מעשית של המבצע. זוהי סיסמת תעמולה נאותה מאוד, ללא כל ספק. אבל גם מטרה מדינית מעשית? רק עיוורים גמורים או קורבנות של הרהורי-לב ללא תקנה יכולים להניח כי נאצר ייכנס עכשיו למשא-ומתן של שלום. אך בינתיים מתקבלת סיסמה זו בוודאי מאוד על הדעת בארץ ונוצרת אשליה חדשה שסופה אכזבה מרה. סיכוי אחד קודם, שבוודאי שימש מנוע עיקרי למבצע כולו, כבר הוכזב. נאצר לא נפל - לעת עתה. אומנם קולו נדם ובמידה שהוא נשמע כלשהו הריהו קול ענות חלושה. אבל הוא לא התמוטט ולא קם כוח למגרו. ההוא יעשה עכשיו שלום? ולכן שוב מתעוררת השאלה - גם לאחר המהלומה המחרידה שירדה עליו, מה התכלית המדינית, ובטווח רחוק גם הביטחונית שאנו יכולים לצפות לה?

לפי הרדיו הולכת וגוברת הסערה הציבורית באנגליה. בלונדון הפגנות רחוב נגד הפלישה למצרים. למרבה המבוכה טרם התקיימה הנחיתה המוכרזת וכל הידיעות הקודמות מקהיר בנדון זה התבדו. נמשכות הפצצות, אך שום צבא לא נחת. חוזרות ונשנות הודעות אוויליות של המפקדה האנגלית-צרפתית כי כל ההכנות לנחיתה הולכות ונשלמות. מה יש כאן להשלים? ההחל אידן מהסס נוכח נחשול ההתנגדות הפנימית באנגליה?

בינתיים יש ידיעות על כניסת צבא עיראקי לירדן – או היערכותו על הגבול. לפי מברק צפון מבקשים מאיתנו האנגלים לאפשר להם להודיע בבגדד כי לא נחזיק בסיני. זה דרוש להם כדי לעזור לשליטי רבת-עמון ובגדד לא להיענות למצרים בצרתה.

שללנו במדבר עולה, כנראה, על כל המשוער. בקרב אלפי השבויים מעטים מאוד הקצינים. לפי עדות החיילים - ברחו ועזבום לנפשם. בתוך התבוסה הכללית התמוטטות זו של הקצונה היא מכה משפילה במיוחד בשביל משטר נאצר.