שבת, 13/10/1956  -  סינגפור - מלאיה-קואלה לומפור

 

על אף כל הפצרות הרב לא נסעתי הבוקר לבית הכנסת. לא עצרתי כוח לקום בשבע ועל כל פנים הן קיימתי מצוות תפילה אחת ב[ערב] שבת זו [בסעודה בבית יחזקאל נתן].

בשעה יותר מאוחרת נסענו לטיול בעיר. ראינו גנים נאים וסרנו לראות אחת המקומות שסינגפור מצוינת בהם והוא מין פַנופטיקון משונה המשתרע על פני שטח רחב, כולו מעלות ומורדות, גבעות ובקעות, והוא מעין מוזיאון של פולקלור סיני – ערב רב של פסלים וקבוצות פסלים עשויים חומר-נייר, מגושמים בתכלית ולרוב מפליצים בכיעורם, המציגים דמויות אגדיות וסיפורי מעשיות שונים, גם מדגימים משלים ופתגמים. גן מפלצות וצלמי בלהות זה הוקם על-ידי משפחה סינית עשירה לזכר הוריה והוא נשאר רכושה הפרטי אלא פתוח הוא לקהל – להנאתו ולהשחתת שארית טעמו הטוב.

כל זמן שהותנו בסינגפור אני טוען לאלישיב כי אנו מוכרחים לגשת לראות את אחד מבתי הספר הסיניים בו עורכים המוני תלמידים מוסתים על-ידי קומוניסטים שביתת שבת נגד שר החינוך שהניף על בתי ספר אלה את שבט הטיהור.להיות הן לסכסוך מיוחד במינו זה יש ודאי הד עולמי – והנה אנו במקום המעשה ומוותרים על האפשרות להיות עדי ראייה. רחוב ריק ושקט. ג'יפ בודד של המשטרה בצילו של אילן עבות והשוטרים יושבים בו בטל. בחצר מוקפה גדר והמוצנעת מעיני עוברים ושבים על-ידי צמחים מטפסים יושבים ועומדים כמה מאות נערים ונערות בני ט"ו–י"ז, בגדיהם לבנים, והם משוחחים בשקט ומשחקים מעגלות-מעגלות. מצאנו מיפלש במטפסים ושאלנו נער: "עד מתי?" וענה: "עד שננצח". שאלתי: "ומה אם לא תנצחו?" אמר: "אדרבה, תיכנסו לחצר ויוסבר לכם. לאחר שברור היה לי כי הנהג שלנו אמר למשטרה מי אני ויתרתי על התערבות זו והסתפקתי במראה עיניים.

חזרתי למלון וכתבתי מכתבי תודה לאו בה סווה, לאו נו ולשר החוץ של בורמה וכן למגסאיסאי נשיא הפיליפינים. הבחורה השנייה שהתנדבה לעזור במזכירות, אסתר אליאס, באה ולקחה את הטיוטות להעתיקן במכונה. שאלתי: "מדוע אינך נשואה". אמרה" "זוהי באמת שאלה, אבל מה נעשה אם בחורים יהודים טובים מעדיפים דווקא נערות סיניות?"

נתקבל מכתב מצפורה שהועבר מיפן. המכתב נהדר ברוחו ומלא תוכן אישי וציבורי. קודם כל נתפזר הרושם המוטעה שלי מהשיחה הטלפונית במנילה, כאילו הבשורה על הריונה, לעת עתה האיתן, של ללה [הבת[ לא עשתה על אמה רושם מיוחד. להפך, היא נתמלאה התרגשות ורוממות רוח לשמע הבשורה הגדולה. להלן ניתן במכתב דוח מאיר עיניים על המצב במפלגה מפי גיורא. כאשר יגורתי - "אתה חסר לי מאוד". בין השאר מסר גיורא כי בן-גוריון מחפש אנשים לוושינגטון ולניו-יורק (קריף לאו"ם), כי "לדעתו אבא צריך כבר ללכת משם". בן-גוריון "במצב רוח מרומם מהנשק שקיבלנו" - הכוונה ודאי גם לקנדה - והוא דורש כסף הב-הב [ר' משלי, ל' 15] למשחתות ולמפציצים, אך לזה אין כל סיכוי ולא עוד אלא בכלל אשכול רואה כבר את המשבר ממשמש ובא. אשר לגולדה, היא "מסכנה ומדוכאה ומרגישה עצמה מושפלת". נגד משה, היא טוענת, בן גוריון נלחם לפחות ואילו אותה הוא מבטל לגמרי - אינו משתפה, גם אינו מתראה איתה ואינו מספר לה. "היא מרגישה עצמה קורבן המצב". ועוד במכתב ידיעות על חיים הכורע תחת נטל העבודה ועל בנות עדה המתמרמרות עכשיו על החינוך [הבלתי "קפדני" לדעת מ"ש] שקיבלו בשדרות 23 ועל נבות שהשתתף במבצע חוסאן ויצא בשלום. לבסוף ידיעה מדינית: לאוסון בא אל בן-גוריון - לא לגולדה! - להודיע כי צבא עיראקי עומד להיכנס לירדן אבל יחנה ממזרח לרבת עמון, ולשאול מה תהא תגובתנו. בן-גוריון ענה כי אם ממזרח לרבת-עמון - לא אכפת. בוועדת חוץ וביטחון עמד בן-גוריון כי אם יזוזו העיראקים מערבה (מרבת עמון או מהירדן?) נצטרך לפעול.

ידיעות אלו מרגיעות במקצת לעומת הדוחות שנתפרסמו על עמידת צבא עיראקי הכן להיכנס לירדן ותגובותינו החריפות על כך, אשר לא ברור מה הן מבשרות.

אישרתי את קבלת מכתבה של צפורה במברק מלא תודה.

 

מאלאיה

 

ארזתי בחטיפה ויצאנו לנמל האוויר. ליוונו נתן ובן-עמי. יצאנו קרוב ל-5 אחר הצהריים וכעבור שעה ורבע הגענו לקואלה לומפור. את דרכנו עשינו על פני משטחי-ירק ב – מטעי אורז וחורשות עצי גומי וסתם עצים ושיחים. הרבה עמלתי עד אשר שיננתי לעצמי את שם בירת מאלאיה. מילא את השם סינגפור ומקום הימצאו של נמל אדיר זה ידעתי מילדותי, אם גם מעולם לא פיללתי כי אגיע אליו. אבל על קיומה של קוּאַלה-לוּמפוּר זו – שתי התיבות מלעיל - לא חלמתי כלל.

פָּגשנו בחור אנגלי גבוה ורחב גרם, בְהיר פנים ושיער, יופי של גבר, אדם פתוח, פרנק בּריוּאֶר שמו. לפי צבע פניו אפשר לחשוב כי רק תמול-שלשום הגיע מלונדון, אך הוא בארץ זו כבר עשרים שנה. תפקידו - מ"מ סגן המזכיר הראשי. הסיענו במכונית ממשלתית נאה העירה לבית המלון. העיר עשתה עוד מלמעלה רושם נאה ולא הכזיבה למטה: ירק רב, שיכונים מתוכננים כהלכה, ארדיכלות של טעם וגם הישן אינו מבייש. בכל פינה סימני עבודת בניין רבה. אף על פי כן הרחוב הראשי המסחרי מזכיר את מצרים ואילו המלון – על טהרת סגנון איסמעיליה, אך חדר הרחצה קיים ועומד והמים הקרים והחמים זורמים.

לא הספקנו לפנות כה וכה וכבר הגיע וורד, מ"מ המזכיר הראשי, אשר בהיעדר המושל מק-גיליבריי והמזכיר הראשי ממש הוא הוא הראש והראשון. אף הוא טיפוס אנגלי מובהק, אך אחר לגמרי - דק גו, צר פנים, שנון-חוטם, זעיר עיניים ו"מכופתר". בא לקחתנו למסיבת קוקטייל שערך לנו טוּנקוּ, זאת אומרת נסיך, והוא השר הראשי ומנהיג האומה, אשר בבחירות האחרונות זכתה מפלגתו ב-51 מקומות מתוך 52 המקומות הנבחרים במועצה המחוקקת. וורד הופיע ב"עניבה שחורה" ואילו אנו לא לקחנו איתנו בגדי ערב כלל והסתפקתי בחילוף לחליפה שחורה קלה. טונקו פגָשַנוּ על מדרגות ארמונו המתנוסס לתפארה על פני גבעה רמה. נכנסנו לתוך רווחה ופאר. שוב ושוב הנני נוכח במסעי זה עד כמה צנועים ביופיים ומכובדים בפשטותם היו חדרי קומת הקרקע בביתנו ברח' סמולנסקין. טונקו – שמו עבד אל-רחמן, אך הכל פונים אליו בשם טונקו – הוא התגלמות אסיה: פנים כהים ביותר, שרטוטים מגושמים, גבוה, לבוש ארוכים, ראשו מכוסה תמיד, הסימן היחיד לתרבות מערבית הם המשקפיים, אשר מהם גם גנדי לא יצא נקי. הוא יודע להסביר פנים, מדבר בשטף, קופץ מאיש לאיש ומעניין לעניין, כל הופעתו והליכותיו הם של בעל בעמיו ונראה כשליט במצב ובטוח בכוחו – וזה לאחר שחזר רק לפני שעה קלה מצפון הארץ, שם ניצח בעצמו על פעולות צבאיות לביעור קיני המורדים הקומוניסטים בג'ונגל, רעה חולה אשר עם כל התמעטותה ההדרגתית אין היא נעקרת כליל ודומה כי תימשך עוד עידן ועידנים להטריד מנוח השלטון ולהסעיר את הארץ.

המסיבה הייתה מצומצמת ומובחרת: שרים אחדים, יושב ראש המועצה המחוקקת, אנגלים מספר והקונסול הכללי האמריקני. הטונקו היה ידידותי ורחב לב ביותר – לגבי הכבוד והרעות שנהג בי לא ניכר בו שמץ של מוסלמיות קנאית ועוינת. כל האורחים עטו על הישראלים כעל אוצר נדיר, גילו סקרנות ערה ביותר וברור היה כי שמוע שמעו גדולות על ארץ זו, כמעט אגדות, והנה לפניהם מקור ראשון.

צא לי לשוחח עם שר צעיר, סגנו של שר המסחר, הממלא עכשו מקום שר החקלאות. גילה התעניינות עמוקה ונבונה במפעלנו החקלאי ושתה בצמא את הסברתי ושאל הרבה שאלות לעניין. האמריקני הצטרף אלינו ודיבר בהתפעלות על עבודת הפיתוח המפתיעה שרואה כל אורח-פורח העובר בכביש ירושלים–תל-אביב – מפתיעה על פי ההשוואה בין המפותח והשמם. קבעתי ראיונות עם טונקו ועם העזר שכנגדו בתוך הממשלה, שר האוצר הסיני הקולונל לי. וורד התרוצץ סביבי בעצבנות כל הזמן ושאל שוב ושוב אם כל הרצוי לי מסתדר ואת מי עוד רצוני לראות ומה חבל שבאתי דווקא ליום א' כשהשרים מתפזרים לבתי הנופש שלהם במרחקים וקשה להשיגם ועוד כרכורים ובלבולים כאלה, עד שהיה עלי לטורח, אך הייתי כמובן כולי אדיבות ונעימות ותודה והוקרה. במסיבה היו גם גברות. הוצגתי לפני גב' טונקו, מאלאית נמוכת קומה, נעימה ומצניעת לכת, מדברת אך ורק בלשונה. היא וגברות אחרות ישבו רוב הערב במעגל של נשים בחדר אחר. שם נפקד מקומה של צפורה, שהייתה משמשת מוקד, הכל היו שואלים אותה ושומעים מפיה והמאלאיות השומעות אנגלית היו מתחרות בתרגום הדברים לבעלת הבית.

חזרנו למלון ואכלנו ארוחת ערב לבדנו. התפלצתי מהתפריט – מה ארוכה ומה תקיפה ידם של Hotel Russel  או של Holborne Restourant על המטבח האנגלי הישן נושן, שהשתלטו על המאלאיים התמימים האלה וקבעו להם נוסח בישול נפסד ונוקשה, ממנו אינם מעזים לסטות פן ייחשבו לפראי אדם: מרק בּוֹבְריל, "סטייק" עבה ועירום עם רסק תפוחי אדמה ואפונה ירוקה – התחליף: כרוב שלוק! – ללא שום סלט או ירק חי ולבסוף איזה "פודינג" קמחי.

עליתי לחדרי ועד שעה מאוחרת כתבתי יומן.