שבת, 29/9/1956  -  פיליפינים-מנילה

אמש בבואי למלון הופתעתי על ידי שֶדֶר שהמתין לי. הנסיך היווני פטר, מכרי הטוב מימי המלחמה העולמית, עת היו הוא ורעייתו הרוסית אירנה פליטים בירושלים, ועתה הם מתגוררים משום-מה בהודו, שרוי באותו מלון ומשתוקק לראות פני. כיוון שהוא טס לדרכו מחר הזמנתיו לארוחת בוקר ב-8.30. בא בשמחה והשתפך בידידות כנה. דומני כי זו הפעם הראשונה ראיתיו לבדו, מבלי שיעיב עליו הברק החיצון של אשתו, ומאוד נשא חן בעיני! נחמד, נבון, משכיל, תרבותי וישר לב. הוא ואירנה יושבים בדארג'ילינג אשר בהודו משום עיסוקו במחקר אנתרופולוגי מטעם המוזיאון הממלכתי בקופנהגן. מכיוון שבית המלכות ביוון הוא ממוצא דני, מסתבר כי הייתה כאן דאגת משפחה. הוא נקלע למנילה בדרכו חזרה מסן-פרנציסקו לכלכותה. בארה"ב השתתף בוועידה אנתרופולוגית בינלאומית שהתקיימה בפילדלפיה כנציגה של יוון, גם הרצה על הודו במכללת סן-פרנציסקו. אירנה אינה בקו הבריאות - חלתה בדלקת ריאות ויש חשש להתחלה של שחפת. האווירה בהודו עוינת לזרים והשלטונות מאיימים להחרים את ביתו אגב סגירת כל מחוז דארג'ילינג, המהולל בקייטנותיו, מטעמי ביטחון. דיבר במרירות על הקְדחת התבשיל של קפריסין על ידי ממשלת יוון תחת לחץ דעת קהל בלתי שקולה. שאל באהדה לצרותינו בארץ. התנהג בענווה רבה, אכל מה שאכל ולא שהה יותר מחצי שעה.

הופיע סימקה ובידו עיתוני הבוקר. תמונתי בעמוד הראשון בלווית סיפור על שליחותי ודברים שאמרתי על עמדת ישראל בסכסוך תעלת סואץ. כַתב של "מנילה טיימס" שוהה עכשיו בארץ והבוקר התפרסם ראיונו עם ב"ג, שהכריז כי ישראל משחרת לאהדתם ולתמיכתם של עמי אסיה. הכותרת על הצהרה זו יש בה סיוע טוב לשליחותי

מחזור שיחותי המדיניות נפתח בביקור אצל סגן שר החוץ, מעין המושל שלנו בתפקידו, אך לא פקיד אלא מדינאי במעמדו, עורך דין צעיר, מהמבטיחים הרבה: תרבותי, מוכשר, צלול-מוח ונעים ביותר - ממש שובה לב במאור פניו - אך, רציני וקשוב. שמו המשונה מַנְגְלאפוּס. הביע כל מיני רגשות כבוד ויקר. פתחתי בסקירה על השתלשלות יחסינו עם הארצות השכנות מלפני העצמאות ולאחריה והוספתי משהו על מפעלנו כשלעצמו. הוקעתי את הסירוב לשלום, את מזימות המלחמה, את הנזק לאזור כולו בעקבות ההזדיינות והיעדר ביטחון ויציבות. ניתחתי את בעיית סואץ מבחינתנו והדגשתי הסתירה והמירמה בהצהרות נאצר על כיבוד חופש השיט. הזמנתי השפעה ידידותית על מצרים לחיסול האפליה ההורסת את עמדתה והשפעה כללית על מדינות ערב לעשיית שלום. טענתי לחיזוק יחסים בין הפיליפינים וישראל. הצעתי קביעת קשרים דיפלומטיים לעת עתה על ידי האמנת נציגם ברומא לירושלים ונציגנו בטוקיו למנילה. ניתחתי בהרחבה את שערוריית בנדונג והבעתי תקווה כי לא תחזור.

הקשב וההבנה היו להפליא, אם כי הרבה ממה שאמרתי [לא] היה חדש. הנקודות החיוביות בתגובה היו שלוש:

א) הבעת הסכמה להתקשרות דיפלומטית; בעצמו גילה כי הם עומדים להקים צירות בקהיר ואז הזהרתי מהרושם של מדיניות בלתי מאוזנת שיתקבל אצלנו אם בו בזמן לא יתקשרו איתנו.

ב) הדגיש כי בינם ובינינו יש מכנה משותף חשוב ביותר, הלא הוא קידוש הברית הישנה, ורמז כי שיתוף זה אינו קיים בינינו לבין ארצות אחרות באסיה. ידעתי כי הוא דתי אך דבריו אלה הפתיעוני ועל ידי האישור הנמרץ שהיה בהם להלכה שאני משנן תמיד בדבר ההבדל המכריע בין מעמדנו בעולם הנוצרי מזה ובארצות הבודיזם מזה, עקב היעדר רישומו של התנ"ך בעולמן הרוחני של אלו.

ג) מששמע על פגישותי הבאות ועל הרצאתי במיכללה אמר: "אני מרשה לעצמי להציע לך כי תפתח את לבך בהופעותיך אלו - הדברים ישאו פרי".

השיחה עם הסגן ארכה כשעה.

ממנו אל שר חוץ עצמו [קרלוס פ' גארסייה, כיום נשיא הקהילייה ואחד המועמדים בבחירות לנשיאות], הוא גם סגן הנשיא. יום אחד בשבוע, בשבת, הוא מקבל קהל בארמון הנשיא ולכן ראינוהו כאן. הארמון – לתפארת, מורשת משטר ספרד, והאמריקנים חידשוהו במלוא הדרו הקודם והוסיפו כהנה וכהנה לאחר גירוש היפנים מהאיים. נברשות כה עצומות ושטיח כה ענקי לא ראיתי מימי אף לא שיערתי כי ייתכנו כאלה. ציפוי העץ והריהוט – בתכלית הנוי והגדלות. עם כל הפאר הרב והמובלט לא נפגע הטעם – מערכת הקווים והצבעים מאוזנת ויוצרת שלמות כלילת יופי.

על סגן נשיא זה הקדים סימקה להזהירנו [לפני הפגישה עמו] כי אוויל הוא ואין שווה לטרוח בהסברת עניינים מורכבים באוזניו, אלא יש לפשט ולהכליל. פתחתי בשיחה לפי תדרוך זה כשאני מתאמץ לדבר אנגלית "בסיסית" ולהרכיב הרצאתי מהלכות פסוקות. עד מהרה נוכחתי לדעת כי הוטעיתי. לפני היה אומנם אסייני כבד ומסורבל, מעין פרא בראשיתי בהופעתו, ללא כל עידון וליטוש שציינו את סגנו, אך מתגובותיו הראשונות התבלטה הפיקחות המסותרת והחדירה לתוך תוכו של העניין ומאיטיות דיבורו השתמעה יותר זהירות ושיקול כל מילה מקשי תפישה ועצלות מחשבה. מייד שיניתי סגנון דיבורי ונהגתי מלוא הרצינות כלפי איש שיחי וכל תגובה נוספת הוכיחה כי נכון עשיתי. סימקה המסכן והנבוך נדון אחרי כן בחפיפת ראש הגונה. השיחה הייתה חזרה מקוצרת ומרוכזת על הקודמת - עם כמה השמטות והוספות. צירפתי בין השאר להסבר בדבר תעלת סואץ גם את פרשת הסגר אילת.

הוחזרתי למלון והצלחתי להירדם אך כעבור רבע שעה העירני צלצול הטלפון: איזה עיתונאי ניסה להשיג ראיון ושילחתיו בסימקה, אשר יענה את הכל.

ארוחת הצהריים אצל ראש הקהילה נתן. חברה גדולה, שהסבה לא אל שולחן אחד אלא אל כמה שולחנות קטנים. הגיוון רב – על הייקים והאמריקנים נוספו יוצאי חרבין ושנחאי, כולו דובר רוסית. מייד שאלתי אם יש זוכרים את גב' ברלדסקי ושתי גברות נענו בקריאה: "סיראפימה איסאייבנה? - איזה שאלה? הלא היא שלימדתנו לנגן" [בפסנתר] - ולא האמינו למישמע אוזנם כשאמרתי כי הייתה דודתי [סימה לבית לב]. גם את הבנים [יַנְיָה ולְיוֹנְיָה בֶּלאסקוֹ] זכרו היטב, בייחוד את [המלחין] יניה, גם את הדוד סֶמיון. אחת זכרה אפילו את הדודה רחל [טרכטנברג, אחות סימה, שהייתה זמן-מה אצל אחותה בחרבין בחפשה אחר בעלה שנפרד ממנה זמן קצר אחר נישואיהם בחרסון]. אחד ששמו שרירא, מין יבין מלך חצור בשיפעת בשרו, אשר אחרי שנותיו בחרבין התגורר ארוכות בניו-יורק, משם עבר לטוקיו והוא מבקר לרגל עסקיו במנילה, סיפר מעשה שלא שמעתיו מעולם והוא פרשת קבורת אפרו של סמיון. לדבריו ציווה סמיון לשרוף גווייתו ולשלוח את האפר לניו-יורק, למען ייקבר ליד קיברה של [רעייתו] סימוֹצ'קה. ידידים העבירו את הקופסה לניו-יורק ואותו שרירא עם עוד חרבינאי אחד טיפלו במצווה. טילפן שרירא ל[בן] יניה וקבע איתו מועד לקבורה. הגיע היום והילד איננו. טילפן לו - כאן הוא מחקה את יניה כאילו עמד, לפני חי: "אוי, לגמרי שכחתי, אבל מה אעשה ולא ישנתי כל הלילה, ודווקא הבוקר הייתה לי השראה והתחלתי מחבר". קיצורו של דבר, דחו את הקבורה לשבוע. שוב המתינו והבחור לא הופיע. החליטו להיוואש ממנו, נסעו לבית הקברות והביאו למנוחות את אפר האב שלא בנוכחות הבן.

אחדים מאלה היו בארץ ונראה כי הם נהנים עדיין מאזרחות ישראלית. זוג אחד בנה בית בנתניה וכעבור שנה או שנתיים חזרו. "מי שהיה פעם במזרח הרחוק חוזר ונמשך הנה" – מסביר לי הבעל, ואילו האישה הצעירה מוסיפה: "באמת, אולי הגיע הזמן לחזור הביתה". היו להם שתי בנות, אחת מתה בטוקיו, הקטנה נאחזת בעברית שלמדה בארץ, אך הולכת ושוכחת.

ועוד היה שם זוג מ"עדות המזרח". היא מאוד יפת תואר, ספרדייה בת תל אביב, נעמי שמה, ודוברת עברית כצברית טיפוסית, ואילו הוא מוצאו מחלב, ביקר בארץ, מצא כלה – כנראה לשם כך בא – נשאה והוציאה לחו"ל, והיא "נורא מתגעגעת".

איש מכל אלה לא שאלני דבר על הנעשה והנשמע בארץ. האומנם נשמרו מלהטרידני?

איני מספיק לקרוא עיתונים. אלישיב סיפר כי מספר קורבנותינו בפעולת התגמול [על תקיפת כנס הארכיאולוגים ברמת רחל] נגד אותו מוצב ירדני [בחוסאן] הגיע לתשעה.

חזרתי למלון כשעפעפי עופרת. הפעם ישנתי שעה תמימה. הקיצותי כשראשי כבד עלי אך החלטתי כי עת לעשות. גמרתי בלבי לא לשעות הפעם לעצתו של אלישיב, אשר ביקש להקל, אלא להחמיר עם עצמי ולכתוב את הרצאתי הפומבית כולה, מהחל ועד כלה, לבל יָלוּעוּ דברי. כתבתי כשלוש שעות ולא הייתה בזה אף מחצית הדברים. אמרתי לעצמי: הן קהל זה ספק אם הוא יודע כלשהו על העניין מראשיתו, הרי שיש להשכילו בינה מאל"ף, אבל גזירה לעשות זאת בתכלית הקיצור והכיווץ. היה זה מאמץ לא קל, ראשון במינו אצלי, ונתמלאתי חששות שמא אני מאריך יתר על המידה. אף על פי כן החלטתי להמשיך ולראות כיצד תצא המלאכה בסיומה.

סימקה בא להובילנו לארוחת הערב הרשמית. ברנגון הייתי אורח כבוד בשלוש סעודות חגיגיות שנערכו בזה אחר זה על ידי שר החוץ, ראש הממשלה ונשיא המפלגה השלטת. מלבד זה הוזמנתי על ידי אנשי המקום עוד לשתי ארוחות ורק סעודת ערב אחת נערכה לכבודי על ידי ציר ישראל. והנה כאן במנילה לא הבין סימקה - או לא הצליח לסדר - כי תיערך לכבודי ארוחת ערב או צהריים על ידי מישהו מראשי השלטון, אלא הוא עצמו הזמין מספר רב של אורחים למלון אשר בו התאכסנתי. זהו ההבדל בין בירה שיש בה נציגות ישראלית לבין בירה שישראל מיוצגת בה על ידי עסקן יהודי מבני המקום. עסקן כזה או אינו משיג את ההיגיון שבגינוני דיפלומטיה, או אינו מצליח להביא את בעלי הדבר לידי הכרה בחובתם כלפי האורח, או שהוא עצמו מעוניין להופיע כמארח - זאת אומרת הוא מקפח את מעמד מדינתו כדי לזכות בכבוד אישי לעצמו ולהיבנות מכבוד זה למען קשריו האישיים לעתיד, אומנם בעיקר למען אותה המדינה. אי-אפשר היה לטעון נגד סימקה, יען מסירותו בכלל אינה יודעת גבול והוא השקיע מרץ ולהט לאין שיעור בארגון ביקורי, ואחרי הכל אם נתַנו מישרה זו על שכמו, היינו חייבים לדעת מראש את מושגיו ומגבלותיו אשר קשה לנו מאוד לשנותם, שכן הוא אזרח פיליפיני, אבל יש להסיק מזה מסקנות לעתיד.

חילפנו ולבשנו ערְבית לקראת ארוחה זו. סימקה גזר כי עלי לשאת בה נאום נרחב. נצנץ בי רעיון וסירבתי. אמרתי כי מוטב לי להסתפק בברכה קצרה ולהציע כי המסובים יציגו לי שאלות ואענה עליהן. אומנם אין זו שיטה מקובלת אך בנסיבות הנתונות ונוכח משימתי היא תהיה היעילה. למה אהיה משפיע תורה על האורחים ועם זה קולע באוויר? מוטב להזמינם לקבוע מטרות ברורות לחיצי הסברתי. סימקה נפעם והתבלבל: הייתכן כדבר הזה? מה יאמרו וכו? מנהג המקום הוא להאריך שבת לפני הארוחה ואילו לאחריה לקום וללכת, ולכן אם לא אשא נאום גדול, אהיה מפסיד, שכן אחרי דברי הקצרים יזדרזו להתפזר. התעקשתי ואמרתי כי האתגר לא יניח להם לברוח, ועל כל פנים מנוי וגמור עמדי לנסות.

הניסיון נעשה והצליח למעלה מכל שיעור. באו שר החוץ וסגנו, כמה מחברי ממשלה, מספר סנטורים דגולים, בכללם הסנטור רֶקטוֹ - אישיות רבת רושם, תנא ופליג לנשיא [זה נשען על ארצות-הברית, ואילו רקטו דוגל בנייטרליזם], מפיל חיתיתו על כל סביבותיו - גם ראשי סיעות בבית-הנבחרים ומספר אנשי שירות החוץ, בהם אחד שנתמנה כשגריר חדש ברומא ולפי התוכנית ש"מכרתי" במשרד החוץ הריהו מיועד לשמש ציר בישראל. [בינתיים הוקמו הקשרים הדיפלומטיים ושגריר זה נתמנה גם ציר לישראל]. כתום האכילה קם סימקה לנאום והאריך לא לפי הצורך. גם לא הצניע לכת  ועשה משגה מדיני בהזכירו כי הוא שהביא א הקהילייה הפיליפינית לתמוך בהחלטת עצרת או"ם מנובמבר 1947! אחריו נאמתי קצרות וסיימתי באותה הצעה. לרגע השתררה דומייה והאורחים תמהו איש אל רעהו, אך מייד באה התאוששות ומשהציג אחד שאלה החרו אחרים והחל ניתך ברד. פתחו בשאלות על פיתוח הארץ ובתשובותי שילבתי הסבר מפורט על העלייה – תהליכי קליטתה, והשליחות ההיסטורית של המדינה על ידי קיבוץ גלויות בתוכה, ומהותה העמוקה של מלחמת השחרור כמלחמה על המפתחות לשערי הארץ. הוסיפו ושאלו על מימון הפיתוח ושילבתי הסבר על השילומים מגרמניה. כאן פותחו חרצובות הלשון והכל התנפלו על נושא זה כשלל רב. הקהילה מקבלת שילומים מיפן, אך העניין צולע מבחוץ ובייחוד מבפנים – אין סדר ומשטר במשלוחים, אין התאמה בין האספקה והצרכים, אין יושר בניצול הסחורות לטובת המשק. שאלו בלי סוף על ארגון הפעולה אצלנו והתרשמו עמוקות מהתשובות. כאן שוב התערב סימקה שלא לעניין והציע לי - כאילו היה זה תפקידו-  להסביר למסובים את פרשת יחסינו עם מדינות ערב. אמרתי: ישאלו הם! והם המשיכו ב"שילומים" עד יציאת הנשמה. בהמשך פרשת הפיתוח הרחבתי דיבור על החקלאות וההשקיה ובמשולב לנושא זה סיפרתי על תוכנית הטיית הירדן, והוקעתי את הסרבנות ההרסנית של הערבים ושערוריית התנהגותם במשא ומתן עם ג'ונסטון. הרושם היה אדיר ומוחץ – דווקא משום שהסיפור נבע מהשתלשלות ההסברה המעשית ולא בא במכוון להרשיע. אבל משהושבתי על ספסל הנאשמים את מדינות ערב גאה נחשול השאלות על המצב בגבולות, ועל משטר נאצר במצרים, ועל סכסוך תעלת סואץ וכך לא נשתיירה כמעט סוגיה שלא הפכתי בה. הדברים ארכו מאוד, אך היו חיים וערים ותוססים, תוך השתתפות פעילה ביותר ויזומה ברציפות מצד המסובים, כשאני נענה כל הזמן לתביעתם ומתאמץ לספק משאלתם ולא בא לכפות עליהם תורתי הר כגיגית. ההצלחה הייתה באמת מרעישה. איש לא זז ולא קם, מכל עברי השולחן נורו בי חיצי השאלות ועניתי על כולן, ודווקא בנחת ובשקט, ויכולתי לממש באצבעותי, כביכול, את התגבשות דעת הקהל מסביב בכל עניין ועניין. הארוחה כולה נמשכה כארבע שעות, מזה השאלות והתשובות למעלה משעתיים. התפזרו ב-11.30.

סימקה היה נרגש עד עמקי הנפש. בפעם הראשונה היה עד למבצע כזה. חזר והדגיש כי לשם ערב אחד כזה במנילה בלבד כדאית הייתה כל נסיעתי. גם אלישיב היה מאושר: "היית מזהיר הערב".

הייתי דלוי כליל, אך מרוצה בפנים נפשי. נוכחתי כי לא נס לֵיחי. היו ניתוחים נוקבים והגדרות קולעות. חבל שלא הוקלטה השיחה. הרגשתי עצמי כמי שחרש שדה בור והוא משקיף בסיפוק על תלמיו הישרים והעמוקים. לכאורה מי אני למנילה ומה מנילה לי? אך מדינה היא, והריהי באסיה, והריהי ב"בנדונג", והריהי באו"ם, ומבעד למעטה המגושם והנאלח של שחיתות ורדיפת בצע וערמומיות פעוטה, יש בכל זאת תבונה וכנות ורגש אנושי והתעמקות בבעיות - ואם כן, אולי לא לחינם עמל החרישה ומאמץ הזריעה?

חששתי פן לא אירדם, כדרכי אחרי ערב ארוך בו אני פעיל נפשית ושכלית, וביקשתי את סימקה להובילני אי לשם. הסיענו לחזות במשחק ספרדי-באסקי של הטחת כדור בקיר ותפיסתו והחזרתו במעין כף טניס ענקית - נהניתי מתנועות גוף אמיצות, מטביעת עין מפתיעה, מזריזות לוליינית, אך את המשחק על כלליו ותכליתו נבצר ממני להבין. קהל עצום צפה במחזה והייתה לי הזדמנות לראות היטב ומקרוב את הגזע הזה, שמקורו בעולם המאלאי, ובאו הספרדים ושיעבדוהו שלוש מאות שנה, והופיעה ארצות-הברית ושיחררה אותם משלטון ספרד והטילה עוּלה עליהם לחמישים שנה, ועלו עליהם היפנים ורדו בהם ועשו בהם שפטים, ושוב באה ארצות-הברית ונלחמה מלחמת דם ואש על שחרורם וסוף שהחזירה להם עצמאותם, אותה איבדו לפני כ-400 שנה – והריהם בני אסיה שספגו בנשמתם תרבות ספרד ונטבלו כליל בנצרות ונסתאבו בכיבוש יפן ולוטשו במגע עם ארצות-הברית ואחר הכל מי יודע אנה פניהם מועדות ומה עתידם וגורלם. ישב הקהל העצום, בו המוני נערים ונערות, זקן ואישה, והריע כמטורף לכל הדיפה נמרצת וקליעה מזהירה, וזועק ושואג על כל כישלון – הכל בהתאם להימורים שהטיל לממון שהרוויח או הפסיד כל אחד. לחם, כנראה, יש לאוכלה – ואם לא לחם, אזי אורז – והרי לך גם השעשועים.

כשחזרתי למלון שלחתי מברק לצפורה כי הצלחתי הערב - סתם ככה מבלי לפרש - וביקשתיה לדאוג כי יוסף תקוע יכתוב לי לטוקיו על המתחולל בגבול ירדן, אשר אינו נותן לי מנוח יומם ולילה.