שבת, 4/6/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  שבת, 4/6/1955

 

 

שבת,  4/6/1955

 

כל הבוקר ישיבת הוועדה המדינית של המפלגה על המים - ארבע שעות רצופות. בלאס פתח בהרצאה ארוכה. הרים על נס את הישגינו במו"מ הממושך - ופירט עד היכן התקדמנו מנקודות המוצא של תוכנית מיין. דאג להדגיש את תרומתי האישית בשלבים מכריעים על ידי התעקשותי בעניין השימוש בכנרת ולגבי הכמויות. לעומת זה טען כי רק אני מכל אנשי משה"ח למדתי את הסוגיה כהלכה ובזה הלעיז במשתמע על יעקב הרצוג כאן ועל אבן ושילוח ואחרים בוושינגטון. גם קיטרג כלפי אשכול שַלַמה לא זנח כל עבודה אחרת ולא התרכז כליל בעניין המו"מ. תלה באשכול את קולר הוויתורים שהיו נימהרים, לדעתו. סיפר כל מיני פרטים ממהלך המו"מ על מנת להוכיח כי רק הוא עמד כסלע איתן ואילו אחרים הכשילו. היה זה כמי שמגיש מאכל לאורח ומוסיף: "אבל אין לך מושג כיצד זה נתבשל; בוא אל המטבח ותראה את הקליפות וכל הליכלוך." לבסוף הכריז כי אסור לגמור עכשיו, אלא יש להתעקש ולהשהות את ההכרעה ולסחוט עוד ועוד. משאר המתווכחים רק ארגוב שלל את ההסכם המוצע וטען ל"חופש פעולה" - תוך התנגשויות דמים, החלטות או"ם נגדנו, אפשר גם פסק דין שלילי בהאג, ללא כל ממון לביצוע ואגב קרע חמור בינינו לבין ארה"ב. הוכיח תלישות מחשבתית גמורה מקרקע המציאות - וזהו יושב ראש ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולפי זה הדובר המדיני העיקרי של המפלגה מחוץ לממשלה!

אשכול ו[פנחס] ספיר נחלצו להגנת ההסכם ודברי ספיר בייחוד היו רמֵי-איכות. בקרב חברים "מן השורה" היו חשובים בעיני במיוחד דברי [יחיאל] דובדבני [מנהל מקורות, עינת], ו[חנוך] סורוקה [צופית] - שניהם עסקנים ותיקים ואנשי משק מובהקים - אשר לא רק תמכו בהסכם אלא תבעו הבעת "יישר כוח" למנהלי המו"מ. בסיכומי הזהרתי מפני האחריות הכרוכה במתיחת הרצועה יתר על המידה, פן תתפקע, ותבעתי סמכות לגמור. לא דרשתי החלטה מפורשת לגופו של עניין - להיפך, ראיתי פסול בה מכל בחינה חיצונית ופנימית - אלא הצעתי כי הוועדה תחליט כי היא מקבלת את הדוח שלי לתשומת לב.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם. הייתי מרוצה כי יזמתי את הבירור - ועוד יותר מתוצאותיו. בבית מצאתי ידיעה טובה ששיפרה את מצב רוחי עוד יותר: או נו מאשר את נוסח ההודעה, פרט למילים מספר, בהן מדובר על תרומת ידידותנו ל"ביצור עצמאותן וביטחונן" של שתי המדינות. לא פיללתי להצלחה כזו.

כל אחה"צ על הניירות והיומן. בערב סעודה רבה מטעם הצירות הבורמית ב"רמת-אביב". קהל רב, בכללו כל הסגל. או נו ביקר היום בבאר שבע, בדרך עשה כשעה בבית החולים "קפלן", הגיע עד שדה-בוקר, צלל לנבכי תורת בודא בשיחה של שעתים עם ב"ג ואף על פי כן מצאתיו טרי ורענן, שופע טוב לב ובינה פשוטה. מייד העיר על נוסח ההודעה המשותפת והביע תקווה כי לא התרעמתי על ההשמטה - "למה יגידו כי אנו כרתנו כאן ברית ביטחון או הצטרפנו לאיזו ברית?" נייר הטיוטה, הכתוב בידי, הוחזר לי וראיתי כי מלבד אותו חצי פסוק, שהוקף בעיגול לאות השמטה, ניסה מישהו - אפשר או נו, אפשר עוזרו - להכניס בסוגריים, שוב לשם השמטה, שתי מילים אחרות והסוגריים נמחקו. מילים אלו היו "חירות דמוקרטית" כאחד היסודות המשותפים לשתי הארצות. בא כאן לידי ביטוי היסוס אופייני - נובע מיושר לב ומשיקול זהיר של הסתייגות - אם מותר או נבון בשביל בורמה במצבה כיום להתחייב על עיקרון זה בחייה הפנימיים, אך הוכרעה הכף להכרעתו מפחד "מה יאמרו הגויים" - במקרה זה "גויים" אף ישראלים במשמע.

הראיתי את נוסח ההודעה לב"ג. בזה הודעתי לו כי יתפרסם גילוי דעת משותף כזה. הוא החזיר לי את הנייר מבלי לאמר מילה. חזקה שאילו הייתה לו הסתייגות כלשהי לא היה מַחשה. אך אמירת מילה חיובית הייתה, כנראה, כרוכה בקושי.

אחרי הסעודה נתנה שושנה דמארי בשיר קולה וברור היה כי לא רק שירתה אלא היא עצמה על שלל צבעי פניה שבו את לבו של או נו.

בלילה חזרנו לירושלים.

 

העתקת קישור