שבת, 28/5/1955
כל היום בבית. אורחינו - דוד וברכה נסעו השכם בבוקר לבקר את הבת עדה בחצרים ובבית השתרר שקט נפלא שלא נהנינו ממנו זה ימים. עשיתי כמות עצומה של עבודת-נייר.
חיברתי נאום קצר באנגלית לכבוד או נו על מנת לשאתו בסעודה החגיגית ביום ב' בערב.
קיבלתי בצהרים אורחת אמריקנית זקנה, גב' קתרין לוירוט, עסקנית ידועה בתחום הטיפול בילד, שעמדה שנים רבות בראש הלשכה לענייני הילדים של ממשלת ארה"ב וכיום היא קשורה במוסד בינלאומי באותו תחום פעולה בז'נווה ומסיירת בשמו בארצות המזרח התיכון. ביקרה בסוריה ובלבנון ומצאה בשתיהן ניצנים נושאי הבטחה לעתיד של מסירות כנה לענייני חינוך ולדאגה לילד. בייחוד התרשמה מרופאה אחת בביירות, ד"ר חרפוש, המנצחת שם על הפעולה. תהילותיה על פעולת עליית הנוער ומוסדות אחרים בישראל היו לעילא ולעילא. ניסתה לפלוש לעניינים מדיניים והתחילה להקשות קושיות על עמדת ישראל בשאלת השלום - גבולות, פליטים וכו' - לפי התורה שהלעיטוה. דומני כי הצלחתי לחשוף מעטה הצביעות והסילוף מעל ההסברה שקיבלה בבירות השכנות.
לפנות ערב שיחה עם גדעון רפאל על עניינים שוטפים, בין השאר על מה שנעשָה ומה שלא נעשה כלפי לבנון בעקבות ההחלטה על הקמת חוליה משותפת למשרדי החוץ והביטחון. הרמטכ"ל גורס שכירת קצין כלשהו שיהא מוכן לשמש דחליל של מנהיג על מנת שצה"ל יופיע כנענה לקריאתו "לשחרר" את לבנון הנוצרית מעול נוגשיה המוסלמים. זו תהיה, כמובן, הרפתקה מטורפת וטוב שהוקמה חוליה משותפת על מנת שנוכל באמצעותה למנוע הסתבכות מסוכנת. יש להטיל על החוליה תפקידי חקר וסקר ופעולות זהירות במגמת עידודם של חוגים מרוניים שאינם מרכינים ראש ללחץ מוסלמי ומוכנים לחפש משען לעצמם בנו.
בערב שיחת סיום להתייעצות עם השגרירים. הוזמנו לא רק חברי החוג המצומצם אלא כל מנהלי המחלקות במשרד החוץ. היו גם טדי ואיסר שהשתתפו ממילא בכל הישיבות. היינו קרוב לעשרים איש. דיברתי למעלה משעה. הסברתי כלפי בעלי הביקורת על מועד ההתייעצות, כי אלמלא כינסתיה עכשיו הייתה נדחית עד לאחר כנס העצרת, זאת אומרת עד ראשית 1956 - משום רציפות ביקורי או נו וג'ונסטון במאי וביוני, כנס או"ם בסן-פרנציסקו בסוף יוני, מערכת הבחירות ביולי, חבלי הקמת הממשלה החדשה באבגוסט, בואכה פתיחת העצרת בניו-יורק בספטמבר והמשכה עד דצמבר. לא הוספתי כי אלמלא ההתייעצות עכשיו, ספק אם הייתי משתתף בה אילו נדחתה.
לאחר ניתוח המצב ומדיניות ארה"ב מזה ואנגליה מזה קבעתי החתירה לחוזה ביטחון עם ארה"ב כמגמה מרכזית למדיניותנו. לא מן הנמנע להגיע לחוזה עם ארה"ב בלבד, מתוך הסכם בינה לבין אנגליה - כאשר לגבי חוזה תורכיה-עיראק, שאנגליה הצטרפה לו מבלי שתעשה זאת ארה"ב. לא ברור אם יש סיכויים להשיג יעד זה, אבל כל מאמץ כדאי. יתרונותיו: ערובת ביטחון, חיזוקנו כלפי ארצות ערב, סיוע לשלום, הרמת קרננו בעולם, עידוד להשקעת הון, בשורה ליהדות. כלפי הגוש הסובייטי וארצות אסיה יש להסביר החוזה כנובע אך ורק מדאגתנו לביטחון נוכח איבת הערבים וכמסקנה מוועידת בנדונג. לא ראינו כי התקשרות יוגוסלביה בברית הבלקנית הזיקה לה כלפי בריה"מ. להפך. לעומת זה אין יוגוסלביה יכולה לשמש מופת לנו בתמרוני עצמאותה משום הסכנה הערבית, הזיקה היהודית והכורח בעזרה כלכלית המבדילים אותנו ממנה. ואחרי הכל לה הרבה יותר דיביזיות מאשר לנו. איננו דורשים חוזה ביטחון אך ורק משום שנשקפת לנו סכנה מצד ארצות ערב משום איבתן הקיימת ועומדת. דרישתנו נובעת משידוד המערכות שמחוללות במיבנה המזה"ת מדיניותן של מעצמות המערב. הווה אומר: איננו משמיעים אזעקה ואיננו מתחננים על הצלה - אלא רק קובעים את אחריות המעצמות ומניחים להן להסיק מסקנות, להיענות או לחדול. לא חסד אנו מבקשים מהן אלא נשיאה באחריות לשינוי המצב נגדנו שחל ביוזמתן. התרעתי על שבוויכוח לא השתקפה בפי מחייבי החוזה דאגה למזימותיה של מדיניות ארה"ב כלפינו. כיוון שהיעדר השלום במזה"ת מפריע לשילובו במערכת ההגנה ייתכן ניסיון להשיג את השלום על ידי הטלת לחץ עלינו למען נוותר בענייני שטח ופליטים. הזהרתי מכל מחשבה על אפשרות של החזרת רבבות אחדות גם כמחיר לשלום וקבעתי בעניין זה עמדה שלילית נחרצת. גם הזהרתי מדיבורים קלים על יישורי גבול שיבואו כאילו כצעדי ביניים. תורת סלף היא להניח כי מצבו המשונה של גבול ירדן הוא הגורם להסתננות. כש"הליגיון" עושה את המוטל עליו אין הסתננות גם בהיות הגבול מפריד בין כפרים לאדמותיהם. לעומת זה אם יתרשלו שלטונות ירדן או יתכחשו לתפקידם, תשתולל הסתננות מזוינת גם בהיות הגבול כתיקונו. על כל פנים לא ייתכן יישור גבולות אלא אם כן ייקבעו סופית ולא תיתכן קביעה סופית של הגבול אלא במסגרת של ברית שלום. יישור גבולות אחר ייתכן רק כתיקון להסכמי ש"ן. המוכנים הערבים לכך? כמה זמן יימשך המו"מ ומי יודע במה יסתיים? מכל הטעמים האלה מוטב להשקיע מאמצים לא בבירור אפשרויות של יישור גבולות כתנאי מוקדם לחוזה ביטחון אלא בסילוקה הגמור של בעיה זו מעל סדר היום של המו"מ שלנו בעניין החוזה - מה גם שברור כי מאחורי הסיסמה של יישור גבולות מסתתרת מגמה לקרוע מאיתנו הרבה יותר משיש נכונות לתת לנו. כיווני ההתקדמות המעשיים להשגת הפוגה במתיחות שבינינו לבין הארצות השכנות - כסלילת דרך לחוזה ביטחון - הם פיצויים לפליטים תמורת חיסול ההסגר והחרם הלוחם, הסכם עם ג'ונסטון בענייני מים וייצוב השקט בגבולות. כל השלושה תלויים בעמדת הצד שכנגד.
בסוף דברי הקדשתי פרק לבעיית התגובות. התרסתי כנגד הקטרוג הקל שהשמיעו שגרירים וחברים אחרים כנגד הקו הנקוט למעשה בידי הממשלה. טענתי כי אין כאן רק שאלה של היגיון מדיני צרוף ואסור לראות את הבעיה אך ורק באספקלריה של ענייני חוץ של המדינה. על הנציגים לתת דעתם על חייה הפנימיים של המדינה. יש כאן מושגים מושרשים שאין לעוקרם בכוח השכנוע בלבד. נפש העם, הנוער והצבא נתונה לנחשולי דיכאון ולערעורי שיווי המשקל הגורמים למשברים חמורים, אשר אי-התרתם במועדם כרוכה בסכנה. תיארתי את צמיחת הרביזיוניזם בשנות העשרים והשלושים ואמרתי כי אין לשחרר את וייצמן ושיטתו מאחריות לנגע זה. גם לצדו עמד ההיגיון המדיני אך הוא חטא באי-הבנת נפש התנועה. נגע הפרישה עלול להתחדש גם במדינה אם ננסה למתוח את הרצועה יתר על המידה. תעלולי קיבוץ ביתר מזה ומעשה הנקם של בחורי עין חרוד ודגניה ב' מזה מעידים על הצפוי. גם מבחינה מעשית אין החשבון כה פשוט. ההנחה כי אפשר להעמיד תריס בפני תקריות על ידי אמצעי שמירה בלבד שטחית לחלוטין. לעומת זה עובדה היא כי [מיבצעי] קיביה ונחלין הביאו את "הליגיון" לקו הראשון של שמירת הגבול ועל ידי כך נבלמה ההסתננות הרצחנית. קיביה הייתה אסון מדיני ומוסרי מפני טבח הנשים והילדים - אבל יש להבחין בין מעשה התגובה הנמרץ כשלעצמו ובין אופיו האכזרי והמכוער במקרה זה, שלא היה כל כורח בו. פסקי דין של בתי משפט בירדן ומאמרים בעיתונותה מעידים על הבנה שהשתררה שם כי מעשי רצח של כנופיות גורמים בסופם אסונות לכפרים שלווים ולכן יש לראותם כפשע לאומי הטעון עקירה. ואחרי הכל מתנהל מאבק מר ועקשני, לפעמים נואש, עם יצר התגמול וכנגד כל מעשה שניתן לו אישור נאסרים ונמנעים כמה מעשים חמורים הרבה יותר. הבעתי תרעומת על שבדברי הביקורת והקובלנה לא היה כל הד לעובדה שציינתי כי במאמצים קשים ניצלנו מפורענויות הרות אסון למדינה. בסוף דברי ציינתי לחיוב את ביקורתו של טדי על מיעוט פעילותו של משה"ח בשדה ההסברה הפנימית בקרב האומה הן על חומר הבעיות שמתלבטת בהן מדיניות החוץ והן על ההישגים שהיא נוחלת.
חשבתי כי בסיכום המפורט הזה סיימתי את פרשת הדיבורים הממושכת אך חברי לא כן היה עמהם. יעקב צור ביקש רשות דיבור והציג שאלות נוספות, אבא נשא נאום שלם, אחריו החרה אליהו ואף גדעון השיב אמריו לי. יוסף תקוע חלק על גדעון, גדעון נכנס בריב עם תקוע והישיבה כמעט נתפרעה. חרה לי מאוד על חוסר דרך ארץ כלפי סיכומו של היושב ראש, כל שכן כשמדובר בשר אשר היושבים עמו כפופים לו. יש טעם לסיכום אם הוא בא כסוף פסוק ואילו כאן התחדש ונמשך הבירור כאילו אין לדבר סוף. בייחוד הרגיזני המשך הטפת המוסר בעניין התגובות שהופנתה כלפי-אני. גם ליאו היקר התעורר לתבוע מידי את עלבון השכל הישר והמוסר העליון. הסוף היה שאיבדתי סבלנותי, התחלתי מגיב בחריפות מיותרת על דברי החברים ובאחרונה חתכתי את שטף הוויכוח בהכרזה פסקנית כי הישיבה נסתיימה. הורגשה מועקה רבה והחברים נראו נבוכים. מישהו בפרוזדור אמר לי משהו ואז התפרצתי על המצב הטרגי שאני נתון בו בעמידתי במערכה נואשת בתוך הממשלה ובקרב מפלגתי - ואילו כאן מותחים עלי קטגוריה ומשחתים דברים לריק על ידי ויכוח איתי.
איך שהוא נתפזרו החברים פרט לאלה שעיכבתים. נועצתי קצרות עם וולטר ועם יוסף על סידור העניינים בפיקוח על ועדות ש"ן לאחר העברת אריה שלו למשה"ח ומצאתי את יוסף מתוח ביותר ומוכן להסתלק כליל מתפקידו על מנת שיתמלא על ידי שלו לבדו. וולטר לקח על עצמו להיכנס לעובי הקורה.
את טדי ביקשתי להשפיע על ב"ג כי יבוא לארוחת הצהריים הנערכת בביתי ביום ב' לכבוד ר"מ בורמה וכי ייתן הוראה לרמטכ"ל לבוא לנמל האוויר לקבל פני האורח וללוותו אישית במערכת סיוריו בצבא. משה דיין רב הנימוסין היה סבור כי אינו חייב כלל להטריח עצמו בכל אלה.
הייתה מועקה קשה בלב על סיום ההתייעצות עם השגרירים שנעכר.
