ראיון עם סר צ'רלז טֶגארט ירושלים, 10.10.1938
סרתי אל טגארט במלון "המלך דויד" כדי להיפרד לפני צאתי ללונדון וכדי להבהיר כמה עניינים שנשארו תלויים. השיחה הייתה בעיקרה בעלת אופי כללי והתרכזה ברובה בשאלת הפתרון הכולל של בעיית פלשתינה (א"י) אשר בה, כך אמר, הוא "מתעניין מאוד" לא בשל תפקידו הרשמי אלא כאדם פרטי.
זה פתח לי פתח לקבוע מחדש מהו מצבם של היהודים בעולם - בעיית התפוררות משאבינו האנושיים והחומריים, והצורך הדחוף להגביר את כוחנו בארץ-ישראל, גם בשל הסיבה שלעיל וגם נוכח ההתפתחויות במזרח.
טגארט העיר כמה הערות לגבי החלוקה, מהן ניתן היה להסיק שאין הוא מחבב את הרעיון במיוחד.
עניתי שהבדלי-ההשקפות הקיימים בינינו בעניין החלוקה אינם משפיעים על אחדותנו היסודית בעניין העיקרי: הצורך שהוא בבחינת צו להגיע בארץ-ישראל לעוצמה הרבה ביותר, שאפשר להגיע אליה, בדורנו. מוקד הבעיה הוא שיעור הגידול באמצעות עלייה, ונקודת-המחלוקת העיקרית בין תומכי החלוקה ומתנגדיה בקרב התנועה הציונית היא האם נשיג אפשרות לעלייה גדולה יותר על-ידי חלוקה או על-ידי כך שנישאר בארץ-ישראל בלתי-מחולקת. טגארט שאל, איך לדעתי צריך לווסת את העלייה. הוא הודה שאינו רואה תועלת בנוסחאות מופשטות כמו יכולת-הקליטה הכלכלית, אשר כל אחד יכול לפרשה כנטיית ליבו.
עניתי, שאם הממשלה הבריטית תרצה להגיע עמנו לעמק השווה בשאלה זו היא תמצאנו נכונים ובלבד שיוסכם על עלייה גדולה. אנו, מצידנו, משוכנעים שבהקמת יישוב יהודי גדול בארץ-ישראל ניצור עמדה בעלת ערך תמידי לאימפריה הבריטית, אולם האם גם הבריטים עצמם מחזיקים בהשקפה זו? נחכה ונראה. יש לנו חששות כבדים בעניין זה.
טגארט סובר שחשיבותה של עמדה יהודית חזקה בארץ-ישראל מובנת היטב באנגליה.
אמרתי, שבינתיים נראה שהבריטים והערבים דנים בלונדון בשלום פוליטי, מאחורי גבינו ועל חשבוננו, ושאלתיו אם עדיין שרירה המדיניות לדכא את המרד בכוח, או שמא הוחלט שוב לטפל בו בכפפות של משי.
טגארט ענה בתוקף ובהחלטיות, כשהוא מצביע בבוהנו כלפי מטה, בסגנון רומי, שאין חושבים על כניעה למרד; הוא ידוכא ולא חשוב כמה כוח יידרש לשם כך.
הדגשתי, כי נראה שהתיאוריה השלטת בחוגים השליטים בארץ-ישראל, כולל הפיקוד העליון, הינה ששורש הרע טמון בחוסר החלטה לגבי עתידה הפוליטי של הארץ, אותו נוטים הערבים לפרש כחוסר אומץ להחליט. תיאוריה זו בולמת את המאמצים לדכא את המרד. לו הייתה החלטה לדכא את המהומות קיימת מלכתחילה לא היה צורך לשלוח ועדה ועוד ועדה ולהתחיל בדיון על עתידה הפוליטי של הארץ בעוד המהומות נמשכות. ממשלת הוד מלכותו הייתה צריכה לומר שלא תבחן את הבעיה הפוליטית כל עוד נמצאת הארץ במצב כזה והיא תתרכז קודם-כל ובעיקר בדיכוי המרד. רק משיושג דבר זה תוקדש תשומת-לב לעתיד הפוליטי.
טגארט הסכים עמי לחלוטין ואמר שהוא לחץ בכיוון זה כל הזמן. אולם הוא הוסיף שהוא אירי, ושאין להבין את דרכיו של ג'ון בול.
בקשר ליחידות-הצבא החדשות הנשלחות עתה לארץ שאלתי את טגארט אם לא יסכים עמי שלא מספר החיילים המצויים הוא הקובע, אלא הדרך בה משתמשים בהם. שאלתי הייתה, האם סוף-סוף יגלה הפיקוד הצבאי את הגמישות הנחוצה ויסגל עצמו לתנאים של מלחמת-גרילה על-ידי חלוקת הצבא ליחידות קטנות שתהיינה תמיד בתנועה, תלחצנה את הכנופיות ללא הפוגה, תרדופנה אותן בכל מקום ולא תיתנה להן מנוח. בדרך זו תראה האוכלוסייה הערבית בבירור שהיוזמה עברה לידי הצבא ושהכנופיות בורחות.
טגארט אמר, שזה בדיוק הדבר עליו חשב גם הוא עצמו: "תן לי 100 וינגייטים", זוהי סיסמתו. הנקודה העיקרית היא ללחוץ על הכנופיות ולהתמיד בכך.
שאלתי את טגארט אם באמת יאמצו טקטיקה זו בקנה-מידה גדול, והוא העיר הערה עצובה לגבי השמרנות בצבא הבריטי. אף-על-פי-כן הוא היה בטוח שהמצב ישתנה תוך חודש.
הוא אמר, שאין כוונה עתה לאפשר לכנופיות להיסוג כשדגליהן מונפים, התזמורות מנגנות וכל קציני-המחוז הערבים ניצבים דום ומצדיעים, כפי שזה היה ב-1936.
שאלתי מה גורל ההמלצות לתת לנו נשק נוסף ויותר אנשים בשכר. האם מחכים עתה לשובו של הנציב. טגארט אמר שאין הם מחכים. הוא עסק בעניין היום וישב אותו סופית. במהרה תינקט פעולה.
אלו הן חדשות טובות, אמרתי.
[---]
כשנפרדנו ביקשני טגארט למסור דרישה-שלום חמה לד"ר וייצמן. משך השיחה הוא דיבר על וייצמן מספר פעמים ואמר שהוא מעריך אותו עד מאוד. הוא חזר ושאל אם מצב-רוחו טוב. הוא ביקשני לומר לווייצמן שהוא עצמו קיבל עליו לדאוג לביטחון בארץ-ישראל והוא סומך על וייצמן שיעשה את העבודה העיקרית במקום הימצאו. הוא יודע שהתפקיד נמצא בידיים אמונות.
