ימי חלב האחרונים

 

עדות אריה סלומון

 

לכבוד

הנהלת הארכיון הציוני

ירושלים                                                                                                           תל-אביב,  22.11.1965

 

 

א.נ.

 

בהתאם לבקשתכם בהודעתכם בעיתונות[1] הנני מתכבד להמציא לכם תמונה של המנוח משה שרת, אשר צולם יחד איתי בחלב בסוף נוב' 1918.

 

לתמונה זו יש היסטוריה מיוחדת.

 

בסוף מלחה"ע הראשונה "נשארנו", מר שרת, הד"ר בירם מחיפה ואני, ועוד כמה קצינים וחיילים, "תקועים" בחלב יחד עם עוד כמה אנשים מא"י, שהוגלו לסוריה ולאנטוליה בגלל היותם "נתיני אויב", והיו ביניהם משפחות שלמות עם ילדים, וכמעט כולם בחוסר כל. ובהיכנס הצבא המשחרר לעיר (בדווים כמעט ערומים רוכבי גמלים וקומץ קטן של אנגלים) ביום 15 לנוב' 1918, התעוררה השאלה איך מגיעים לארץ.

 

הרכבת לדמשק לא פעלה אז בגלל פיצוץ הגשרים, והיה צורך לארגן את הסעת כל הפליטים האלה בעגלות.

 

היה לי הכבוד להכיר את מר שרת בחלב עוד בהיותו במדים, בתור קצין תורכי ואני חייל בחיל התעופה הגרמני, והיינו נפגשים לפעמים ביחד עם הד"ר בירם מחיפה, שהיה קצין בצבא הגרמני, ועם אלתר לוין המנוח (איש ירושלים), בביתו של מר עקיבא גליקשטיין, שהיה אז המהנדס של אספקת המים לחלב מטעם השלטונות התורכיים.[2]

 

כל הכבודה הזאת הייתה מזדמנת לעיתים קרובות, והיינו מטכסים עצות ומחפשים דרכים לארגן את הסעת הפליטים הביתה. היינו נפגשים, פעם פה ופעם שם, וכאשר נפגשנו פעם באחד מבתי הכנסת בחלב צולמה התמונה הזאת.

 

מ ר  ש ר ת  בצד שמאל, אני השני ממנו, והיושב בקצה הימני של התמונה הוא מר אשכנזי, שהיה מנהל החשבונות הראשי בדואר בירושלים.[3]

 

לאחר שעלה בידינו להשיג את הכסף הדרוש ולסדר עם המושל הצבאי הערבי את "הרישיון" ליציאה (בהשתתפותו הפעילה של העו"ד ליניאדו מירושלים) מהעיר, יצאנו בשיירה של עשרות קרונות במוצאי שבת, בחצות, את העיר חלב ואחרי נסיעה של 10 ימים, דרך ביירות, שם החלפנו את הקרונות הסוריים בדליג'נסים, הגענו דרך ראש הנקרה לחיפה.

 

מר שרת והד"ר בירם נשארו בחלב וחזרו ארצה כאשר החלה הרכבת להלך בין חלב לדמשק.

 

אני מקווה כי תמצאו עניין בתמונה וגם בסיפור הקצר, המציין את מר שרת כבר בצעירותו כעסקן ציבורי מובהק.

 

בכבוד רב,

                                               אריה סלומון