שבת,  14/9/1957

איחרתי קום. גמרתי את ספרו של נקרומה. איזה בחור מנופח! הוא ואפסו עוד - אני יזמתי, אני יצרתי, אני נתתי דעתי, אני החלטתי, אני הכרזתי, וכו'. בספר כחמישים תמונות של המחבר - יושב ועומד ומהלך ונואם ואוחז בהגה אונייה ומטוס ועורך טכסים וכו' וכו'. עם זה מסופרת ומוסברת כהלכה כל פרשת עלייתה של גאנה זו ממשטר מושבתי מובהק לעצמאות, אבל נשאר הרושם הברור כי אפשר היה לספר את הפרשה אחרת, מבלי שיהא בה שלטון יחיד לנקרומה.

המשכתי בכתיבת מכתבים. גם קראתי ב"מולד" החדש.

לארוחת צהריים וולטר איתן וג'וני בנו.

וולטר סיפר לי ביחידות מעשה מפליץ חדש שאירע בתחום יחסינו עם בריה"מ, שכמוהו לא היה לחומרה ולפראות. [אליהו חזן] אחד מאנשי ביל"ו [לימים: "נתיב"] שבהיותו באודסה ביקר בבית מכר יהודי נתפס שם על ידי אנשי הבולשת, נעצר על אף מחאותיו כחבר הסגל הדיפלומטי, נחקר לילה תמים תוך שימוש בלהטי ההתשה הידועים, נדרש להתחייב על כניסה לשירות הריגול הסובייטי שאם לא כן לא יוצא לחופשי, לעולם לא יראה פני אשתו ובתו, וכן הושבע לא לספר דבר על מה שאירע לו, שאם יספר יחוסל אחת היא לאן יימלט, בכל מחבוא תשיגנו ידם וכד'. סוף שהאיש כתב בעצמו את ההתחייבות המוכתבת, חתם עליה, גם הניח לכולאיו לתחוב סכום כסף לתוך כיסו ורק אז הובא לנמל האוויר והוטס עם משפחתו חזרה למוסקבה. הגיע לשגרירות דווי וסכוף ומייד סיפר הכל ל [שגריר יוסף] אבידר. הלה שילחו לחו"ל והריהו כבר בדרכו לארץ. אצלנו הוחלט לפרסם את כל המעשה. אמרתי כי חרפה היא לנו כי איש משלנו, כל שכן ביל"ו, לא החזיק מעמד אלא נכנע לאיומים ונשבר. זהו כתם עלינו, והשאלה היא אם לא יצא שכר הפרסום בהפסדו. אם בכל זאת נפרסם, עלינו להציג את דבר ההתחייבות והחתימה כתחבולה מחושבת בשכל קר להחיש את ההיחלצות מצפורניהם כדי להביא את הדברים לידי גילוי ואת מזימתם להכשלה ולהוקעה.

אחר הצהריים לתה אדי וחנה גלבר הקנדאים, ז'נט לוריא ומיכאל וחרמונה סימון היוצאים כולם לקנדה. אדי מרט עצבַי בשאלותיו לאורח חיי ואם יש לי "סיפוק" מעבודתי. שאלתיו מדוע לא הציג לי מעולם שאלה כזו בשנים עברו. כל הערב נשארתי מעוצבן. האמת היא כי תחת המעטה הדק של שקט למראית עין והסתגלות לשיגרה החדשה של ימי קטנות וטיפול בעניינים שבהחלט אינם עומדים ברומו של עניין - אני כובש בקושי את סערת רוחי וחוגר שארית כוחותי להשתלט על מתיחותי ועצבנותי שאינן מרפות ממני אף לרגע, עד שבאה איזו "התגרות" אווילית ובלתי מכוונת ומשמידה שארית שיווי משקלי ומפקירה אותי טרף לגיהינום.