שבת,  31/8/1957

אמש שכבנו ב-2 והבוקר קמנו ב-10. עסקתי בסידור הספרים - פיניתי את המסדרון מהערימות שגובבו בו. כתבתי מכתבים למכביר.

אחה"צ דוריאל מטהרן. סיפר על המשך יבוא הנפט לאילת המתנהל בתדירות ובאין מפריע. תהה על עתיד היחסים עם פָּרס וקָבַל על חוסר "קו" והיעדר כל פעילות מצדנו. בכנות ובתמימות טען איך ייתכן כי ניסיוני וידיעותי ושיקול דעתי יבוזבזו ללא כל שימוש על ידי המדינה ונלאיתי להסביר לו כי שיתופי בניצוח על מדיניות חוץ הוא מן הנמנע לחלוטין.

להלן לתה באו אריה וריקה לבבי, שחזרו לפני זמן-מה מבלגרד, אמיל ואביבה נג'ר, צבי ורחל שוורץ. שאלו על ספרי וקראתי להם את הפרק הבעייתי על הבוקר בכלכותה, החושף את הצד האפל, התהומי, שבחיי הודו. ב"דבר" לא פירסמתיו, מחשש פן אהיה מוציא דיבת ארץ הודו לרעה, אך כשהגעתי להתקנת הספר החלטתי לכלול אותו, משום העניין הרב שבו, אלא אמרתי לכחד את "הודיותו" - זאת אומרת לא לרשום בראשו את שם העיר כלכותה ולהציג את סיפור המעשה כמשהו שאירע אי שם. דעת שומעַי הייתה כי אין כל טעם להצניע את שם המקום, יען ממילא יהיה ברור הדבר.

בערב בא לשיחה ראובן שילוח, שאף הוא חזר זה עתה משירותו בוושינגטון. כדרכו סיפר הרבה על המצב בארה"ב ובמקצת על עצמו ולא שאל דבר וחצי דבר עלי.

בלילה הציץ טדי ונמלכתי בדעתו אם אוכל למצוא כספים ממקורות חיצונים בשביל ע"ע. תגובותיו לא עודדו.