יום ו',  21/6/1957

 

 

קרצ'י - טהרן - לוד-חולון-ירושלים

 

 

באשוּן לילה חצינו את כל ארץ הודו. ישָנו שעות אחדות. כל הבוקר המשכנו בקריאת גיליונות "דבר". נשתרעה יריעה שכולה קדרות: המכתב ל"הארץ" והדַיו, השביתה באת"א שסופה יהיה כנראה רע ומר להסתדרות ולמפעל ואין לשער הדה השלילי בחו"ל, משפט התלמידים התל-אביביים שנתפסו בגנבה, המשך חקירת הרצח ההמוני בכפר קאסם, גניבת חפצי העולים ממחנה קורדני ועוד מריבות וצרות ופגעים - אֵלי, ארצנו הקטנטונת מה יהא עליה!

ארוחת בוקר אכלנו בקאראצ'י. ביקשתי עיתון מקומי, "Dawn", ומצאתי תרבותי מאוד וגודש ידיעות ישראליות ומז"תיות. כל העוקצים מופנים כלפי נאצר מזה והודו מזה. הנוסח כלפי ישראל מתון בתכלית.

בדרכנו הלאה ננעצתי בספרו של מונסרט. בכל זאת קראתי במסע זה שני ספרים וזה השלישי. כדבר הזה לא אירע בחיי זה שנים - מזמן היותי לרה"מ.

באחת הגענו לטהרן. חיכו לנו דוריאלים, [יוסף] בן-ניסים, משה טוב ורעייתו, קוטלרים. אכלנו פה ארוחת צהריים וטעמנו דובדבנים נהדרים. להפתעתנו הרבה והנעימה הגיעו לנמל האוויר רחמנים הצעירים - אלה שסעדו פעם אצלנו ברמת-גן, עם אביהם שהיה ציר פרס בביירות. הם מלאים זיכרונות נפלאים מאותה פגישה ובאו לגמול לנו.

אבל כשגמרנו לאכול וחזרנו אל החבורה ושאלתי לעיתונים מהארץ והוגשו לנו שני גיליונות אחרונים של "ג'רוסלם פוסט", חשכו עיני וזעקה נמלטה מפי למראה הכותרת על מותו של יצחק שנהר. איזה גורל אכזרי לאדם במלוא כוחו וכושר יצירתו, איזו אבדה לספרות העברית ולתרבות הישראלית. רק יומיים לפני צאתי ישב איתי ישיבה ארוכה על תוכניות "עם עובד" ועתה אני חוזר אל קברו.

מדוריאל שמעתי כי באילת עגנו כבר שש מכליות עם נפט פרסי.

טסנו הלאה על פני פרס ותורכיה. נגענו בקצה כנף המטוס בקפריסין. זה מסלולו הקשתי של מטוס א.פ. בדרכו ממזרח לארץ, כשהוא עוקף את עיראק ואת סוריה. בלעתי גיליון חדש של "טיים" שחטפתי בטהרן והמשכתי בקריאת ספרו של מונסרט. מ"טיים" למדתי, כי או נו בנאומו המפוצץ הכריז על מעין נסיגה משיטת הבניין הסוציאליסטית ועל מתן חופש ליוזמה הפרטית.

היינו נרגשים יותר ויותר במידה שהתקרבנו לארץ - הבה ונקווה לזמן ממושך. המטוס נישא אל הארץ במלוכסן מזווית צפונית מערבית כלפי מפרץ חיפה והכרמל, המשיך לאורך החוף דרומה כשהארץ כולה משתרעת לפנינו וננעץ בה במאונך מזרחה מעל לת"א. כעבור דקות מספר היינו מעל ללוד.

נחתנו בדיוק נמרץ בשעה המיועדת – 7.15. ברגע האחרון אמרה צפורה: "מי יודע אם יפגשנו מישהו!" אך לא היא. מצאנו חבורה שלמה: וולטר וארתור וז'נט ומרדכי שניאורסון ורוחמה ממשרד החוץ; גיורא וראובן ברקת וישראל מהמפלגה; דובקין מהסוכנות; ירוחם לוריא וקופלביץ מ"עם עובד"; ובראש כולם - חיים שעלה לקריאתי למטוס ולקח על עצמו את החבילות שלאין ספור.

ברדתי הייתה שאלתי הראשונה אם שביתת את"א עודנה נמשכת. התשובה הייתה חיובית. השאלה השנייה הייתה בדבר מועד ביקורו של אוואט. עוד חזון למועד. התיישבנו אל שולחן ארוך, הכל שיחרו לסיפור ונעניתי במקוטע. שאלתי את גיורא אם ידוע מחבר המכתב וענה שלילית. הוא יוצא בתחילת השבוע הבא לישיבת האינטרנציונל [הסוציאליסטי] בווינה ונתראה ביום א'. עוד בבנגקוק החלטנו לבטל תוכניתנו הקודמת בדבר בילוי השבת בת"א, אלא לנסוע מייד לירושלים ואשוב לת"א ביום א' בבוקר כדי להיכנס מייד לעבודת ע"ע. בין הפוגשים אותנו היה גם יצחק הנהג אבל שיחררנוהו ונסענו במכוניתה של צפורה, חיים נוהג, הישר לחולון. מכונית זו חודשה בינתיים במאמציו של יצחק ובמקום הירקרק המלוכלך עטתה שחור מבריק וגם תוכה שופץ. הכוונה לפרכסה ולתקנה לשם מכירה. את הזקנים בחולון מצאנו בקו הבריאות, ומאוד עלזו לבואנו, וסבא בירך "שהחיינו" חגיגית. הופיעו גם שאול ושרה וסבתא כיבדתנו בארוחת ערב.

לירושלים הגענו קרוב לחצות ומצאנו את הדירה מבולבלת כשהייתה אך נקייה. עד שהסתדרנו הייתה השעה אחרי אחת. בין החדשות המשפחתיות - רנה אשת שלמה מזה והלה מזה על סף הלידה. בבת אחת יזכה יהודה בשני נכדים(ות).