יום ג', 28/5/1957
שליחות לניו-זילנד - אוקלנד
לאוקלנד הגענו ב-6 בבוקר, בטרם האיר היום. בתוך האפלולית והגשם הטורד מצאנו חבורה שלמה מצפה לנו ומשנכנסנו לתוכה הוקפנו חמימות ולבביות למעלה מכל המיוחל. בתוך החבורה מצאנו את לילי חביבתנו [הייתה מטפלת של הנכד יורם] ואת בעלה - אשר ראינוהו זו הפעם הראשונה ומייד הציע כי נקרא לו טד. הובלנו למלון הקרוי "גראנד הוטל", כשהחבורה כולה מקיפה אותנו. מייד ערכתי קרב נגד התוכנית שסודרה, עקב היעדר כל שיור-זמן בתוכה לסיור כלשהו. הייתכן, טענתי, כי אטוס לכרייסטצֶ'רץ' שבאי הדרומי ולא אראה דבר ממראותיו המהוללים? ואי היום הפנוי לנסיעה לרוֹטרוּאה על מנת לראות את הגייזרים שיצאו להם מוניטין בעולם כולו ואת מושבות המאוּרים שבסביבתם? האנשים הטובים נבוכו והיו חסרי ישע. למען רוטרואה היצעתי להאריך שהותי בניו-זילנד ליום אחד והרגשתי בהתנגדות קלה מצד ראש המארגנים, היהודי הגרמני [אויגן] הירסט [יו"ר ההסת' הציונית באוקלנד], משום שהדבר יחייב ביטול כרטיסי טיסה וסידור כרטיסים חדשים. אשר לאי הדרומי לא נמצאה שום עצה. למחרת הביקור בכרייסטצ'רץ' קבועה כבר במסמרות האסיפה בוולינגטון ואין לשנות. ובכלל, אם אני פנוי לסייר ולחזות בנוף הרי עלי להאריך שהותי בארץ זו בכמה ימים ואילו ידעו כי אני מוכן לכך היו עורכים את התוכנית כולה במרווח, אך הם היו נתונים ללחץ אכזרי מסידניי לדחוס את התוכנית כולה לתוך ששה ימים ועכשיו לא עליהם האחריות. סוף סוף נסתלקו מקבלי פנינו ושאפנו רוח.
ירדנו לחדר האוכל לארוחת בוקר והופתענו מהסגנון האנגלי המובהק של סידורו וריהוטו וכן של התפריט ואופן הגשתו ושל הופעת המלצריות ותלבושתן. איזו חיות מופלאה טבועה בתרבות זו שהיא חוזרת על עצמה בדיוק כה נמרץ בגילגולה החדש בארץ זו, הרחוקה עשרת אלפים מילים ממקום גידולה הראשון.
לאחר ארוחת הבוקר ישנו כשעה.
בא עיתונאי מ"סטאר" לערוך לי ראיון ונתגלה כהדיוט גמור, שמיאן להבין דבר. עבדתי עבודת פרך להסביר לו ראשונות והיה ברור כי לא תפס דבר.
לארוחת צהריים אצל לילי, אשר משום היחסים המיוחדים שבינינו הריהי מוחזקת כאן כאן כקרובתנו ואין אנו מכחישים. עלי לרשום כאן לזיכרון את תולדותיה של לילי זו. למשפחה יהודית גרמנית [קודש], בעוד אחיותיה ואחיה עלו לארץ התגלגלה היא בשנות מלחמת העולם לאנגליה והתחנכה שם. עלתה לארץ לאחר המלחמה והתפרנסה כמטפלת בתינוקות - מקצוע שידה רב לה בו. טיפלה בנכדנו הראשון יורם ומאוד נתחבבה על כל המשפחה ושמרנו על קשר איתה גם לאחר שנסעו קובי ורנה לחו"ל. לבנו היה לה, שזה כבר הגיעה לפירקה ועדיין לא נמצא לה גואל. והנה הופיע לפתע פתאום מישהו מניו זילנד, אלמן שעודנו במלוא כוחו, ואח לו בחולון ואילו ללילי אחות שם, ואחת-שתיים נעשה שידוך והוצבה החופה ולילי הייתה נבוכה אך הלכה אחרי גורלה והאיש המיועד לה - לניו-זילנד! נקל לשער התפעמותה ושמחת לבה לביקורנו.
ובכן באנו לביתה ומצאנוהו נקי ומסודר ומרווח וקרתני ועמדנו על טיבו של טד, אשר אין עם הגאונים חלקו, אבל הוא הגון וישר וטוב-לב, והעיקר - מצאנוה חובקת תינוק, בן זכר אשר ילדה, והוא כליל בריאות ומאור פנים, ושמענו כי הילדים שירשה, בן ובת של בעלה מאשתו שמתה, נקשרה נפשם בנפשה והיא להם כאֵם והכל בא על מקומו בשלום, פרט לעובדה כי כל הניסים האלה נתרחשו באוקלנד זו, הרחק מארצה וממשפחתה, ונפשה יוצאת מגעגועים ואין עצה ואין ישועה ונגזר עליה להיות שמחה בחלקה ולשבת בשלווה וליהנות מכל הטוב שזימן לה הגורל.
יצאנו מבית זה במכוניתו של טד, הנהוגה בידו, וגם לילי עימנו, לסיור על פני העיר וראינוה מגובעת וציורית ועם זה שלֵווה וקרתנית, ותרבות אנגליה הרחוקה שפוכה על כל פינה ועל כל רחוב שבה. הובאנו לבית העירייה, לקבלת פנים הנערכת לכבודנו על ידי ראש העיר. מצאנו כאן קהל רב-מספר ורם-איכות - ודאי למעלה ממאתיים טובי העיר, סולתה ושמנה, בהם חברי המועצה העירונית וראשי כמורה וקונסולים וראשי פקידות ומנהיגי פועלים ובעלי מיפעלים ועיתונאים ופרופסורים ונשים עסקניות; בתוך כל אלה הזקן [ויליאם ג'וזף] ג'ורדן, שהיה נציג ניו-זילנד בחבר הלאומים ז"ל, ובתפקידו זה ראיתיו בז'נבה ב-1938 כאשר עמדה בעיית החלוקה לפי "תוכנית פיל" לפני מועצת החֶבר, וכן שימש נציב עליון לנ"ז בלונדון; וכן פגשתי כאן את מכרי הוותיק [שימס נלסון] סטאבס, שהיה מנהל [מחלקת] הקרקעות בימי המנדט בארץ, והוא ניו-זילנדי במוצאו וחזר לעירו לאחר שפרש מהשירות המושבתי; ובקרב היהודים הרבים ראש וראשון הוא סיר ארנסט דייויס, זקן בגבורותיו, ועודנו איתן וזקוף קומה, והוא גביר מופלג ורב-נכסים. דייויס זה, מששמע כי פנינו מועדות לרוטרואה, הזמיננו להתאכסן כאורחיו בבית המלון אשר לו שם (אף הוא מכונה "גרנד הוטל" כשם המלון שבו אנו מתאכסנים פה, שגם הוא שלו).
ועוד היה בקהל הזה זקן ציוני דגול, לואי פיליפס שמו, יהודי יקר, אחד מל"ו, ציוני זה כשישים שנה, אוצר בלום של זיכרונות ציוניים והשכלה יהודית, כולו חי בעבר וכאילו הוא מתהלך עד היום עם הרצל ונורדאו ומרמורק וולפסון, והוא סופר ועיתונאי והיסטוריון וסמכותו הרוחנית מקובלת על הכל אך הרושם הוא כי איש אינו דואג לחיי חומר שלו והוא אביון וערירי, רווק זקן, חי חיי צנע חמורים ואינו תובע דבר. לואי פיליפס זה הוא שחיבר לראש העיר את נאומו למעמד חגיגי זה והנאום רחב מידות ושופע השכלה, משתרע על פני ארבעה עמודים ארוכים בכתב-מכונה צְפוף-שורות ויש בו פרשת חיי ותולדות הציונות וכל הישגיה ובעיותיה של ישראל ומסע סיני ובעיית המְצָרים וסואץ והעלייה הגדולה ומפעל הבניין - הכל בכל מכל מכל, דבר לא נעדר ושום פרט לא הוחסר. חשבתי כי ראש העיר ודאי ידלה מתוך הים הגדול הזה פנינה אחת או שתיים ויוסיף עליהן כזית משלו ויצא ידי חובתו - אך הוא לא כן היה עימדו. משהגיעה העת להפגיז את הקהל בנאומים - על לא עוול בכפו ומבלי שביקש זאת, כי הנאספים נהנו איש מרעהו ומהמיפגש כשלעצמו ומהאורחים שבאו ממרחקים ומהתה והקפה והמשקאות והעוגות והכריכים שהוגשו בעין יפה ומהכבוד ששרו בו והנשים גם מהשמלות שלבשו ומהכובעים שחבשו - עלה ראש העיר על הבמה שב"קיר המזרח" של האולם והעלה גם אותי וכן את הישישים דייויס וג'ורדן, ניגש אל הדוכן, היכה בפטיש והכריז בקול גדול: "גבירותי ורבותי, אני בא להטיל בכם ("you upon inflict") נאום ארוך, אין לכם ברירה אלא להקשיב עד הסוף". משאמר זאת, הרכיב משקפיו וקרא את פתשגן הכתב, בנחת ובהטעמה, מאל"ף עד ת"ו.
אחריו נאמתי אני - מהדורה מתוקנת ומורחבת של נאומי בקבלות פנים ממין זה באוסטרליה, ממילא מובן ללא פיסת נייר ותוך קליעה ישירה לליבות השומעים.
לאחר הנאומים באה אפתעה מוסיקלית.
[במקום זה נפסקה כתיבת היומן עד 8.6.1957; להלן עיקר ראשי הפרקים שרשם מ"ש ולא עיבד. לנוחות הקריאה חולקו ראשי הפרקים לפי חודשים. ראש הפרק הבא שייך עדיין ל-28.5.1957:]
יום ג', 28.5.1957
נאום שני, התפעלות כללית, אני בכלל חוזר [על נאומַי] ואילו הם [שומעים] תמיד [כאילו] בראשונה, ראיון עם "הראלד", ישנתי 20 דקה, לבשתי מחלצות, 12.45 [נשאתי] נאום לוהט, נורוק וצפורה תמהו, אספו 7,000.
