יום ה', 23/5/1957
שליחות לאוסטרליה - קאנברה-מלבורן
הבוקר נפרדתי מצפורה. עלי לטוס שוב למלבורן - לפרשה הדחוסה והמאומצת ביותר של הופעותי באותה עיר - והחלטנו כי אין לה טעם להיטלטל לשם בפעם השלישית. בינתיים התקשרה צפורה עם חוג נשים בסידניי להופעה לפניו וגמרנו כי תשוב עם נורוק במכונית לסידניי. צפורה ומרדכי ליווני לנמל האוויר ויצאתי לדרכי.
טסתי שעתיים ורבע. קראתי בדרך עיתונים רבים. בעיתונות האוסטרלית הובלטה הצהרתו המרחיקה לכת - ללא ספק לא די שקולה - של קייסי אתמול לטובת ישראל. ב"טיים" האמריקני, לרגל דיווח על ביקורו בוושינגטון של נשיא וייטנאם הדרומית, מצאתי בדבריו ובכתוב עליו סימוכין מפתיעים למסקנות שהיסקתי והערכות שמיציתי מביקורי באותו אזור. למקרא הדברים על אותו נשיא הצטערתי על כי פסחתי באותו מסע על סייגון.
במלבורן פגשוני סם וין ואלינסון - אף השני ציוני ותיק שאחד מבניו השתקע בארץ - הובילוני לאותו מלון "שֶברון" ואך זרקתי חפצי מייד לקחני מלווה אחר למיכללה של ויקטוריה, בה נקבעה לי הרצאה בפני קהל התלמידים. ההרצאה נערכה מטעם אגודת התלמידים הכלליים ואגודת התלמידים היהודים במשותף. לפניה כיבדוני שני הוועדים בארוחת צהריים אשר כמעט ולא טעמתי ממנה דבר - כה רבו השאלות שהומטרו עלי בשעת האכילה. אולם האמפיתיאטרון של המיכללה היה מלא מפה לפה ורבים עמדו וישבו על המדרגות - כ-600 איש. האווירה הייתה של ציפייה דרוכה. דיברתי על "אתגר ישראל כלפי הנוער שלה" (youth its to challange Israel's). תיארתי את האפשרויות הכבירות המשתרעות לפני הנוער שלנו ליצירה חברתית, לשירות הכלל, להגשמה עצמית, ובכלל לאידיאליזם מעשי. התעכבתי בעיקר על תנועת הנוער החלוצי בהתיישבות, על רוחו ופועלו החינוכי של צה"ל ועל ההיחלצות לעזרת העולים החדשים. הדגשתי כי תמיד מפגרת התגובה אחרי האתגר (לפי המונחים response & challange משל [ההיסטוריון ארנולד] טוינבי) אך תמיד פועל האתגר כגורם מגרה, מעורר ומדרבן. דיברתי בדיוק 20 דקה - הייתי מעוניין להניח זמן רב ככל האפשר לשאלות ובאמת ניתך עלי ברד מכל קצות האולם ומכל שלביו - למן הרצפה ועד התקרה ממש. היו כאן שאלות על "הקנוניה" בינינו לבין צרפת ואנגליה, על מטרות מסע סיני, על סיבות הנסיגה ותוצאותיה, על פיתרון בעיית הפליטים, על יחסינו עם אסיה ועוד ועוד. היו כמה שאלות שנבעו ממקורות השראה קומוניסטיים. אחת מאלו הייתה על מעמדנו בין הגושים והאומנם אנו נוהגים שוויון כלפיהם. היסברתי היטב את העניין מבחינה מדינית-כללית-יהודית-מיוחדת ואידיאולוגית-מוסרית. המתיחות החשמלית בקהל הייתה כל הזמן במעלה וכשסיימתי בהצגת שתי התפיסות של החירות - זו הרואה את החירות כזכות ראשונית של הפרט אשר השלטון הנבחר רשאי להתערב כדי להסדיר את השימוש בה וזו הגורסת את החירות כמתת-חסד של השלטון הרודני, הנתונה לקיצובו - פרץ רעם מחיאות כפיים. נהניתי מאוד מפרק זה של סיוף בתשובות ומעֵירותו וחום לבו של הקהל - מצניפות הצחוק וגלי התשואות שלא פסקו. עם גמר "ההצגה" הגיש לי ועד התלמידים היהודי מתנה נאה ואף "עשירה" - שעון ניצב על השולחן.
מאולם ההרצאות לחדרו של ד"ר גולדמן, יהודי גליצאי המשמש כאן ראש ל"מכון העברי" ונעזר בשתי בחורות ישראליות שנקלעו הנה. שם נערכה לי קבלת פנים על ידי סגל המורים ובראשם סגן-הקאנצלר. הוגש איזה כיבוד וכארבעים איש הסבו אל שולחן גדול והצטופפו בפינות החדר ושוב ניתך גשם נדבות של שאלות - הפעם יותר בענייני תרבות ורוח, חינוך והשכלה מהנושאים של מדיניות מעשית שלא נעדרו אף הם. שוב דיברתי כשעה.
הוחזרתי למלון וישנתי רבע שעה. הוסעתי לבית ההסתדרות הציונית, בו מרוכזים כל המשרדים והפעולות, לישיבת המועצה הציונית של מדינת ויקטוריה. פתחתי בקצרה לאחר נאומי הברכה והיצעתי כי יציגו לי שאלות ואחר כך עניתי במשולב שעה וחצי. שוב להפוגה של רבע שעה במלון ואחר כך לארוחת ערב אצל גזבר ההסת' הציונית בנפיי, הוא ואשתו יהודים גרמנים טיפוסיים, אבל מהטיפוס המעולה. פגשתי שם את סולביי, חבר של ורה צור לביה"ס התיכון של "תרבות" בליטא, דובר עברית ורוסית, מהנדס שירותי טיס, תופס משרה מכובדת.
מהארוחה לאסיפת מגבית - ציבור של כל מיני "לנדסמנשפטים" ואגודות. הפצירו כי אדבר אידיש ואמרתי אנסה ולא נכשלתי. היה חי וחם. ההתלהבות הייתה רבה אך התגובה בפועל שוב לא הניחה דעתי. בחוזרי למלון טילפנתי לצפורה בסידניי, ממש כמו מת"א לירושלים, והתחלקנו ברשמים. נתקבל מכתב מיעל. שכבתי אחר חצות. הנני רושם לזכותי על חשבון יום זה ארבעה נאומים – מה-30 עד ה-33.
