יום ה', 16/5/1957
שליחות לאוסטרליה - מלבורן-הוֹבארט
קמנו ב-6. כל אריזה גוזלת כשעה. יצאנו מהמלון ב-7.30 לנמל האוויר וטסנו כשלוש שעות לבירת טסמניה, היא הובארט: תחילה על פני ים ואחר על פני כל האי, שהוא אחת ממדינות אוסטרליה, עד קצהו הדרומי הצופה מול האוקיינוס. דומני כי כבר ציינתי כי נסיעה זו כבשתי מידי מְסַדרי התוכנית במלחמה - אמרתי כי לא אטוש חלק תבל זה מבלי ראות את טסמניה. נתלווה אלינו היהודי הטוב קיפן, יהודי מזרח-אירופי מובהק ודובר עברית.
בנמל האוויר פגשונו ראש הקהילה ג'ייקוב, יהודי גרמני טיפוסי, וגיסו, בחור מפולין שהתאנגל בלשונו להפליא. הוּבלנו למלון על פני כבישים ורחובות משופעים במעלות ובמורדות כשמסביב משתרע נוף ציורי ביותר, הררי ויָעוּר. ישנתי כמחצית השעה ולארוחת צהריים הוסענו לבית ג'ייקוב. הקהילה כאן מצומצמת מאוד, בסה"כ כשישים-שבעים נפש, נקבעה אסיפת ערב בבית-הכנסת, אך לא מסיבה או ארוחת מוזמנים, והרינו נהנים מהכנסת אורחים משפחתית של בית ג'ייקוב, המוגשת לנו בחביבות רבה, ואנו מפורקים מכל מתח וחופשים מחובות נימוסין המכבידות עלינו בכל מקום אחר.
אחרי הארוחה יצאנו לטיול. בכביש מתפתל בין גבעות עטופות יערות אקליפטוס ......להוסיף.... אנגלית בפי עם הארץ עלינו להר נלסון, שעל פיסגתו מוצב מצפה-ים. הסתכלנו במשקפת הגדולה וראינו אוניות שטות במרחקי האוקיינוס. אחזנו דרכנו הלאה לעיירה נורפולק, אף היא מוקפת מדרוני יערות. עץ האקליפטוס, המכסה שטחים עצומים ברחבי אוסטרליה, אינו אחיד בצורתו אלא מונים בו כשישים מינים ולא נזדמן לי לראות אחד המזכיר את האקליפטוס הארץ-ישראלי, אלא לרוב אלה הם אילנות הרבה יותר רמים ועבותים, ואין נופם וצמרתם פרועים ופרומים כשלנו אלא הם הרבה יותר "סרוקים" ומעוגלים, כאילו תורבתו יותר ונגזמו ביד עליון. נורפולק מפורסמת בחרושת הנייר שלה המספקת נייר לרוב עיתוני אוסטרליה.
מעבר לנורפולק הגענו לפינה שכולה חלום: בית זעיר חדרים ועטור גינה, גם מלון, אומנם אך למעטים, וגם מיסעדה. ריהוט החדרים מפליא באמנות המדוקדקת שבו. אין כאן חפץ או רהיט או קישוט שאינם מותאמים במיוחד ועשויים להצטרף לסגנון - מלוקטים מארצות שונות, כל אחד מיוחד במינו ומבטא משהו ומיכלולם מעיד על הטעם והשקידה והאהבה שהושקעו בגילויים וברכישתם ובצירופם יחד. בעל הבית, אוסטרלי שנדד הרבה בעולם, בן בית באנגליה ובאירופה ובארה"ב ובארצות דרום-אסיה, הוא שאסף את כל שעיניך רואות והוא שבנה וקישט והוא מוכן לספר תלי תלים על כל תג. בארץ זו, שאחוז המכוניות בה הוא מהגבוהים ביותר בעולם, נוסע אדם זה להוברט באבטובוס וחוזר עם שק מלא מיצרכים שהוא נושאו מתחנת האבטובוס הביתה על גבו. ידע היטב מי אני - שירת במחנות פליטים במרכז אירופה עם תום המלחמה וכל פרשת העלייה וההעפלה לישראל נהירה לו היטב. עברנו בחדרים - חדרי האוכל למטה והמגורים למעלה - והיינו כאחוזי הזיה, כאילו נקלענו לעולמה של אחת האגדות והנה עוד רגע ובאחת הפתחים תופיע מכשפה זקנה שתרמוז לנו להיכנס אחריה לתוך חדר קט או ניתקל בעדת גמדים שתברח מפנינו ותסתתר. שם המקום inn Country Old וכולו הזמנה להישאר בו ולשקוט. באחד החדרים מצאתי ספר למראשותי.המטה אשר שמו משך תשומת לבי: "העין השלישית - ביוגרפיה של לאמה טיבטי" [ט' לוֹבְּסַנְג רַמְפַּה]. הספר הוצא על ידי סקר-את-ורבורג בלונדון ב-1956 והמו"לים מעידים עליו כי עם כל היות חלק רב מתוכנו שלא מן העולם הזה - עניינים שדעת אנוש פשוט אינה תופסת אותם - הריהם כנראה אמת לאמיתה, חוויות של אדם ומראה עיניו, םפדאותם העלה עצמו על ספר. אמרתי לעצמי כי ספר זה יש לקנות ולקרוא - שמא יסכון לתרגום.
חזרנו למלון ושוב ישנתי כשעה. אכלנו ארוחת ערב במלון, יחד עם קיפן. בא ג'ייקוב והובילנו לבית הכנסת. במבוא נתקלתי באישה צעירה שכאילו המתינה לנו. פנתה אלי בעברית רצוצה: "אתה משה שרת? צר לי כי לא אוכל לבוא לאסיפה, בעלי שם, הבאתי לך את זה, קרא, זה מעניין בשבילך!" לא היה לי מושג מי היא, אבל לקחתי מידה את החוברת ומצאתי כי זוהי ספרות של איזו כת נוצרית - פירושים לסתומות שבברית הישנה. ותהי לחידה.
בבית הכנסת מצאנו כארבעים איש ואישה וילד - מין אוסף של אברים מדולדלים שאינו מצטרף לגוף. הייתה זו הקהילה הקטנה ביותר שביקרתי אי פעם, ללא כל ספק הנידחת ביותר ועם זה הקהילה שאחוז חבריה הבאים לאסיפה הוא הגבוה ביותר. ושוב היו כאן אנגלו-סכסים וגרמנים ופולנים והונגרים ומצרים ו...ישראלים! עד הובארט הגיעו. ומהם היושבים בעיר שבטבורו של האי ונסעו כמה שעות במכונית לנכוח באסיפה. בנו של הורייס ניומן, נשיא ציוני ניו-סאוט-וולס, היושב כאן עם אשתו הלא יהודייה, כמובן לא הופיע. נאמתי כאשר נאמתי והיו שהתרגשו - ללא ספק הייתה זו בשבילם הופעה שלא פיללו לה. אך גם לאחר הנאום ויעלו המלכד נשאר קהל זה עלוב ומשונה - גוף ערטילאי שאין לו כל אחיזה בקרקע ואין לו כל זכות קיום. ג'ייקוב עצמו, שעשה כאן חיל - הוא עוסק כאן בתעשיית ריבה - מתכוון לעקור ולהתיישב בסידניי כדי להינצל מהבדידות הכפויה על כל יהודי בפינה מנותקת זו. אחרים עושים רושם של תועים ותוהים על גורלם, כיצד נקלעו הנה ומה בעצם הם מבקשים פה. נתקלתי בבחור שהינו בעלה של אותה אישה. הוא ממצרים, היה בקיבוץ בארץ, את הבחורה נשא לאישה בארץ, לא הצלחתי להבין כיצד ומדוע נדדו לקצה-עולם זה, והנה נכון הדבר, היא נתפסה להשפעה נוצרית, זה נורא לא נעים, יש להם ילדים, הוא אובד עצות.
לאחר הנאום – ה-21 - הקיפוני כל הקהל והכל ביקשו לחיצת יד ולאמר ולשמוע כמה מילים אישיות. היה זה קהל עניים מרודים מכל בחינה רוחנית - הכל זקוקים לסעד, שאם לא כן הריהם צוללים ונעלמים ונמוגים בסביבה הזרה.
מבית הכנסת לבית ג'ייקוב לקפה של לילה. סיפרנו על הארץ. רק הבת הקטנה, שהייתה איתם בבית הכנסת, הקשיבה כלשהו אבל משום השעה המאוחרת שולחה לישון. בת יותר קשישה, כבת חמש-עשרה, לא יכלה לבוא לבית הכנסת, כי באה אליה אורחת מסידניי ושתיהן הוזמנו למסיבה. ועוד יש למשפחה בן בכור, הלומד בשוויצריה ומבלה עכשיו חופשתו בבית - אף הוא הוקיר רגליו מבית הכנסת וחזר הביתה כשאנו מסובים ומשוחחים, אבל לא ישב ולא שמע דבר אלא חטף לו כוס משקה ופרש לחדרו, למגינת לבם הברורה של ההורים, בייחוד של האֵם. כך נמצא תהליך העקירה במלוא מהלכו.
כל היום חשנו בצינה בפינה זו של הדרום הרחוק, אך בחוזרנו למלון גבר הקור והתפשטנו לשכב לישון תוך צמרמורת.
